יריב סוויסה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2316/98 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין המערער: יריב סוויסה נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 02/03/1998 בת.פ. 84/96 שניתן על ידי כבוד השופטים: אברמוביץ, גינת, הס. תאריך הישיבה: י"א בחשון התשס"א (9.11.2000). בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב: עו"ד דלית גילה פסק-דין השופטת ד' ביניש: העובדות 1. בתאריך 29.5.96 בשעות הצהרים, נגרם מותה של שרית סויסה ז"ל - צעירה כבת 20 (להלן: "המנוחה"), בירי מאקדחו של בעלה, המערער. היריה נורתה בעת שהמערער והמנוחה שהו לבדם מאחורי דלת נעולה בחדרם שבדירת הוריו של המערער. בסמוך לאחר הארוע נעצר המערער ונחקר כחשוד ברצח אשתו. בתום החקירה הועמד המערער לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת והואשם ברצח. למערער יוחסו גם עבירות של תקיפה ואיומים, בגין מעשים שביצע במנוחה ובבני משפחתה בחודשים שקדמו למותה. בית-המשפט המחוזי (הנשיא י' אברמוביץ, והשופטים ג' גינת ומ' הס) קבעז כי המערער ירה במנוחה בכוונה תחילה לגרום למותה, והרשיעו בעבירת רצח בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בית המשפט קמא נמנע מלהרשיע את המערער בעבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת בהתחשב בעובדה כי התביעה בסיכומיה זנחה את האישומים הנוספים, כמקובל באישומים ברצח. עם זאת, קבע בית המשפט קמא באשר למעשיו של המערער בתקופה שקדמה לארוע הרצח, כי הארועים המפורטים בכתב האישום אכן התרחשו. ממצאים אלו היוו נדבך חשוב בתשתית הראייתית שביסוד הרשעתו של המערער ברצח - הרשעה אשר התבססה על ראיות נסיבתיות. ואלה העובדות שנקבעו כממצאים בבית המשפט קמא ועומדות ברקע הרשעתו של המערער. 2. המערער והמנוחה נישאו בספטמבר 1995, כשמונה חודשים בלבד טרם מותה הטרגי של המנוחה. השניים התגוררו בחדר בדירת הוריו של המערער בעפולה. על רקע חיכוכים שהתגלעו בין בני הזוג, הביעה המנוחה מעת לעת את רצונה להתגרש מהמערער אולם המערער סרב לכך. כחודשיים וחצי לפני מותה, עברה המנוחה להתגורר בבית הוריה שבמגדל-העמק, אך המשיכה לקיים קשר עם המערער שאף נהג לפקוד את דירת הוריה וללון עמה שם. במהלך תקופת נישואיהם הקצרה, כולל בתקופה בה עברה המנוחה להתגורר בבית הוריה, נהג המערער באלימות כלפי המנוחה ובעיקר הגיב באלימות כשביטאה את רצונה להתגרש ממנו. אחיה של המנוחה, שהיה בתקופה הרלוונטית לאישומים כבן 11 שנים, היה בחלק מן המקרים עד למעשי האלימות. כאשר ניסה אחיה של המנוחה להתערב, תקף המערער אף אותו. במהלך החודשיים שקדמו לרצח, איים המערער על המנוחה באמצעות אקדח שהחזיק ברשיון מתוקף עבודתו כמאבטח. המערער איים על המנוחה כשאקדחו מכוון כלפיה והודיעה כי בחיים לא תקבל גט וכי הוא יהרוג אותה קודם שיתן לה גט. במקרה אחר כיוון המערער את אקדחו לעבר אחותה של המנוחה, כשניסתה להתערב בעת שהמערער היכה את המנוחה לאחר ששבה והביעה בפניו את רצונה להתגרש ממנו. אחותה של המנוחה הצליחה להימלט רק לאחר שהמנוחה משכה את המערער לבל יירה בה. למערכת היחסים העכורה נוסף נתון שאף הוא היה ברקע הארועים. שלושה חודשים לפני הארוע הקטלני, הכיר המערער חיילת בשם נורית אוחנה (להלן: "נורית"). הוא הציג עצמו בפניה כרווק, ונרקמו ביניהם יחסים רומנטיים. משנודע לנורית כי הוא נשוי, סיפר המערער לנורית פרטים שקריים ביחס לאשתו וכן אמר לה כי הוא מצוי בשלבים אחרונים של הליכי גירושין. במהלך חודש מרץ 96 נודע לנורית מי אשתו של המערער, והתברר לה כי מדובר בבחורה שהכירה מתקופת לימודיהן בבית הספר. משנחשפו שקריו של המערער, הודיעה לו נורית כי אינה מעוניינת עוד בקשר עמו. יום לפני מותה, גילתה המנוחה את דבר הרומן בין בעלה לבין נורית. המנוחה השיגה את מספר הטלפון של נורית בבסיסה הצבאי והתקשרה אליה בשעות אחר הצהריים ביום 28.5.96. נורית התוודתה בפני המנוחה על מערכת היחסים שניהלה עם המערער, והדבר חיזק את רצונה של המנוחה לשים קץ לנישואיה. משנודע למערער דבר השיחה בין נורית למנוחה, טילפן לנורית ואיים עליה. לאחר מכן התקשר המערער שוב ושוב לבית הוריה של המנוחה, אך אמה של המנוחה סירבה לאפשר לו לשוחח עם בתה, באמרה שהיא איננה בבית. המערער לא האמין לדבריה של האם ודרש בצעקות לשוחח עם המנוחה. אמה של המנוחה הפצירה במערער שיתן לה גט, אך הוא השיב לה שיתן לה "גט שחור". בסמוך לחצות אותו לילה, הגיע המערער לדירת הורי המנוחה במגדל העמק ודרש להיכנס לדירה. אמה של המנוחה סירבה לאפשר לו להיכנס, ואז הלם המערער בדלת הדירה ברגליו ובידיו, עד שהאם פתחה לו את הדלת. לאחר שהמערער שוחח עם אשתו שהתחבאה בדירה, וזו הבהירה לו מפורשות שברצונה להתגרש ממנו, עזב המערער את המקום בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר. בשעות הבוקר שלמחרת - ב-29.5.96 - שב המערער לדירת הוריה של המנוחה ויצא ממנה ביחד עמה. בשעות הצהרים הגיעו בני הזוג לבית הורי המערער בעפולה, ושם פרצה מריבה בין השניים אשר התמשכה גם כאשר נכנסו לחדרם שבדירה. בהיותם בחדר, נעל המערער את הדלת, החביא את המפתח, נטל את אקדחו בידו, דרך אותו כך