התנועה למען איכות השלטון בישראל נ. ראש ממשלת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 232/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 232/16 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל העותרת: התנועה למען איכות השלטון בישראל נ ג ד המשיבים: 1. ראש ממשלת ישראל 2. ממשלת ישראל 3. היועץ המשפטי לממשלה 4. אריה מכלוף דרעי, השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל 5. הכנסת עתירה למתן צווים על-תנאי ובקשה לצווי ביניים בשם העותרת: עו"ד אליעד שרגא; עו"ד דניאל דושניצקי; עו"ד תומר נאור; עו"ד צרויה מידד לוזון בשם המשיבים 1-3: עו"ד דנה בריסקמן בשם המשיב 4: עו"ד נבות תל-צור; עו"ד אלינור אלכס בשם המשיבה 5: עו"ד ד"ר גור בליי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו עתירה התוקפת את ההחלטה למנות את המשיב 4 – חבר הכנסת הרב אריה מכלוף דרעי (להלן: דרעי) – לתפקיד שר הפנים בממשלת ישראל. העותרת טוענת כי ההחלטה למנות את דרעי לתפקיד נגועה בחוסר סבירות קיצוני, נוכח עברו הפלילי מהתקופה שבה כיהן במספר תפקידים בכירים במשרד הפנים בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. חוסר סבירות זה מחייב, לעמדתה, את הפעלת סמכותו של ראש הממשלה להעביר את דרעי מתפקידו. רקע רלבנטי 2. הרקע העובדתי עליו נסמכת העתירה שלפנינו, בכל הנוגע לעברו הפלילי של דרעי, פורט בהרחבה בפסקאות 8-1 לפסק דינה של השופטת א' חיות בבג"ץ 3095/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (13.8.2015) (להלן: בג"ץ דרעי). בקצרה, יוזכר כי דרעי הורשע בפלילים בשתי פרשות, הידועות בכינויים "התיק האישי" ו"התיק הציבורי", ואשר נוגעות לפרק הזמן שבין השנים 1990-1984, שבו דרעי התקדם בסולם הדרגות במשרד הפנים: תחילה שימש כעוזר בכיר לשר הפנים; בהמשך, מונה לתפקיד מנכ"ל משרד הפנים; ולבסוף, בשנת 1988, מונה לתפקיד שר הפנים בממשלה ה-23. 3. במסגרת "התיק האישי", דרעי הואשם כי בעת שכיהן בתפקידים המפורטים לעיל, הוא קיבל שוחד בדרך של קבלת כספים; מימון נסיעות לחו"ל; וסיוע לרכישת דירות מעמותה בשם "לב-בנים לבנים שבים" (להלן: עמותת לב בנים) – אשר קודם לכן שימש כמנהלה האדמיניסטרטיבי – וניצל את תפקידיו הציבוריים האמורים כדי לקדם את ענייניה במספר פרשות. בשנת 1999, בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את דרעי בעבירה של לקיחת שוחד בסך כולל של 155,000 דולר; בשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים; ובעבירה של קבלת דבר במרמה, אך זיכה אותו מעבירה נוספת של לקיחת שוחד ומעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. על יסוד הרשעתו, בית המשפט המחוזי הטיל על דרעי עונש של ארבע שנות מאסר בפועל לצד קנס, וקבע כי נלווה להרשעה קלון. ערעורו של דרעי על ההרשעה לבית משפט זה התקבל בחלקו (פסק הדין בע"פ 3575/99 מיום 12.7.2000 (להלן: ע"פ דרעי)). בע"פ דרעי, בית המשפט קבע כי לא הוכח קשר בין קבלת השוחד על ידי דרעי לבין פעולותיו לטובת העמותה, ובנוסף זיכה את דרעי מאחת מעבירות הפרת האמונים. עם זאת, בית המשפט עמד על החומרה הגלומה במעשיו של דרעי, אשר נעשו במסגרת תפקידיו הציבוריים הבכירים, והעמיד את עונשו על שלוש שנות מאסר בפועל. דרעי ריצה את עונשו, והשתחרר בחודש יולי 2002 לאחר ניכוי שליש מתקופת המאסר. 4. במסגרת "התיק הציבורי", דרעי הואשם כי במסגרת תפקידיו כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים, הוא חרג מכללי המנהל התקין בכך שייחד כספים מתקציבי איזון של רשויות מקומיות למוסדות המקורבים לו ולמפלגתו. דרעי הורשע בסופו של דבר בעבירה אחת של הפרת אמונים, בגין פעילותו בשנת 1989, עת שימש כשר הפנים, להסדרת תמיכה בגובה 400,000 ש"ח לעמותה אשר נוהלה על ידי אחיו ואשר גיסה של אשתו שימש בה כגזבר (ת"פ (שלום י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נ' דרעי (24.9.2003) (להלן: הכרעת הדין בתיק הציבורי)). ביום 20.11.2003 נגזרו על דרעי בתיק זה שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס. מאז הרשעה זו, לא נזקפה לחובתו של דרעי הרשעה נוספת בפלילים. 5. בבחירות לכנסת ה-19, אשר נערכו בשנת 2013, דרעי חזר לזירה הפוליטית ונבחר לכהן כחבר כנסת מטעם התאחדות הספרדים העולמית שומרי התורה (להלן: ש"ס). לקראת הבחירות לכנסת ה-20 שנערכו בשנת 2015, דרעי שב לעמוד בראשות ש"ס, ונבחר פעם נוספת לכהן כחבר כנסת מטעמה. במסגרת ההסכם הקואליציוני להרכבת הממשלה ה-34 בין ש"ס לבין סיעת הליכוד, הוסכם כי דרעי ישמש כשר הכלכלה וכשר לפיתוח הנגב והגליל בממשלה זו. העותרת עתרה נגד סבירות המינוי לבית משפט זה במסגרת בג"ץ דרעי, ועתירתה נדחתה ביום 13.8.2015 (השופטים א' חיות, ח' מלצר ו-ע' פוגלמן). בשל חשיבותו של פסק דין זה להכרעה בענייננו, אעמוד על עיקריו בהמשך. בתווך, אושר מינויו של דרעי לתפקידי שר הכלכלה והשר לפיתוח הנגב והגליל על ידי הכנסת ביום 14.5.2015, כחלק ממתן אמונה של הכנסת בממשלה. זאת, בין השאר על יסוד חוות דעתו של המשיב 3 (להלן: היועץ המשפטי לממשלה) מיום 11.5.2015, אשר מצא כי עברו הפלילי של דרעי אינו מקים מניעה משפטית למינויו. 6. ביום 1.11.2015, דרעי הודיע על התפטרותו מתפקיד שר הכלכלה, על רקע חילוקי דעות בינו לבין המשיב 1 (להלן: ראש הממשלה) בכל הנוגע לקבלת החלטת הממשלה הידועה בתור "מתווה הגז". דרעי המשיך לכהן בתור השר לפיתוח הנגב והגליל בלבד. לאחר התפטרותו של שר הפנים הקודם, מר סילבן שלום, הונחה על שולחן הממשלה ביום 7.1.2016 הצעת החלטה למנות את דרעי תחתיו. בהצעת ההחלטה צוין כי על פי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, אין מניעה משפטית למינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים. הממשלה אישרה את הצעת ההחלטה פה אחד ביום 10.1.2016, וביום זה הגישה העותרת את העתירה שלפנינו, בה עתרה כי יוצא צו אשר יבטל את החלטת הממשלה למנות את דרעי לתפקיד שר הפנים. בד בבד עם הגשת העתירה, העותרת ביקשה כי יוצא צו ביניים אשר ימנע את הצגת מועמדותו של דרעי לאישור המשיבה 5 (להלן: הכנסת). הבקשה למתן צו ביניים נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 11.1.2016 (השופט נ' סולברג). עוד ביום 11.1.2016, הכנסת אישרה את מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים ברוב של 54 תומכים מול 43 מתנגדים – ודרעי נכנס לתפקידו באופן רשמי החל מיום זה. בעקבות זאת, הגישה העותרת ביום 8.2.2016 בקשה לתיקון העתירה, כך שיתבקשו בה בנוסף צו על תנאי המורה לראש הממשלה לנמק מדוע לא ישתמש בסמכותו להעביר את דרעי מתפקיד שר הפנים; וצו על תנאי המכוון נגד היועץ המשפטי לממשלה, המבקש ממנו לנמק מדוע לא יחזור בו מחוות דעתו לפיה אין מניעה משפטית למינוי. הבקשה לתיקון העתירה התקבלה בהסכמת המשיבים בדיון בעתירה, שהתקיים ביום 9.2.2016, והמשך הדיון התנהל על פי העתירה המתוקנת. פסק הדין בבג"ץ 3095/15 – בג"ץ דרעי 7. כאמור לעיל, העותרת עתרה בבג"ץ דרעי נגד עצם מינויו של דרעי לתפקיד שר, נוכח עברו הפלילי, ועתירתה נדחתה. בפסק הדין בבג"ץ דרעי, בית המשפט עמד על השיקולים הרלבנטיים בסוגיית סבירות מינויו של אדם אשר הורשע בפלילים לתפקיד ציבורי, וקבע את אופן האיזון הראוי ביניהם בנסיבות עניינו של דרעי. הואיל ושני הצדדים מפנים ומסתמכים על בג"ץ דרעי במידה זו או אחרת, אעמוד תחילה על עיקריו של פסק דין זה, בטרם אציג את טענות הצדדים בעתירה הנוכחית. 8. בבג"ץ דרעי, בית משפט זה עמד על כך שבעת מינויו של אדם לתפקיד ציבורי, אין די בכך שיעמוד בתנאי הכשירות הפורמליים לתפקיד. צוין, כי על הגורם הממנה מוטלת החובה להפעיל שיקול דעת סביר בבחינת תקינות המינוי ולבחון האם המינוי מתיישב עם עקרונות של הגינות, טוהר מידות ואמון הציבור ברשויות השלטון. כאשר עסקינן במועמדותו של מי שהורשע בפלילים לכהונה ציבורית, הוטעם כי יש לאזן בין חומרת העבר הפלילי והדופי המוסרי במעשים אותם ביצע המועמד מחד, לבין שיקולים המקהים את עוקצו של העבר הפלילי מאידך – וביניהם פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות והתנהלותו של המועמד מאז הרשעתו. 9. בהערכת השיקולים הרלבנטיים, בית המשפט ציין כי העבירות בהן הורשע דרעי הן עבירות מובהקות של שחיתות שלטונית, המטילות כתם מוסרי כבד על העובר אותן. כן ציין בית המשפט כי מדובר בעבירות חמורות, הפוגעות בטוהר המידות ובאמון הציבור במערכת השלטונית. ביחס לנקודה זו, בית המשפט הפנה לע"פ דרעי, שם צוין כי הרשעתו טפחה על פני הציבור, אשר נחשף לראשונה לאפשרות כי מערכת השלטון מתנהלת תחת תת-תרבות השוחד. בנוסף, בית המשפט הזכיר כי דרעי טרם הביע בקולו חרטה על המעשים שבהם הורשע. מנגד, בית המשפט התייחס לפרק הזמן המשמעותי שחלף מאז ביצוע העבירות (בין 25 ל-30 שנים) ומאז שסיים דרעי לרצות את עונשו (כ-13 שנים), ומצא כי מדובר בנסיבה רבת משקל בהערכת סבירות המינוי. עוד קבע בית המשפט כי העובדה שהכנסת אישרה את מינויו של דרעי לתפקיד שר היא נסיבה המחלישה את הטיעון בדבר פגיעה באמון הציבור במערכות השלטוניות, נוכח מעמדה של הכנסת כגוף המייצג את רצון הציבור. 10. בית המשפט ציין כי האיזון בין השיקולים המפורטים לעיל מורכב וכי המינוי אינו חף מקשיים, ואף הוסיף כי ניתן לומר ש"מינויו של דרעי לתפקיד שר מצוי על גבול מתחם הסבירות" (פסקה 23 לפסק דינה של השופטת א' חיות). עם זאת, נוכח שיקול הדעת הרחב המסור לראש הממשלה בעניינים הנוגעים להרכבת הממשלה, ובהתחשב בכלל לפיו התערבותו של בית המשפט בשיקול דעת זה תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים – בית המשפט קבע כי אין עילה להתערבות במינויו של דרעי לתפקיד שר. השופט ח' מלצר הוסיף כי ב"מקרי גבול", יש לכבד את מתחם שיקול הדעת המסור לממשלה ולא להתערב בהחלטתה. עיקרי טענות הצדדים טענות העותרת 11. לדידה של העותרת, במינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים יש כדי לשנות מנקודת האיזון שאליה הגיע בית משפט זה בבג"ץ דרעי ולהעביר את המינוי אל מעבר לגבול מתחם הסבירות. העותרת מסתמכת על הקביעה כי מינויו של דרעי לתפקיד שר מהווה "מקרה גבול", ולטעמה במינויו לתפקיד שר הפנים – המשרד והתפקיד שבהם סרח וביצע את עבירותיו הפליליות – מתקיימות נסיבות ההופכות את המינוי לבלתי סביר באופן קיצוני. למעשה, העותרת חוזרת על עיקר נימוקיה בבג"ץ דרעי, הנוגעים לחומרת מעשיו של דרעי, הדופי והקלון אשר דבקו בו בעקבותיהם והעדר החרטה מצדו – כאשר לאלו היא מוסיפה בעתירתה הנוכחית שתי קבוצות טענות אשר לעמדתה יש בהן להכריע את הכף נגד מינויו של דרעי. 12. קבוצת הטענות הראשונה נוגעת לייחודו של משרד הפנים והסמכויות המוקנות לשר הפנים, אשר לגישת העותרת מחייבות כי יעמוד בראש המשרד אדם נקי כפיים. העותרת מפרטת כי שר הפנים אחראי על אסדרת השלטון המקומי בישראל, המהווה את נקודת הממשק של התושב במדינה עם השלטון. העותרת עומדת על כך שהשלטון המקומי מהווה את "החצר האחורית" של השלטון בישראל, חצר המתאפיינת, לטענתה, בשחיתות גואה, בזבוז כספי ציבור ללא הצדקה ובשיקולים זרים. לעמדתה, שר הפנים הוא הגורם האמון על אכיפת הדין הפלילי, הדין המשמעתי וכללי המנהל התקין על גורמים אלו ועל הבטחת ניקיון כפיהם. העותרת סבורה כי נוכח עברו הפלילי, דרעי אינו יכול לשאת בחובות הללו ולשמש מצפן מוסרי עבור נבחרי השלטון המקומי – בפרט כאשר לגישתה הוא נושא בחלק מהאחריות להתנהלות קלוקלת זו מימי כהונתו כשר הפנים. העותרת מוסיפה כי לשר הפנים מוקנות סמכויות נוספות, שלהן השלכות חשובות, וביניהן סמכויות הפיקוח על הבחירות ברשויות המקומיות; סמכויות המינוי לוועדות התכנון השונות; סמכות חתימה על חוקי עזר; וסמכות למנות נציגים לוועדות מכרזים מקומיות. לטעמה של העותרת, סמכויות אלה מחייבות כי לא ימונה לתפקיד אדם בעל עבר פלילי הכולל עבירות שחיתות. 13. קבוצת הטענות השנייה נוגעת לזיקה שבין העבירות בהן דרעי הורשע לבין משרד הפנים ותפקיד שר הפנים. העותרת מפנה לפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 4668/01 שריד נ' ראש הממשלה אריאל שרון, פ"ד נו(2) 265 (2001) (להלן: עניין יתום), בו נקבע כי כאשר קיימת זיקה ישירה, מהותית וברורה בין עבירות שעבר אדם לבין התפקיד אליו הוא מבקש להתמנות – ייתכן כי לגורם הזמן לא תהיה השפעה מתקנת או ממתנת על סבירות המינוי. העותרת סבורה כי זיקה כאמור מתקיימת במקרה שלפנינו, משום שדרעי הורשע בביצוע עבירותיו עת כיהן בתפקידים ציבוריים במשרד הפנים וכשר הפנים. בנוסף, היא טוענת, בהסתמך על דו"ח מבקר המדינה ביקורת על מתן תמיכות למוסדות על ידי רשויות מקומיות (1991) (להלן: דו"ח מבקר המדינה 1991), כי דרעי הפך את משרד הפנים לכר פורה לשחיתות אישית וציבורית. לעמדת העותרת, קיומה של זיקה זו בין העבירות הפליליות שעבר דרעי והשחיתות הציבורית שיוחסה לו בדו"ח, לבין התפקיד הציבורי אליו הוא מבקש להתמנות כעת, מחייבת הענקת משקל אפסי לשיקול חלוף הזמן בנסיבות המינוי הספציפי. בכך, לטעמה של העותרת, המקרה שלפנינו שונה מנסיבותיו של בג"ץ דרעי, והאיזון בין השיקולים השונים מחייב את המסקנה כי מינויו של דרעי לשר פנים לוקה בחוסר סבירות קיצוני. תגובות המשיבים 14. המדינה (בשמם של המשיבים 3-1) טוענת כי יש לדחות את העתירה. בראשית הדברים, המדינה טוענת כי אין לקבל את טענות העותרת המבוססות על דו"ח מבקר המדינה 1991, בהתאם לסעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (להלן: חוק מבקר המדינה), אשר קובע שדו"ח מבקר המדינה לא ישמש כראיה בהליך משפטי או משמעתי. 15. לגופה של העתירה, המדינה סבורה כי אין מניעה משפטית למינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים, וזאת על סמך האמור בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה מיום 7.1.2016, בה אישר את המינוי. היועץ המשפטי לממשלה אמנם הביע את עמדתו כי מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים הוא בעל משמעות סמלית מיוחדת, המעצימה במידה מסוימת את הפגיעה באמון הציבור ביחס לפגיעה שנגרמה ממינויו למשרד אחר. אך עם זאת, היועץ המשפטי לממשלה סבר כי לא מדובר בשיקול מכריע – בהסתמך על האיזון שנערך בבג"ץ דרעי – ומצא כי המינוי נותר בגבולות מתחם הסבירות. 16. המדינה מוסיפה ומסתמכת על פסקאות 9-6 לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית הזיקה המהותית, שם צוין כי טרם נקבעו בפסיקת בית משפט זה הבחנות ברורות לעניין תנאי כשירות שונים למינוי למשרדי ממשלה שונים, וכי קיימות התבטאויות סותרות בפסיקה בסוגיה זו. בפרט, היועץ המשפטי לממשלה הפנה לבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817 (2003) (להלן: עניין הנגבי), בו ציין בית משפט זה כי קשה להלום עמדה לפיה מינויו של אדם לתפקיד שר במשרד ספציפי ייצור פגיעה כה חריפה באמון הציבור, שבה לא ניתן להותיר את המינוי על כנו, אך מנגד הוא יוכל לכהן כשר במשרדים אחרים. היועץ המשפטי לממשלה הוסיף כי משנמצא בבג"ץ דרעי שאין להתערב בהחלטה בדבר מינויו כשר בכלל, אין גם מקום להתערבות בהחלטה למנותו כשר הפנים. לחלופין, היועץ המשפטי לממשלה מצא כי לא מתקיימת זיקה ישירה וברורה, כהגדרתה בעניין יתום, בין העבירות הפליליות בהן הורשע דרעי לבין תחומי האחריות הספציפיים של משרד הפנים. לדידו, העבירות בהן הורשע דרעי אינן ייחודיות למשרד הפנים וניתן היה לחטוא בהן במסגרת כל משרד ממשלתי אחר. המדינה מוסיפה על דברים אלו כי אין בתפקיד שר הפנים כל ייחוד לעומת תפקידים מיניסטריאליים אחרים. כך למשל, המדינה מציינת כי גם תפקיד שר הכלכלה הוא בעל סמכויות נרחבות, הן מבחינת השלכותיהן החברתיות והציבוריות, והן מבחינת היקף הסכומים עליהם חולש משרדו. עוד גורסת המדינה כי אין מקום ליצירת הבחנה בין הדרישות משרים במשרדים שונים, כך שביצוע עבירות שחיתות שלטונית תפסול אדם מתפקיד שר "בכיר", אך לא תפסול אותו מתפקיד שר "זוטר". לטעמה, גישה מעין זו פוגעת בעקרון השוויון בין השרים. 17. למען שלמות התמונה, המדינה ציינה כי בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה סבר כי קיימת מניעה משפטית למינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים – באשר, לגישתו, הפגיעה באמון הציבור בשלטון כתוצאה מהמינוי עולה משמעותית על הפגיעה ממינויו לתפקיד שר במשרד אחר. לדידו, אכן התקיימה הזיקה הישירה לתפקיד, כמובנה בעניין יתום, וחלוף הזמן אינו יכול להיות בעל השפעה מתקנת עליה. יחד עם זאת, המדינה מטעימה כי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה היא זו המחייבת את הרשות המבצעת. 18. הכנסת טוענת כי דין העתירה נגדה להידחות על הסף, בהעדר כל עילה או סעד המופנה כלפיה. לגופו של עניין, הכנסת מדגישה כי מינויו של דרעי זכה לאישור מליאת הכנסת – ובעובדה זו יש, לטעמה, להחליש את הטענה בדבר הפגיעה באמון הציבור במערכת השלטונית. 