פסק-דין בתיק בג"ץ 2320/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2320/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' טירקל
העותר:
יונתן בן ארצי
נ ג ד
המשיבים:
1. הפרקליט הצבאי הראשי
2. היועץ המשפטי לממשלה
3. בית הדין הצבאי מחוז שיפוט מטכ"ל
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה:
ו' בניסן התשס"ג
(08.04.2003)
בשם העותר:
עו"ד מיכאל ספרד
בשם המשיבים:
עו"ד שי ניצן
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
1. העותר הינו מועמד לשירות ביטחון אשר ביקש
טרם גיוסו פטור מטעמי מצפון בהצהירו כי הוא אוחז באמונות פציפיסטיות אשר אינן
מניחות לו להצטרף לשורות צבא לוחם. עניינו נדון בפני הוועדה אשר יועדה לדון בבקשה
לפטור משירות צבאי מטעמי מצפון (להלן: הוועדה). התקיימו מספר דיונים והליכים.
בסופם החליטה הוועדה כי אין לקבל את בקשתו של העותר לפטור מטעמי מצפון, תוך שקבעה
כי "העומד בבסיס טענותיו של יונתן [העותר] אינו פציפיזם המצדיק הענקת פטור
משירות ביטחון או הקלה בשירות כי אם חוסר יכולת להסתגל למערכות חברתיות כמו גם
סמכותיות".
2. כנגד החלטה זו של הוועדה הגיש העותר עתירה
לבית משפט זה (בג"ץ 1380/02 בן ארצי נ' שר הביטחון (טרם
פורסם)). בפסק דינו מיום 29.5.2002, דחה בית המשפט את העתירה. נקבע (השופט מ' חשין
בהסכמת השופטים ת' אור וא' גרוניס) כי לא קמו בנסיבות המקרה עילות להתערבות בהחלטת
הוועדה. בית משפט זה עמד על הקושי בהסקת המסקנה לפיה פלוני מבקש פטור משירות צבאי
באשר שירות צבאי נוגד את מצפונו. כן ציין את הקושי בהבחנה בין חוסר הסתגלות
מערכתית ובין פציפיזם. בסופו של יום ציין כי "שאלת פטור של יוצאי צבא מחובת
שירות סדיר בשל סרבנות מצפון אינה שאלה קלה כל עיקר: לא מבחינת הצורך של צעירים
בישראל לשרת בשירות ביטחון ולא מבחינת הבירור של סרבנות המצפון, אמיתותה ועומקה.
בבוחננו את כלל נסיבות העניין בכללן, לא נמצא לנו כי נפל פגם בהחלטת הוועדה
בעניינו של העותר ועל כן מחליטים אנו לדחות את העתירה".
3. נוכח דחיית העתירה והציווי, למעשה, כי על
העותר להתייצב לשירות סדיר, התייצב העותר בבסיס קליטה ומיון, אך הודיע כי מטעמים
שבמצפון אין הוא מוכן להתגייס. הוא נשפט בדין משמעתי בגין סירוב לקיים הוראה ונדון
לעונש מחבוש. משסיים לרצות את עונשו שב והתייצב לשירות תוך סירוב להתגייס מטעמי
מצפון. הוא שב ונשפט בדין משמעתי ונשלח למחבוש. כך אירע שוב ושוב עד שתקופת המחבוש
שריצה – בניכוי התנהגות טובה – עמדה על 200 ימים. משהתייצב העותר ביום 17.2.2003
(בפעם השמינית) בבסיס קליטה ומיון וסירב שוב להתגייס, נעצר העותר והוגש נגדו (ביום
18.2.2003) כתב אישום לבית דין צבאי מחוז מטכ"ל באשמה של סירוב למלא פקודה –
עבירה לפי סעיף 122 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו–1955 (להלן: החוק). בכתב האישום
צוין כי "הנאשם [העותר], בהיותו חייל בצה"ל,... סירב למלא פקודה שניתנה
לו מאת מפקד... וזאת בכך שבתאריך ובמקום הנקובים סירב למלא פקודה... להתחיל את
שלבי החיול וענה למפקדת... כי הוא מסרב למלא את הפקודה שניתנה לו ולשרת בצה"ל".