שנשאר כדור בבית הבליעה ואז הוציא את המחסנית. המערער כיוון את האקדח אל צווארה של המנוחה וירה בה יריה אחת מטווח קצר ביותר. כתוצאה מפגיעת הקליע, מתה המנוחה. הכרעת-הדין בבית-המשפט המחוזי 3. בית המשפט קמא האמין לעדי התביעה, אשר אישרו, למעשה, את העובדות שנטענו בכתב האישום כפי שפורטו לעיל. במהלך חקירתו במשטרה ובעדותו בפני בית המשפט השמיע המערער שורה של גירסאות שונות באשר להשתלשלות הארועים שגרמה למותה הטרגי של אשתו - החל בגירסה לפיה המנוחה התאבדה וכלה בגירסה לפיה תוך כדי נסיונו למנוע התאבדותה של אשתו, נפלט כדור מאקדחו. נוכח שלל הגירסאות שהשמיע המערער, קבע בית המשפט קמא כי המערער טווה מסכת של שקרים, ולפיכך נמנע מלבסס כל ממצא על גירסאות אלה. היות והירי ארע בחדר נעול בו שהו המערער והמנוחה, ביסס בית המשפט קמא את הרשעתו של המערער על ראיות נסיבתיות בקבעו, בין היתר, כי: "גם אם יתכן שאין בכל גורם וגורם בנפרד, שיפורט בהכרעת הדין כדי להצביע על אשמתו של הנאשם, הרי אין ספק שמכלול הפרטים והגורמים כשהם נערמים נדבך על גבי נדבך, יש בהם כדי להכריע את הכף, ללא כל צל של ספק, לחובת הנאשם". (עמ' 19 להכרעת הדין) לאחר ניתוח הראיות כולן, קבע בית המשפט קמא כי המסקנה הסבירה היחידה העולה מהראיות היא, שהמערער גרם למות המנוחה בכוונה תחילה. בתמצית ניתן לומר, כי את הרשעתו של המערער ביסס בית המשפט על אדנים אלה: א. עדויות על התנהגותו האלימה של המערער בתקופה שקדמה לארוע ועל יחסיו המעורערים עם אשתו, כמו גם עדויות על אופיו חם המזג ועל איומים חמורים שאיים על אשתו - כל אלה תומכים במסקנה כי כאשר שם קץ לחיי אשתו, הגשים המערער את איומיו הקשים כלפיה. ב. עדויות על ההתרחשויות בזמן הסמוך לארוע: אמו של המערער, אשר שהתה בדירה בעת הירי, העידה כי לירי קדמה מריבה קשה בין בני הזוג. אחיו של המערער מסר בהודעה אשר נגבתה ממנו מייד בסמוך לאחר הארוע, כי חלפו כשתי דקות מרגע הישמע היריה ועד שהמערער פתח את דלת החדר, שעליה התדפקו בני משפחתו. בית המשפט קמא קבע בהסתמכו על הודעה זו שהתקבלה כראיה לתוכנה, כי עצם נעילת הדלת על-ידי המערער מחזקת את הרושם שהמערער התכונן לביצוע המעשה, וכי השתהותו של המערער בטרם פתח את הדלת איפשרה לו לנסות לטשטש ממצאים המעידים על כך שהוא זה שביצע את הירי. ג. ממצאים פתולוגיים ובליסטיים מזירת הארוע: בית המשפט קמא קבע כי ממצאים אלה תומכים בכך שהמנוחה נורתה על ידי אדם אחר (שבנסיבות העניין, יכול שיהיה רק המערער), ואינם מתיישבים עם האפשרות שהעלה המערער, לפיה המנוחה ירתה בעצמה. ד. הימנעותו של המערער מלשחזר את הארוע, על אף בקשות המשטרה, נזקפה לחובתו. ה. בית המשפט קמא קבע עוד כי יש בשקרים הרבים שהשמיע המערער כדי להוות חיזוק לראיות המרשיעות נגדו. ו. בית המשפט קמא אף זקף לחובתו של המערער את העובדה שבגירסאות השונות שמסר התכחש במידה רבה למערכת היחסים העכורה שהיתה לו עם אשתו, לרבות לנושא קשריו עם נורית, וניסה להמעיט ממנה. עוד קבע בית המשפט שהמערער נהג כך משום שידע שיש במערכת היחסים הקשה בינו לבין אשתו כדי לתמוך במסקנה לפיה הוא רצח את אשתו. ז. הגירסאות שהשמיע המערער נדחו על ידי בית המשפט קמא כבלתי מהימנות, לא רק בשל התרשמותו מחוסר מהימנותו של המערער וממהימנותם של עדי התביעה, אלא אף בשל היות גירסאות אלו בלתי הגיוניות. בית המשפט קמא קבע כי הטענה לפיה המנוחה ניסתה לשים קץ לחייה, אינה מתיישבת עם עדויות על אופיה של המנוחה והתנהגותה בתקופה הסמוכה לפני מותה, ואף אינה תואמת את העדויות על חוסר התמצאותה המוחלט של המנוחה - שלא שירתה בצבא - בענייני נשק, ואת חששה מפני העיסוק בנשק. מנגד, מכלול הראיות המתייחסות לתקופת נישואיהם הקצרה של המערער והמנוחה מצביעים על קיומו של מניע אצל המערער לביצוע הרצח. יצויין, כי לבית המשפט קמא הוגשו קלטות ותמלילים של שיחות שניהל המערער עם מדובב שהוכנס לתאו בעת מעצרו. ההגנה ראתה בתמלילים אלה ראייה המעוררת לפחות ספק סביר באשמתו של המערער, אך בית המשפט קמא דחה טענה זו. הטענה הועלתה בהרחבה בערעור לפנינו, ונעמוד על כך בהמשך. בית המשפט קמא מצא כי הראיות, כפי שפורטו לעיל, מחייבות מסקנה הגיונית אחת - שהמערער הוא שירה במנוחה. כן קבע כי הוכח שנלוותה למעשה המערער "כוונה תחילה". הטענות בערעור 4. בטיעוניו לפנינו טען הסניגור המלומד כי אין ראייה ישירה לכך שהמערער ירה במנוחה, וכי הנסיבות אינן מובילות באופן חד משמעי למסקנה כי המוות ארע עקב כך שהמערער ירה באשתו. מכל מקום, לא ניתן לטענתו לקבוע כי המערער עשה כן בכוונה תחילה. הוא חזר גם על קו ההגנה שננקט על ידי סניגורו של המערער בבית משפט קמא, ולפיו מרשו לא ירה כלל במנוחה אלא היא התאבדה, אלא שניכר כי עשה כן בחצי פה. עם זאת, הרחיב הסניגור את טיעונו על כך שיש אפשרויות המציגות הסבר סביר אחר לאשר ארע בין השניים בחדר הנעול; לטענתו, היה ריב בין המערער לאשתו המנוחה והמערער שנהג להשתמש באקדחו לצורך איומים, הניח את האקדח במקום; לפיכך - כך הטענה - אין לשלול את האפשרות שהמוות נגרם בשגגה ויתכן שהדבר היה כאשר בעת נסיונה של המנוחה להתאבד נאבק המערער להוציא מידיה את אקדחו ונפלט כדור. עיקר טיעונו היה, איפוא, כי לא