19. בתגובתו, דרעי אף הוא טוען כי לא קיימת "זיקה ישירה וברורה" בין העבירות אותן עבר לבין תפקיד שר הפנים. לעמדתו, הקשר בין העבירות לבין משרד הפנים מתמצה אך ורק בכך שהן נעברו בעת שכיהן בתפקידים במשרד הפנים, ותו לא. באשר ל"תיק האישי", דרעי מדגיש כי בע"פ דרעי נדחתה במפורש התזה בדבר היותן של עבירות הפרת האמונים בגדר תמורה בגין השוחד שקיבל. דרעי גורס כי בהיעדר קשר סיבתי כאמור, אין זיקה בין אופי ומהות העבירות שבוצעו למשרד הפנים באופן ספציפי, מלבד הכהונה בתפקיד ציבורי במשרד באותו מועד. בכל הנוגע ל"תיק הציבורי", דרעי מדגיש כי בית משפט השלום שיבח אותו בהכרעת הדין על תפקודו הראוי לביעור הפרקטיקה הלא ראויה של חלוקת תקציבים למוסדות ללא קריטריונים ברורים. כך, לעמדתו, במרבית האישומים בתיק הציבורי בית משפט השלום מצא כי הוא נהג כשורה. אף הרשעתו באישום החמישי, לעמדתו, הסתמכה על ניגוד העניינים במסגרתו פעל ולא על העברת תקציב בניגוד לנהלי משרד הפנים. לפיכך, דרעי טוען כי גם בשל תיק זה, לא נוצרה זיקה מיוחדת בין ההרשעה לבין משרד הפנים, המקימה מניעה שיכהן בתפקיד שר הפנים. 20. עוד גורס דרעי כי עניינו נופל בגדר שיקול הדעת הרחב המסור לראש הממשלה בעת מינוי שר. הוא מדגיש כי הליך מינויו היה תקין – תחילה, ניתנה חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, בה נקבע כי אין מניעה משפטית למינוי; לאחר מכן, אושר המינוי בממשלה פה אחד, בתום דיון ארוך ומפורט שלא בנוכחותו; ולבסוף, המינוי אושר במליאת הכנסת, בתום דיון מקיף, בו הביעו חברי כנסת רבים את דעתם בעניין – תוך שהם עומדים מפורשות על עברו הפלילי של דרעי ועל משמעותו הציבורית. כמו כן, דרעי סבור כי אישור הכנסת מעניק גושפנקה פרלמנטרית למינויו, המחלישה משמעותית את הטיעון בדבר פגיעה באמון הציבור. יתרה מכך, דרעי סבור כי יש לייחס משקל מוגבר לאישור הפרלמנטרי במקרה הנדון ביחס לאישור שנדון בבג"ץ דרעי, שכן הפעם אישרה הכנסת את מינויו באופן ספציפי ולא במסגרת מתן אמון בממשלה כולה. דיון והכרעה ראשית דבר 21. בטרם אדון בעתירה לגופה, אעיר מספר הערות מקדמיות הנוגעות לחלק מהטענות המועלות בעתירה. דומני כי הערות אלה מתחייבות כבר בשלב זה, כדי להבהיר מהן הסוגיות אשר יעמדו לדיון ומהי נקודת המוצא לדיון בהן. 22. ראשית, מחלק מהטענות אשר העותרת העלתה בדיון בפנינו, עשוי להשתמע כי היא מבקשת שנבחן מחדש את פסק הדין שניתן בבג"ץ דרעי. אמנם העותרת הדגישה במפורש בעתירתה כי היא מקבלת את פסק הדין וכי לטעמה קמה מניעה משפטית למינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים באופן ספציפי – אך עם זאת, בא-כוחה העלה בפנינו טענות הנוגעות למשקל אשר ניתן לשיקולים הרלבנטיים להערכת סבירות המינוי בבג"ץ דרעי ואופן הערכתם. כך למשל, התייחס בא-כוח העותרת למשקל אשר ניתן לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, להעדרה של חרטה ולקלון שבמעשיו של דרעי – וזאת, מבלי שהבהיר כיצד ומדוע משקלם צריך להיות שונה בעת מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים. יובהר כבר עתה, כי אין בכוונתנו לבחון מחדש את פסק הדין בבג"ץ דרעי. מדובר בפסק דין חלוט של בית משפט זה, אשר ניתן אך לפני כחצי שנה ואשר בקשה לדיון נוסף בו נדחתה על ידי חברי השופט נ' הנדל (החלטה בדנג"ץ 5806/15 מיום 28.10.2015 (להלן: בקשה לדיון נוסף דרעי)) לפני כחמישה חודשים בלבד. מקום בו ניתנה בקרבת זמנים שכזו הכרעה סופית של בית משפט זה, מסקנתו מחייבת את הכלל ואין מקום כי הרכב אחר יהרהר מחדש בנכונות ההחלטה במסגרת עתירה חדשה באותו נושא. הרי כבר הובהר שהסיכון הטמון בסטייה מדרך זו הוא כי "במרוצת הזמן ייהפך מוסד שיפוטי זה מ'בית משפט' ל'בית שופטים' אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו" (כדברי השופט מ' זילברג בד"נ 23/60 בלן נ' המוציאים לפועל של צוואת המנוח ריימונד ליטוינסקי, פ"ד טו 71, 76 (1961); וראו גם את דברי השופטת א' חיות בפסקה 1 לפסק דינה בבג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014)). 23. הערה שנייה נוגעת לטענות העותרת, הנסמכות על דו"ח מבקר המדינה 1991. כפי שציינו המשיבים בתגובותיהם, סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה קובע את הכלל בדבר אי-קבילות דו"חות המבקר בהליך המשפטי: "דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי". תכליתה של הוראה זו היא להבטיח ביקורת חופשית ויעילה על רשויות המדינה, ולעודד שיתוף פעולה מצד מושאי הביקורת ללא מורא מהליך משפטי עתידי (ראו: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 14 (25.5.2006); רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נט(3) 760, פסקה 7 (2005)). עם זאת, יוער כי בפסיקה נקבע שאי-מתן משקל מספק להמלצותיו של מבקר המדינה עשוי לעלות כדי חוסר סבירות במקרים מסוימים (ראו למשל: בג"ץ 3989/11 תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל נ' ועדת הכנסת לביקורת המדינה, פסקאות 12-10 (27.12.2012)) ועל כן, בתי המשפט היו נאותים לקבל את דו"חות מבקר המדינה כראיה כאשר אלו הוגשו במסגרת הליך של ביקורת שיפוטית על אופן יישום המלצותיו של המבקר (ראו: בג"ץ 9223/10 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פסקה 21 (19.11.2012) (להלן: עניין אסון הכרמל); בג"ץ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1) 468 (2000)). אין זה המצב במקרה שלפנינו. העותרת מבקשת להסתמך על דו"ח מבקר המדינה 1991 כראיה עצמאית לחיזוק טענותיה בדבר הזיקה בין עברו הפלילי של דרעי לבין תפקידיו במשרד הפנים. בהתאם להוראת סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, לא ניתן לקבוע ממצאים עצמאיים מעין אלו על סמך דו"ח מבקר המדינה, ועל כן איני רואה לנכון להתייחס לטענות העותרת הנסמכות על הדו"ח (ראו והשוו: עע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 6 (23.6.2014); בג"ץ 8335/09 קרן דולב לצדק רפואי נ' שר הבריאות ממשלת ישראל, פסקה יט (16.2.2012)). 24. יתרה מכך, סבורני כי אין מקום להתייחס אל דו"ח מבקר המדינה 1991 כמבסס עבר פלילי אשר יש בו לפסול את דרעי מלשמש כשר הפנים, גם בשל כך שהדו"ח למעשה "נבלע" בהכרעת הדין בתיק הציבורי. מושכלות ראשונים הם כי תפקידו של מבקר המדינה הוא לפקח על רשויות המדינה, לאתר ליקויים וכשלים בפעילותן ולהמליץ המלצות לתיקון. אין חולק כי לממצאיו של המבקר נודעת חשיבות רבה בגילוין של פעילויות שאינן חוקיות או פעולות החורגות מטוהר המידות המצופה מרשויות השלטון, ועל כן מחויבים הגורמים הרלבנטיים להתייחס לאמור בחוות דעת המבקר בהחלטותיהם. לעתים, דו"ח מבקר המדינה עשוי להוות זרז לפתיחתה של חקירה פלילית ולהגשת כתב אישום. חרף האמור, יש להטעים כי דו"חות המבקר אינם בגדר הכרעה שיפוטית, ואין בהם כדי לקבוע מסמרות באשר לעובדות ולמשמעותן המשפטית. יפים לעניין זה דבריה של השופטת מ' בן פורת בבג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, 459 (1982) – אשר במאמר מוסגר יצוין כי נאמרו בהקשר של ועדות חקירה, אולם כוחם יפה ואף מוגבר, בהקשר של ביקורת המדינה: "עינינו הרואות, שבהעדר נימוקים מוצדקים אין להשאיר את החשדות, המועלים בדו"ח הוועדה, לנסר בחללו של עולם ללא בירור משפטי, אשר הוא ורק הוא מסוגל לקבוע עובדות לאשורן. בכך גם מובלטת מהות המשימה של ועדת חקירה בעניינים בעלי גוון פלילי, והיא לשמש מכשיר עזר בידי הממשלה בשיקוליה אם לנקוט פעולות – ואלו פעולות לנקוט – בעקבות הדו"ח" (ההדגשה הוספה – ס.ג'.). 25. במקרה שלפנינו, כפי שמציינת העותרת עצמה בעתירתה, דו"ח מבקר המדינה 1991 עסק, בחלקיו הרלבנטיים לדיון הנוכחי, במעורבות משרד הפנים בראשותו של דרעי במתן תמיכות למוסדות דרך הרשויות המקומיות, בניגוד לכללי המנהל התקין. מבקרת המדינה דאז, השופטת (בדימ') מרים בן פורת, ראתה לנכון להפעיל את סמכותה לחקור עדים, לפי סעיף 26 לחוק מבקר המדינה, מתוך מטרה להעביר ממצאים אלו למשטרת ישראל, אשר החלה במקביל לחקור היבטים פליליים במעורבותו של דרעי במתן התמיכות האמורות (וראו: פסקה 22 לעתירה). בסופו של יום, ממצאיה של מבקרת המדינה היוו את אחד היסודות לכתב האישום שהוגש במסגרת "התיק הציבורי", ובכך מילא הדו"ח את תפקידו בחשיפת פעילות הנחשדת כבלתי חוקית וכמנוגדת לעיקרון טוהר המידות. אך חשוב מכך, לענייננו, הוא שבממצאים אלו ובמשמעותם ניתנה הכרעה שיפוטית חלוטה – היא הכרעת הדין בתיק הציבורי – וזהו הבירור השיפוטי אשר קבע את הממצאים העובדתיים והמסקנות הסופיות הרלבנטיות, אשר יש בכוחן לבסס את היקף עברו הפלילי של דרעי בעתירה שלפנינו. כשם שאין מסתמכים על עובדותיו של כתב אישום לביסוס טענה בדבר דופי המונע מאדם את האפשרות לכהן בתפקיד ציבורי, כאשר ישנה הכרעת דין סופית באותו כתב אישום – כך, לדידי, אין מקום להסתמך על דו"ח מבקר המדינה בנסיבות דומות. אף בשל כך, אני מוצא כי אין מקום לייחס משקל לדברים המובאים על ידי העותרת מתוך דו"ח מבקר המדינה 1991. 26. לסיכומו של חלק זה: בג"ץ דרעי, על האיזונים שנערכו בו, מהווה את נקודת המוצא לדיון בעתירה שלפנינו. השאלה שבה עלינו להכריע היא האם עלה בידי העותרת להראות כי בנסיבות המקרה, מינויו של דרעי לתפקיד הספציפי של שר הפנים מעורר קשיים מיוחדים ביחס להחלטה בדבר מינויו כשר, אשר יש בהם לשנות מנקודת האיזון אליה הגיע בית משפט זה בבג"ץ דרעי, ולהעביר את המינוי אל מחוץ למתחם הסבירות. בבחינת שאלה זו, אתייחס לעברו הפלילי של דרעי, כפי שהוא עולה מפסקי הדין ב"תיק האישי" ומהכרעת הדין בתיק הציבורי בלבד. על יסוד דברים אלה, אפנה כעת לבחון את טענותיה של העותרת, אך תחילה אציג את העקרונות שנקבעו בפסיקה בעניין הפעלתה של ביקורת שיפוטית על החלטות ראש הממשלה למנות שרים. המסגרת הנורמטיבית 27. כידוע, ההחלטה בדבר מינויו של אדם לתפקיד ציבורי מהווה החלטה מנהלית, וככזו היא כפופה לכללי המשפט המנהלי – ובפרט לחובתה של הרשות הממנה להפעיל שיקול דעת סביר בעת המינוי. משמעות הדבר היא כי על הגורם הממנה לבחון את מכלול השיקולים הרלבנטיים להחלטה, ולייחס לכל אחד מהם משקל מתאים בעת עריכת האיזון ביניהם (ראו: בג"ץ 3059/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 21 (10.11.2015) (להלן: עניין גלנט); בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 39 (24.11.2009)). שיקול הדעת המופעל על ידי הגורם הממנה כפוף לביקורת שיפוטית, המתמצה לשאלה האם האיזון אותו ערך חרג ממתחם הסבירות. לא אחת, הובהר כי בתוך דלת אמותיו של מתחם הסבירות, תיתכנה מספר חלופות שכולן תהיינה סבירות, וכל עוד האיזון שנערך על ידי הגורם הממנה נותר בגדרי מתחם הסבירות, בית המשפט לא יתערב בו – וזאת, אף אם ישנה דרך פעולה הנראית עדיפה יותר בעיניו (ראו: בג"ץ 43/16 תנועת אומ"ץ – אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל, פסקה 38 לפסק דיני (1.3.2016) (להלן: עניין מנדלבליט); בג"ץ 8134/11 אשר נ' שר האוצר, פסקה 11 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (29.1.2012)). כן הובהר, כי היקפו של מתחם הסבירות נקבע על פי זהותו של הגורם הממנה ועל פי סוג המינוי (ראו: עניין גלנט, פסקה 22; עניין הנגבי, פסקה 11 לפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין (2003)). 28. כאשר עסקינן במתחם שיקול הדעת המסור לראש הממשלה בעת הרכבת ממשלה, ובדבר צירוף שר נוסף לממשלה או העברת שר מתפקידו – הכלל הוא כי מסור לו שיקול דעת רחב עד מאוד, נוכח מאפייניה המיוחדים של סמכות מינוי השרים. סמכות זו נועדה להבטיח את יכולתה של הממשלה לפעול בצורה אפקטיבית, להגשים את המנדט שניתן לה ולהוציא לפועל את מדיניותה, והיא מקפלת בתוכה שיקולים פרלמנטריים ומפלגתיים (ראו: בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פ"ד סב(3) 445, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2007) (להלן: עניין אמונה)). אמנם, החלטות אלה אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית, באשר ראש הממשלה מהווה חלק מהרשות המנהלית וכפוף לכללים החלים לגביה (וראו למשל: בג"ץ 5261/04 פוקס נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 446, פסקה 3 לפסק דינו של השופט מ' חשין (2004)), אך האופי הפוליטי המובהק של סמכות המינוי, לצד היותו של ראש הממשלה הגורם הממנה, מרחיבות את מתחם הסבירות – כך שגדרי התערבותו של בית המשפט בהחלטות המינוי מצטמצמים לאותם מקרים בהם המינוי עשוי לפגוע פגיעה קשה וחמורה במעמדם של מוסדות השלטון ובאמון הציבור בהם (ראו: עניין אמונה, פסקה 23; עניין הנגבי, פסקה 5 לפסק דינו של המשנה לנשיא ת' אור). כן ישנה חשיבות לפיקוחה של הכנסת על הפעלתה של סמכות המינוי ולקיומה של ביקורת ערכית-ציבורית באמצעות המנגנון הדמוקרטי, ואף אלו מביאות לצמצום גדר ההתערבות בהחלטה (עניין גלנט, פסקה 24; עניין אסון הכרמל, פסקאות 25-23). 29. אין חולק כי עברו הפלילי של מועמד למשרה ציבורית הוא שיקול אותו מחויבת הרשות הממנה להביא בחשבון במניין שיקוליה בעת קבלת ההחלטה על המינוי. חובה זו נגזרת ממעמדה של הרשות הציבורית כנאמן של הציבור, אשר "משלה אין לה ולא כלום. כל שיש לה, למען הציבור יש לה" (ראו: בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, פסקה 40 (1993) (להלן: עניין אייזנברג)). לפיכך, כבר הודגש כי: "אמון הציבור בעובדי הציבור ובנבחריו הוא תנאי מתחייב לפעולתו התקינה של השירות הציבורי ושל מוסדות השלטון. השרות הציבורי על כל זרועותיו בנוי על אמון הציבור הנשען לא רק על יכולותיהם התיפקודיות של עובדיו ונבחריו אלא גם, ובעיקר, על רמתם המוסרית והאנושית, על טוהר מידותיהם ונקיון כפיהם. בלא אמון זה, לא יוכל השירות הציבורי לבצע את משימתו ברמה הנדרשת לאורך זמן. מינוי לכהונות ציבוריות של בעלי תפקידים שדבק בהם פגם מוסרי, או השארתם בתפקידם לאחר שסרחו, עלול לפגום בתשתית הערכית עליה בנויים מוסדות המדינה והשלטון בישראל. הוא עלול לפגוע פגיעה חמורה בעקרונות היסוד הערכיים עליהם בנויים יסודות החברה והמשטר בישראל. הוא עלול לערער את אמון הציבור במערכות השלטון, האמורות לשקף במעמדן וברמתן את עקרונות היסוד האתיים עליהם מושתתים חיי החברה בישראל." (עניין אמונה, פסקה 14; וראו גם: עניין אייזנברג, פסקה 46). עם זאת, הובהר לא פעם כי עברו הפלילי של המועמד הינו אך אחד מבין השיקולים אותם על הגורם הממנה לשקול בבואו לקבל החלטה בדבר מינוי למשרה ציבורית. בעת הערכת משקלו של העבר הפלילי, נקבע כי יש לשקלל ולאזן בין שורה של שיקולים: (א) חומרת העבירות המיוחסות למועמד וזיקתן לתפקיד אותו הוא מיועד למלא; (ב) אופיין של העבירות; (ג) התמשכות העבירות; (ד) חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות והאינטרס החברתי בשיקום עבריינים; (ה) קיומו של קלון בעבירות; (ו) הבעת חרטה מצדו של המועמד; (ז) חיוניותו של המועמד לתפקיד. באמצעות האיזון בין השיקולים הללו, בוחן בית המשפט האם מעשיו של המועמד מעידים על פגם ערכי-נורמטיבי בהתנהלותו, אשר יש בו להשפיע על כשירותו למלא את התפקיד אליו הוא מיועד ולהשליך על אמון הציבור בשירות הציבורי (ראו: בג"ץ 3997/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר החוץ, פסקה 27 (12.2.2015); עניין גלנט, פסקה 26; עניין מנדלבליט, פסקה 64). 30. במלאכת האיזון, יש לתת לכל שיקול את משקלו היחסי הראוי, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו: עניין יתום, פסקה 16; עניין אמונה, פסקה 16). השקלול בין השיקולים נערך באופן מהותי, בשים לב לתכלית העומדת ביסודו – שהיא בחינת כשירותו הנורמטיבית של המועמד לתפקיד והשפעת המינוי על אמון הציבור במערכת השלטונית. כפי שהטעים חברי השופט נ' הנדל בהחלטתו בבקשה לדיון נוסף דרעי: "אין משמעות למספרם הכמותי של השיקולים המתחרים. ההכרעה באשר לסבירות המינוי איננה אריתמטית, תוך מתן ניקוד לכל שיקול ועריכת תחשיב סופי בהתאם. אלא, ההכרעה בכגון דא נגזרת מההערכה המהותית לגבי מידת הפגיעה ביכולת המועמד למלא את התפקיד נורמטיבית, מעשית וערכית – לרבות השלכות המינוי על אמון הציבור – בהתחשב במכלול נסיבות העניין" (פסקה 5 להחלטה). 