ביום 27.2.2003 פנה העותר למשיב מס' 1 (הוא הפרקליט הצבאי הראשי) ולמשיב מס' 2
(הוא היועץ המשפטי לממשלה) בבקשה כי ישקלו להעביר את הדיון בכתב האישום לבית משפט
אזרחי, בעיקר על יסוד הטענה כי הטענות כנגד העותר וטענות ההגנה שלו הן נושא לדיון
אזרחי ולא צבאי וכן מטעמי מומחיות ומראית פני הצדק. פנייה זו נדחתה, תוך קביעה כי
העבירה בה הואשם העותר מסורה לסמכות ייחודית של בית דין צבאי ומכל מקום, לא נמצאה
עילה להעברת הדיון בעניינו של העותר לערכאה אזרחית. מכאן העתירה שבפנינו.
4. טענת העותר היא כי אכן נסיבות המקרה
מחייבות החלטה לדון באישום שהוגש כנגד העותר בבית משפט אזרחי. כך, שכן המדובר
בעבירה שיש בה סמכות מקבילה הן לבית דין צבאי והן לבית משפט אזרחי. כך עוד, שכן
הפעלה ראויה של שיקול הדעת – על ידי משיבים 1 ו–2 – צריכה היתה להוביל להגשת
האישום או העברת לבית משפט אזרחי. הטעמים לכך הינם בעיקרם העובדה כי המדובר בשאלה
אזרחית ולא צבאית במהותה, שטרם נדונה ולובנה לעומקה במשפט הישראלי ומחייבת מבט
שמחוץ למערכת הצבאית על בתי הדין שלה; המומחיות העדיפה של ערכאה אזרחית בהכרעה
ערכית ורבת משמעות מסוג זה; ומראית פני הצדק ממנה נגזר כי אין זה ראוי כי הערכאה
הצבאית תכריע בשאלה מי יכול להיות פטור משירות צבאי. המשיבים ביקשו כי נדחה את
העתירה. בפתח הדברים הם טענו כי העבירה בה הואשם העותר – סירוב לקיים פקודה – היא "עבירה
צבאית" שאין לבית משפט אזרחי סמכות לדון בה כלל ועיקר. לגופו של עניין נטען,
כי עקב צבאיות העבירה לא היה מקום להעבירה לבית משפט אזרחי. עוד נטען כי הערכאות
האזרחיות עסקו בהרחבה בשאלות העקרוניות שמעלה העותר – בין היתר בבג"ץ 1380/02
– ועל כן אין עוד ייחוד בתוצר הכרעות אלו, הוא ההעמדה לדין בעבירה של סירוב לקיים
פקודה.
5. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות
הצדדים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. נבקש להשאיר את שאלת הסמכות (המקבילה)
של בתי המשפט הצבאיים והאזרחיים בצריך עיון. זאת שכן סבורים אנו כי גם אם קיימת
בנסיבות המקרה סמכות מקבילה לערכאה אזרחית, הרי שלא נמצא מקום להתערבותנו בהחלטת
המשיבים 1 ו–2 לקיים הדיון בפני בית דין צבאי.
6. מקובל עלינו, ששאלת הפטור מטעמים שבמצפון
היא שאלה חשובה ולא פשוטה. מכאן לא נובע, כי בית דין צבאי אינו ראוי לדון בה.