נתקיים במערער היסוד הנפשי של כוונה תחילה, אשר על כן טוען הוא כי הוכחה רק גרימת מוות ברשלנות, או לכל היותר, הריגה. באת-כוח המדינה הדגישה בטיעוניה לפנינו, כי המערער העלה מאז הארוע שלל גירסאות שקריות ואבסורדיות שאין בהן כדי לעורר ספק בגירסה המפלילה. תמצית טיעוניה היא, כי המערער אישר שהוא טען את האקדח בכדור האחד שנמצא בו וברור שהוא אף דרך את הנשק, וכי על פי איומיו, על פי מכלול הארועים שקדמו לירי ועל פי הממצאים שנמצאו בזירה, ניתן להסיק כי המערער הוא גם זה שירה במנוחה בכוונה תחילה. שקלנו את טענות הצדדים ובחנו את הממצאים ואת הראיות שביסודן; צודק הסניגור בטענה כי לא על מרשו להוכיח מה ארע וכי די בכך שיעלה בידו להעלות ספק סביר בגירסת התביעה כדי שיערער את יסודות ההרשעה ברצח, אולם מהטעמים שיפורטו להן, שוכנענו כי אין מתעורר כלל ספק סביר ביחס להרשעת המערער ברצח. הממצאים העובדתיים המתייחסים לתקופה שקדמה למות המנוחה 5. כאמור, בית המשפט קמא מצא כי היחסים העכורים בין המערער לאשתו בתקופה שקדמה למותה, והעדויות על התנהגותו האלימה של המערער כלפיה וכלפי משפחתה באותה תקופה, מהווים חלק מהראיות הנסיבתיות שברקע הרשעתו של המערער. בא-כוח המערער אינו חולק על כך שהמערער נהג להשמיע איומים כלפי אשתו וכלפי אחרים, אך לטענתו הסתפק המערער בהשמעת איומים מילוליים ונמנע מלפגוע פגיעות פיסיות במנוחה, ועל כן אין כל יסוד להניח כי המערער מסוגל היה לירות באשתו בדם קר. נקדים ונאמר, כי איננו סבורים שיש נפקות להבחנה שמבחין בא-כוח המערער בין אלימות מילולית לאלימות פיסית לצורך העניין שלפנינו. האלימות המילולית שבה נקט המערער, כללה גם איומים תוך שימוש באקדחו, ודי בכך כדי לקבוע שהמערער היה רציני בכוונתו לממש את איומיו. לכך יש להוסיף, כי התנהגותו של המערער היתה רצופה לא רק ביטויים אלימים, אלא גם מעשים אלימים. ממצאיו של בית המשפט קמא המתייחסים לתקופה שקדמה למותה של המנוחה, מעוגנים היטב בחומר הראיות, ואין בטענות שהעלה בא-כוח המערער כדי להביא להתערבותנו בממצאים אלה. יודגש, כי דבר התנהגותו האלימה של המערער אושר לא רק על ידי בני משפחתה של המנוחה, אלא גם על ידי ראיות מפי עדים אוביקטיביים שאין להם כל מניע להעיד נגד המערער. גירסאותיהם של עדים אלה תואמות במידה רבה את עדויות בני משפחתה של המנוחה, ותומכות בהן. כך בהודעה במשטרה שהוגשה בהסכמה, מסר העד גבריאל פרץ שהעיד גם במשפט, כי הוא ידיד ותיק של הורי המערער, כי ידע על הסכסוכים הקשים בין בני-הזוג ועל נטייתו של המערער להתפרצויות אלימות. בהודעתו מסר כי ידוע לו שהמערער ואשתו היו "רבים לעתים קרובות כל הזמן ותמיד יש צעקות" (עמ' 1 לת/69), וכי בעבר ניסה להשכין שלום ביניהם, ואז ראה בחדר השינה שלהם "דברים שבורים מפוזרים בריצפה" (עמ' 3 לת/69). עוד סיפר כי אמו של המערער קראה לו להשכין שלום בין בני הזוג, וסיפרה לו שהמערער שבר בזעמו את הדלת לחדרו. אין חולק על כי עד זה, המקורב למשפחת המערער, אינו בעל אינטרס בהפללת המערער, ואין סיבה לפקפק במהימנות דבריו שנאמרו עוד ביום הארוע. אחות המנוחה תיארה בעדותה כיצד הגיע המערער למסעדה בה עבדה יחד עם אחותה ואיים עליהן באקדח. עדות זו נתמכה על ידי עד ניטרלי והוא המעביד, בעל המסעדה. גם בעניין זה לא מצאנו כי יש מקום שנתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, אשר שמע את העדה יפה מטטוב, אחותה של המנוחה, וקבע כי אין ספק שדבריה מהימנים. האחות רצה מיד בסמוך לארוע לבעל המסעדה וסיפרה לו, כשהיא מבוהלת, כי המערער איים עליה. אין המדובר בהמצאה שצצה במהלך המשפט בכוונה להפליל את המערער, ולא ניתן להצביע על סיבה מדוע תמציא האחות סיפור כה חמור ותספרו לבעל המסעדה, חודשיים לפני הרצח. וכך העיד בעל המסעדה שבה עבדו השתיים: "יצאתי מהרכב, התנעתי אותו, ואז ראיתי את יפית יוצאת מהמטבח מבוהלת ואומרת לי: הוא שלף את האקדח עלינו. דוממתי את המנוע ואז ראיתי את יריב, בעלה של המנוחה, גורר אותה בשערותיה החוצה וכשהוא ראה אותי אז הניח לה, ושרית ניגשה אלי לאוטו ואמרה לי אני מצטערת אני לא יכולה להישאר והיא בוכה. שאלתי מה קרה? אז היא אמרה לי שהוא לוקח אותה לרבנות בשביל להתגרש... אני שמעתי עשרות פעמים משרית שהיא רוצה להתגרש כי בצורה הזו היא לא יכולה להמשיך לחיות איתו. היא סיפרה לי יום אחד בבוקר היא הגיעה בוכה והיא סיפרה לי שהיא אמרה לו שהיא רוצה להתגרש ואז הוא שבר ציוד בבית וזה היה בבית הוריו". (עמ' 37-38 לפרוטוקול ; ההדגשות הוספו). עדותו של בעל המסעדה מבססת את המסקנה כי אחותה של המנוחה מסרה עדות כנה ואמיתית וכי ספורה לא היה פרי מחשבת נקם שהתפתחה לאחר רצח אחותה. העדות אף משתלבת בעדויות נוספות על אופיו האלים של המערער. לכך יש להוסיף, כי בית המשפט קמא למד על התנהגותו האלימה של המערער כלפי אשתו גם מדברים שרשמה המנוחה ביומנה, אשר הוגש לבית המשפט קמא (ת/52). הדברים נכתבו על-ידי המנוחה כחודשיים לפני מותה, ומתארים את המשכו של הארוע, שהתרחש במטבח המסעדה: "יריב בא לעבודה וצעק עלי ודחף אותי בכוח ואמר שאנחנו הולכים לרבנות. נסענו, הגענו עד צומת מגדל העמק כי הוא נתקע בלי דלק ... התחיל להתווכח איתי, הוא הרים עלי ידיים וחנק אותי... נמאס לי די אני רוצה להתגרש ממנו. הוא מרביץ לי בלי סוף. אמא שלי, אם היא רק היתה מודעת למה שאני עוברת. אלוהים עד מתי הוא חונק אותי עד שלא היה לי אויר". (ההדגשות הוספו). דברים קשים ונוגעים ללב שכתבה לעצמה צעירה אומללה, אמינותם של הדברים ניכרת מסגנונם וממועד כתיבתם; אך הם גם מוצאים חיזוק בעדות אחותה של המנוחה ובגירסתו של המערער עצמו. בעדותו בפני בית המשפט קמא, הכחיש אמנם המערער, כי איים על אחותה של המנוחה באקדח, אך ביחס להמשך השתלשלות העניינים באותו יום, לאחר שעזב יחד עם אשתו את המסעדה, העיד בזו הלשון: "...