31. על רקע אמות המידה המפורטות לעיל, אפנה כעת לבחון את מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים. לשם הנוחות, אשוב ואציין כי בבג"ץ דרעי, בית משפט זה יישם את הכללים עליהם עמדתי, ובאיזון בין מכלול השיקולים הרלבנטיים – חומרת עברו הפלילי של דרעי; הקלון במעשיו; העדר החרטה מצדו; והזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים – מצא כי מינויו של דרעי לתפקיד שר הכלכלה אינו מצוי מחוץ לגבולותיו של מתחם הסבירות. זאת, בשים לב לאופיו של המינוי, דהיינו מינויו של שר במסגרת מלאכת הרכבת הממשלה על ידי ראש הממשלה, תוך קבלת אמונה של הכנסת – המרחיב את מתחם שיקול הדעת המסור לראש הממשלה. כפי שהדגשתי בראשית הדברים, פסק הדין בבג"ץ דרעי, על האיזון שנערך בו, יהווה את נקודת המוצא לדיון דכאן. השאלה העומדת להכרעתנו, לפיכך, היא האם בעובדה שדרעי מונה עתה לתפקיד שר הפנים באופן ספציפי, יש כדי לשנות מהתוצאה בבג"ץ דרעי. אומר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה, וכי מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים – חרף הקשיים הטמונים בו – אינו חורג ממתחם הסבירות, כפי שאבהיר להלן. מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים 32. כזכור, העותרת סבורה כי בעובדה שדרעי מונה לתפקיד שר הפנים – אותו תפקיד ואותו משרד אשר בעת כהונתו בהם ביצע את המעשים שבגינם הורשע – יש כדי לשנות מנקודת האיזון בבג"ץ דרעי ביחס לסבירות מינויו לתפקיד שר בכלל ולהעביר את המינוי אל מעבר לגבול מתחם הסבירות. לדידה, זהות התפקיד והמשרד מקימה זיקה ברורה וישירה בין עבירותיו של דרעי לבין התפקיד אליו הוא מיועד. נוכח זיקה זו, העותרת גורסת כי חלוף הזמן אינו יכול להקהות את הדופי המהותי אשר נפל בדרעי בשל עברו הפלילי, וכי דופי זה פוסל אותו מלשמש בתפקיד שר הפנים באופן ספציפי. בנוסף, העותרת טוענת כי חלק מהותי בתפקידו של שר הפנים הוא בפיקוח על טוהר המידות בשלטון המקומי, ועל כן, לעמדתה, לא יכול לשמש בתפקיד זה אדם אשר הורשע בעבירות שחיתות. לחיזוק עמדתה בעניין זה, העותרת ביקשה לצרף כמסמך את דו"ח הצוות לבחינת דרכים לחיזוק שלטון החוק וטוהר-המידות בשלטון המקומי (ינואר 2016) (להלן: דו"ח השלטון המקומי), אשר הוצג על ידי היועץ המשפטי לממשלה לדרעי, מתוקף תפקידו כשר הפנים. לעמדת העותרת, ניתן ללמוד ממסמך זה על הדרישה לפיה שר הפנים ישמש דוגמה אישית לשלטון המקומי, וכי אין זה סביר, לפיכך, למנות את דרעי לתפקיד נוכח הרשעותיו. התרנו את צירופו של המסמך והוא עמד לנגד עינינו בעת מתן החלטתנו. אדון עתה בטענותיה של העותרת כסדרן. זיקה ישירה וברורה 33. סוגיית הזיקה הישירה והברורה בין מעשיו הפליליים של אדם לבין התפקיד הציבורי אליו הוא מועמד, והשפעתה על האיזון בין השיקולים השונים בעת המינוי, נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בעניין יתום. בשל מרכזיותם לעניין שלפנינו, אביא אותם במלואם: "אין צריך לומר כי באיזון בין השיקולים השונים יש לייחס לכל אחד מהם את משקלו היחסי הראוי במכלול השיקולים המובאים בחשבון (ראו בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, בעמ' 445). כך, למשל, בהתקיים זיקה ברורה וישירה בין העבירות שביצע המועמד בעבר לבין המשרה שהוא מיועד למלאה, תיתכן המסקנה כי עברו הפלילי פוסל אותו מכול וכול למילוי המשרה המסוימת. בנסיבות אלו שיקולים שהיו עשויים להישקל כתומכים במינויו אילו הוצג כמועמד למועמד למשרה אחרת (כמו הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות, חרטתו, איכות תפקידו במהלך התקופה שחלפה מאז ביצועה של העבירה וכישוריו המקצועיים) לא יועילו ומועמדותו תיפסל. בקביעת קיומה של זיקה, כאמור, יש להביא בחשבון לא רק את מהות העבירות ואת הנסיבות שבהן בוצעו, את התפקיד שבמסגרתו עבר המועמד את העבירות ואת התפקיד שהוא מיועד לו עתה, אלא גם את חומרת הפגם המוסרי שביצוע העבירות הטיל בו. הווי אומר, קיומה של זיקה שבכוחה לפסול את המועמד איננו נגזר רק מהשפעת עברו הפלילי על יכולתו המקצועית למלא את התפקיד החדש, אלא גם מכשרותו המוסרית למלאו. בהתקיים זיקה כזאת בין עברו הפלילי של המועמד לבין המשרה שלה הוא מיועד מן הדין לפסול את מועמדותו" (שם, פסקה 16). בפסיקה מאוחרת, צוין כי בבחינת קיומה של זיקה ישירה ומהותית יש לבחון, בין היתר, האם המשרה הציבורית שימשה ככלי לביצוע העבירה, והאם יש פגם מוסרי הנובע מהזיקה בין התפקיד לבין העבירה המיוחסת (ראו: בג"ץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי נ' ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, פסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה (כתוארה כיום) מ' נאור (14.10.2013)). 34. בנסיבות המקרה שלפניי, אינני מוצא כי המעשים המיוחסים לדרעי מבססים זיקה ישירה ומהותית לתפקיד שר הפנים, השוללת מכל וכל את כשירותו לכהן בתפקיד זה. לאחר שחזרתי והפכתי בהכרעות הדין המרשיעות בעניינו של דרעי, סבורני כי עבירותיו – אשר על חומרתן כעבירות שחיתות שנעברו בידי עובד ונבחר ציבור אין חולק, ואין מקום להקל בהן ראש ולו במעט – אינן ייחודיות לתפקיד שר הפנים, ולא נעברו תוך הפעלת סמכויותיו כשר הפנים או תוך ניצול התפקיד בדרך ייחודית, שאינה אפשרית במסגרת תפקיד בכיר במשרד אחר. 35. ראשית, בכל הנוגע לתיק האישי, בע"פ דרעי עמד בית משפט זה על כך שהשוחד אותו קיבל דרעי לא היה שוחד "בין זרים", אשר ניתן תמורת פעולה מסוימת וספציפית. בית המשפט הדגיש כי מדובר בשוחד שניתן בין חברי קבוצה מלוכדת –הקבוצה אשר ניהלה את עמותת לב בנים – לאחד מהם שעלה לגדולה, על מנת שישתמש במעמדו בהמשך לטובת הקבוצה וחבריה (שם, פסקה 48). בסופו של יום, בע"פ דרעי נקטע הקשר הסיבתי בין השוחד אותו קיבל דרעי לבין עבירות המרמה והפרת האמונים אותן ביצע בהמשך, לאחר שנקבע כי לא הוכח שהפעולות אותן ביצע לאחר מכן לקידום האינטרסים של עמותת לב בנים ומקורביה נעשו בתמורה לשוחד שקיבל (שם, פסקאות 70-69). אמנם, בע"פ דרעי נקבע כי די במערכת היחסים הקיימת בין דרעי לבין אנשי עמותת לב בנים על מנת לבסס את ההרשעה בעבירת השוחד. אך עם זאת, לעניין הזיקה בין העבירות לבין התפקיד המיועד – בה עסקינן עתה – משמעות הדבר היא שלתפקידים הספציפיים אותם מילא דרעי באותו מועד, וביניהם תפקיד שר הפנים, לא הייתה חשיבות לעניין השוחד שניתן לו. משכך, דומה כי בצדק טענה המדינה שהעבירות אותן עבר דרעי במסגרת התיק האישי הן עבירות אשר ניתן היה לעבור, למעשה, בכל משרד ממשלתי. אחזור ואטעים כי אין להקל ראש בעבירות שנעברו, ואולם השאלה שלפנינו אינה חומרת העבירות, אלא האם העבירות מקימות זיקה מיוחדת לתפקיד שר הפנים. בנסיבות המתוארות, סבורני כי לא הוכחה זיקה כאמור. 36. באשר לתיק הציבורי, הרי שבו יוחסו לדרעי עבירות הפרת אמונים הנוגעות להפעלת סמכותו ולשימוש במעמדו במסגרת תפקידיו במשרד הפנים. בכתב האישום נטען כי דרעי העביר הקצבות שונות תוך הפרת "נוהל תמן תמיכות של רשויות מקומיות" משנת 1984. עם זאת, במסגרת הכרעת הדין בתיק הציבורי זוכה דרעי מאותן עבירות אשר נגעו להפרת הנוהל תוך הפעלת סמכויותיו, לאחר שנקבע כי לא התקיים הרכיב ההתנהגותי בעבירת המרמה והפרת האמונים הקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. האישום היחיד שבו הורשע דרעי בסופו של דבר במסגרת התיק הציבורי, הוא האישום החמישי, אשר עסק במתן תמיכה לעמותה בירושלים אשר אחיו של דרעי עמד בראשה וגזברה היה גיסה של אשתו (להלן: העמותה). עם זאת, אף באישום זה, הוטעם על ידי בית משפט השלום כי: "לו עמד לפנינו עניין החריגה מן הנוהל כשהוא לבדו [...] לא היינו מרשיעים את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה למעשה הפרת אמונים, כמובא בפרק 'המצב המשפטי', שכן, לחריגה האמורה מן הנוהל, לאחר שניתנו ההתחייבויות האמורות על-ידי הרב דנגור ויהודה, חסר אותו יסוד של שחיתות ההופך את המעשה מסטייה ממינהל תקין ומפגם מינהלי-ציבורי למעשה פלילי" (ראו עמ' 118 לתדפיס הכרעת הדין בתיק הציבורי). יובהר, כי הרשעתו של דרעי באישום החמישי נגזרה מכך שבפעולותיו עבור העמותה הוא נמצא במצב של ניגוד עניינים "חד, בולט וחמור" (שם, שם). בית משפט השלום קבע כי בכך דרעי הפר את אמון הציבור ואת עקרון טוהר המידות, במידה הנופלת לגדר מעשה פלילי של הפרת אמונים. אכן, במעשה זה דרעי עבר עבירה תוך כדי הפעלת סמכותו כשר הפנים. ואולם, נוכח העובדה כי הפעלת הסמכות, כשלעצמה, לא היוותה את מעשה העבירה ולא עלתה כדי מעשה פלילי – כי אם הימצאותו של דרעי במצב של ניגוד עניינים בשעת הפעלתה – הרי שהזיקה העשויה לקום ממעשה זה לבין תפקיד שר הפנים אינה בעוצמה כה משמעותית, כך שיהיה בה כדי לבסס זיקה ישירה ומהותית השוללת את כשירותו לשמש בתפקיד שר הפנים. ודוק, זיקה זו יוצרת קושי נוסף בבחינת סבירות מינויו של דרעי, אך אינני מוצא כי קושי זה מנביע את המסקנה שחלוף הזמן כלל אינו יכול למתן את הדופי שנפל בדרעי בעקבות הרשעתו. 37. נוכח האמור, שוכנעתי כי הקשר בין העבירות שבהן דרעי הורשע לבין משרד הפנים מתמצה, בעיקרו, לעובדה כי דרעי שימש בתפקיד שר הפנים ובתפקידים אחרים במשרד הפנים במועד ביצוע העבירות. 38. אכן, זהות התפקיד והמשרד מהווה קושי ייחודי במינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים ביחס למינויו לתפקיד שר הכלכלה. מינוי זה טומן בחובו משמעותית סמלית, שכן הוא עלול להיתפס בקרב חלקים מהציבור כחזרה של נבחר הציבור שסרח אל אותו תפקיד אשר במסגרתו מעל בתפקידו כנאמן הציבור. מינוי זה אף עשוי להתפרש כמתן גושפנקה מצד הממשלה והכנסת לכך שלא נפל פגם באופן בו התנהל דרעי בביצוע עבירותיו, בעת שכיהן בתפקידים בכירים במשרד הפנים. סבורני, כי קושי זה אכן מגביר במידה מסוימת את הפגיעה אשר נוצרה באמון הציבור כתוצאה ממינויו של דרעי לתפקיד שר הכלכלה ואשר נדונה בבג"ץ דרעי. ברי, כי מדובר בנסיבה אשר יש לייחס לה את משקלה הראוי בבחינת יכולתו של דרעי למלא את תפקיד שר הפנים, אך לטעמי, לא די בה כדי להקים זיקה ישירה וברורה בין העבירות שעבר דרעי – על פי אופיין ומהותן – לבין התפקיד שר הפנים, באופן היוצר דופי מוסרי שהזמן אינו יכול להקהות. 39. אשר על כן, נחה דעתי כי לא עלה בידה של העותרת להוכיח את קיומה של זיקה ישירה וברורה בין עבירותיו של דרעי לבין תפקיד שר הפנים באופן ספציפי. עם זאת, מהדיון לעיל עלו שני קשיים נוספים, הייחודיים למינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים: המשמעות הסמלית הנלווית לזהות המשרד והתפקיד, והעובדה כי הרשעתו של דרעי בתיק הציבורי נגעה לאופן הפעלת סמכותו כשר הפנים. אתייחס לקשיים אלו בהמשך. מהות תפקידו של שר הפנים 40. דין טענת העותרת, לפיה תפקידו של שר הפנים מחייב טוהר מידות "מיוחד", השולל כליל את האפשרות למנות אליו אדם אשר עבר עבירות שחיתות – להידחות. לשיטתי, ככלל, בהעדר זיקה ישירה וברורה בין העבירות שעבר אדם לבין התפקיד אליו הוא מיועד, אין מקום לקביעתם של תנאי כשירות וטוהר מידות שונים למשרדי ממשלה שונים. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין בעניין הנגבי: "ונוסיף עתה רק כי העותרת משיגה על מינויו של המשיב 3 לתפקיד השר לביטחון פנים דווקא. לדידה, כך נראה, אין מניעה שבדין למנותו לתפקיד של שר במשרד אחר (למעט, אולי, משרד המשפטים). עמדה זו מעוררת קושי: קשה להלום כי אדם אשר מינויו כשר לביטחון פנים יגרום פגיעה כה חריפה, כה קיצונית, באמון הציבור, עד שלא נוכל בשום אופן להותיר את החלטת ראש-הממשלה בדבר מינויו על כנה, יכהן כשר במשרד אחר – משרד החינוך למשל או משרד האוצר. קשה לקבל כי אדם שמניעותו לכהן במשרד האחראי על אכיפת החוק היא כה זוכרת, יוכל, באין מפריע, לכהן במשרד האמון על מדיניות החוץ של המדינה או על ביטחונה." (שם, פסקה 32; ההדגשה במקור – ס.ג'). העמדה המוצעת על ידי העותרת, משמעותה כי בגדר התפקיד הספציפי של שר הפנים, יישלל לחלוטין משקלם של השיקולים המקהים את חומרת עברו הפלילי של המועמד, כגון חלוף הזמן. זאת אין בידי לקבל. אכן, ייתכנו מקרים שבהם נוצרה זיקה ישירה וברורה בין עברו הפלילי של מועמד לתפקיד לבין תפקיד השר הספציפי, ובמקרים אלו לא יוכל המועמד לשאת באותו תפקיד או בסמכויות מסוימות הימנו, ומנגד יוכל לשמש בתפקיד שר במשרד אחר (והשוו: עניין גלנט, פסקה 30). זיקה כאמור, אשר על מאפייניה עמדתי לעיל, יורדת לשורש הכשרות לשמש בתפקיד, ועל כן היא פוסלת את המועמד מלשמש בו. אך בהעדרה של זיקה זו, סבורני כי לא ניתן לקבל טענה לפיה תפקיד שר במשרד מסוים מחייב "ניקיון כפיים מיוחד", אשר אינו נדרש משר במשרד אחר. הבחנה מעין זו יוצרת מדרג מהותי-נורמטיבי בין תפקידי שרים "חשובים יותר" ו"חשובים פחות" – ואין לה כל עיגון בדין או בשיטת הממשל הישראלית. לטעמי, הבחנה מעין זו אף אינה ראויה, שכן היא עשויה כשלעצמה ליצור פגיעה באמון הציבור במערכת השלטונית, ובפרט באמון באותם משרדי ממשלה אשר לגביהם ייקבע כי ניתן להסתפק באמות מידה מוסריות גמישות יותר. 41. יתרה מכך, גם בנסיבות התפקיד הספציפי של שר הפנים, לא שוכנעתי כי יש ממש בטענות העותרת. יוזכר, כי בבג"ץ דרעי נקבע כי אין מניעה משפטית שדרעי ישמש בתפקידי שר הכלכלה והשר לפיתוח הנגב והגליל. תפקיד שר הפנים הוא בוודאי תפקיד המעניק לנושא בו סמכויות רחבות, אשר להן השלכות משמעותיות מבחינה חברתית, ציבורית וכלכלית. סמכויות אלה כוללות, בין היתר, את האחריות לפקח על המתנהל בשלטון המקומי ועל המנהל התקין בו. אלא שגם לשר הכלכלה מוקנות סמכויות נרחבות ובעלות משמעות כלכלית וחברתית רחבה. כך, משרד הכלכלה חולש על תקציבים רבים, ולהחלטותיו של השר נודעת השפעה משמעותית על המשק. למשרד כפופים גופי רגולציה ואכיפה שונים, לצד יחידות סמך להן ממשק משמעותי עם האזרח – ובפרט, ניתן למנות את אחריותו של המשרד לאכיפת דיני העבודה ודיני הגנת הצרכן, ולתמיכה הממשלתית בעסקים. גם משר הכלכלה נדרשת דוגמה אישית, אשר תחלחל אל הכפופים לו במשרד הכלכלה בעת הפעלת סמכויותיהם ואל אותם גורמים אשר עליהם מוטל על משרדו לפקח. ייתכן כי הפיקוח על השחיתות השלטונית הוא חלק מרכזי יותר בתפקידו של שר הפנים, כפי שעולה מדו"ח השלטון המקומי – אך אני מתקשה להלום את הטענה כי ביחס לתפקיד שר הפנים, סמכותו המוסרית של דרעי נשללת חרף חלוף הזמן, כאשר ביחס לתפקיד שר הכלכלה נקבע כי פרק הזמן שחלף ממתן את הדופי המוסרי שדבק בדרעי בשל עבירות השחיתות ומאפשר לו להפעיל סמכויותיו השונות, הכוללות בתוכן פיקוח ואכיפת החוק. 42. סיכומם של דברים, לא מצאתי כי תפקיד שר הפנים, על פי אופיו ומהותו, מחייב אמות מידה קשיחות יותר ביחס לעברו הפלילי של מועמד, מאשר אלה הנדרשות בשעת מינוי לתפקיד שר במשרד אחר. סבירות מינויו של דרעי 43. כעת, נותר לבחון האם יש בזיקה בין עברו הפלילי של דרעי לבין תפקיד שר הפנים, והפגיעה הנוספת באמון הציבור הגלומה בה, כדי לשנות מנקודת האיזון בבג"ץ דרעי ולהעביר את המינוי אל מעבר לגבול מתחם הסבירות. יוזכר, כי על אף שמצאתי שלא מתקיימת זיקה ישירה וברורה בין עברו הפלילי של דרעי לבין תפקיד שר הפנים, סברתי כי עברו הפלילי מעורר שני קשיים ייחודיים למינוי זה: הקושי האחד הוא שעבירותיו בוצעו במשרד זה ונלווית למינויו לתפקיד השר הממונה משמעות סמלית שיש בה לפגוע פגיעה נוספת באמון הציבור ברשויות השלטון; והקושי השני הוא בעובדה שהעבירה שבה הורשע דרעי במסגרת התיק הציבורי נעברה בעת הפעלת סמכותו כשר הפנים. 44. לאחר שבחנתי את האיזון אשר נערך בין השיקולים השונים בבג"ץ דרעי, נחה דעתי כי אין בקשיים האמורים כדי להעביר את מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים אל מעבר לגבול מתחם הסבירות. כפי שעמדתי לעיל, הערכת השיקולים נעשית באופן מהותי, תוך בחינת הפגיעה ביכולת המועמד למלא את תפקידו נורמטיבית, מעשית וערכית, בין היתר על רקע הפגיעה באמון הציבור כתוצאה מהמינוי. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה שלפנינו, סבורני כי הקשיים המיוחדים הנלווים למינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים הם כאלו אשר אין בהם כדי לשלול את כשירותו הנורמטיבית למלא את התפקיד. 