אברהים קטנאשו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2316/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2316/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אברהים קטנאשו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.2.13 בת"פ 2504-08-12 שניתן על ידי כבוד השופט י' צבן תאריך הישיבה: ה' בתשרי התשע"ד (9.9.2013) בשם המערער: עו"ד מוחמד איברהים אבו-גוש בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס מתורגמן: מר בהאא אבו-גוש פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 25046-08-12 (השופט י' צבן) מיום 21.2.13, במסגרתו הושתו על המערער 15 חודשי מאסר בפועל, ו-9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. רקע עובדתי 2. המערער הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע בהתאם ל"כתב אישום מתוקן בשנית" (להלן כתב האישום) שהוגש נגדו. על פי כתב האישום, ביום 10.8.12, סמוך לשעה 13:00, באחד מרחובות העיר העתיקה בירושלים, התפתח ויכוח בינו לבין האחים ג'וני משרבש (להלן המתלונן) וג'רייס משרבש (להלן ג'רייס), שבבעלותם חנות שנמצאת מול ביתו של המערער. הויכוח נסב על חניית קטנוע שברשות המערער בסמוך לחנות. במהלך, הויכוח המתלונן התקדם לעבר המערער, והמערער בעט בפניו של המתלונן. בהמשך, המתלונן ואחיו הכו את המערער וגרמו לחבלות בגופו, בפניו ובתוך עינו. בתגובה, המערער עלה על אחד מגגות הבתים והחל לצעוק ולזרוק אבנים גדולות לעבר הרחוב. האבנים גרמו נזק לשני שולחנות שהיו ברחוב. לאחר זמן מה, יצא המערער מביתו בריצה לעבר המתלונן, שהיה בפתח החנות כשגבו מופנה אליו. המתלונן, ששמע את צעקת השכן, הספיק להסתובב עם חצי מגופו לכיוון המערער, אשר דקר אותו בצידו הימני באזור מותניו באמצעות מכשיר חד. כתוצאה מהדקירה נגרם למתלונן קרע בכבד והוא נזקק לניתוח וחמישה ימי אשפוז. בגין המעשים יוחסה למערער עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין, השתל"ז-1977, בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק. בהסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תעתור לעונש מאסר בפועל של 24 חודשים והמערער חופשי לטעון כרצונו. תסקיר שירות המבחן 3. ביום 10.2.13 הוגש תסקיר שירות המבחן, ממנו עלו הממצאים הבאים: המערער, בן 36, עבד עד למעצרו בעבודה סדירה. שירות המבחן התרשם מאורח חיים תקין ומהיעדר הרשעות קודמות. צוין קושי בוויסות רגשי הרגעה עצמית ודימוי עצמי ירוד. המערער רמז בשיחתו עם שירות המבחן על טראומות בעברו, אך לא הרחיב בכך. עוד צוין, כי המערער קיבל אחריות על מעשיו, וכי נערכה סולחה בין הצדדים. שירות המבחן התרשם כי להליכים המשפטים היתה השפעה הרתעתית משמעותית עליו. בסיכום התסקיר, הומלץ להטיל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, וכן עונש מותנה ופיצוי למתלונן. צוין עוד, כי אם יוטל עונש מאסר בפועל, רצוי שיהיה קצר כדי לצמצם חשיפה לדפוסי התנהגות עבריניים. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי נדרש לתסקיר שירות המבחן סקר את עיקריו ואת המלצותיו, וציין, כי העיקרון המנחה בענישה הוא יחס הולם בין חומרת המעשה לבין מידת אשמו של הנאשם, וכי הערכים החברתיים המוגנים הם החיים, שלמות הגוף והנפש – אותם הפר המערער. בית המשפט המחוזי נדרש לרף הענישה הנוהג בעבירת דקירת סכין ומצא כי הוא נע בטווח של 40-12 חודשי מאסר. כן נדרש בית המשפט לנסיבות הנוספות, ובין היתר, לעובדה שעובר לדקירה אירע ויכוח שגרר אלימות הדדית בין המערער למתלונן. כן צוינו עברו הנקי של המערער, אורחות חייו הנורמטיביים, הודאתו וחרטתו. עוד התייחס בית המשפט לחשיבותה של ההרתעה, נוכח שכיחותה של תופעת ה"סכינאות". עוד נקבע, כי אין למצות את הדין עם המערער ובהתאם נגזר עונשו. טענות המשיבים ותגובת המשיבה 5. טענתו המרכזית של המערער נגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי הינה החלטתו שלא לקבל את המלצת שירות המבחן. כן נטען, כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, ובהן, עברו הנקי; הגעתו למשטרה מיד לאחר ביצוע העבירה; הפנמת חומרת העבירה; הודאה וחיסכון בזמן שיפוטי; קיומה של סולחה בין הצדדים; חרטה; והפגיעות שספג קודם לדקירה. ועוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לשלושת חודשי מעצר הבית המלא והחלקי בהם שהה המערער בגין תיק זה. בדיון לפנינו (מיום 9.9.13) חזר בא כוח המערער על עיקרי טענותיו בכתב. עוד ציין כי מן התסקיר המשלים התגלה שהמערער חווה פגיעות בילדותו מצד אביו. עוד