האוטו נתקע בלי דלק, ואז נכנסתי לעצבים אמרתי לה שרית האוטו נתקע בלי דלק. את רוצה להתגרש תעצרי טרמפים... היא התנגדה ולא רצתה לעצור טרמפים ואז דחפתי אותה תפסתי אותה מהסנטר. באותו רגע הייתי קצת כועס...". (עמ' 67 לפרוטוקול ; ההדגשות הוספו). הנה כי כן, אותה פעולה ממש המתוארת על-ידי המערער כ"תפסתי אותה מהסנטר", מתוארת על-ידי המנוחה ביומנה כ"הוא חנק אותי". אין כל סיבה לפקפק במהימנות הדברים הכתובים ביומן - דברים שרשמה המנוחה בינה לבין עצמה, בסמוך מאוד לארוע המתואר בו. על רקע כל אלה אין לשנות מקביעתו של בית המשפט קמא כי המערער שיקר כאשר הכחיש את מעשי האלימות שביצע באשתו בחודשים שקדמו למותה. הארוע במסעדה לא היה הארוע היחיד שבו איים המערער לעשות שימוש באקדחו. בית המשפט קמא התרשם גם ממהימנות דבריו של אחיה בן ה-12 של המנוחה, אשר העיד על האלימות הקשה שבה נקט המערער כלפי אחותו המנוחה. ילד רך בשנים זה נחשף לאותה אלימות, וכך תיארה בעדותו: "אני הייתי ישן איתם בחדר. היו הרבה מריבות ביניהם. הם רבו הרבה על כסף וגם רבו על איזה חיילת אחת. היא אמרה שהוא בוגד בה איתה... הם היו רבים הוא היה נושך אותה חונק אותה, מרביץ לה קצת. פעם אחת לפני שהם היו נשואים היא והחברה שלה ישבו בבלוק והנאשם איים עליה עם סכין יפנית ואני ראיתי את זה הוא איים על שניהם על שרית וחברה שלה. שרית רצה הביתה וגם חברה שלה והוא רדף אחרי החברה ואח"כ הוא בעט בדלת של הבית שלנו דפיקות עם הרגל... הוא שבר את הזכוכית של המרפסת... כשהנאשם היה רב עם שרית הייתי מתערב ואז הוא היה נושך אותי והיה דוחף אותי לברזלים של הספפה. הוא היה אומר לי לא להגיד כלום וגם שרית אמרה לי לא להגיד כלום כי היא פחדה ממנו וגם היא היתה אוהבת אותו ... כמה ימים לפני הארוע שבו מדובר בתיק זה אני ראיתי את יריב זה היה בחדר שלנו אני גם הייתי באותו חדר. אני ראיתי שהוא לקח את האקדח, האקדח לא היה טעון והוא איים עליה... הוא אמר לה אני אהרוג אותך ובחיים אני לא אתן לך גט". (עמ' 32-33 לפרוטוקול ; ההדגשות הוספו). 6. העולה ממכלול הדברים דלעיל הוא כי מסקנתו של בית המשפט קמא, אשר האמין לעדויות בני משפחתה של המנוחה, ומצא תמיכה להן בעדויות וראיות נוספות, היא מסקנה מוצקה אשר אין מקום כי נתערב בה. לעובדות המתוארות המשקפות את מערכת היחסים הקשה בתקופה שקדמה לארוע, מתווספות העדויות הנוגעות ליומיים שקדמו למות המנוחה. עולה מהן כי המנוחה הביעה את רצונה הנחוש להתגרש מהמערער לאחר שנודע לה על יחסיו עם נורית. בתגובה נקט המערער באותם ימים בלשון קשה וחריפה של איומים. מעדויותיהן של נורית ושל חיילת נוספת ששרתה עמה בבסיס הצבאי, עולה כי המערער היה נתון בהלך רוח תוקפני ומאיים. מצבו זה של המערער תואר גם בעדויותיהם של שניים מחבריו לעבודה של המערער וכן בעדות אחראי המשמרת שהיה אחראי עליו. אלה העידו על הלחץ הרב שבו היה שרוי המערער ביומיים שקדמו לארוע; הם סיפרו על איומים שהשמיע. אחד מהם, חיים אלקריסי העיד: "ראיתי אותו [את המערער] משוחח בפלאפון. אינני יודע עם מי הוא שוחח. הספקתי לשמוע שהוא אמר "היא מאמינה לכל דבר". אח"כ הוא ניתק והוא היה מאוד לחוץ. אח"כ הוא אמר לי "אני אירה לה ברקה" ולכן אני חיבקתי אותו ואמרתי לו שיהיה בסדר". (עמ' 34 לפרוטוקול ; ההדגשות הוספו). חברו לעבודה, בן-סימון, העיד שבשעות הצהרים של ה- 27.5.96 סיפר לו המערער שיש לו בעיות עם המשפחה של אשתו, על רקע חשד של אשתו שהוא מנהל רומן עם חיילת, שהיא מצאה אצלו את מספר הטלפון שלה, ורוצה להתגרש ממנו עקב כך. עוד העיד כי במשמרת של יום המחרת (יום אחד לפני הארוע), אמר לו המערער "שיש לו בעיות והוא צריך ללכת". עד שנמצא מי שיחליפו במשמרת, המערער שוחח בפלאפון, ועל כך העיד בן-סימון שאף הוא שמע את המערער אומר "אני אתן לך כדור ברקה". בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן להסיק מדברי העדים האלה שהמערער איים בשיחת הטלפון על המנוחה, הואיל ולא ניתן לקבוע שבאותה עת שוחח המערער עם המנוחה. עם זאת, בית המשפט קמא הסיק מכך על אופיו של המערער שאינו מהסס להודיע שהוא יעשה שימוש בנשק. המערער לא הציג כל הסבר מדוע ולמי אמר בפלאפון את הדברים המיוחסים לו. עדויות שני חבריו לעבודה של המערער נתמכות גם בהודעה שנגבתה מאחראי המשמרת האחראי על המאבטחים בקניון - הודעה שנגבתה בערבו של יום הארוע והוגשה בהסכמה. אחראי המשמרת סיפר כי המערער היה לחוץ מאוד וסיפר לו על הבעיות שיש לו עם אשתו, אשר טוענת כי הוא בגד בה ומבקשת להתגרש ממנו. על-פי הודעתו, הן ביום שלפני הארוע והן יומיים לפני הארוע