יוסף פינס נ. מדינת ישראל

7 בבית המשפט העליון עע"מ 23149-12-24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין המערער: יוסף פינס נגד המשיבים: 1. משרד התחבורה והבטיחות בדרכים 2. משרד האוצר 3. המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.11.2024 בת"צ 22989-05-23 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט רון סוקול תאריך ישיבה: כ"ז באדר התשפ"ה (27.3.2025) בשם המערער: עו"ד שלמה יהושע לוי בשם המשיבה: עו"ד קרן וול פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט הבכיר רון סוקול) בת"צ 22989-05-23 מיום 5.11.2024, במסגרתו נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגיש המערער. רקע והשתלשלות העניינים 1. ביום 9.5.2025 הגיש המערער, מר יוסף פינס (להלן: המערער), בכוחות עצמו וללא ייצוג, בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבים, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: משרד התחבורה), משרד האוצר, והמרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז לגביית קנסות. שלושת המשיבים יכונו יחד, להלן: המשיבים), לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". למחרת, ביום 10.5.2023 בית המשפט קמא הורה למערער לצרף בא-כוח ייצוגי ולהגיש בקשת אישור מתוקנת בתוך 30 ימים, אחרת – תימחק התובענה. בהתאם להחלטה זו, ביום 6.6.2023 הגיש המערער, באמצעות עו"ד שלמה יהושוע לוי, בקשה מתוקנת לאישור התובענה כייצוגית (להלן: בקשת האישור). 2. על פי המתואר בבקשת האישור, המערער הוא הבעלים הרשום במשרד התחבורה של מספר רכבים. ביחס לחלק מהרכבים המערער לא שילם אגרת רישוי רכב (להלן גם: האגרה), ולפיכך משרד התחבורה, באמצעות המרכז לגביית קנסות, פתח נגדו בהליכי גבייה. במסגרת בקשת האישור ציין המערער כי הוא "אינו מעוניין ברישוי הרכבים ולא ביקש את רישוי הרכבים הנ"ל" (עמוד 3 לבקשת האישור); ולעמדתו, במצב דברים זה, קרי, כאשר בעל הרכב אינו מעוניין ברישוי הרכב או בשימוש בו לצורך נהיגה – אין סמכות לגבות ממנו את האגרה. לפיכך, נטען, כי גביית האגרה ממנו ומיתר חברי הקבוצה נעשתה שלא כדין. לצד זאת, טען המערער בבקשת האישור כי משרד התחבורה לא היה רשאי לעשות שימוש במרכז לגביית קנסות לצורך גביית האגרה. 3. ביום 26.11.2023 השיבו המשיבים לבקשת האישור, וטענו, בין השאר, כי על פי האמור בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה), ותקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), מוטלת על כל בעל רכב החובה לשלם אגרת רישוי רכב בגין כל התקופה שהרכב מצוי בבעלותו, כל עוד הוא לא קיבל פטור מתשלום האגרה. כלל זה עומד בין אם בעל הרכב מעוניין לעשות בו שימוש, ובין אם לאו. עוד הודגש, כי לצורך קבלת הפטור מתשלום האגרה, לרבות במקרים של הפסקת השימוש ברכב, נדרש בעל הרכב למסור הודעה מתאימה למשרד התחבורה. לאור זאת, ובהינתן שהמערער לא מסר הודעה כאמור, גביית אגרת רישוי הרכב בעניינו נעשתה כדין, וכנגזר מכך גם השימוש שעשה משרד התחבורה למטרה זו במרכז לגביית קנסות. פסק דינו של בית המשפט קמא 4. ביום 5.11.