נטען כי בנסיבות המקרה יש לבכר את שיקומו. באת כוח המשיבה טענה, כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי מאוזן, ניתן בתוך טווח הסדר הטיעון, ואף מקל עם המערער. צוין, כי למתלונן נגרמה פגיעה פיסית קשה שדרשה אשפוז של 5 ימים וניתוח. הליכים בבית משפט זה 6. ביום 7.7.13 הוגש לעיוננו תסקיר משלים ראשון בעניינו של המערער, בו צוין כי המערער הביע חשש מפני ריצוי מאסר בפועל, ומפני חשיפה לחברה עבריינית. שירות המבחן התרשם כי שהות בחברה גברית סגורה מהווה איום עליו, נוכח טראומות שחווה במשפחתו. עוד צוין, כי בהמשך לטראומות עליהן רמז המערער בפגישתו הקודמת עם שירות המבחן (כאמור בתסקיר מיום 10.2.13), הפעם, סיפר הוא לשירות המבחן על אודות פגיעות פיזיות ומיניות שספג מאביו בעברו. המערער ציין בפני שירות המבחן כי בעת הויכוח והקטטה שהתרחשו בסמוך לביצוע העבירה, חש תחושות שהזכירו לו את האירועים עם אביו. נוכח האמור הופנה המערער לתחנה לבריאות הנפש לצורך אבחון פסיכיאטרי. 7. בדיון לפנינו, מיום 17.7.13, נודע לנו כי טרם הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המערער, ועל כן דחינו את מועד הדיון למועד אחר לצורך עריכת אבחון פסיכיאטרי למערער. 8. ביום 4.8.13 נערכה חוות הדעת הפסיכיאטרית, שבעקבותיה, ביום 1.9.13 הוגש תסקיר מבחן משלים נוסף. בתסקיר צוין כי נמצא שהמערער אינו סובל מהפרעה נפשית ואינו זקוק להתערבות טיפולית של גורמי בריאות הנפש. שירות המבחן חזר על המלצתו להמיר את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות, ולהימנע מענישה שעלולה להביא לנסיגה במצבו הנפשי. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובשלושת התסקירים שהוגשו בעניינו של המערער, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, לא מצאנו כי יש מקום לקבל את הערעור. השינוי העיקרי מאז גזר דינו של בית המשפט המחוזי הינו חוות הדעת הפסיכיאטרית שהונחה בפני שירות המבחן, בה צוין כי המערער אינו סובל מהפרעה נפשית ואינו זקוק להתערבות טיפולית של גורמי בריאות הנפש. שינוי נוסף מקורו בחוויות השליליות שחווה המערער, עליהן סיפר לשירות המבחן לאחר גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. חוויות אלו הביאו להמלצתו של שירות המבחן לערוך חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. להמלצה זו נעתרנו ומסקנותיה פורטו לעיל. 10. טענתו המרכזית של המערער, כאמור לעיל, תוקפת את החלטת בית המשפט המחוזי שלא לקבל את המלצתו של שירות המבחן בעניינו. כפי שהזדמן לי לציין לא אחת, המלצת שירות המבחן, כשמה כן היא, בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט מחויב לפעול לפיה (ע"פ 9044/11 מדינת ישראל נ' אלמליח, פסקה 9 והאסמכתאות שם (12.3.2012)). טעם מרכזי לכך הוא שבית המשפט שם לנגד עיניו שיקולים נוספים פרט לשיקומו של נאשם, זאת בשונה משירות המבחן. במקרה הנוכחי, גזר דינו של בית המשפט נומק היטב, וניכרה בו התייחסות לעמדת שירות המבחן. בנסיבות אלה, אין באי-אימוץ המלצות שירות המבחן כדי לפגום בגזר הדין. 11. טענה נוספת של המערער הינה כי לא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות. טענה זו אין בידי לקבל. גזר דינו של בית המשפט המחוזי נדרש לנסיבותיו של המערער, וייחס להן את המשקל הראוי בגזירת העונש. כך גם לגבי הטענה לפיה בית המשפט לא התחשב בשלושת חודשי מעצר הבית המלא והחלקי. צוין בגזר הדין כי ימי המעצר יובאו במניין המאסר. בית המשפט הבחין בין תקופות המעצר השונות ולכן מובן כי בעת גזירת המאסר בפועל לקח בחשבון את הזמן ששהה המערער בתנאי מעצר הבית. 12. לגופו של עניין, איני סבור כי העונש חורג בחומרתו מן הרף הנוהג בעבירה שבנדון. העונש מצוי במרכז טווח הסדר הטיעון. יתרה מכך, נוכח חומרת העבירה סבורני כי העונש אינו ממצה את הדין עם המערער ומתחשב היטב בנסיבות ביצועה. עיון במספר פסקי דין שהגישה המשיבה בדיון לפנינו מחזק מסקנה זו. מאסופת הפסיקה עולה כי עונשו של המערער נמוך משמעותית מעונשים אחרים שנגזרו בנסיבות דומות (ראו למשל ע"פ 6384/12 גינון נ' מדינת ישראל (11.4.13); ע"פ 48/12 מדינת ישראל נ' בלקוול (25.7.12); ע"פ 8711/09 יאסין נ' מדינת ישראל (17.3.10)). 13. לפיכך, דין הערעור להידחות. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 3.11.13 עד השעה 10:00, בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשע"ד (30.9.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13023160_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il