ביקש המערער כי יחליפו אותו בעבודתו, על-מנת שיוכל "לסדר את העניינים" עם אשתו. מהעדויות עולה עוד שהמערער נקט בלשון קשה של איומים גם נגד נורית, ועל הרצינות שבה נתפסו איומיו מעידה העובדה שנורית מסרה בבסיס בו שירתה את פרטיו של המערער, וביקשה שלא תותר לו הכניסה לבסיס משום ש"הוא מסוכן". לסיכום, ממכלול העדויות המתארות את התנהגותו של המערער בתקופה שקדמה לארוע עולה תמונה של אדם חם-מזג ואלים, אשר בנוסף למעשי אלימות, משמיע איומים קשים, ואינו מהסס לעשות שימוש באקדחו לצורך המחשת איומיו. הממצאים הפתולוגיים והבליסטיים 7. בדחותו את גירסת המערער כי המנוחה התאבדה, נתן בית המשפט קמא משקל לממצאים הבליסטיים והפתלוגיים שנמצאו בזירה ועל גופת המנוחה. לפי ממצא שלא היה שנוי במחלוקת בבית המשפט קמא, בוצע הירי הקטלני במרחק של 15 סנטימטרים מצווארה של המנוחה. בית המשפט דן בהרחבה באפשרות ההתאבדות ולעניין זה קיבל את חוות דעתו של ד"ר ברטולון לוי, הפתולוג המומחה שבדק את גופתה של המנוחה ביום הארוע וביצע בה נתיחה. מומחה זה בחן את הממצאים על הגופה בהשוואה לתמונות מזירת העבירה, והגיע למסקנה כי אילו ירתה המנוחה בעצמה היו נמצאים סימנים על אמת ידה מהדם שהותז מצווארה כתוצאה מהירי, אך סימנים כאלה לא נמצאו. לדעתו של המומחה, גם גירסת "המאבק" שהעלה בא-כוח המערער, לפיה המערער והמנוחה אחזו באקדח בעת שנורתה היריה הקטלנית, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שלא נמצא פיזור של דם בכמות משמעותית מותז על אמת ידה של המנוחה מצידה הפנימי. ההגנה הציגה בבית משפט קמא חוות דעת נגדית שנכתבה בידי מומחה לכירורגיה כללית ווסקולרית. ההשערות שהעלה מומחה זה בחוות דעתו, לא התאימו למכלול הממצאים העובדתיים הנוגעים לארוע, אף לא התאימו לתיאורו של המערער על אופן נפילתה של המנוחה לאחר הירי, ובעיקר לא התאימו לתמונות מהזירה אשר התברר שכלל לא הוצגו למומחה ההגנה בעת שכתב את חוות דעתו. זאת ועוד, גירסתו של מומחה ההגנה שהועלתה בשלב מאוחר של המשפט, בסמוך לסיכומים, לא הוצגה כלל לד"ר לוי ולא ניתנה לו הזדמנות להגיב עליה. בהתחשב בכל אלה, צדק בית המשפט המחוזי בהעדיפו את חוות דעתו של ד"ר לוי, וכן צדק בכך שייחס לה משקל בהחלטתו לדחות את הטענה כי המנוחה ירתה בעצמה, או את הטענה שהיריה נורתה אגב המאבק להוצאת האקדח מידיה. בית המשפט ראה נסיבה תומכת במימצאיו גם בכך שבבדיקת הפרו-פרינט, שנערכה סמוך לאחר הארוע, ואשר בה נבדקו ידיה של המנוחה למציאת סימני החזקת אקדח, לא נמצאו סימנים לכך שהמנוחה אחזה באקדח לפני מותה. ממצא שלילי זה סותר לכאורה הן את גירסת ההתאבדות והן את גירסת המאבק. אכן, על פי עדות המומחה, רפ"ק גלטשטיין, ומסמך המחלקה לזיהוי פלילי שהוגש לבית המשפט, תגובה שלילית לבדיקה האמורה אינה יכולה לשמש לקביעה ודאית ופוזיטיבית שהמנוחה לא החזיקה באקדח; אולם ממצא הבדיקה תומך במסקנה כי ההנחה שהמנוחה לא אחזה באקדח היא אפשרות מסתברת יותר מאשר ההנחה שהחזיקה בו. עוד עולה מהראיות הנזכרות, כי אילו לפתה המנוחה את האקדח בחוזקה תוך שהמערער מנסה במאבק להוציאו מידיה, הרי הלפיתה החזקה והמתמשכת היתה מעלה את הסבירות שתוצאות בדיקת הפרו-פריינט יהיו חיוביות. מכל מקום, התוצאה השלילית של בדיקה זו, מצטרפת לשלל הראיות הנסיבתיות התומכות בגירסת התביעה. 8. ניתן, איפוא, לסכם ולקבוע כי הממצאים המבוססים על חוות דעת מקצועיות ועל החומר שנאסף בזירת הארוע בסמוך לארוע לאחר התרחשותו, מובילים למסקנה כי המנוחה לא ירתה בעצמה, אלא נורתה בידי אדם אחר. כיוון שהמערער והמנוחה היו לבדם בחדר הסגור, הרי מתחייבת גם המסקנה כי המערער הוא שירה במנוחה. בהצטרף הממצאים הפתולוגיים והבליסטיים לעדויות על האיומים והאלימות שנקט המערער כלפי המנוחה בתקופה שקדמה לארוע, ובייחוד מספר ימים לפני הארוע, נראה כי המסקנה היחידה המתבקשת היא כי המערער ירה באשתו וכי התכוון לגרום למותה. איומיו של המערער היו רציניים ואיומים אלה גברו בימים שלפני הארוע. המסר שהתקבל מהאיומים שנהג המערער להשמיע כלפי המנוחה היה חד-משמעי - כי הוא יתן לה "גט שחור", קרי - הדרך היחידה שבה תוכל להתמלא משאלתה של המנוחה לשים קץ לחייהם המשותפים היא על-ידי כך שיושם קץ לחייה. ידו הקלה של המערער בשימוש באקדחו במסגרת איומיו על המנוחה, אופיו חמום המזג, כמו גם ההחרפה ביחסים בין בני-הזוג ביומיים שקדמו לארוע, והנחישות שגילתה המנוחה ברצונה להתגרש מהמערער - כל אלה מקימים מסקנה הגיונית אחת ויחידה - כי מה שהתרחש באותו יום מאחורי הדלת הנעולה בחדרו של המערער היה מימושם של האיומים והוצאתם מהכוח אל הפועל. הגירסאות שהעלה המערער 9. כפי שהראנו, מסכת הראיות הנסיבתיות עליה עמדנו, מוליכה למסקנה המבססת את הרשעת המערער. לא נותר לנו אלא לדון בטענות הסניגור, כי יש בגירסאותיו של המערער כפי שהועלו מאז הארוע ועד לתום החקירה, וכן בהתנהגותו לאחר מות אשתו, כדי לעורר ספק סביר בשלמות המארג שנטווה על ידי מכלול הראיות הנסיבתיות שפרטנו. בכל הגירסאות שהשמיע המערער בחקירתו, בהודעות השונות שמסר ובשיחותיו עם המדובב, הוא טען כי המנוחה ניסתה להתאבד, ופליטת הכדור, כטענתו, אירעה במסגרת נסיונותיו למנוע מהמנוחה מלממש