45. מסקנה זו נסמכת, בעיקרה, על כך שאל מול הקשיים הנוספים אותם מניתי, מצוי בנסיבות המקרה גורם ממתן בדמות האישור שניתן בכנסת למינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים. בעוד בבג"ץ דרעי, האישור למינויו של דרעי לתפקיד שר הכלכלה ניתן כחלק ממתן האמון של הכנסת בממשלה כולה, לפי סעיף 13(ד) לחוק יסוד: הממשלה, במקרה הנדון הכנסת אישרה את מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים באופן פרטני. אישור זה ניתן לאחר שהתקיים דיון במליאת הכנסת, אשר עסק, בין היתר, בעברו הפלילי של דרעי, בהשלכות מינויו לתפקיד על אמון הציבור ברשויות השלטון, ובפועלו הציבורי רב השנים. יודגש, כי אין דין אישור הניתן על ידי הכנסת במסגרת מתן אמון בממשלה, שעניינו של השר הפרטני "נבלע בו", כדין אישור למינויו של השר באופן ספציפי, שניתן לאחר דיון בהיבטיה השונים של הסוגיה (והשוו: עניין הנגבי, פסקה 67 לפסק דינו של השופט מ' חשין). כידוע, באישור הכנסת למינויו של אדם לתפקיד ציבורי יש כדי להחליש במידת מה את הטיעון כי המינוי פוגע באמון הציבור, בהיות הכנסת הגוף המייצג את דעת הציבור (ראו: בג"ץ דרעי, פסקה 22; עניין אמונה, פסקה 25; והשוו, לעניין ביקורת פרלמנטרית על חקיקת משנה: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 324 (2010)). הפגיעה הנטענת באמון הציבור ברשויות השלטון מוקהית במידה ניכרת, כאשר הכנסת נתנה דעתה להיבטיו השונים של המינוי הספציפי, וראתה לנכון לאשר אותו לאחר דיון ענייני. לדידי, באישור זה יש כדי לאזן את הפגיעה הנוספת באמון הציבור הנוצרת מהזיקה בין עבירותיו של דרעי לבין תפקיד שר הפנים. לפיכך, סבורני כי בנסיבות המקרה, ובשים לב למתחם שיקול הדעת הרחב המסור לראש הממשלה בהחלטות בדבר מינוי שרים, מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים נותר בגדר "מקרה גבול", אשר חרף הקשיים אותם הוא מעורר, הוא אינו מקים עילה משפטית להתערבות בו. 46. בטרם סיום, מן הראוי לשוב ולהדגיש כי אין בהחלטה זו להעניק חותמת ערכית, לפיה מינויו של דרעי הוא מינוי ראוי או להעניק הכשר למינוי זה. כפי שהוטעם על ידי השופט ע' פוגלמן בבג"ץ דרעי, "בית המשפט אינו חלק מהליך המינוי, ותפקידו מוגבל לבחינת פעולת הרשות על פי עילות הביקורת השיפוטית הקבועות בדין". החלטתנו מצויה בספירה המשפטית, ובגדרה לא מצאנו עילה להתערבות במינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים. ואולם, עברו הפלילי של דרעי, על חומרתו והקלון שדבק בו, לא חלף מהעולם, והחלטת המינוי תעמוד לביקורת הציבור בכלים העומדים לו. 47. על יסוד כל האמור, אציע לחבריי לדחות את העתירה, מבלי שייעשה צו להוצאות. לאחר דברים אלה 48. יצוין, כי לאחר שמיעת טענות הצדדים בפנינו, ובטרם הושלמה כתיבת פסק הדין, עדכנו אותנו באי-כוח הצדדים ביום 3.4.2016 בדבר חקירה המתנהלת נגד דרעי בגין חשדות שונים. לאחר שעיינו בהודעות הצדדים ובתגובותיהם, מצאנו כי אין חקירה זו רלבנטית לנושא העתירה שלפנינו. כמפורט לעיל, עניינה של העתירה הוא בסבירות מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים, על רקע עברו הפלילי. התרשמותנו היא כי אין בחקירה האמורה כדי לשנות מהתוצאה שאליה הגענו, בפרט נוכח השלב המקדמי שבו היא מצויה. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: 1. קראתי בעיון את חוות דעתו הבנויה היטב של חברי, השופט ס' ג'ובראן. לאחר בחינת החומר שהוצג בפנינו ושמיעת טיעוני הצדדים, ועל רקע התמונה בכללותה העולה מהם, אין בידי להצטרף לתוצאה אליה הגיע. לדעתי, העברת ההחלטה למנות את הרב אריה מכלוף דרעי (להלן: דרעי) לתפקיד שר הפנים במסננת השיקולים הרלוונטיים מובילה למסקנה כי – בנסיבות הקונקרטיות ובאיזון הנקודתי – החלטה זו אינה יכולה לעמוד, בהיותה נגועה בחוסר סבירות בעוצמה המצדיקה את ביטול המינוי. מודע אני לעובדה כי דרעי עומד בתנאי הכשירות הקבועים בסעיף 6(ג) לחוק יסוד: הממשלה, וכי חלף זמן רב – הרבה מעבר לקבוע בסעיף זה – מאז הורשע בעבירות של שוחד והפרת אמונים וריצה את עונשו. עוד ער אני לכך כי מינויו של דרעי לשר הכלכלה ולפיתוח הנגב והגליל קיבל אך לאחרונה את אישורו של בית משפט זה, שקבע כי חרף היות המינוי "מצוי על גבול מתחם הסבירות", אין עילה משפטית להתערב בו – בין היתר לנוכח השיקול בדבר חלוף הזמן (בג"ץ 3095/15, מפי השופטת א' חיות ובהסכמת השופטים ח' מלצר ו-ע' פוגלמן (להלן: ההחלטה בעתירה הקודמת)). אף דחיתי בקשה לדיון נוסף בעניין זה, תוך אימוץ מסקנות ההרכב (דנג"ץ 5806/15. להלן: ההחלטה בדיון הנוסף). במסגרת חוות דעתי שלהלן אינני חוזר בי מכך. כמובן, ההחלטה בעתירה הקודמת בעינה עומדת. ואולם, יש לזכור כי הנסיבות השתנו. נתון אחר נוסף לתמונה – העובדה כי המינוי הנוכחי הוא לתפקיד שר הפנים דווקא – ויש לבחון כיצד הוא משפיע על התמונה בכללותה. סבורני כי נתון זה אינו שולי או זניח כל עיקר. אדרבה, בנסיבות שבפנינו יש בו כדי לשנות את נקודת האיזון ולהפוך את הקערה על פיה. במילים אחרות, הקביעה כי דרעי יכול לכהן כשר אינה מחייבת או מקימה מאליה קביעה נוספת, לפיה דרעי יכול לכהן גם כשר הפנים דווקא. אומר כבר כעת, ולו בתמצית, כי הגישה לפיה "מה לי שר במשרד פלוני, מה לי שר במשרד אלמוני" – שאף מצאה עיגון מסוים בפסיקה (ראו דברי השופט א' ריבלין בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 859 (2003). להלן: עניין הנגבי 2003) – איננה מקובלת עליי. המדינה אחזה בטיעון זה במעטפת של עיקרון השוויון בין השרים. אודה, כי יש היגיון מסוים בגישה זו. אין זה רצוי כי בית המשפט יתעסק במתן ניקוד מדויק לכל משרד ומשרד, והדבר אף אינו אפשרי. אך לא כאן המחלוקת. מקרים מעין אלה תמיד בעלי מאפיינים ייחודיים. המשותף הוא בשוני. מדובר באדם מסוים, שעבר עבירה מסוימת, בנסיבות מסוימות, ומונה לתפקיד מסוים. אך אין להסיק מכך כי אין כללים. ההפך הוא הנכון. יש לערוך מיזוג בין הכללים הרלוונטיים לבין הנסיבות הקונקרטיות. ייתכן גם ייתכן, במישור העקרוני וכפועל יוצא של היישום הנקודתי, שאדם שהורשע בעבירה בעבר, ריצה את עונשו וחלף המועד הסטטוטורי, יימצא מתאים לכהן כשר במשרד אחד אך לא באחר. טרם נגיע למקרנו, נצביע על דוגמאות מספר כדי להבהיר את הנקודה. זאת ברמה הכללית ביותר. אדם נהג בשכרות, ונדון למאסר בפועל. חלף זמן רב מאז ריצה את עונשו, והוא כעת כשיר להתמנות לשר. האם השאלה אם ניתן למנותו לשר התיירות זהה לשאלה אם ניתן למנותו לשר התחבורה? לדעתי התשובה ברורה. האם ראוי כי אדם שריצה תקופת מאסר בפועל ארוכה יתמנה כשר לביטחון פנים ויהיה אחראי, בין היתר, על שירות בתי הסוהר או שישמש שר המשפטים? גם כאן המענה דומה. מעניין בהקשר זה להזכיר כי כאשר דרעי מונה לשר הכלכלה, הוסכם כי על אף ההוראה הרגילה, הוא לא ישמש כנציג בוועדה למינוי שופטים ונציגי ציבור בבתי הדין לעבודה, וכך ראוי בעיניי. הדברים נועדו להבהיר, ועוד אעשה כן בהמשך, מדוע ההחלטה בעתירה הקודמת – במסגרתה נקבע כי דרעי יכול לכהן כשר הכלכלה ולפיתוח הנגב והגליל – אינה בהכרח בגדר סוף פסוק באשר לעתירה הנוכחית. דעתי היא כי בנסיבות העניין, ישנה "זיקה ישירה וברורה" בין תפקיד שר הפנים לבין העבירות שבהן הורשע דרעי. זיקה זו מורכבת משלושה חלקים: (א) מהות התפקיד; (ב) אופי העבירות; ו-(ג) הנסיבות הקונקרטיות של ביצוען. חלקים אלה יוצרים קשר בעל שני פנים. הראשון כללי והשני ספציפי. הראשון מתייחס להיבט הנורמטיבי של מהות התפקיד ושל אופי העבירות, ולאופן שבו היחס ביניהם משפיע על התאמתו של דרעי לכהן בתפקיד שר הפנים כיום. השני מתייחס להיבט העובדתי של העבירות ולאופן שבו כהונתו של דרעי כשר הפנים בעבר שימשה אותו בפועל בביצוען. באשר לפן הראשון – מהותו וייחודו של משרד הפנים מתאפיינים בכך כי בסמכותו ובאחריותו להשריש ולהנחיל, בעיקר לשלטון המקומי, ערכים (במישור הרחב והנורמטיבי) ונהלים (במישור האופרטיבי) המתמקדים בשמירה על טוהר מידות וממשל ציבורי תקין. תוצר לוואי (העומד גם כערך בפני עצמו) הוא יצירה וחיזוק של אמון הציבור בשלטון. אופי העבירות שבהן הורשע דרעי – ובפרט שוחד והפרת אמונים – חותר באופן המובהק והבולט ביותר תחת ערכים אלה ממש. אכן, ניתן לעבור עבירות מעין אלה בכל משרד ממשלתי. ואולם, הפגיעה החברתית הכרוכה בהן – לרבות בתקינות המנהל הציבורי, בטוהר המידות ובאמון הציבור – חמורה וזועקת יותר במקום שאמור להיות מבצרם של אותם ערכים, ואשר ממנו אמורה לצאת הבשורה כי ישנם גבולות אותם אין לעבור. יתר על כן, וזהו הפן השני – סבורני כי במקרה הקונקרטי, ובהתייחס לעובדות העבירות שבהן הורשע דרעי בפועל, מתקיימת זיקה בין העבירות לבין התפקיד בו כיהן בעבר (ומונה לו שוב בהווה). תפקידיו של דרעי במשרד הפנים בשעתו, לרבות כשר העומד בראשו, היוו דה פקטו כלי לביצוע המעשים הפסולים. זיקה כזו, על שלושת חלקיה ושני היבטיה, אינה מאפשרת את מינויו של דרעי לאותו תפקיד כעת. זאת אף אם מינויו לתפקיד שר אחר אפשרי הוא, לפחות מן הבחינה המשפטית, כפי שאכן נקבע לא מכבר במסגרת ההחלטה בעתירה הקודמת. על פי אמות מידה אלה – של מהות וייחודיות התפקיד, אופי העבירות ונסיבות ביצוען הקונקרטיות, והזיקות בין שלושת "מרכיבים" אלה – כפי שתפורטנה בהרחבה להלן, באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להותיר את מינויו של דרעי לשר הפנים על כנו. חוות דעתו של חברי פירטה את עיקרי העובדות הצריכות לעניין, את טענות הצדדים וכן את עיקרי ההחלטה הקודמת. הדברים ישמשו כמצע ובסיס לחוות דעתי. בטרם אפנה לפרט את נימוקי עמדתי, אפתח בנקודות המוצא לדרך הילוכנו בתיק זה, אך עוד קודם לכן אציין הערה מקדמית אחרונה: עתירה זו עניינה ההחלטה למנות את דרעי כשר הפנים על רקע העבירות שבהן הורשע בעבר וריצה את עונשו. זהו הנושא. באי כוח הצדדים עדכנונו כי לאחרונה דרעי מצוי תחת חקירה בגין חשדות שונים. עניין זה בראשית בירורו. כך או כך, הוא אינו חלק מעתירה זו. מבחינת העתירה ולצורך הכרעה בה – חקירה זו כאילו אינה קיימת. נקודות המוצא לדיון – ההלכה הכללית והקביעה הנקודתית 2. נקודת המוצא הראשונה לדיוננו מקורה בהלכות הכלליות שהתווה בית משפט זה באשר למינויים לתפקידים ציבוריים (בכלל, ולא רק לתפקיד שר). מבלי למצותן, אזכיר את העיקריות שבהן. ראשית, הושרש בפסיקה העיקרון לפיו "כשירות לחוד ושיקול דעת לחוד" (ראו, למשל: בג"ץ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 260-259 (1993). להלן: עניין אייזנברג; בג"ץ 5853/07 אמונה תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פסקאות 13 ו-24 לחוות דעת השופטת א' פרוקצ'יה (6.12.2007). להלן: עניין אמונה; בג"ץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי נ' ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, פסקאות 33-32 לחוות דעת הנשיאה מ' נאור (14.10.2013). להלן: עניין ראשי הערים; בג"ץ 3997/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר החוץ, פסקה 23 לחוות דעת הנשיא א' גרוניס (12.2.2015). להלן: עניין הנגבי 2015) (ליישומו של כלל זה – "כשירות לחוד ושיקול דעת לחוד" – במשפט העברי, ראו פסקה 2 לחוות דעתי בעניין ראשי הערים). משמעותו של העיקרון היא כי "אין די בעמידתו של מועמד מסוים בתנאי הכשירות הקבועים בחוק כדי להכשיר את מינויו לתפקיד, שכן החלטת הגורם הממנה כפופה – במקביל – למבחן הסבירות של הפעולה המנהלית" (ההחלטה בדיון הנוסף, פסקה 3). בראיה זו, התקופה של שבע שנים, הקבועה בסעיף 6(ג)(1) לחוק יסוד: הממשלה, מהווה תנאי סף. על פי סעיף זה – "לא יתמנה לשר מי שהורשע בעבירה ונידון לעונש מאסר וביום מינויו טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר או מיום מתן פסק הדין, לפי המאוחר, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון". לאמור, כל עוד התקופה לא חלפה, אין שיקול דעת המאפשר מינוי המורשע בעבירה שיש עימה קלון לתפקיד שר. ואולם, בחלוף התקופה – וכך עולה גם מלשון הסעיף – יש סמכות למנות. ברם, כסמכויות אחרות של רשות, הפעלתה כפופה להֶיות ההחלטה בגדר מתחם הסבירות. הטעם בדבר הוא כי בנושא הרגיש של מינוי לתפקיד ציבורי, ייתכנו שיקולים נוספים – לצד תנאי הכשירות שקבע המחוקק – שיובילו למסקנה כי המינוי אינו מתיישב עם טוהר המידות הנדרש מן השירות הציבורי ועלול לפגוע באמון הציבור ברשויות השלטון. אף נקבע, כי "לא אחת עילת הסבירות היא עילת ההתערבות היחידה שבאמצעותה ניתן למנוע מינוי פסול" (עניין הנגבי 2015, פסקה 2 לחוות דעת המשנה לנשיא מ' נאור, ראו גם פסקה ב' לחוות דעת השופט א' רובינשטיין). כפי שעולה גם מהדוגמאות התיאורטיות שהובאו לעיל, מורכבות החיים בכלל והחיים הפוליטיים בפרט מציבה מנעד רחב של מינויים אפשריים, לרבות אלה שמתנגשים עם התכלית של טוהר המידות ואמון הציבור הנדרש. לכן, יש מקום – אף הכרח – להפעיל שיקול דעת. אך זאת ייעשה בזהירות, וההתערבות תהא במקרים חריגים. בהקשר זה יצוין כי בנוגע ליחס שבכל זאת קיים בין תנאי הכשירות לבין מבחני הסבירות, נקבע בפסיקה כי כשירותו של מועמד על פי מבחני החוק הרלוונטי עשויה להקרין על מרחב שיקול הדעת של הרשות הממנה ולהשפיע על סבירות החלטתה (עניין אמונה, פסקאות 15 ו-24 לחוות דעת השופטת א' פרוקצ'יה; ההחלטה בעתירה הקודמת, פסקה 19 לחוות דעתה של השופטת א' חיות). שנית, השיקולים שעל בעל הסמכות או הרשות הממנה לשקול באשר למינוי מועמד לתפקיד ציבורי שנפל דופי בעברו הותוו אף הם בפסיקה. אחד מהם הוא חומרת העבירות המיוחסות למועמד. "בהקשר זה, יש לשקול את הערך עליו באה העבירה להגן, כאשר חומרה מיוחדת תימצא בעבירות שביסודן ערכים מוגנים בדבר טוהר המידות, אמון הציבור ברשויות השלטון והבטחת יושרם האישי של משרתי ציבור" (עניין ראשי הערים, פסקה 37 לחוות דעת הנשיאה מ' נאור). ראוי להדגיש, כי "חומרתה של העבירה לענייננו נקבעת לא על-פי "מיקומה" בחוק העונשין, אלא על-פי השלכותיה על השיקולים העומדים ביסוד המינוי. על כן יש להתייחס בחומרה לעבירה, שעל-פי עצם מהותה ונסיבות ביצועה פוגעת לא רק בסדר הציבורי בדרך כלל (כגון, רצח, שוד, אונס) אלא באושיות המבנה השלטוני, כגון שוחד, מירמה והפרת אמונים, עדות שקר, בידוי ראיות, שיבוש הליכי משפט" (עניין אייזנברג, פסקה 55 לחוות דעתו של הנשיא א' ברק). שיקולים נוספים הם התמשכות והיקף העבירות; פרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירות ועד למינוי; האם הביע המועמד חרטה; האם מעשיו בוצעו במתכוון ולצורך קידום ענייניו האישיים; האם יש קלון במעשים; ומנגד האינטרס של שיקום העבריין והשתלבותו המחודשת בחברה (עניין הנגבי 2015, פסקה 27 לחוות דעת הנשיא א' גרוניס; עניין ראשי הערים, שם). שיקול נוסף, חשוב ועיקרי לענייננו, נוגע לקיומה של זיקה בין העבירות לבין התפקיד. בעניין שריד, עמד בית משפט זה על כך שבהתקיים זיקה ברורה וישירה בין מעשה העבירה לבין תפקידו של נבחר הציבור, תיתכן המסקנה כי עברו הפלילי פוסל אותו מלכהן במשרה ציבורית מסוימת: "כך, למשל, בהתקיים זיקה ברורה וישירה בין העבירות שביצע המועמד בעבר לבין המשרה שהוא מיועד למלאה, תיתכן המסקנה כי עברו הפלילי פוסל אותו מכל וכל למילוי המשרה המסוימת. בנסיבות אלו שיקולים שהיו עשויים להישקל כתומכים במינויו אילו הוצג כמועמד למשרה אחרת (כמו הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות, חרטתו, איכות תפקודו במהלך התקופה שחלפה מאז ביצועה של העבירה וכישוריו המקצועיים) לא יועילו ומועמדותו תיפסל. בקביעת קיומה של זיקה, כאמור, יש להביא בחשבון לא רק את מהות העבירות והנסיבות בהן בוצעו, את התפקיד שבמסגרתו עבר המועמד את העבירות ואת התפקיד שהוא מיועד לו עתה, אלא גם את חומרת הפגם המוסרי שביצוע העבירות הטיל בו. הווי אומר, קיומה של זיקה שבכוחה לפסול את המועמד איננו נגזר רק מהשפעת עברו הפלילי על יכולתו המקצועית למלא את התפקיד החדש, אלא גם מכשרותו המוסרית למלאו" (בג"ץ 4668/01 ח"כ יוסי שריד, יושב ראש האופוזיציה נ' ראש הממשלה, אריאל שרון, פסקה 16 לחוות דעת השופט א' מצא (27.12.2001). ההדגשות במקור. להלן: עניין שריד)). כפי שציין חברי, השופט ג'ובראן, שיקול הזיקה עלה גם בפסיקה מאוחרת יותר. כך, בעניין ראשי הערים צוין כי: "שיקול חשוב נוסף הוא הזיקה בין העבירות בהן הואשם ראש הרשות לבין סמכויותיו ומעמדו כראש הרשות (ההדגשה במקור). לשון אחר: האם המשרה הציבורית שימשה ככלי לביצוע העבירה, וכן, האם יש פגם מוסרי הנובע מהזיקה שבין תפקידו של ראש הרשות לבין העבירה המיוחסת לו (ההדגשה הוספה) (פסקה 37 לחוות דעת הנשיאה מ' נאור. ראו גם עניין הנגבי 2015, פסקה 27 לחוות דעת הנשיא א' גרוניס). בדברים אלה ניתן לראות ביטוי לשני פניה של הזיקה שהוזכרו לעיל: הכללי-נורמטיבי והקונקרטי-עובדתי. כך, במסגרת בחינת הזיקה יש להביא בחשבון "לא רק את מהות העבירות" אלא גם את "הנסיבות בהן בוצעו"; יש להתייחס הן ל"תפקיד שבמסגרתו עבר המועמד את העבירות" והן ל"תפקיד שהוא מיועד לו עתה" (כאשר בענייננו, מדובר באותו התפקיד); יש לבחון האם המשרה הציבורית בה כיהן המועמד בעת ביצוע העבירות שימשה אותו ככלי לביצוען, וכן האם יש פגם מוסרי הנובע מהזיקה שבין התפקיד המיועד לבין העבירה. שלישית, ובמישור הכללי יותר. בהחלטה בדיון הנוסף עמדתי על מטרתם ומהותם של השיקולים שיש לשקול בבחינת סבירות מינוי: "השיקולים שנמנו בפסיקה בהקשר של מינוי מועמד שהורשע בפלילים, וצוטטו בפסק הדין, אינם נושאים משקל פורמאלי ועצמאי; ייעודם הוא לספק אינדיקציה באשר לפגיעתו הפוטנציאלית של המינוי בשירות הציבורי, לרבות באמון הציבור בו... ההכרעה באשר לסבירות המינוי אינה אריתמטית, תוך מתן ניקוד לכל שיקול ועריכת תחשיב סופי בהתאם. אלא, ההכרעה בכגון דא נגזרת מההערכה המהותית לגבי מידת הפגיעה ביכולת המועמד למלא את תפקידו נורמטיבית, מעשית וערכית – לרבות השלכות המינוי על אמון הציבור – בהתחשב במכלול נסיבות העניין" (פסקה 5). השיקולים נועדו לבחון, אפוא, האם מעשי המועמד מעידים על "פגם ערכי" המשפיע על יכולתו של המועמד למלא את התפקיד לו יועד ומשליך על אמון הציבור (ראו: עניין הנגבי 2015, פסקה 27 לחוות דעת הנשיא א' גרוניס). הם אינם התכלית כי אם האמצעי למימושה. יש לזכור כי שיקולים אלה נועדו לסייע לבית המשפט לקבוע עמדה במקרה הקונקרטי שבא לפניו. אין מדובר ברשימה סגורה. כמו כן, אין הכרח כי השיקולים יעמדו "באותה שורה", ובוודאי שמשקלם היחסי עשוי להשתנות ממקרה למקרה. כפי שציינתי בהחלטה בדיון הנוסף, הדברים נכונים לא רק באשר לתחרות בין השיקולים, אלא אף בתוך השיקול הבודד (ראו פסקה 7, שם). סיכומם של דברים, משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים – אלה הכתובים על ספר דברי הפסיקה ואלה שעשויים להיכתב בו בעתיד – משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וממילא כך גם נקודת האיזון הסופית ביניהם. 