למותר לציין כי מערכת בתי הדין הצבאיים היא מערכת מקצועית, אובייקטיבית ובלתי
תלויה. ההליך הפלילי מתנהל בה על פי כללים של סדר דין הדומים לאלה המופעלים על ידי
בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים. נמצא, כי אין שוני מהותי – לעניין הבעיה
הניצבת בפנינו – בין שתי המערכות הללו. מה גם שמשתי המערכות הללו גם יחד יש אפשרות
של ערעור – אם בזכות ואם ברשות – לבית המשפט העליון. על רקע זה הגענו למסקנה כי
אין מקום להתערב בשיקול דעתם המקצועי של היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי
הראשי, אשר הגיע למסקנה כי הדיון יתקיים במערכת בתי הדין הצבאיים. שיקול דעת זה
הופעל במתחם הסבירות. איננו מחליפים שיקול דעת זה בשיקול דעתנו (ראו בג"ץ
425/89 צופאן נ' הפרקליט הצבאי הראשי,
פ"ד מג(4) 718, 727; בג"ץ 5000/95 ברטלה נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מט(5) 64). כשם שבוודאי לא
היינו מתערבים בהחלטה להביא עניין שאלת אחריותו הפלילית של העותר בפני בתי המשפט
האזרחיים, כך לא נתערב בהחלטה להביא העניין בפני בתי הדין הצבאיים. אלה כאלה הם
זרועה של המדינה בעשיית הצדק במסגרת המשפט. למותר לציין שאיננו נוקטים כל עמדה
באשר לסיכוי התביעה וההגנה.
העתירה נדחית.
ה
נ ש י א
השופט א' מצא:
אני מסכים לדחיית העתירה מטעמיו של חברי
הנכבד, הנשיא. אך בשולי
הדברים, ולפנים מצורכי ההכרעה, אבקש להעיר: בא-כוח העותר לא חלק, כי הסמכות לדון
את העותר בעבירה הצבאית בה הואשם (סירוב לקיים פקודה, לפי סעיף 122 לחוק השיפוט
הצבאי, תשט"ו-1955) נתונה, באורח ייחודי, לבית הדין הצבאי. מכאן שלא הייתה אף
אפשרות להביאו לדין עליה לפני בית-משפט אזרחי. עם זאת טען, כי היה בידי המשיבים
להאשים את העותר, לפני בית-משפט השלום, בעבירה לפי סעיף 46(א)(1) לחוק שירות בטחון
[נוסח משולב], התשמ"ו-1986, הקובע כי מי ש"לא מילא חובה המוטלת עליו
בחוק זה או לפיו", דינו שנתיים מאסר. אילו נדרשנו לכך, לצורך ההכרעה בעתירה,
נוטה הייתי לדחות טענה זו. חוק שירות בטחון מפרט את החובות המוטלות על
"יוצא-צבא" או על "מיועד לשירות בטחון", כהגדרתם בסעיף 1
לחוק; בכללן החובה להתייצב לרישום ובדיקה, החובה להתייצב ל"שירות סדיר"
והחובה לשרת "שירות מילואים". הפרת איזו מהחובות המוטלות בחוק שירות
בטחון על יוצא-צבא, או על מיועד לשירות בטחון, מהווה עבירה לפי סעיף 46(א)(1)
לחוק. מאידך, אין החוק מטיל חובות כלשהן על מי שהוא חייל, או על "יוצא-צבא
החייב להתייצב לשירות סדיר" שניתן עליו צו להתייצבות ושמכוח סעיף 35(א) לחוק,
"רואים אותו לענין תחולת חוק השיפוט הצבאי כמי שנמנה עם הכוחות הסדירים של
צבא-הגנה לישראל מן הזמן שנקבע בצו להתייצבות". הן על-פי פשטות לשונו והן
על-פי תכליתו, אין סעיף 46(א)(1) לחוק שירות בטחון עשוי להתפרש כחל על הפרת חובה
על-ידי חייל. הווה אומר: הפרת חובה המוטלת על חייל, המוגדרת כעבירה בחוק השיפוט
הצבאי ושהסמכות לדון בה יוחדה לבית הדין הצבאי, אינה מגלה עבירה לפי סעיף 46(א)(1)
לחוק שירות בטחון וכלל אינה מקימה עילה להאשמתו של החייל בבית‑משפט אזרחי.
ש ו פ
ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים לדחיית העתירה כאמור בפסק דינו
של חברי הנכבד הנשיא א' ברק, וכן להערתו של חברי הנכבד השופט א' מצא.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, י"ג בניסן התשס"ג
(15.4.2003).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03023200_A05.doc/דז/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il