את איום ההתאבדות. ההבדלים בין הגירסאות נוגעים ליתר נסיבות הארוע, ובכלל זה לשאלה מי דרך את הנשק, כיצד נכנס כדור לקנה ועוד תמיהות, אשר בנסיון להסבירן השמיע המערער גירסאות שאינן עקביות. בחקירתו ביום הארוע מסר המערער שתי גירסאות (ת/19 ותמליל ת/21; ות/7 ותמליל ת/15) שבהן הוא אמר כי הוא שלחץ על ההדק, אך עשה זאת במסגרת ניסיונו למנוע מהמנוחה להתאבד. לא מצאנו כי יש מקום שנתערב במסקנתו של בית המשפט קמא אשר דחה את גירסת נסיון ההתאבדות של המנוחה כמופרכת מיסודה. גירסה זו אינה מתיישבת, כאמור, עם הממצאים הפתולוגיים והיא אף נדחתה על-ידי בית המשפט כמופרכת בשל חוסר ההגיון הפנימי שבה. בית המשפט קמא קבע כי אין זה הגיוני שהמנוחה, שלא היה לה ולו מושג קלוש בענייני נשק, ידעה לתפעל את אקדחו של המערער, ודחה את הסבריו של המערער לעניין זה כאילו המנוחה צפתה בו בעבר כששחרר את הניצרה באקדחו. המערער השמיע שלל גירסאות פתלתלות בעניין מצב האקדח, מצב המחסנית והכדורים, אופן השימוש באקדח על-ידי המנוחה, כטענתו, וכיצד בוצע הירי. בגירסאות שהשמיע המערער בסמוך לאחר הארוע הוא טען כי המנוחה היא שדרכה את הנשק, ולא היה לו הסבר כיצד נטען האקדח בכדור בודד לאחר שהוא פירק אותו וניקה אותו. כעבור כמה שעות, בחקירותיו באותו ערב, שינה המערער מגירסתו, וטען כי הוא שדרך את הנשק. בימים שלאחר מכן חזר המערער לגירסתו המקורית. בעדותו בבית-המשפט, הבין ככל הנראה כי האפשרות שהמנוחה היתה מסוגלת לטעון את האקדח אינה משכנעת על פניה, והוא שינה את גירסתו כך שסיפר שהוא טען את האקדח בכדור אחד ונצר את האקדח וכי המנוחה היא שפתחה את הניצרה. צדק בית המשפט קמא בקבעו כי לא ניתן לבסס ממצא כלשהו על גירסאות המערער. גם אין במסכת השקרים שפרש המערער ואשר הוא עצמו הודה בהם במהלך עדותו בפני בית המשפט קמא כדי לעורר ספק סביר במסקנה המרשיעה. יצויין, כי בא-כוחו של המערער אינו מבקש ליחס אמינות לגירסאות השונות של מרשו, אלא שטוען הוא, כי מצבו הנפשי וגירסאותיו לאחר הארוע יש בהם כדי לעורר את הספק אם פעל מתוך כוונה תחילה להמית את המנוחה. אשר לגירסאות שהעלה המערער, אין לנו אלא להסכים עם הדברים שנאמרו על-ידי בית המשפט קמא בהכרעת-דינו, בסכמו את התרשמותו מהן: "למעשה, כל מי שאפילו רק יעיין במכלול דבריו של הנאשם חייב להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית, וכך גם התרשמנו מעדותו, שהנאשם טווה מסכת של שקרים, כשהוא מגבב שקר על גבי שקר וכל זאת בהקשר למערכת יחסיו העכורה עם המנוחה, יחסיו עם נורית אוחנה, המועד שבו עלתה המנוחה על עקבות הקשרים עם נורית אוחנה, ובעיקרו של דבר בעניין נסיבות ופרטי הארוע שבעקבותיו נגרם מותה של המנוחה. הנאשם התחיל בהפצת שקריו באשר לארוע הירי כבר בסמוך לארוע, וכל זאת על-מנת להימנע מלגולל העובדות לאשורן, בהיותו זה שירה במנוחה. אם היה ולו גם גרעין של אמת בטענת הנאשם שהמנוחה ירתה במו ידה באקדח וכך נגרם מותה, מה פשוט יותר מאשר לתאר העובדות כהוויתן ולשחזר הארוע ולא להסתבך במסכת ארוכה ומסועפת של שקרים ותיאורים שלא היו ולא נבראו. יתר על כן, הנאשם מסתבך ברשת של שקריו וכך בכל פעם נסוג קמעה מהדרך שבה הסביר הימצאות כדור באקדח, ואופן ביצוע הירי ע"י המנוחה כטענתו". (עמ' 17-18 להכרעת הדין; ההדגשות הוספו). השיחות שקיים המערער עם המדובב 10. ההגנה ייחסה חשיבות רבה לדברים שנאמרו בשיחות המערער עם המדובב, כפי שהם מופיעים בתמלילים שהוגשו לבית המשפט קמא. המדובב הוכנס לתאו של המערער בהיותו במעצר במשטרת עפולה מספר שעות לאחר הארוע. השיחות שקיים המערער עם המדובב הוקלטו ותומללו (ת/60 ובו שיחה שהוקלטה ב-29.5.95, יום הארוע; ות/16 - שיחה שהוקלטה בבוקר יום המחרת - 30.5.96). בבית המשפט קמא הגיש בא-כוח המערער לבית-המשפט, בהסכמה, תימלול מחודש של ההקלטה (נ/1), שבו תומללו ביתר פירוט המלמולים שמלמל המערער לעצמו לאחר יציאתו של המדובב מהתא. התביעה לא חלקה על מידת הדיוק של תמליל זה. המדובב העיד כי לא נאמר לו דבר על הארוע שבגינו נעצר המערער פרט לעובדה שהוא חשוד ברצח. המדובב ציין גם כי לא ניכר במערער שהוא חשד בו כי הוא מדובב, ובוודאי שלא העלה על דעתו שהשיחה מוקלטת. עיון בתמלילי השיחות שקיים המערער עם המדובב מעלה את הרושם שלאחר מעשה היה המערער נסער ונרגש ואף חיפש דרך להחלץ מהמעצר. השיחה אינה קוהרנטית ויש בה נסיון לשכנע את המדובב כי המנוחה היא זו שניסתה להתאבד, ויש בה נסיונות להמציא גירסאות שונות תוך התייעצות עם המדובב מה רצוי למסור בחקירה כדי להשתחרר מהמעצר. יש בתמלילים גם דברים המתיישבים עם הגירסה המרשיעה, וכך נאמר בין היתר מפי המערער: "אני שיחקתי הרבה עם הנשק, ...... אני שיחקתי איתו הרבה. דרכתי, הוצאתי, דרכתי, כיוונתי אותו אלי, אחרי זה כיוונתי אותו, אחרי זה שמתי אותו, דרכתי ובסוף יצא, יצא מה שיצא". (עמ' 42-43 לתמליל ת/60). המערער הביע בפני המדובב את חששו מפני העובדה שסימני האקדח נמצאו על ידיו והתייעץ עימו אם מוטב לו לספר שלחץ על ההדק בטעות. במהלך השיחות עם המדובב בכה המערער והיה נסער ואף מלמל בין היתר בהתייחסו לאשתו "למה עשית את זה? למה שרית למה?". הדברים כשהם שזורים ביתר דיבוריו של המערער