3. כעת נפנה אל נקודת המוצא השנייה לדיוננו, היא ההחלטה בעתירה הקודמת. על מנת שלא להרחיב שלא לצורך, אגיד אך זאת: במסגרת ההחלטה יושמו השיקולים המנחים שהותוו בפסיקה על נסיבות המקרה הקונקרטיות – מינויו של דרעי לשר הכלכלה ולפיתוח הנגב והגליל. בית משפט זה התייחס לעברו הפלילי של דרעי ולחומרת מעשיו, המהווים "עבירות מובהקות של שחיתות שלטונית המטילות על איש הציבור החוטא בהן כתם מוסרי כבד" (פסקה 17). מנגד, הובא בחשבון פרק הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ומסיום ריצוי העונש. באי-התערבות במינוי תמכו שתי נקודות נוספות: האחת, העובדה שהכנסת הביעה אמון בממשלה שהוצגה בפניה, לרבות במינוי דרעי לשר הכלכלה ולפיתוח הנגב והגליל. נקבע כי בכך יש "כדי להחליש במידת מה את עוצמת הטיעון שהמינוי פוגע באמון הציבור במערכות השלטוניות" (פסקה 22). השנייה, היא החלטת הממשלה שאושרה על ידי הכנסת, להעביר לשר הדתות את הסמכויות הנתונות לדרעי כשר הכלכלה בחוק בכל הנוגע לבחירת שופטים ונציגי ציבור לבתי הדין לעבודה, כפי שצוין לעיל. לבסוף, הוזכר כי בכל הנוגע לענייני הרכבת הממשלה מסור לראש הממשלה שיקול דעת רחב. תוצאתו של שקלול הייתה, כאמור, כי המינוי מצוי "על גבול מתחם הסבירות", אך אין עילה משפטית להתערב בו. לנקודות שתמכו בהותרת המינוי על כנו בעתירה הקודמת אתייחס במקומן. בשלב זה ברצוני להתמקד בעניין אחר, הוא היחס בין ההחלטה בעתירה הקודמת לבין הדיון הנוכחי. כחברי, השופט ג'ובראן, אף אני אינני מתכוון לבחון מחדש את ההחלטה בעתירה הקודמת. אכן, מדובר בפסק דין חלוט של בית משפט זה שניתן לפני כחצי שנה בלבד, ואשר בקשה לדיון נוסף בו נדחתה על ידי. כאמור, אינני חוזר בי מהדברים. יחד עם זאת, יש לזכור כי הנסיבות בעתירה הקודמת התייחסו למינויו של דרעי לשר הכלכלה ולפיתוח הנגב והגליל, ואילו הנסיבות כעת מתייחסות למינויו לשר הפנים – התפקיד בו כיהן בעת שעבר את העבירות. ניתן לסבור, וכך קבע חברי, כי הזיקה בין התפקיד לעבירות מתרכזת במימד הזמן, וכי אין בכך כדי לשנות את התוצאה שהתקבלה בעתירה הקודמת. על פי גישה זו, ועל רקע ההחלטה בעתירה הקודמת שאישרה את מינויו של דרעי לשר, לא התגלה טעם הכרוך במינויו לשר הפנים דווקא ומצדיק סטייה הימנה. כאמור, וכפי שיבואר, דעתי שונה. סבורני כי המינוי המסוים לתפקיד שר הפנים משנה – בנסיבות העניין הקונקרטיות – את נקודת האיזון. ניתן לומר כי השיקולים השונים שיש להביא בחשבון בבחינת סבירות החלטת המינוי, ובפרט בעת יישומם על המקרה הקונקרטי, אינם תערובת כי אם תרכובת. לאמור, למרות שנדרש לתת לכל שיקול את המקום הראוי לו ככלל ובנסיבות המסוימות בפרט, הרי שיש הכרח להביא בחשבון גם את המכלול. הדבר מתחייב ממלאכת האיזון והשקילה, שתוצאתה קובעת את גורל המינוי – לחסד או לשבט. כאשר שיקול או נסיבה משתנים, ייתכן כי הדבר יוביל לשינוי באיזון כולו. תימוכין לכך ניתן לראות, למשל, בדברים שנקבעו בעניין שריד. כאמור, שם נקבע כי בהתקיים זיקה ברורה וישירה בין התפקיד לבין העבירות, ייתכן כי "שיקולים שהיו עשויים להישקל כתומכים במינויו אילו הוצג כמועמד למשרה אחרת (כמו הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות, חרטתו, איכות תפקודו במהלך התקופה שחלפה מאז ביצועה של העבירה וכישוריו המקצועיים) לא יועילו ומועמדותו תיפסל". לפיכך, ההחלטה בעתירה הקודמת היא אמנם נקודת המוצא, אך איננה בהכרח נקודת הסיום. בדרך פגשנו במשתנה נוסף. עלינו להביאו בחשבון – הן אותו כשלעצמו, והן את האופן שבו הוא עשוי להשפיע על השיקולים האחרים. הוא אינו מתווסף כשכבה נוספת לשכבות הקודמות לו, אלא עשוי ליצור שינויים גם בשכבות אלה וביחס בינו לבינן ובינן לבין עצמן. מצוידים בכלים אלה, נפנה כעת לדון בסבירות מינויו של דרעי לשר הפנים, תוך התמקדות בשיקול הזיקה וביישומו בנסיבותינו. הזיקה הנורמטיבית – בין מהות התפקיד למהות העבירות א. מהות התפקיד - סמכויות ותחומי אחריות של משרד הפנים והעומד בראשו 4. משרד הפנים הוא אחד המשרדים המרכזיים בממשלה. הוא עומד בצומת דרכים חשוב בין השלטון לבין חיי היומיום של האזרח ומקום מגוריו. בין תפקידיו השונים אמון המשרד על אסדרת השלטון המקומי. בכלל זאת, הוא אחראי למכלול הפעולות של הרשויות המקומיות וכן למתאם בינן לבין השלטון המרכזי והממשלה (בכפוף לתחומים מסוימים, המסורים לאחריותם של שרי ממשלה אחרים, כגון שירותי חינוך ורווחה). אפרט מקצת ההיבטים של סמכויות ותפקידים אלה, ככל שהם רלוונטיים לענייננו. מסעיף 233 לפקודת העיריות [נוסח חדש] עולה, כי סמכויות העירייה הן אלה הקבועות בחוק, תוך כפיפות להוראות שר הפנים: 233. עיריה תעשה בתוך תחומה בענינים המפורשים בסימן ב', וכל פעולה אחרת שעיריה מצווה לעשות לפי הפקודה או לפי כל דין אחר, והיא מוסמכת, בתחום העיריה או בשטח בנין עיר הכולל את תחום העיריה, לעשות בענינים המפורשים בסימן ג' – והכל כשאין הוראה אחרת מאת השר בענינים אלה, כולם או מקצתם, ובכפוף להוראות הפקודה או כל דין אחר. בדומה, מפרט הפרק התשיעי לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950 את סמכויות המועצה המקומית. סעיף 146 לאותו הפרק קובע, ככלל מנחה, כי "המועצה מוסמכת, בשים לב להוראות השר ובמידה שאין בכך משום סתירה לכל דין, לפעול בכל ענין הנוגע לציבור בתחום המועצה". מסכת הסמכויות הנתונות לרשויות המקומיות כפופה, אפוא, להוראות השר או להגבלות שיטיל. בפועל, שר הפנים משתמש בסמכותו זו לצורך מתן הנחיות פעולה כלליות באמצעות חוזרי מנכ"ל משרד הפנים (שלום זינגר דיני שלטון מקומי הווה ועתיד 130 (2013). להלן: זינגר). היבט חשוב של סמכות שר הפנים והממשק בין משרד הפנים לבין הרשויות המקומיות נוגע לתקציביהן. ראשית, שר הפנים רשאי להקצות מתקציב המדינה מענקים כלליים לרשויות המקומיות, שמטרתם לאזן את הפער בין ההוצאות להכנסות, ואשר לרשויות המקומיות מסור שיקול הדעת לאיזו מטרה או מוסד להקצותם. לאחר שנים שבהן חולקו המענקים בדרכים לקויות, בעקבות ביקורות מבקר המדינה והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, פורסם בשנת 1984 "נוהל מתן תמיכות של רשויות מקומיות" (פורסם ברשומות: י.פ. התשמ"ה, עמ' 2275. להלן: נוהל התמיכות). שנית, תקציב הרשות המקומית טעון אישור של שר הפנים (סעיף 206(ג) לפקודת העיריות; סעיף 2א(ב)(5)(א) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]; סעיף 81ג לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958). על שר הפנים לקיים פיקוח הולם על תקציבי הרשויות המקומיות, על פי סמכויותיו. כפי שכבר נקבע, אין מדובר ב"סמכות טכנית פורמאלית גרידא אלא סמכות מהותית, וכל התעלמות מדרישת האישור וכל מעשה שנעשה על-פי פריט או מרכיב בתקציב, שלא זכו לאישורו של שר הפנים, אינם לוקים רק בפגם טכני אלא הם בבחינת מעשה פסול או מחדל, היורדים לשורשו של עניין" (בג"ץ 609/85 צוקר נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מ (1) 775, 780 (1986)). אישורו של התקציב על ידי שר הפנים הוא כלי הפיקוח שניתן לו מכוחו של הדין, על מנת שיוכל לגרום לכך שהרשויות המקומיות תתאמנה את תקציביהן ואת מדיניותן לנדרש ולמתחייב מהמדיניות הכלכלית והחברתית הכוללת (שם). נכון לציין כי קולמוסים רבים נשברו בפסיקה על הצורך בחלוקה שוויונית והוגנת של התקציב. פן נוסף, ומרכזי לענייננו, של כפיפות הרשויות המקומיות למשרד הפנים הוא סוגיית הפיקוח. על משרד הפנים מוטלת האחריות לפקח על הרשויות, לוודא כי הן מתנהלות כנדרש ולהתערב מקום שבו מזוהים כשלי תפקוד. כשלים אלה עשויים להיות במצב הכספי של הרשות, באופן ניהולה, ואף תפקוד לא נאות הנוגד את כללי המנהל התקין ואת טוהר המידות (זינגר, עמ' 251-250). בכדי לעמוד בתפקיד זה, העמיד המחוקק לרשות השר מספר אמצעי פיקוח, המקנים לו יכולת התערבות אקטיבית בפעילות הרשות. כך, למשל, הממונה על המחוז (שהוא ידו הארוכה של שר הפנים) יכול להורות לרשות מקומית למלא חובה המוטלת עליה בתוך זמן נקוב, ואם הדבר לא נעשה – למנות אדם מתאים למילוי החובה (סעיף 141 לפקודת העיריות). השר רשאי למנות לעירייה חשב מלווה, בין היתר, אם תקציב העירייה או ענייניה הכספיים מנוהלים, לדעת השר, "באורח לא תקין או שלא בהתאם להוראות כל דין" (סעיף 142(ב)(2) לפקודת העיריות). יתר על כן, סעיף 143 לפקודת העיריות מסמיך את השר לערוך שינויים מבניים ברשות, ואף שינויים מרחיקי-לכת, בהתקיים המקרים המנויים בסעיף. אחד המקרים הוא כאשר "המועצה או ראש העיריה אינם ממלאים עוד, לדעת השר, את התפקידים שהוטלו עליהם לפי הפקודה או בכל דין אחר או שאינם מנהלים כשורה את תחום שיפוטה..." (סעיף 143(א)(2)), או כאשר "ועדת חקירה מצאה כי המועצה או ראש העיריה אינם עשויים למלא את תפקידיהם כראוי... והמליצה לפני השר על סיום כהונת ראש העיריה או על פיזור המועצה" (סעיף 143(א)(3). יצוין כי ועדת חקירה תמונה על ידי השר, בהתייעצות עם שר המשפטים (סעיף 144 לפקודת העיריות)). בכל אחד מהמקרים האלה (ובמקרה נוסף), רשאי השר להורות על בחירת ראש עירייה חדש או מועצה חדשה או שניהם כאחד, ולקבוע את תאריך הבחירות; למנות ראש עירייה ומועצה או למנות מועצה בלבד מתוך אנשים הכשירים להיות חברי מועצה; או למנות ועדה למילוי תפקידי ראש העיריה והמועצה או למילוי תפקידי המועצה בלבד (המכונה "ועדה קרואה") (סעיף 143 לפקודת העיריות; ראו גם סעיף 38 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], המקביל לו). אף סעיף 22 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975, שעמד ביסוד העתירה בעניין ראשי הערים, קובע כי מועצת הרשות המקומית רשאית להעביר את ראש הרשות מתפקידו אם נוכחה שהוא "מתנהג התנהגות שאינה הולמת מעמדו של ראש הרשות", והחלטה כזו טעונה אישור של שר הפנים. סמכויות אלה, נקבע, "נותנות ביטוי לתפקידו של השלטון המרכזי במדינה כמפקח על התנהלותו הנאותה של השלטון המקומי ויוצרות מעין נקודת איזון בין זכות היסוד של תושבי הרשות המקומית לבחור את נציגיהם לבין הצורך בקיום שלטון מקומי תקין ומתפקד" (בג"ץ 10963/05 עטאף חאג' נ' שר הפנים, פסקה 4 (13.2.2006)). עולה, כי בידי שר הפנים מצוי כוח רב ומשמעותי, בהיות הסמכויות הנתונות לו מצויות בשורש אמון הציבור בשלטון המקומי ואף קשורות בקשר אמיץ לזכויותיו הדמוקרטיות של הפרט, כגון הזכות לבחור. תפקידי בקרה, חקירה, בדיקה, הנחיה ופיקוח נוצרו במידה רבה על מנת להגביר את אמון הציבור במערכות הציבוריות וברשויות (טנה שפניץ ניגוד עניינים במגזר הציבורי למעשה ולהלכה 235 (2013)). 5. צא ולמד, כי למשרד הפנים מאפיינים הייחודיים לו. השר העומד בראש משרד זה מצויד בסמכויות פיקוח רחבות, כפי שעולה מהדוגמאות שהובאו לעיל. הבקרה על השחיתות השלטונית היא חלק מרכזי מאוד בתפקידו. כך עולה גם מדו"ח הצוות לבחינת דרכים לחיזוק שלטון החוק וטוהר המידות בשלטון המקומי, שצורף לעתירה. דו"ח מקיף זה מצביע כי תופעת השחיתות בשלטון המקומי בישראל איננה זניחה, למרבה הצער, ולאורך השנים הצטברו עדויות מספיקות לקיומם של דפוסי פעילות מושחתים ברשויות מקומיות שונות (ראו פסקאות 21-20 לדו"ח). חומרת המצב המשתקפת בדו"ח מחזקת את החשיבות להילחם בתופעה. אמנם, ייתכן כי תקציבו של משרד הפנים אינו הגדול מבין כל משרדי הממשלה. עוד ייתכן כי אינו נחשב ל"בכיר" או ה"חשוב" מבין המשרדים, ככל שניתן לדרגם ובהתאם לקריטריונים שנקבעו לדירוג. אך לא זהו המבחן לענייננו. המוקד הוא במהות התפקיד עצמו, ובפרט בסמכויות הפיקוח המוענקות לו. כאמור, משרד הפנים אחראי, בין היתר, על הצבת רף נורמטיבי-ערכי לרשויות השלטון המקומי ועל אכיפת החוק בהיבטים שונים. הוא אמור לשמש, על דרך ההקבלה, "כלב השמירה" של המנהל התקין וטוהר המידות בשלטון המקומי. משרד הפנים והעומד בראשו נדרשים לפקח ולהבטיח כי אמון הציבור בשירות הציבורי לא ייפגע – לא רק משום היותם משרתי ציבור, אלא משום שחלק עיקרי באחריות על שמירת ערכים אלה מונח לפתחם. אכן, גם משר הכלכלה (ומכל עובד ציבור אחר, ודאי ברמה בכירה) נדרשת דוגמא אישית (ראו פסקה 41 לחוות דעת חברי). ובכל זאת, סבורני כי מהותו ואופיו של תפקיד שר הפנים ייחודיים הם. ייחוד זה משפיע על משקלו של העבר הפלילי באיוש המשרה המסוימת. כפי שנקבע בעניין אייזנברג: "לא הרי משרה זוטרה כהרי משרה בכירה; לא הרי משרה שאין עמה מפגש עם הציבור כהרי משרה שיש עמה מפגש עם הציבור; לא הרי משרה שאין עמה שליטה, פיקוח, הכוונה והדרכה של אחרים, כהרי משרה שיש עימה פיקוד על אחרים ואחריות על המשמעת. לא הרי מי שמשרתו להיות מובל כהרי מי שמשרתו להיות מוביל; לא הרי משרה שבעצם מהותה אין בה דרישות אתיות מיוחדות מבעל המשרה ומזולתו כהרי משרה שכל כולה היא הטפה לרמה אתית גבוהה" (פסקה 48. ההדגשות הוספו). ושוב יודגש: עובד ציבור באשר הוא צריך לפעול כנאמן הציבור בכל אשר ילך. כדברי השופט ח' כהן, שנאמרו לפני כמעט חמישים שנה אך לא חדלו להיות רלוונטיים: "לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן, וכשלעצמה אין לה זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו הוקנו לה או הוטלו עליה מכוח הוראות חקוקות" (בג"ץ 142/70 בנימין שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים, פ"ד כה(1) 325, 331 (1971). להלן: עניין שפירא). הדרישה לעמוד ברמה מוסרית ראויה פורשת כנפיה על כל עובדי הציבור ומשרתיו, איש איש כתפקידו וכסמכויותיו. לכן, "מינויו של בעל עבר פלילי – ובעיקר בעל עבר פלילי מכביד כגון מי שעבר עבירה שיש עמה קלון פוגע באינטרסים החיוניים של השירות הציבורי. הוא פוגע בביצוע הראוי של התפקיד. הוא פוגע בסמכותו המוסרית והאישית של בעל התפקיד ובכוחו לשכנע ולהנהיג. הוא פוגע באמון שהציבור הרחב רוחש לרשויות השלטון" (עניין אייזנברג, פסקה 46). אמת, לא כל עבר פלילי שולל את המינוי, וקיימים שיקולי-נגד. לעיתים, האחרונים גוברים. הראיה – כך נקבע בעניין מינויו של דרעי לשר הכלכלה ולפיתוח הנגב והגליל, וכאמור אין אני בא לערער אחר קביעה זו. אלא שכאן יש רובד נוסף. ישנם דרישות ומאפיינים הרלוונטיים לכל עובד ציבור, באשר הוא. אך ישנם גם דרישות ומאפיינים המותאמים יותר לתפקיד. בנקודת הזמן המשפטית הנוכחית – כאן מיקודנו. משעה ששר הפנים אמור להכווין ולפקח כי התנהלות השלטון המקומי ראויה היא, ומשמרת ערכים של טוהר מידות ומנהל תקין, יש לבחון ב"שבע עיניים" האם דרעי מתאים לכהן בתפקיד זה, לנוכח עברו הפלילי המסוים. לבחינה זו נפנה כעת. ב. אופי העבירות – שוחד והפרת אמונים 6. הפרשה המכונה "התיק האישי" עניינה עבירות שביצע דרעי בשנים 1990-1984, עת כיהן בתפקידים ציבוריים בכירים: כעוזר שר הפנים, כמנכ"ל המשרד ולבסוף כשר העומד בראשו. בכתב אישום שהוגש נגדו ונגד אחרים נטען כי בתקופה האמורה לקח דרעי שוחד וניצל את תפקידיו לשם קידומה של עמותת לב-בנים אשר בעבר שימש כמנהלה האדמיניסטרטיבי, בין היתר בדרך של קבלת כספים במרמה מהקופה הציבורית. בית המשפט המחוזי הרשיע את דרעי בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נ' דרעי (15.4.1999)). ערעורו של דרעי לבית משפט זה התקבל באופן חלקי – הוא זוכה מאחת העבירות, היקף הרשעתו בשתי עבירות אחרות צומצם וכן הופחת עונש המאסר שהוטל עליו, כך שנגזרו עליו שלוש שנות מאסר (ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721 (2000). להלן: ע"פ דרעי). ב"תיק הציבורי" הורשע דרעי בעבירה של הפרת אמונים בשל מעשים שביצע בהיותו שר הפנים, בכך שפעל להסדרת תמיכה בסכום של 400,000 ש"ח, באמצעות עיריית ירושלים, לטובת עמותה שניהלו אחיו וגיסו (ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נ' דרעי (20.11.2003)). להשלמת התמונה יצוין כי כנגד דרעי הועלו בשעתו חשדות בפרשה שכונתה "בראון-חברון", לביצוע עבירות מרמה והפרת אמונים, סחיטה באיומים ושיבוש מהלכי משפט. בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום בפרשה, אך לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, החשדות לא הופרכו, והתיק נסגר משיקולים לבר-ראייתיים (ראו פסקאות 5 ו-17 להחלטה בעתירה הקודמת). עבירת השוחד, בה הורשע דרעי בתיק האישי, היא אחת העבירות החמורות בחוק העונשין, והחמורה ביותר בהקשר של עובד ציבור. לאחרונה, התייחסתי לעבירה זו ולפגיעה הכרוכה בה בחלקו הכללי של פסק הדין בעניין הולילנד (ע"פ 4456/14 אביגדור קלנר נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-2 לפרק "על השוחד ועל העיוורון" (29.12.2015). להלן: עניין הולילנד): "עבירות השוחד משובצות כיום בתוך פרק ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), שכותרתו "פגיעות בסדרי השלטון והמשפט". בין היתר נקבעו בפרק זה עבירות שקשורות לשיבוש עשיית משפט (סימן א'), העלמת עבירות (סימן ב') ותקיפת שוטרים (סימן ג'). ואכן, מיקום "גיאוגרפי" זה של עבירת השוחד בתוך חוק העונשין איננו מקרי. הוא מצביע על הערכים המרכזיים שעליהם מבקשות עבירות השוחד להגן: טוהר המידות של עובדי הציבור; פעילותו התקינה של המנהל הציבורי; ואמון הציבור. פגיעה בערכים אלו – כמוה כפגיעה בסדרי השלטון והמשפט. המכנה המשותף של ערכים אלו הוא עובד הציבור. הוא שחקן מרכזי ביסודות העבירה. נוכחותו שזורה לכל אורך הפרק המכיל את עבירות השוחד. שלושת הערכים שלובים, כמובן, זה בזה. עובדי הציבור נדרשים לפעול בהגינות וביושר לטובת האינטרס הכללי של תושבי המדינה. במצב הרצוי, הציבור הרחב מאמין כי כך אכן נוהגים אלו המכונים עובדי ציבור. אמון זה הוא תנאי הכרחי לקיומם של חיי חברה תקינים, ולהתנהלות הסדירה של המשטר הדמוקרטי. שוחד, לעומת זאת, עלול להביא לכך שעובד הציבור יפעל לקדם אינטרסים פרטיים. התפשטותה של תרבות השוחד מדרדרת, ואף בצעדי ענק, את איכות השירות הציבורי ואת האמון שהציבור הרחב רוחש לעובדי הציבור. מכאן הצורך לקבוע איסור פלילי ברור על עבירות השוחד, בגלגוליהן השונים. יש להבטיח כי עובד הציבור יגשים את תפקידו כנדרש, ויפעל על פי הכללים ואמות המידה הראויות (ע"פ 6785/09 זוארץ נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (2.2.2011); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014); מרדכי קרמניצר "האם חסרי עבירות אנחנו? על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 13), תש"מ-1980" משפטים יג 159 (1984)). השוחד נועד כאמור להגן על סדרי השלטון במדינה. לצדו נקבעו בחוק איסורים נוספים, כגון עבירת מרמה והפרת אמונים – סעיף 284 לחוק, וגניבה בידי עובדי ציבור – סעיף 390 לחוק. המטרה הכללית היא להיאבק בביטוייה המעשיים של השחיתות השלטונית. בית משפט זה עמד פעמים רבות על חומרתה של תופעה זו. הודגש כי גילויי שחיתות מכל סוג שהוא מטילים אות קין על מצחו של השירות הציבורי כולו" (ההדגשות הוספו). הסכנה הגדולה אינה אורבת אך לשירות הציבורי ולציבור בכללותו. השפעתו של השוחד על עובד הציבור רבה היא, ובכוחה לעוות את שיקול דעתו גם מבלי שיהא מודע לכך כלל. כפי שציינתי בעניין הולילנד (פסקה 1 לחלק הכללי), זהו "העיוורון שבעיוורון" – "מקבל השוחד לא תמיד מודע לכך שראייתו ושיקול דעתו נפגעו. הוא איננו רואה את אשר הוא מחויב לראות". הנה כי כן, לעבירות השוחד והפרת האמונים ישנו מכנה משותף ברור, בדמות הערכים שעליהם באו להגן, כל אחד בנפרד ושלושתם גם יחד בהיותם שלובים וכרוכים זה בזה: האחד הוא אמון הציבור בעובדי הציבור, החיוני לתפקודם של עובדי ציבור ולשמירה על המסגרות החברתיות; השני הוא טוהר המידות של פקידי הציבור, שנועד לבער את נגע חוסר ההגינות וחוסר היושר שמכתים את השירות הציבורי בחוסר מוסריות; והשלישי הוא אינטרס הציבור, עליו מופקד עובד הציבור, אשר נועד להבטיח את פעילותו התקינה של המנהל הציבורי (ביחס לעבירת הפרת אמונים, ראו בהרחבה דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס (30.11.2004)). 7. מהדברים שהובאו לעיל – בעניין מהות התפקידים, תחומי האחריות והסמכויות של משרד הפנים והעומד בראשו, ובעניין אופי העבירות שבהן הורשע דרעי – עולה בבירור כי קיימת זיקה מהותית ביניהם. האיסור על שוחד והפרת אמונים נועד להגן על סדרי השלטון במדינה, וכמוהו גם התפקיד של משרד הפנים והעומד בראשו – בייחוד ביחס לשלטון המקומי. הניגוד בין העבירות בהן הורשע דרעי לבין תפקיד שר הפנים הוא ברור: משטר חולה מתאפיין בשחיתות, שאחד מביטוייה הבולטים הוא עבירות שוחד והפרת אמונים. בעבירות אלה, עובדי הציבור אינם שמים את שולחיהם לנגד עיניהם, כי אם אינטרסים אישיים או זרים. עבירות אלה פוגעות, כאמור, באינטרסים של מנהל ציבורי תקין, טוהר המידות ואמון הציבור. מנגד, משטר בריא – שמשרד הפנים אמון על הבטחתו ואמור לפקח על קיומו, בעיקר ביחס לשלטון המקומי הכפוף לו – פועל לאורם של אותם ערכים ממש. הם נר לרגליו, שאמור להאיר לציבור כולו. במשטר כזה, עובדי הציבור מבינים את תפקידם כשלוחים ונאמנים – אשר משלהם "אין להם ולא כלום" (השוו: עניין שפירא, שם) – ונזהרים לבל יסטו ממנו. מדובר, אפוא, בהתנגשות חזיתית בין חושך לאור, בין דווי למרפא. לטעמי, התנגשות זו עולה כדי "זיקה ברורה וישירה", השוללת את סבירות מינויו של דרעי לתפקיד הספציפי של שר הפנים. הזיקה הקונקרטית – נסיבות ביצוע העבירות והשימוש במשרה ככלי לביצוען 8. חברי, השופט ג'ובראן, סבור כי לא קיימת "זיקה ישירה וברורה" בין העבירות שעבר דרעי ונסיבות ביצוען לבין תפקיד שר הפנים (פסקאות 38-35 לחוות דעתו). להשקפתי, גם זיקה כזו קיימת – הן בתיק האישי והן בתיק הציבורי. באשר לתיק האישי – בעיניי, חרף ניתוק הקשר הסיבתי בין העבירות השונות שבהן הורשע דרעי, ניתוק אותו ציין חברי ובצדק, קיימת זיקה בין נסיבות ביצוע העבירות מושא אישומים 1 ו-2 לבין תפקידיו וכהונתו של דרעי במשרד הפנים דווקא. אכן, בע"פ דרעי נקבע כי נקטע הקשר הסיבתי בין השוחד שקיבל דרעי בעת שכיהן במשרד הפנים (האישום הראשון בכתב האישום), לבין עבירות המרמה והפרת האמונים אותן ביצע בהמשך (אישומים 2 ו-3 בכתב האישום). זאת מכיוון שלא הוכח כי הפעולות שביצע לקידום האינטרסים של עמותת לב-בנים ומקורביה נעשו בתמורה לשוחד (שם, פסקאות 70-69). לכן, הדגיש חברי, לתפקידים הספציפיים שמילא דרעי, לרבות שר הפנים, לא הייתה חשיבות לעניין השוחד שניתן לו. הסתכלותי היא אחרת. ביחס לאישום הראשון שעניינו השוחד שקיבל, נקבע כי היו לדרעי "קשרים הדוקים עם המערערים האחרים שניהלו את לב-בנים. הוא עצמו היה מעורה בענייניה, ובפועל היו לו השפעה ושליטה על אורחות ניהולה. הסכומים האמורים שולמו לו בתקופה שבה כיהן כשר הפנים, כאשר היה גלוי וידוע למערערים האחרים, כי בכוחו לגייס כספים לטובת לב-בנים. הקשר בין הענקת הכספים לבין מניעי המעניקים נלמד מן הנסיבות. הלוא אין זה מדרכן וממידתן של עמותות כדוגמת לב-בנים, הניזונות מתקציבים ציבוריים, לשלם כספים לכיסם הפרטי של אנשי ציבור ללא כל נימוק, וגם אנשי הציבור המקיימים קשרים עם עמותות כאלה מוחזקים כיודעים ומבינים דבר זה" (ע"פ דרעי, פסקה 38. ההדגשה הוספה). חומרת המעשה גוברת לנוכח סמכויותיו של שר הפנים. כאמור, בגדר סמכויות אלה כלולה התמיכה ברשויות מקומיות על דרך של הענקת מענקים כלליים לאיזון תקציביהן. בנסיבות האישום הראשון, ובמקרה הספציפי – עולה כי עמותת לב-בנים הייתה קרובה לליבו של דרעי, וכך גם מצוקתה הכלכלית. המערערים האחרים, ששימשו בתפקידים שונים בעמותה, ידעו – מצידם – כי במסגרת תפקידו הציבורי יוכל דרעי לסייע בידם, וכך אכן היה. האישום השני שנדון בע"פ דרעי עסק בקבלת כספים במרמה מקופת הציבור, שנועדו כביכול לעמותת "המרכז לשיקום אסירים משוחררים ירושלים" (מש"א), ובהעברתם שלא כדין לעמותת לב-בנים. במסגרת הדיון בפרשה, אימץ בית משפט זה את עדותו של עד המדינה. על פי עדות זו, מש"א זכתה בסכום של 200,000 ש"ח כתמיכה מעיריית ירושלים, בעקבות הכללתה ברשימת העמותות המומלצות כזכאיות לתמיכה ממקור זה, "אלא שבפועל היה זה אריה דרעי שבמסגרת תפקידו כמנכ"ל משרד הפנים הביא לכך שעוזי וכסלר (גזבר העירייה בזמן הרלוונטי) יכלול את מש"א ברשימת המוסדות המומלצים לקבלת תמיכה מן התקציב המיוחד" (ע"פ דרעי, פסקה 77. ההדגשה הוספה). גם כאן ניתן לראות את מעורבותו של דרעי, הפעם תוך ניצול תפקידו כמנכ"ל משרד הפנים ככלי לביצוע העבירה. כספי התמיכה שקיבלה מש"א מעיריית ירושלים מקורם בתקציב בלתי רגיל (תב"ר) שמשרד הפנים העמיד לרשות העירייה (ראו שם). רק "בזכות" פועלו של דרעי, נותבו כספים אלה למש"א דווקא, ומשם לעמותת לב-בנים (ראו גם פסקה 96). כפי שנקבע, "מעמדו של דרעי בתנועת ש"ס ובמשרד הפנים הקנה לו יכולת פעולה והשפעה בכל הקשור להבטחת תקציבים, ובתור שכזה הפך לאדונה-מיטיבה של לב-בנים" (פסקה 94). הזיקה בין העבירה מושא האישום השני בע"פ דרעי, בנוגע לכספי התמיכה שקיבלה מש"א באמצעות סיועו של דרעי כמנכ"ל משרד הפנים, עולה בבירור מהדברים הבאים שקבע בית המשפט בפסק הדין: "אנו סבורים כי בדין הורשע דרעי בעבירת מירמה והפרת אמונים בשל חלקו בפרשה זו. לא אופיו או מידתו של המאמץ שעשה במטרה להבטיח את הכללת מש"א ברשימת מקבלי התמיכה העירונית הם העומדים בבסיס הרשעתו בעבירה האמורה, אלא העובדה שהמאמץ האמור הושקע על ידי דרעי על רקע ידיעתו וחרף ידיעתו שמש"א הינה "מוסד" למראית עין בלבד, ושההקצבה אשר תינתן לה לא תשמש לקידום מטרתה המוצהרת, אלא תוזרם בדרך לא דרך לקופתה של לב-בנים לפירעון חובותיה. כעובד הציבור, שהיה מופקד על אישור הענקת כספים מתקציב משרדו למוסדות שרשויות מקומיות תמצאנה אותם ראויים לכך, חלה על דרעי חובה "לפעול מתוך נאמנות" (ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן (להלן – פרשת גרוסמן [11], בעמ' 416), שמשמעותה הבסיסית היא לנהוג ביושר ובהגינות. עדותו של גזבר העירייה הבהירה כי מש"א הוכנסה לרשימת המוסדות שהעירייה המליצה לאשר להם תמיכה מתקציב בלתי רגיל של משרד הפנים, בשל עמדתו של דרעי. ומשנכללה ברשימה, נסללה הדרך לאישור שניתן על ידי דרעי, כמנכ"ל משרד הפנים, למימוש מה שעל פניו נראה כהמלצה של העירייה. כמי שהיה שותף לתכנית הקמתה של מש"א, היטיב דרעי לדעת כי מש"א היא גוף פיקטיבי שנועד לשמש כצינור לשאיבת תקציבים מכספי ציבור לפירעון חובותיה של לב בנים. בנסיבות העניין, די במודעותו זו כדי להפוך את מעשיו – הכללת מש"א ברשימת הגופים המומלצים לתמיכה על ידי העירייה ואישור "המלצת" העירייה למשרד הפנים – לגילויים מובהקים של הפרת אמונים מצדו של דרעי; כאשר הפגיעה בציבור – שהיא אחד מיסודותיה של העבירה – מתבטאת לא רק בנזק שמעשים כאלה גורמים לאמון הציבור במערכת השלטונית (פרשת גרוסמן הנ"ל [11], בעמ' 419), אלא גם בשלילתה או בגריעתה של התמיכה ממוסדות אמיתיים שהיו זכאים לקבלת הכספים שבפועל ניתנו למש"א" (פסקה 103. ההדגשות הוספו). להשלמת התמונה ולעניין העדרו של קשר סיבתי בין האישומים השונים יצוין, כי בע"פ דרעי בית משפט זה הוסיף וקבע כי "הגדרותיהן של העבירות המיוחסות לדרעי בפרשת מש"א אינן כוללות דרישה שהמעשים העומדים בבסיסן יהוו "תמורה לשוחד" דווקא, והן עומדות על רגליהן גם ללא קשר לשוחד" (פסקה 74). לאמור, העדרו של קשר סיבתי בין השוחד לבין העבירות האחרות בהן הורשע דרעי אינו שולל, מיניה וביה, את היתכנות הזיקה בין כל אחת מהעבירות לבין התפקידים בהם כיהן דרעי במשרד הפנים. כפי שהראיתי לעיל – זיקה כזו אכן קיימת. 9. ומכאן אל התיק הציבורי. בכתב האישום שהוגש בתיק זה נכללו חמישה אישומים, שעיקרם בטענה כי דרעי העביר כספים תוך הפרת נוהל התמיכות ובהגבילו את שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. דרעי הורשע על ידי בית משפט השלום בעבירת הפרת אמונים רק באישום החמישי, אשר עסק במתן תמיכה לעמותה בירושלים שאחיו עמד בראשה וגיסו היה הגזבר שלה. ההרשעה באישום זה נבעה מניגוד העניינים שבו היה מצוי דרעי, על רקע קרבתו המשפחתית לעומדים בראש העמותה. חברי, השופט ג'ובראן, ציין כי במעשה זה דרעי עבר עבירה של הפרת אמונים תוך כדי הפעלת סמכותו כשר הפנים, אך הפעלת הסמכות כשלעצמה לא היוותה את מעשה העבירה, כי אם הימצאותו במצב של ניגוד עניינים בעת הפעלתה. מסקנתו של חברי מהאמור היא כי "הזיקה העשויה לקום ממעשה זה לבין תפקיד שר הפנים אינה בעוצמה כה משמעותית, כך שיהיה בה כדי לבסס זיקה ישירה ומהותית השוללת את כשירותו לשמש בתפקיד שר הפנים" (פסקה 36 לחוות דעתו). להשקפתי, יש לזכור כי דרעי לא הורשע רק בתיק הציבורי אלא גם בתיק האישי, שהוא המקרה החמור יותר. במכלול, יש להעניק את המשקל הראוי לכך שגם בתיק הציבורי ניתן לראות זיקה ישירה בין המעשים שביצע דרעי לבין התפקיד. בית משפט השלום קבע כי אילו עמד בפניו עניין החריגה מן הנוהל כשהוא לבדו, לא היה מרשיע את דרעי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה למעשה הפרת האמונים, שכן אותה חריגה נעדרת "אותו יסוד של שחיתות ההופך את המעשה מסטייה ממינהל תקין ומפגם מינהלי-ציבורי למעשה פלילי" (עמ' 118 לתדפיס הכרעת הדין בתיק הציבורי). דהיינו, בית משפט השלום מצא כי החריגה מהנוהל נעדרת "אותו יסוד של שחיתות", ואולם הוסיף וקבע כי מעשיו של דרעי, שנעשו בניגוד עניינים "חריף וחמור", מהווים סטייה ממנהל תקין ועולים כדי פגם מנהלי-ציבורי. ונזכיר – אלה הם הערכים עליהם הופקד דרעי כשר הפנים. גם בית משפט השלום ראה לנכון להדגיש את "מיהות העושה": "בשעת מעשה כיהן הנאשם בתפקיד הרם והנכבד של שר הפנים במדינת ישראל. במסגרת תפקידו פעל כפי שפעל, כמתואר לעיל, למתן הקצבה תוך שבעה ימים, על סך של 400,000 ש"ח, לעמותה בראשה עומד אחיו. המהירות שבה נעשו הדברים, הצעדים החריגים שננקטו על ידי העיריה כדי לסלול את הדרך למתן ההקצבה מבלי שאושרה במוסדות עירית ירושלים... כל אלה מוסיפים לחומרת המעשה ומחזקים אותנו במסקנתנו, כי ההקצבה נגועה בפסול שורשי עמוק המטיל בה דופי של שחיתות... איננו מוצאים כל קושי בשעה שאנו קובעים כי מעשה הפרת האמונים שביצע הנאשם פוגע בציבור. כאמור, הפגיעה בציבור אין צריך שתהיה פגיעה חומרית דווקא, ודי בפגיעה הטמונה במעשה באמון שרוחש הציבור במערכות השלטון... נראה לנו, שאין מי שיחלוק כי ההקצבה דנן, על ידי שר הפנים של מדינת ישראל לעמותה בראשה עומד אחיו, הוא מעשה שיש בו כדי לפגוע באמון הציבור במוסדות השלטון במדינת ישראל. זאת ועוד, כידוע, "עוגת התקציב" מוגבלת ומוגדרת היא, לרבות תקציבו של משרד הפנים. כל הקצבה וכל תמיכה במוסד אחד גורעת בהכרח מ"עוגת התקציב" באופן המסכל תמיכה במוסד אחר. ראוי, לפיכך, כי התמיכות תיעשנה על בסיס ענייני ועל-פי שיקולים ראויים, שאינו נוגעים בפסול דוגמת זה שהוכח לפנינו באישום זה, וראוי שמי שמחליט אם לאשר את ההקצבה במשרד הפנים יהיה גורם שאינו פועל במצב של ניגוד עניינים – באופן ש"כל העם" רואים גם את המעשה וגם את כשרותו וטוהרו" (שם, עמ' 122-121. ההדגשות הוספו). צא ולמד, כי הגם שניתן, באופן תיאורטי, לעבור עבירה של ניגוד עניינים בכל משרד ממשלתי – בעולם המציאות ובנסיבות הקונקרטיות, עבירה זו נעברה על ידי דרעי תוך ניצול תפקידו הספציפי במשרד הפנים כמעניק תמיכה כספית לרשויות מקומיות. ניגוד עניינים הוא מצב שבו קיים ניגוד בין האינטרס שעליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס שאינו כזה. הגדרה זו משתרעת על פני מגוון רחב של מצבים. יודגש, כי בסוג יחסים שבין מפקח למפוקח, הדרישה שלא יהיה חשש לניגוד עניינים היא קריטית. כמו כן, אין זה נכון להתייחס לעבירות רק על פי כותרותיהן – שוחד, הפרת אמונים, ניגוד עניינים וכיוצא באלה. יש הכרח להוסיף ולבחון את סיפור המעשה כפי שאירע, את "היסוד העובדתי". בחינה זו מעלה כי הרשעתו של דרעי באישום החמישי בעקבות ניגוד העניינים החריף בו היה מצוי קשורה בבירור לתפקיד שר הפנים שבו כיהן, וכי מתקיימת הזיקה הנדרשת. טוהר המידות, מנהל ציבורי תקין, אמון הציבור ואישור הכנסת 10. בחוות דעתו, התייחס השופט ג'ובראן לקיומו של "גורם ממתן", הוא האישור שניתן בכנסת למינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים. עוד הדגיש חברי, כי בעוד בעתירה הקודמת, האישור למינויו של דרעי לתפקיד שר הכלכלה ניתן כחלק ממתן האמון של הכנסת בממשלה כולה, הרי שכעת הכנסת אישרה את מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים באופן פרטני, ולאחר שהתקיים דיון שעסק גם בעברו הפלילי של דרעי ובהשלכות מינויו על אמון הציבור. מכך הסיק חברי כי הפגיעה הנטענת באמון הציבור ברשויות השלטון מוקהית במידה ניכרת, כאשר הכנסת – גוף המייצג את דעת הציבור – נתנה דעתה להיבטיו השונים של המינוי ולבסוף אישרה אותו (פסקה 46 לחוות דעתו). מקובל עליי כי יש להעניק משקל לאישור הכנסת. התערבות בית המשפט הגבוה לצדק במינוי שר הינה