תוך שמיעת בכיו של המערער, מלמדים על האפשרות כי לאחר מעשה נדהם המערער משקלט את התוצאות אשר יהיה עליו לשאת בהן עקב מות אשתו, ואולי אף היה בהם שכנוע עצמי של אדם המעדיף להתנתק מהמציאות הקשה לו. יתכן גם שמבחינת מצבו הנפשי ובעקבות התייחסותו הכוללת למנוחה הוא אכן ראה אותה כמי שהביאה על עצמה את הצרה. די אם נזכיר, כי בתקופת המתח שקדמה לרצח השמיע המערער את איומיו, כי התנהגותה של אשתו ודרישת הגט יביאוה לקבר והיא תקבל את "הגט השחור". בנסיבות אלה, אין לדעת אם מילמוליו במעצר נועדו לשכנע אותו עצמו ואת זולתו כי כך אמנם היה, או שמא הם מבטאים את יחסו והשקפתו על התנהגותה של אשתו המנוחה עובר לרצח. כך או כך, אל מול בליל השקרים שהשמיע המערער עוד בטרם נורתה אשתו ומתה, ואל מול פני השקרים שהשמיע לאחר מכן, אין לתת משקל כלשהו לדיבורים שהשמיע במהלך החקירה, כאשר ניסה בין היתר גם להתכחש לעצם עובדת מותה. בית המשפט קמא קבע כי הרושם העולה מתמלילי השיחות עם המדובב הוא כי המערער היה במיוחד מעוניין לדעת מה "נכון" לספר לחוקרים כדי להביא לשחרורו וכי הוא ניסה "לבנות גירסה" בעזרת המדובב. לאחר שהתרשמנו מתוכן התמלילים, איננו רואים להתערב בקביעה זו. מכל מקום, גירסאותיו הסותרות של המערער, גם אלה שהועלו בפני המדובב ואף התרגשותו הרבה בעת העלאת הגירסאות בפני המדובב אין בהן כדי לעורר ספק סביר בעומדן מול מסכת הראיות הנסיבתיות המוצקות והמשכנעות, לפיהן תיתכן רק מסקנה אחת. היסוד הנפשי 11. המסקנה אליה הגענו היא, אפוא, כי המערער הוא שירה במנוחה וגרם למותה. כאמור, עיקר טיעוני ההגנה בפני בית המשפט קמא כוונו על-מנת לקעקע קביעה זו, אולם ההגנה לא טענה בפני בית המשפט קמא כי אף אם ייקבע שהמערער ירה במנוחה, הרי עדיין יש להימנע מהרשעתו ברצח. טענה זו נטענה לראשונה בערעור ונדון בה כעת. לפנינו טען בא-כוח המערער כי האפשרות שהירי במנוחה בוצע על ידי המערער בשוגג היא אפשרות סבירה ולפיכך אין לומר כי קיומו של יסוד ה"כוונה תחילה" הוכח מעל לספק סביר. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע כי הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם ייאשם ברצח, ודינו - מאסר עולם, ועונש זה בלבד. היסוד הנפשי המיוחד של "כוונה תחילה" הוגדר בסעיף 301(א) לחוק, כדלקמן: "לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה, אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו, או שהכין מכשיר שבו המית אותו". שלושה הם, אפוא, היסודות הנדרשים לשם הוכחתה של "כוונה תחילה": הכנה, החלטה להמית והעדר התגרות בתכוף למעשה - יסוד "העדר הקינטור". שלושת היסודות הללו הם מצטברים, והוכחתם מוטלת על התביעה. על פי ההלכה הפסוקה של בית משפט זה יסוד ההכנה הוא יסוד פיסי טהור, שעניינו הכנה למעשה ההמתה או הכנה של מכשיר המיועד לביצוע מעשה ההמתה. במקרה דנן די בעובדה כי המערער דרך את האקדח והכניס כדור לבית הבליעה (המערער עצמו העיד על עובדות אלו) כדי לגבש את יסוד ההכנה. יש לציין, כי סעיף 301 לחוק קובע כי יסוד ההכנה מתקיים כאשר "...הכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". הגם שהיה ברשותו של המערער אקדח קודם לארוע ניתן להסתפק בעובדה שהמערער הכין את אקדחו לירי על-ידי כך שטען אותו בכדור, על-מנת לקיים את יסוד ההכנה. יתרה מכך, נעילת דלת החדר על ידי המערער לפני הארוע והסתרת המפתח מיד לאחר מכן מתחת לכרית (כך על פי עדות המערער) הן פעולות שיש בהן כדי להצביע כי למעשיו של המערער קדמה הכנה. בנסיבות שהוכחו בעניינו של המערער, על רקע האיומים שהשמיע באזני אשתו בהקשר של רצונה לקבל גט, נראה שההכנה הפיזית של האקדח לירי, היא שלב בהליך גיבושה של ההחלטה להמית את המנוחה ודריכת האקדח נעשתה במסגרת הפעולות לקידום שאיפתו של המערער לממש את איומיו. בכך בא לידי ביטוי גם יסוד נפשי שהצטרף ליסוד הפיזי שבפעולת ההכנה של האקדח לקראת ירי. שאלת הוכחת העדר הקנטור אינה מתעוררת בעניין שלפנינו, כיוון שאין מחלוקת כי יסוד זה מתקיים ואף לא בא זכרה של טענת קנטור באשר לארוע שבו נקפד פתיל חייה של המנוחה. יסוד "ההחלטה להמית" 12. ההחלטה להמית מבטאת יסוד נפשי של "כוונה" שעיקרו החזות או הציפייה של התרחשות התוצאה הקטלנית כשנלווה אליה הרצון או השאיפה להתגשמותה של התוצאה [ראו למשל: ע"פ 339/84 רבינוביץ' נ' מדינת-ישראל, פ"ד לט(4) 253, 258 ; ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת-ישראל, פ"ד נה(3) 459, 468]. כאשר הראיות מצביעות על כך שמהתנהגותו של אדם יש תוצאה הצפוייה הן באופן אוביקטיבי והן באופן סוביקטיבי ניתן להסיק מכך שאותו אדם אף מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו. זוהי חזקה הניתנת לסתירה, ולפיה בהעדר ראיות המצביעות על כוונה אפשרית אחרת, האדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו. [ראו למשל: ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת-ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649; ע"פ 759/97 הנ"ל בעמ' 469]. בשאלת קיומה של ההחלטה להמית קבע בית המשפט קמא בהכרעת דינו כך: "באשר לשאלה האם גמלה בלבו ובמוחו ההחלטה לקטול המנוחה, אין ספק שהוכחה חזות