עניין רגיש. הזהירות יפה לו. הדבר נכון ביתר שאת ככל שהגורם הממנה הביא את ההחלטה בפני פורום רחב יותר, כגון הכנסת. זהו שיקול חשוב, ברם אין הוא שיקול מכריע בכל מקרה. חשיבותו של אישור הכנסת את המינוי עשויה לתפוס במיוחד במקרה גבולי. כפי שנקבע בהחלטה בעתירה הקודמת, מינויו של דרעי לשר הכלכלה אכן היה מקרה כזה, המצוי "על גבול מתחם הסבירות" (פסקה 23 לחוות דעת השופטת א' חיות). דעתי היא כי המקרה הנוכחי, לעומת זאת, אינו עומד על הגבול אלא עבר אותו. משכך, אישור הכנסת – שניתן לאחר שנערך דיון ממוקד בעניין דרעי – אין די בו. כדי להסביר מדוע אישור הכנסת, כשלעצמו, אינו נתון מכריע במקרה דנא, יהא זה מועיל להתייחס לעקרונות המנחים בסוגיה הניצבת בפנינו. עסקינן במינוי שר שכשיר, מן הבחינה הסטטוטורית, למלא את התפקיד. שדה הדיון הוא סבירות ההחלטה, וליתר דיוק – מידת אי הסבירות בה. שיקולי העל כוללים את טוהר המידות, מנהל ציבורי תקין ושמירה על אמון הציבור ברשויות השלטון. ושוב נדייק – היקף הפגיעה בערכים אלה הכרוכה במינוי. על רקע אישור הכנסת, נתמקד תחילה באמון הציבור. כשלעצמי, הייתי שם את הדגש על טוהר המידות ומנהל ציבורי תקין. אך לנוכח היותו של הכלל בדבר שמירה על אמון הציבור מושרש היטב בפסיקה, אגיד זאת: אמון הציבור הוא עניין נורמטיבי ולא אמפירי. הדרך לבחון אותו איננה באמצעות עריכת "סקר דעת קהל". הסיכון בגישה כזו עשוי לבוא לידי ביטוי בשני הכיוונים. דהיינו, כשם שאמון הציבור בדמות של סקר וירטואלי אינו מחייב את התוצאה הנורמטיבית של אי התערבות במינוי, כך העדר אמון הציבור, המוסק באופן דומה, אינו מוביל באופן אוטומטי להתערבות במינוי. למשל, ייתכן שמבחינה עובדתית רוב הציבור מסתייג מהמשך כהונה של נבחר ציבור, אך עסקינן בשמועות לגבי התנהגות פסולה של אותו נבחר ציבור, שמועות שטרם נבדקו, והאחרון אף לא קיבל הזדמנות להשמיע את עמדתו בפני גורם בודק. במצבים מעין אלה, ייתכן גם ייתכן שעל אף שרוב הציבור בעד תוצאה מיידית, אין לקבל זאת. הסיבה לכך היא, כפי שכבר צוין, כי אמון הציבור אינו עניין סטטיסטי. גם אישור הכנסת, ועם הערכה לקיומו של דיון בטרם ניתן, אינו סוף פסוק מבחינת הביקורת השיפוטית על סבירות המינוי. אף החוק אינו קובע זאת. עוד אין לשכוח, כי ההסתכלות היא על שלושה שיקולי-על, המשולבים וקשורים זה לזה: טוהר המידות, מנהל ציבורי תקין ואמון הציבור. ברי כי טוהר המידות והשמירה על תקינות המנהל הציבור הינם עניין נורמטיבי הדורש שיפור מתמיד. טוהר המידות בא לוודא, בין היתר, כי החלטותיו של עובד ציבור ופעולות שהוא נוקט – הן ביחס לתוכנן והן ביחס לאופן שבו התקבלו או בוצעו – אינן נגועות בפגם ערכי. באשר למנהל ציבורי תקין, זהו תנאי שבלעדיו שנותר כתם על מלאכת העשייה. אכן, מניעת פגיעה באמון הציבור מהווה שיקול יסודי ומרכזי בתפקוד השלטון. נכון כי עניין זה יהיה חשוף לביקורת והתערבות משפטית בגדר בחינת סבירות החלטה בדבר מינוי שר בממשלה. כחבריי, סבורני כי זהו כלי שיש לעשות בו שימוש במקרה קיצון. לנוכח הזיקה בין המעשה – ברמה הכללית וברמה הפרטנית – לבין ממלא התפקיד ומהותו, והפגיעה בשיקולי העל הנוספים בדמות מנהל ציבורי תקין וטוהר המידות – דעתי היא כי המקרה שבפנינו הוא אמנם כזה. העברת סמכויות ומתחם הסבירות 11. המשפט המנהלי דוגל בסבירות. מונח אחרון זה כולל את השאלה האם החלטת הרשות כולה לוקה בחוסר סבירות או שניתן, מבחינה מעשית, להשאיר על כנה חלק ממנה. עניין זה עשוי להזכיר אלמנט מן המשפט החוקתי, והוא בחינתן של אלטרנטיבות שפגיעתן פחותה. לכך יש שייכות גם לענייננו. לאמור, הניתן להשיג את המטרות הנדרשות מבלי לפסול כליל את מינויו של דרעי לשר הפנים? הניתן לחשוב על דרכים להקהיית הפגיעה הכרוכה במינוי זה כך שיישאר במתחם הסבירות? נראה כי בדרך זו צעדו הממשלה והכנסת ביחס לעתירה הקודמת. בהחלטת ממשלה מיום 26.5.2015, שאושרה על ידי הכנסת ביום 1.6.2015, נקבע כי יש להעביר לשר הדתות את הסמכויות הנתונות לדרעי כשר הכלכלה בחוק בכל הנוגע לבחירת שופטים ונציגי ציבור לבתי הדין לעבודה (מש/2, מש/3 לתגובת המדינה לעתירה דנא). העברה זו היוותה נימוק בגדר ההחלטה בעתירה הקודמת, שלא להתערב במינוי (פסקה 22). גם בעניין גלנט, אחד השיקולים המרכזיים שלא להתערב במינוי היה היקף סמכויותיו ותחומי אחריותו של גלנט בתפקידו כשר הבינוי והעברת חלק מהסמכויות. כך נקבע, כי "החלטת הממשלה להעביר את האחריות על רשות מקרקעי ישראל – ממשרד הבינוי אל משרד האוצר... מחלישה, למעשה, את הזיקה בין המעשים המיוחסים לגלנט לבין תחומי אחריותו כשר הבינוי – ובכך מוקהה הקושי האמור..." (פסקה 30. ההדגשה הוספה). בענייננו, לא זו בלבד שקיימת זיקה משמעותית וכפולה בין העבירות לבין התפקיד – אלא שאף הקהיית הקושי בדמות העברת סמכויות, כפי שהיה בעניין גלנט ואף בעניין העתירה הקודמת, שנסיבותיה עוד "קלות" יותר מנסיבותינו – איננה קיימת כאן, ונראה כי אף איננה אפשרית. הטעם בדבר נסוב סביב מהות התפקיד. דהיינו, ניתן לשמש כשר הכלכלה מבלי לשמש חבר בוועדה למינוי שופטים ונציגי ציבור בבתי הדין לעבודה. זהו חלק זניח יחסית של התפקיד ואינו בליבתו. ואולם, התפקיד של שר הפנים קשור בקשר אמיץ, מבחינת טיבו ואופיו, לאחריותו על השלטון המקומי. זהו חלק מרכזי בתפקיד, ולעומד בראשו מסורות סמכויות רבות בקשר עם נושא זה (כמפורט לעיל). נראה, אפוא, כי העברת סמכויות אלה מידי שר הפנים תהיה מלאכותית ומכל מקום מדובר בפיצול שלא יצלח. ממד הזמן 12. סוגיה זו – של חלוף הזמן – נותרה לליבון. הזמן עושה את שלו בתחומים רבים בחיים, וכלל זה לא פסח על העולם המשפטי. כפי שצוין, בעת המינוי של דרעי לשר הפנים חלפו כ-13 שנים ממועד סיום ריצוי עונש המאסר בתיק האישי וכ-12 שנים ממועד מתן גזר הדין בתיק הציבורי. תקופת הסף שנקבעה בסעיף 6(ג) לחוק יסוד: הממשלה – 7 שנים – חלפה. נכון הוא כי עניין לנו בשאלת סבירות ההחלטה ושיקול הדעת שהופעל במסגרתה. המחוקק אמנם לא קבע עמדה מעבר לתנאי הסף, אך ברור שגם בכגון דא, וככלל, לא הרי תקופה של 8 שנים כהרי תקופה של 20 שנים. לכך יש להוסיף, כי בהחלטה הקודמת ניתן משקל ואף משקל ממשי לחלוף הזמן. ואף על פי כן, סבורני כי בענייננו אין בכוחה של תקופת הזמן שחלפה כדי להוות מענה לשיקולים שעומדים מנגד התומכים בביטול המינוי – ובראשם הזיקה בין התפקיד לעבירות. כפי שהוסבר, זיקה ממשית זו עולה ממהות התפקיד, אופי העבירות והנסיבות הקונקרטיות של ביצוען. כל מרכיב עומד איתן בפני עצמו, ומתעצם רבות לנוכח הצטברותם. כפי שנפסק בעניין שריד, תיתכנה נסיבות שבהן מתקיימת זיקה ישירה וברורה בין התפקיד לבין העבירות, באופן שבו שיקולים שהיו מקבלים משקל רב יותר אלמלא זיקה זו – לרבות השיקול בדבר חלוף הזמן – נעדרים את אותו המשקל בהתקיימה (ראו פסקה 2 לעיל). לזמן יש הקשר משלו. דהיינו, אין זה נכון, לדעתי, להתייחס רק לפרק הזמן שחלף כנתון מספרי "יבש", ויש מקום לבחון גם מה אירע במהלכו. כפי שציינתי בהחלטה בדיון הנוסף, באשר למימד הזמן: "הנה לנו דוגמה עד כמה יש להתחשב במלוא הנסיבות בצורה מלאה ולא להתייחס לשיקולים שנמנו בפסיקה כעניינים טכניים המגבילים את שיקול הדעת של הגורם המחליט, ואת היקף הביקורת השיפוטית" (פסקה 7). הדברים נכונים גם בענייננו. מינויו של דרעי לשר הפנים נעשה לאחר שכיהן כשר הכלכלה ולפיתוח הנגב והגליל כ-6 ו-8 חודשים בלבד, בהתאמה, ועולה כי זאת משיקולים פוליטיים שונים וכתוצאה מהתפתחויות בלתי צפויות. כך או כך, פרק זמן זה אינו מספק. בנסיבות שנוצרו, התפקיד הראשון שדרעי ממלא כשר הוא למעשה זה של שר הפנים. זהו נתון שיש לתת עליו את הדעת. בהקשר זה אסתייע בדברי חברי, השופט ג'ובראן, לפיהם חזרתו של דרעי למשרד הפנים אכן נושאת עימה משמעות סמלית, והמינוי אף עשוי להתפרש כמתן גושפנקא מצד הממשלה והכנסת לכך שלא נפל פגם באופן בו התנהל דרעי בביצוע העבירות, עת כיהן בתפקידים בכירים במשרד הפנים (ראו פסקה 38 לחוות דעתו). הייתי מוסיף ומדגיש כי המשמעות סמלית עוד יותר כאשר בפועל, זהו התפקיד הראשון אליו מונה כשר. עוד כחברי, אף אני סבור כי קושי זה מגביר את הפגיעה שנוצרה באמון הציבור כתוצאה ממינויו של דרעי לתפקיד שר הכלכלה שנדון בעתירה הקודמת. גם כאן יש, לדעתי, משמעות לכך שדרעי חוזר לכהן, כהתנסות כמעט ראשונית, באותה משרה שבה מעד. לא ייחשב הדבר לתגלית אם אומר כי לעיתים אמון הציבור מעביר מעין נטל הוכחה אל נבחר הציבור, ושיקול הזמן משתלב עם בחינת מעשיו, גם בארנה הציבורית. לכן, בנסיבות הקונקרטיות ועל רקע נימוקיי, אין בכוחו של הזמן שחלף, בו לבדו, לשמש כמפתח לשער התפקיד במסגרת עתירה זו. 13. האם מסקנה זו לגבי הזמן נכונה תמיד? מעדיף אני שלא לחרוץ גורל לעתיד הרחוק. התוצאה אליה הגעתי בעתירה זו אינה בגדר קביעה פסקנית ביחס לנסיבות שאינן נסיבותיה. היה ותחלוף תקופת זמן ארוכה ומשמעותית מאוד, במהלכה יכהן דרעי בתפקיד שר או תפקיד ציבורי בכיר אחר, אזי יהא מקום לבחינה מחודשת. במובן זה, ובהתאם לגישתי הכוללת בסוגיה, נמנע אני מאחיזה בקצוות. ואסביר. בעניין הנגבי 2003, קבע השופט א' ריבלין, כי "קשה להלום כי אדם אשר מינויו כשר לביטחון פנים יגרום פגיעה כה חריפה, כה קיצונית, באמון הציבור, עד שלא נוכל בשום אופן להותיר את החלטת ראש-הממשלה בדבר מינויו על כנה, יכהן כשר במשרד אחר – משרד החינוך למשל או משרד האוצר. קשה לקבל כי אדם שמניעותו מלכהן במשרד האחראי על אכיפת החוק היא כה זועקת, יוכל, באין מפריע, לכהן במשרד האמון על מדיניות החוץ של המדינה או על ביטחונה" (פסקה 32). מנגד, בעניין שריד, קבע השופט א' מצא כי "בהתקיים זיקה ברורה וישירה בין העבירות שביצע המועמד בעבר לבין המשרה שהוא מיועד למלאה, תיתכן המסקנה כי עברו הפלילי פוסל אותו מכל וכל למילוי המשרה המסוימת" (פסקה 16). ככלל, ובכל הכבוד, עמדות אלה אינן מקובלות עליי. כפי שהבהרתי לעיל, ייתכן כי אדם אינו כשיר לשמש כשר במשרד אחד אך כן יוכל לשמש כשר במשרד אחר, ומקרה זה יעיד על כך. אך באותה מידה, הייתי נזהר מקביעה גורפת לפיה קיומה של זיקה שולל "מכל וכל" ולעולמי עד את האפשרות של המועמד לכהן באותו התפקיד המקיים זיקה כאמור. נגזרת של הכלל, המושרש בפסיקה, לפיו יש לקיים בדיקה קונקרטית היא כי דברים יכולים להשתנות, גם לגבי אדם מסוים וביחס לתפקיד מסוים. הייתי מסכם ואומר כי הזמן יגיד מה משקלו של הזמן. סיכום ביניים 14. הראינו לעיל, כי מתקיימת "זיקה ישירה וברורה" בין תפקיד שר הפנים לבין העבירות בהן חטא דרעי בעבר. אדניה של זיקה זו הם, כאמור, שלושה: האחד, מהות התפקיד. אין כאן "תחרות" בין שר הפנים לבין שרים אחרים, או בין היקף התקציבים של המשרדים השונים. יש כאן מיקוד בייחוד. בפרט, ראוי להדגיש את סמכויותיו של השר, שאופיין מעין-שיפוטי או מעין-שיטורי, ועניינן פיקוח על השלטון המקומי, על המנהל התקין בו ועל טוהר המידות. לצורך מימוש תפקיד חשוב זה, רשאי השר לנקוט פעולות משמעותיות ומרחיקות-לכת. חלקן אף מצויות בליבת השיטה הדמוקרטית, ונוגעות, למשל, לזכות התושבים לבחור את ראשי עריהם ומועצותיהם. למעשה, שר הפנים מוסמך וצריך לעמוד ככוח-נגד לפעילות לא תקינה של נבחרי ציבור. השני, אופי העבירות. יש לבחון אופי זה בתוך ההקשר. ככלל, תיתכנה עבירות חמורות יותר, או למשל כאלה שעונש המאסר המירבי שניתן להטיל בגינן הוא משמעותי יותר. ואולם, גם הפעם, המיקוד הוא בייחוד. עניין לנו בעבירות הפוגעות ב"אושיות המבנה השלטוני" (דברי הנשיא א' ברק בעניין אייזנברג, פסקה 55). הן חותרות תחתיו ומבקשות לערער את יסודותיו. בפרט, עבירת השוחד מזוהה, ובצדק, כעבירה החמורה ביותר מביניהן, ועל פועלה הרע והנרחב עמדתי לעיל (ראו גם, ובהרחבה, עניין הולילנד, בפרק "על השוחד ועל העיוורון"). השלישי, הנסיבות הקונקרטיות של ביצוע העבירות והשימוש בתפקיד ובסמכויות המוקנות לשר הפנים לשם ביצוען. כפי שעולה מהכרעות הדין הן בתיק האישי והן בתיק הציבורי, למעשיו הפסולים של דרעי יש קשר לתפקידים בהם כיהן במשרד הפנים. המעשים, על פרטיהם, מצויים בתחום הציבורי והשלטוני, עליו מופקד שר הפנים ביחס לשלטון המקומי. אף חומרתם של המעשים רבה היא – דרעי נשפט לשלוש שנות מאסר עקב הרשעותיו בתיק האישי – וגם לכך יש משקל. העובדה כי דרעי נדון לתקופת מאסר בפועל, לתקופה משמעותית של שלוש שנים, בגין העבירות החמורות שביצע – שוחד והפרת אמונים – משקפת את עוצמתם של כל אחד ממרכיבי הזיקה ושל הקשרים ביניהם. באופן זה יש לבדוק את המקרה הקונקרטי – מהי העבירה, מהו סוג העונש, וככל שמדובר במאסר – מה אורכו. גם אם דרעי יכול היה, מבחינה תיאורטית, לבצע מעשים אלה בכל משרד ובכל תפקיד – בפועל, הוא ביצע אותם כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים, תוך ניצול של עמדתו, כוחו, סמכויותיו וכהונתו בתפקידים אלה ממש. כעולה מהאמור, כל אחד מאדנים אלה הוא בעל משקל רב כשלעצמו. כל אחד מהם משליך באופן ישיר על הזיקה המתקיימת ביניהם, ומחזק אותה. אופי העבירות שביצע דרעי מתנגש עם ייחוד התפקיד של משרד הפנים בכלל והעומד בראשו בפרט. האדן הראשון של ייחוד התפקיד מרים על נס את טוהר המידות, המנהל הציבורי התקין ואמון הציבור. האדן השני של אופי העבירות מרסק ערכים אלה. בניין המשטר הופך לרעוע. מכאן גם ברור כי מדובר בזיקה ישירה וממשית. כמו כן, ובעניין האדן השלישי, הסמכויות הספציפיות המסורות לשר הפנים, דוגמת אלה הקשורות לתקצוב הרשויות המקומיות, הופעלו על ידי דרעי – עת כיהן כשר הפנים בשעתו – בדרכים פסולות, המנוגדות לאותם ערכים שהאדן הראשון מקיים בעוד האדן השני מאיין. התוצאה היא כי בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו, עסקינן במקרה חמור ושונה. בעיקר, אין מדובר לדעתי במקרה "גבול". אמנם, דרעי עומד בתנאי הכשרות הסטטוטוריים, ובשאלת מינויו לשר בממשלה מוקנה לראש הממשלה שיקול דעת רחב. עוד אינני מתעלם מן האישור שנתנה הכנסת למינוי והזמן שחלף. לכל הדברים האלה יש, כמובן, משקל. יחד עם זאת, וחרף כל האמור, דעתי היא כי משקלם של השיקולים הנוגדים גובר בנסיבות המסוימות שבפנינו. במיוחד, לא ניתן להתעלם מהזיקה בין העבירות לבין התפקיד, ומעוצמת מרכיביה. עוד יש לזכור ולהדגיש, כי הפגיעה הכרוכה במינוי אינה מתמצה בשאלה של אמון הציבור, שהוא בעל אופי נורמטיבי, אלא רחבה יותר ומשליכה על היבטים נורמטיביים משמעותיים נוספים כגון טוהר המידות השלטוני והשמירה על כללי מנהל התקין. לכך יש להוסיף, כי העבירות – שבאופיין קשורות, כאמור, למהות התפקיד אליו מונה דרעי כעת – נעברו על ידו עת כיהן באותו התפקיד בעבר. אם נחזור לאחת הדוגמאות שהובאו לעיל, לשם ההמחשה: לא זו בלבד שמוקשה הוא מינויו של מי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות – ודאי עבירה תחבורתית חמורה יותר – כשר התחבורה, אלא שלטעמי קשה הדבר יותר אם העבירה נעברה על ידו עת כיהן כשר התחבורה, כאשר בשעה שאמור היה לשמש דוגמא, בייחוד בנושא הספציפי הזה – כשל נחרצות בתפקידו לעשות כן. כפי שצוין לעיל, השיקולים השונים והנסיבות המשתנות אינם מקיימים ביניהם יחס של תערובת אלא של תרכובת. התמונה השתנתה, ובמקרה הנוכחי – שינוי זה הביא גם לשינוי בתוצאה. מטעמים אלה, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, הגעתי למסקנה כי בעוד שמינויו של דרעי לשר הכלכלה מצוי היה "על גבול מתחם הסבירות", כעת – עם מינויו לשר הפנים דווקא, וכהתנסות ראשונית דה-פקטו – נחצה גבול זה. משפט עברי – בין תקנת השבים לכבוד הציבור 15. מאלף לעיין בעמדת המשפט העברי בסוגיה שלפתחנו. עולה כי הגישה אינה צבועה בצבע אחד, ולמעשה קיימות הבחנות שונות המשפיעות על המסקנה. מצד אחד, נשמעים הקולות המדגישים את האמונה באפשרות שניתנת לכל חוטא לחזור בתשובה מכל חטא ומכל עבירה. מן הצד האחר, יש דעות המחדדות את ההכרה בדינמיקה העדינה שבין הפרט לחברה, ובין עברו של אדם להווה שלו. כדרכו של המשפט העברי, לא מדובר בהכרח במחלוקת אלא בקשירת הקצוות. הערכים שמנחים את המשפט העברי בסוגיה הם ברורים, אך אקדים ואומר כי אין בהם כדי להביא בהכרח לתוצאה מסוימת בנסיבותינו. מטרת הבאת הדברים היא להצביע על המתח הקיים ולהבהירו, תוך מתן כלים לבחינה ושקילה של הסוגיה. ברי כי מקצת הדוגמאות שתובאנה אינן הולמות את המקרה שבפנינו, ואולם גם מדוגמאות אלה ניתן לדלות את עקרונות המשפט העברי בסוגיה – וזו תכלית הסקירה. המשפט העברי מכיר בחטא כחלק מחייו של כל אדם: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). חטאותיהם של גיבורי המקרא – קשים כקלים – גלויים אף הם בין גוויליו. משה רבנו בעניין הכאת הסלע, דוד המלך בעניין אוריה החתי ובת שבע, שאול המלך בעניין השמדת עמלק – הם אך מקצת הדוגמאות. לצד זאת, עקרון התשובה הוא מיסודות היהדות. בפני כל חוטא פתוחים שערי התשובה, והבטחה נתונה לו שאם תהיה תשובתו שלימה – יתמרקו חטאיו: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיה א, יז). במובנים מסוימים, בעל התשובה נתפס במקורות אף כמי שמעלתו גדולה ממי שלא חטא כלל. כך פורש הנשר הגדול, הרמב"ם, את כנפיו על הסוגיה בהלכות תשובה: ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם (הלכות תשובה ז, ד). מקומה המרכזי של התשובה ביהדות לא הפריע, ואולי אף זימן, הבחנות במקורות בין מעגלי התשובה השונים. הדגש הוא כי התשובה המלאה – בה חטאיו של האדם מולבנים ולמעשה נעלמים כלא-היו – תיתכן במישור היחסים שבין האדם לבוראו. אולם, במערכות היחסים האנושיות, החטא לא נמחה כליל. בלשון התלמוד – החטא "רודף אחר בעליו": שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא) [רש"י על הפסוק: "אדם רשע רשעתו רודפתו"]... שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו (תלמוד ירושלמי ב, ו). ממקור זה ניתן ללמוד שמושג ה'כפרה' שייך למישור שבין האדם לבוראו. בלשונו של רבי עקיבא על יום הכפורים: "לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים" (משנה, יומא ח, ט). בתשובה זו, שניתן לכנותה כ"תשובה דתית" שביחסים בין האדם לקונו, די בהיפוך הלב (ראה: בבלי, עבודה זרה יז ע"א: "יש קונה עולמו בשעה אחת"). אך התשובה במישור ש"בין אדם לחברו", תשובה אותה ניתן לכנות "תשובה חברתית", חזרתו של החוטא למעגל החיים החברתי-נורמטיבי מצריכה ענישה כחלק מתנאיה. יתר על כן, על אף שכתם העבירה דוהה לאחר התשובה וריצוי העונש – הוא עדיין אינו בהכרח מולבן לגמרי. אמנם, ההלכה מגלה רגישות רבה לחוטא שעשה תשובה, והיא אוסרת להזכיר לו את עברו (משנה, בבא מציעא ד, י; רמב"ם: הלכות מכירה יד, יב; הלכות תשובה ז, ח), אולם ככלל, רושמה של העבירה אינו מאפשר בנקל לדף החיים לשוב ולהיות לבן כבעבר. הסיבה בגינה קיים הפער המתואר לעיל, בין מישור הכפרה הדתי לבין מישור התשובה החברתי, נוגעת לשני רכיבים שונים – לוגי ואפיסטמולוגי. ניתן לומר כי המשותף לשניהם הוא המגבלות האנושיות לעומת היכולת האלוהית. את הרכיב הראשון ניתן לראות בדברי הרב סולוביצ'יק, שעמד על כך כי בתשובה לפני האל יש אלמנטים אשר נתפסים בעיני בן האנוש לא הגיוניים. בחשיבה רציונאלית, איננו יכולים לשנות את העבר ו"את הנעשה אין להשיב". לעומת זאת, בפני האל יכול האדם לפעול רטרוספקטיבית ולנקות מעצמו את עברו עד שילבין כליל. הרב סולוביצ'יק הגדיל להראות את הפער שבין העקרונות הלוגיים-מדעיים לבין עיקרון התשובה הדתית. על פי חוקי הטבע, גורם סיבתי (cause) לעולם חייב להקדים את התוצאה (effect). ואולם, חריג לכך הוא התשובה. דהיינו, אדם חטא אך הואיל וחזר בתשובה, הוא משנה לאחור את המצב. התשובה, שהיא במקור התוצאה של החטא, הופכת לגורם שאף עשוי להפוך ולשנות את מהות החטא משלילה לחיוב ולגורם מיטיב באופן רטרואקטיבי. זאת במובן לפיו במקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו (Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Sacred and Profane, Gesher (1966)). כדי לחדד את הפער המושגי בין התשובה הדתית לזו החברתית, הדגיש הרב סולוביצ'יק את כוחה האינסופי של התשובה הדתית. לדבריו, תשובה זו עוזרת אפילו לפושעים המתועבים שפעלו נגד עמנו. לא פעם הרהר האם ראשי אויבנו המרים ביותר זכאים ליהנות מן התשובה באופן שנקבלם. הרב מסכם: "I have no answer… But Ha-Kadosh Barukh Hu sometimes acts in a manner contrary to our human logic. We do not understand it, and the angels do not understand it either" (Joseph D. Soloveitchik, The Lord is Righteous in all his Way, 274 (2006)). הרכיב השני מקורו באפיסטמולוגיה (תורת הידע), והוא נעוץ במגבלה של האדם לדעת ולמוד את כנותה של התשובה, בניגוד לאל: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז). ביטוי לרכיב זה ניתן לראות בהבדל בין דברי הרמב"ם בהלכות תשובה לבין דבריו בהלכות עדות: בהלכות תשובה – העוסקות בפן הדתי של התשובה אל מול האל – לשונו של הרמב"ם היא: " ומה היא התשובה... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (היד החזקה, הלכות תשובה ב, ב). מנגד, בהלכות עדות, עומד הרמב"ם על הבדלים שקיימים בין סוגי עבירות שונים, ועל הצורך בסימנים לכֵּנותה של התשובה: כל מי שנתחייב מלקות – כיון שלקה בבית דין, חזר לכשרותו. אבל שאר פסולי עדות, שהן פסולין משום הממון שחמסו או גזלו – אף על פי ששילמו, צריכין תשובה, והרי הן פסולין, עד שייוודע שחזרו בהן מדרכן הרעה (היד החזקה, הלכות עדות יב, ט; ראה גם פירוש הרמב"ם למשנה סנהדרין ג, ג; שולחן ערוך חושן משפט לד). 16. כפי שצוין, לשם חזרתו של העבריין לשורות הקהל יש צורך בענישה: "כל מי שחטא ולקה, חוזר לכשרותו: שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג) – כיון שלקה, הרי הוא אחיך" (רמב"ם, הלכות סנהדרין יז, ז; משנה, מכות ג, טו). אולם, כאמור, העונש אינו בהכרח מכפר לגמרי על העבירה, ולזו עשויה להיות השלכה על האדם גם לאחר ריצוי העונש. אחת ההשלכות, והמרכזית לענייננו, נוגעת לכשירותו של החוטא למלא תפקידים ציבוריים. כבר במקרא ניתן לראות כיצד, במישור הציבורי, משליך החטא על הכשירות במילוי התפקיד. בעקבות חטאם של משה ואהרון נגזר עליהם שלא להיכנס לארץ: "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב). וכך אצל שאול, למרות הודאתו בחטא, נקרעה ממנו מלכותו: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א טו, יז-כו). הדברים עולים גם ממקורות נוספים ומאוחרים. במשנה אנו מוצאים מחלוקת תנאים בפירוש הפסוק "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במדבר לה, יא), ובשאלה האם רוצח בשוגג לאחר ריצוי עונשו בעיר מקלט שב לשררה בה הוא כיהן טרם גלותו: "וחוזר לשררה שהיה בה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, לא היה חוזר לשררה שהיה בה" (משנה, מכות ב, ח). בדומה לכך, בעקבות דברי התלמוד במסכת הוריות, המסיקים כי כהן גדול שחטא שב לגדולתו, פוסק הרמב"ם: "ראש ישיבה שחטא – מלקין אותו בפני שלושה, ואינו חוזר לשררותו" (הלכות סנהדרין יז, ח). כלומר, על אף שריצוי העונש מאפשר לחוטא לשוב באופן מיידי למעגל החברתי – 'כיון שלקה, הרי הוא אחיך' – ישנם מקרים בהם אף ריצוי העונש אינו סוף פסוק, וכדי לשוב למקום בו היה החוטא ערב מעידתו, עליו לעבור שלבים נוספים. גם בהמשך דבריו של הרמב"ם בהלכות עדות שהובאו לעיל, הוא מוסיף תנאים שונים לחזרתם של עוברי עבירה בעבירות השונות. העיקרון העולה מדבריו הוא שגם אם פלוני ריצה את עונשו ומילא את חובו למערכת החוק ולחברה, אין בכך כדי להסיר באופן מלא ומיידי את החשש מכך שהוא ישוב לסורו ולכן אל לו לשאת במשרה עד שיזכה באמון הציבור. זאת ועוד. במקורות אנו מוצאים לא רק הבחנה בין החטאים השונים, אלא גם בין הייעודים והתפקידים השונים אותם מבקש החוטא למלא. כלומר, יתכן שאדם יהיה כשר לדבר אחד אך פסול לדבר אחר. כך מובא במשנה במסכת בכורות: החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו (משנה בכורות ד, י). מהמשנה אנו למדים, כי אדם החשוד על עבירות בתחום מסוים, אינו יכול לקבל מעמד ציבורי בתחום בו הוא נחשד, אולם אין בכך כדי לשלול ממנו את כשרותו לתחום אחר (בהקשר זה ראה גם: בבלי סנהדרין כה ע"א-כו ע"ב). באשר למשרות שכרוכה בהן אכיפת החוק, פוסק החת"ם סופר, שאדם שעבר עבירה – אינו יכול לשאת במשרה של אכיפת החוק, בשל החשש מפגיעה בסמכות הנלווית לתפקיד: "אין דוחים אותו, אך פרנס וממונה על הציבור לא יהיה, כדאיתא בבא בתרא טו ע"ב, ששפטו את שופטיו, אומר לו טול קיסם מבין שינך, אומר לו טול קורה מבין עינך. אומר לו כספך היה לסיגים, אומר לו: סבאך מהול במים" [רש"י על אתר מסביר את דברי התלמוד: שהיו השופטין עצמן מקולקלים והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו שאם אמר לו השופט טול קיסם מבין עיניך הסתלק ופרוש מעבירה קטנה שבידך יכול זה לומר טול קורה מבין עיניך פרוש מעבירה חמורה שבידך] (שו"ת חתם סופר, ליקוטים ו, מט; נחום רקובר, תקנת השבים – עבריין שריצה את עונשו, 236 (2007). להלן: רקובר). מקורות המשפט העברי מצביעים על כך כי לעניין האמון שניתן במי שריצה את עונשו, גם לפרק הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה יש חשיבות. כך לדוגמא פוסק רב האי גאון בשאלה העוסקת בחזרתו של עובר עבירה להיות שליח ציבור: "שורת הדין, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אלא כל השבים שהקב"ה יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור וכי שמו אל לבם שלא ישובו עוד לכמוהו, הוא מוחל להם. ובני אדם, אף על פי שאינן יודעין הנסתרות, ואין להם אלא הנגלות, כשעבר זמן הרבה, ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר, דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר – מקבלים אותו" (ספר כל-בו דף טו טור ד, פיורדא תקמ"ב. ראה בהרחבה: רקובר, בעמ' 469). כאמור, האדם מוגבל ביכולתו למוד את כנות תשובתו של חברו. רכיב הזמן, והתנאים השונים המוזכרים במקורות, מסייעים במידת מה, בהיותם אינדיקציות לכנותו של החוזר בתשובה, המאפשרות לו לשוב ולזכות באמון הציבור. חרף האמור, ישנן משרות שאף מי שעשה תשובה בלב שלם אינו שב למלאן, והסיבה לכך היא שהן מסמלות ערך שעשוי לעמוד במתח עם נושא המשרה. כך למשל מסביר ר' משה פינשטיין את הדין הקובע שנשיא שחטא אינו שב לשררתו בכך שאדם המלמד תורה צריך להיות כמלאך השם: "וסובר הרמב"ם שמי שחטא במזיד בהתראה אף שלקה אין להחשיבו כמלאך ה' ואין לבקש תורה מפיהו" (דברות משה, גיטין כג, שנו. ראה: רקובר, שם, עמ' 210). גם בתשובת מהרשד"ם אנו מוצאים שמי שעשה תשובה לא חוזר לשררתו מפני 'כבוד הציבור' (שו"ת מהרשד"ם או"ח לג). ודוק, מתח זה אינו בהכרח תולדה של חטא. כך, למשל, כאשר ביקש דוד המלך לבנות את בית הבחירה, הוא נענה בשלילה בטענה שהוא אינו ראוי לכך. זאת לא בשל חטאו, אלא בשל חוסר ההלימה שבין עברו, בו הוא הרבה לשפוך דמים במסגרת מלחמות – "כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דברי הימים א כב, ח) – לבין התפקיד של בניית בית המקדש, עליו נאמר: "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ, כא. ראה את הסברו של רש"י על אתר: "שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך"). להשלמת הנקודה יצוין, כי על אף הפער הקיים בין התשובה הדתית לתשובה החברתית, מעגלים אלה אינם מנותקים זה מזה, ויכולתו של האדם לשוב בתשובה היא, כאמור, מיסודות היהדות. חובה זו לא מוטלת רק על האדם עצמו והחברה צריכה לעודד את שיקום העבריינים. כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה: "כל הרשעים והפושעים והמשומדים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין שחזרו במטמונייות--מקבלין אותן, שנאמר "שובו בנים שובבים" (הלכות תשובה ג, כז). בראיה זו, נפנה שוב לתשובה של הרב האי גאון שהובאה לעיל, שם הוא מדגיש את השיקול לפיו "שעבר זמן הרבה, ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר, דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר". נלמד מכך, כי הגם שגלגלי התשובה החברתית נעים בקצב אחר מגלגלי התשובה הדתית, כשם שיש להבין ולהתחשב בספקנות הציבור, כך על הציבור, בנקודת זמן מסוימת ובהתאם לנסיבות, להבין את נבחר הציבור שחטא ושב, ולאפשר לו חזרה. לסיכום, המשפט העברי מלמדנו כי קיימים מעגלים שונים של תשובה. תשובה בין האדם לקונו מוחקת את החטא ומנקה אותו כליל. במעגל החברתי, ריצוי העונש מחזיר את העבריין לשורות החברה ולמעגל הנורמטיבי. עם זאת, ובייחוד לשם נשיאה במשרה ציבורית, ההלכה אינה מסתפקת בריצוי העונש ודורשת רף גבוה יותר, בהתאם לסוג העבירה ולמהות המשרה. נראה כי נתיבם של המחוקק הישראלי והפסיקה תואם את עקרונות המשפט העברי, שנתנו משקל ממשי לממד הזמן ולהתנהגות נבחר הציבור במהלך התקופה מאז שחטא וריצה את עונשו. כך על פי תנאי הסף שנקבעו בדין הישראלי וכך בבחינת סבירות המינוי בפסיקת בית משפט זה לאחר תום התקופה הסטטוטורית. ההלכה לפיה יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, מחזקת את המסקנה כי למרות שהמשפט העברי נותן לנו כלים לאיזון ושקילה, לא יהא זה נכון להסיק ממנו מסקנה אחת לגבי מקרנו. כבוד הציבור, שהובא בחלק מהמקורות כשיקול המצדיק אי חזרת החוטא לשררתו, הוא חשוב ובעל משקל רב. בדומה לשיקול העל של אמון הציבור, יש בו ממד ערכי ונורמטיבי. עולה מהסקירה כי השיקולים של מהות המשרה וסוג העבירה נלקחים בחשבון גם במשפט העברי, ונראה כי ניתן להקבילם לשני מרכיבים מרכזיים בזיקה עליה הרחבתי לעיל, אשר כונו "מהות התפקיד" ו-"אופי העבירות". המשפט העברי משתמש, אפוא, בשפה דומה ובאיזונים קרובים. גם אם תוצאתו של איזון במקרה הקונקרטי וברובד הפרטני עשויה להיות שונה, מטרת הבאת הדברים הייתה להצביע על הקווים המנחים המשותפים. סוף דבר 17. לאחרונה, אישר בית משפט זה את מינויו של דרעי לשר בממשלת ישראל. כעת, באה בפנינו שאלת מינויו לשר הפנים דווקא. חוות דעתו של חברי, השופט ג'ובראן, לפיה המינוי יכול לעמוד מבחינה משפטית, מנומקת היטב. אך לעמדתי, גובר משקלם של נימוקים אחרים, כך שיש לבטל את המינוי. בחינתם של השיקולים ההלכתיים ויישומם על נסיבות המקרה, כחלק מהביקורת של בית המשפט על סבירות המינוי, הובילוני למסקנה כי עוצמתו של העדר הסבירות בהחלטת מינויו של דרעי לשר הפנים רבה דיה באופן המצדיק ומצריך התערבות. כך לנוכח הזיקה הברורה בין המעשים לבין התפקיד, לצד הפגיעה החמורה הכרוכה במינוי – ובפרט בערכי העל של טוהר המידות, מנהל ציבורי תקין ואמון הציבור. עוצמת הפגיעה אף אינה מוקהית, למשל, בדרך של העברת סמכויות שנראה כי איננה אפשרית בנסיבות. ודוק, אין בדבריי ובעמדתי כוונה או מטרה "להעניש" את דרעי. זהו אינו ההליך, זוהי אינה המסגרת, ואלה אינם השיקולים שעל הפרק. אך בד בבד, לא ניתן להתעלם מהשלכות הנסיבות שבפנינו על המינוי ומהאופן בו הנתונים החדשים משנים את התרכובת והופכים את התוצאה. כזכור, ההכרעה בכגון דא מותווית לאור הלכות כלליות אך מיושמת ומותאמת למקרה המסוים – כל מקרה על פי נסיבותיו. במילים אחרות, יש לבחון את המקרה על רקע התשתית העובדתית המסוימת, כמו גם על פי החברה, הזמן והמקום. זוהי, לדעתי, ההכרעה המשפטית הראויה והנכונה בנסיבותינו. ההבחנה הנדרשת בנסיבות העניין בין סבירות מינויו של דרעי לשמש כשר בכלל – לרבות בתפקיד בכיר של שר הכלכלה – לבין עוצמת אי סבירות המינוי לשמש כשר הפנים, מביאה לאיזון ראוי בין הפרמטרים השונים והמורכבים של הסוגיה. כך גם ביחס למדד הזמן. אף אדגיש, גם בנקודה זו, כי דעתי נשענת על העובדות כפי שהן בעתירה דנא. לאמור, הדלת סגורה אך אינה בהכרח נעולה. השאלה האם כחלוף תקופה – והכוונה לתקופה ארוכה ומשמעותית מאוד – בה יכהן דרעי בתפקיד ציבורי אחר ועל פי התנהגותו, יוכל לשוב ולכהן כשר הפנים בעתיד – נותרה פתוחה. אשר על כן, לו תישמע דעתי, הייתי מוציא צו על תנאי, מתוך מגמה להפוך אותו למוחלט ולהורות על ביטול המינוי של דרעי לשר הפנים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן ולכל נימוקיו. ראיתי לנכון עם זאת, להעיר הערה קצרה בתגובה לחוות דעתו המעמיקה של חברי השופט נ' הנדל. בחוות דעתו, ציין השופט הנדל כי לגישתו, האיסור על שוחד והפרת אמונים, שאותו הפר דרעי, נועד להגן על סדרי השלטון במדינה "בייחוד ביחס לשלטון המקומי" [פסקה 7 לחוות הדעת]. מעיון בהמשך חוות הדעת נוצר הרושם כי לגישת חברי, ייחוד זה, בין היתר, הוא אשר מצדיק את ההבחנה בין מינויו של דרעי לתפקיד שר הפנים לבין מינויו לתפקידי שר אחרים, ובלשון חברי: "המיקוד הוא בייחוד" [פסקה 14 לחוות הדעת]. השופט הנדל מדגיש אמנם, כי אין כוונתו לכך שאיסור על שוחד והפרת אמונים חשוב פחות כאשר מדובר במשרדי ממשלה אחרים, והוא אף מטעים כי "אין כאן 'תחרות' בין שר הפנים לבין שרים אחרים" [שם]; אלא שבפועל חוששני כי קיים פער מסוים בין דבריו הנ"ל לבין תוצאת פסק הדין, הלכה-למעשה. הדברים אמורים בכך שתוצאת פסק דינו של חברי עלולה ליצור, ולו באופן משתמע, תחושה כי בפועל ישנו מדרג נורמטיבי, המשייך את סוג העבירות העוסק בשחיתות שלטונית "בייחוד" או "דווקא" לתפקידים במשרדים ממשלתיים כדוגמת משרד הפנים, ופחות לתפקידים במשרדים ממשלתיים אחרים. מסקנה זו עולה בפרט מעיון בפסקאות 8-6 לחוות דעתו של חברי, וכשלעצמי, דומני כי יש להיזהר באימוצה, הן בהיבט הדסקריפטיבי ובעיקר בהיבט הנורמטיבי. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור ברוב דעות בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ל' בניסן התשע"ו (8.5.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16002320_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il