וצפייה של התוצאה הקטלנית ורצון או שאיפה להתגשמותה, וזאת גם לאור ניסיון החיים ואופי המעשה שהביא למות הקורבן, מה גם ולמערכת העובדות מצטרפת ההנחה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו (ע"פ 392/91 גדעון שץ נ' מדינת-ישראל, פ"ד מז(2) 299). יתר על כן, שימוש אפקטיבי בנשק חם ותוצאתו הקטלנית של שימוש שכזה, יכולים לשמש, במקרים רבים, כהוכחה לכאורה שהנאשם החליט להמית את קורבנו (ע"פ 402/87 מדינת-ישראל נ' מחמד גנדי, פ"ד מב(3) 383,394 ;ע"פ 647/85 בוריס קיסר נ' מדינת-ישראל, פ"ד מא(1) 347, 354). זאת ועוד, הדעת נותנת כי מי שגרם למותו של אחר, באמצעות מעשה המיועד לפי אופיו ומהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשיו, מה גם וכל בר בי רב מבין ומצפה לתוצאה קטלנית בעקבות ירי לגוף אדם במרחק כה קרוב ולאזור כה רגיש בצוואר (ראה ע"פ 418/77 בני ברדיריאן נ' מדינת-ישראל, פ"ד לב(3) 3; ע"פ 512/89 יואל דניאלס נ' מדינת-ישראל, פ"ד מה(2) 496, 505)". [עמ' 29-30 להכרעת-הדין]. מסקנה זו של בית המשפט קמא מעוגנת בתשתית עובדתית ומשפטית מוצקה. נוכח ממצאי בית המשפט קמא לפיהם ירה המערער לעבר צווארה של המנוחה באקדח אשר טען אותו לפני כן בפעולה מכוונת ומורכבת, וכאשר הירי בוצע מטווח קרוב ביותר, קמה ההנחה כי במעשהו זה התכוון המערער להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ממעשהו. הירי בכלי נשק קטלני שהוכשר לכך בנסיבות המתוארות לעיל מעיד על כך שנלוותה למעשה כוונת קטילה. עוצמתו ואופיו של המעשה של שימוש בנשק חם כאשר מצטרפות אליו הראיות בדבר התייחסותו של המערער לאשתו המנוחה, איומיו הקשים והמפורשים בדבר הקשר בין דרישת הגט מצידה לבין הסכנה לחייה, מבססים את ההנחה כי המערער התכוון להשיג את התוצאה הקטלנית. בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות בדבר הפחד שהטיל המערער על סביבתו באיומיו הבוטים ועל הרצינות שבה נתפסו האיומים הללו על ידי כל הסובבים אותו. לכך יש להוסיף, כי עולה מהראיות שביום הארוע וביום שקדם לו החריף הסכסוך בין המערער לאשתו, והמתיחות הרבה ששררה קודם לכן באה לידי ביטוי ממשי. בנסיבות אלה, אין גם ממש בטענת הסניגור לפיה העובדה שנהג לשאת אקדח עמו ואף לאיים בו כדבר שבשגרה מלמדת על כך שלא התכוון לממש את איומיו. התנהגותו של המערער לאחר מעשה, מצוקתו הנפשית לאחר מות אשתו, בכיו וביטויי הצער שביטא אין בהם כדי לעורר ספק באשר לכוונתו בעת ביצוע המעשה. אמנם, יש והתנהגות לאחר מעשה עשויה לזרות אור על מצבו הנפשי של המבצע בעת המעשה ולהשפיע על המסקנה בשאלת הוכחת יסוד ה"החלטה להמית", או לפחות לעורר ספק סביר באשר לקיומה. אולם, כאשר מבקשים אנו להסיק מסקנה מתגובות שלאחר מעשה עלינו להיות זהירים ביותר בבחינת השאלה אם יש בה כדי להעיד באופן מהימן על המצב הנפשי שקדם לארוע. בנסיבות שהוכחו בעניין שלפנינו, כאשר הראיות המתייחסות לארועים שלפני מעשה הקטילה והממצאים מזירת הארוע מצביעים על קיומה של החלטה להרוג ומקימים חזקה של כוונה תחילה, היה על המערער להצביע על הסבר סביר והגיוני כלשהו שיש בו כדי להעלות אפשרות אחרת להשתלשלות הארועים שהביאו לתוצאה האסורה של גרם המוות. דחיית הסבריו וגירסאותיו של המערער על ידי בית משפט קמא, ודחיית האפשרות שבא-כוח המערער טען לה לראשונה בערעור, מחייבות את המסקנה כי הכוונה להמית היא המסקנה היחידה המתחייבת ממכלול הראיות והנסיבות. צערו של המערער על מות אשתו לאחר מעשה, בין אם היה בו ביטוי לצער ובין אם היה זה זעזוע מהמצב החדש אליו נקלע כתוצאה ממותה, אין בו כדי לעורר ספק סביר באשמתו ובכך שבעת ביצוע העבירה הבין את מעשהו ואף רצה בתוצאה הקטלנית. נוכח החזקה העובדתית שהקימה התנהגות המערער והחיזוקים הרבים שנמצאו לה, אין די באפשרות של תרחיש היפותטי שאין לו אחיזה ממשית בראיות כדי לעורר ספק סביר בדבר התגבשותה של הכוונה הפלילית הנדרשת לעבירת הרצח בכוונה תחילה שיוחסה לו. הרשעה המתבססת על ראיות נסיבתיות מעוגנת במסקנה שהאפשרות המרשיעה היא האפשרות ההגיונית היחידה המתחייבת מהראיות. ספק סביר יתעורר רק כאשר מהראיות עולה כי קיימת גם אפשרות הגיונית אחרת [ראו למשל: ע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת-ישראל, פ"ד נג(3) 408, 412 ; ע"פ 6359/99 מדינת-ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653, 662-663]. כפי שהצבענו בהצגת העובדות והשתלשלות הארועים בעניין שלפנינו, הראיות הנוגעות להתנהגות המערער וההתרחשויות שקדמו לארוע הקטלני וכן הראיות הנוגעות להתנהגות המערער ולממצאים הקשורים בהתנהגותו בעת ביצוע מעשה ההמתה, מובילים למסקנה האחת והיחידה - המערער גרם למותה של אשתו לאחר שהכין עצמו לקראת מעשה ההמתה ומתוך רצון לגרום למותה, ללא התגרות מצידה בתכוף למעשה, בנסיבות שאינן מעוררות ספק ביחס לקיום היסוד הנפשי של "כוונה תחילה". אשר על כן, הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, כ"ב באלול תשס"א (10.9.01). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 98023160.N08 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. חכ/ שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444