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתו נדחתה בקשת האישור (להלן: פסק הדין). בראשית הדברים, בית המשפט דן בטענת המערער לפיה המשיבים לא היו רשאים לגבות את האגרה ממי שאינו מעוניין לעשות שימוש ברכבו. לאחר שסקר את הוראות החוק הרלוונטיות, בית המשפט קמא קבע כי ניתן ללמוד מסעיף 5 לפקודת התעבורה שגם אם בעל רכב בחר שלא לנהוג בו, ולא להתיר נהיגה בו לאחרים, הוא חייב בתשלום אגרה, אלא אם קיבל פטור מתשלומה. בתוך כך, בית המשפט הבהיר כי האחריות ליזום את הליך קבלת הפטור מוטלת, ככלל, על בעל הרכב; וכל עוד הוא לא עשה כן, הוא חייב בתשלום האגרה, גם אם הוא לא משתמש ברכב ואף אם הרכב יצא מכלל שימוש. לצד האמור, בית המשפט קמא ציין כי במסגרת בקשת האישור כלל לא נטען כי מתקיימים התנאים למתן פטור מתשלום האגרה בעניינו של המבקש, ולפיכך, בנסיבות העניין, לא קמה לו או לחברי הקבוצה עילה להשבה. 5. על יסוד האמור, בהיעדר עילת תביעה, בית המשפט קמא דחה את בקשת האישור (אף מבלי שנבחנו יתר התנאים לאישורה של התובענה כייצוגית) והטיל על המערער הוצאות בסך של 15,000 ש"ח. על הכרעה זו הוגש הערעור שלפנינו. הערעור וההליכים בבית משפט זה 6. במסגרת הערעור, אשר הוגש על ידי בא-הכוח המייצג – שבעת הזו כבר איננו מייצג בתיק (ראו הודעת המערער מיום 3.4.2025) – ועליו חתום גם המערער, טוען האחרון כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא אישר את ניהול התובענה כייצוגית. הטענה המרכזית עליה נסמך המערער היא כי בית המשפט קמא החיל באופן שגוי את סעיף 5 לפקודת התעבורה על חברי הקבוצה. נטען, כי סעיף זה חל רק על מי שאינו פטור מחובת תשלום אגרת רישוי רכב, ואולם מאחר שלעמדת המערער מי שאינו מעוניין לעשות שימוש ברכבו פטור מתשלום אגרה, הרי שסעיף 5 לפקודת התעבורה כלל לא רלוונטי בנסיבות העניין. זאת ועוד, המערער סבור כי אף אם סעיף 5 לפקודת התעבורה חל על חברי הקבוצה, הרי שהסכום שניתן לגבות מכוחו נמוך מזה שהמשיבים גובים בפועל. לבסוף, המערער טוען כי משרד התחבורה אינו מוסמך להיעזר במרכז לגביית קנסות לצורך גביית תשלומי אגרת רישוי רכב. 7. ביום 27.3.2025 קיימתי דיון קדם-ערעור בתיק, במהלכו חזר בא הכוח המייצג על עיקר הטענות שהועלו בהודעת הערעור, תוך שימת דגש על טענתו לפיה סעיף 5 לפקודת התעבורה אינו חל על חברי הקבוצה. בתום הדיון, לאחר ששוקפו הקשיים בערעור, המלצתי לבא הכוח המייצג ולמערער שלא לעמוד על הערעור. בא הכוח המייצג היה נכון לשקול עניין זה, ואולם המערער הודיע ללא היסוס כי הוא עומד על הערעור, וכידוע "רצונו של אדם – כבודו". 8. למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 2.4.2025 ביקש המערער להגיש השלמת טיעון, ולמחרת, ביום 3.4.2025, נעתרתי לבקשה זו לפנים משורת הדין (להלן: השלמת הטיעון). במסגרת השלמת הטיעון, המערער חזר, בעיקרו של דבר, על טענתו לפיה המשיבים גובים את האגרה בניגוד לדין. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בערעור על נספחיו, שמיעת טיעוני הצדדים בעל פה במסגרת קדם-ערעור, ועיון בהשלמת הטיעון שהגיש המערער ביום 8.4.2025, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים בכתב לערעור, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכך אציע לחברתי ולחברי כי נעשה. 10. כמפורט לעיל, טענתו המרכזית של המערער היא כי משרד התחבורה אינו מוסמך לגבות אגרת רישוי רכב ממי שלא מעוניין ברישיון רכב, ולפיכך, גביית האגרה ממנו ומחברי הקבוצה נעשתה שלא כדין. דא עקא, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההסדר הקבוע בפקודה, במסגרתו נקבע במפורש כי חובת תשלום האגרה ממשיכה לחול על בעל הרכב כל עוד לא ניתן לו פטור מחובת רישיון רכב או מתשלום אגרה. 11. סעיף 2 לפקודת התעבורה קובע איסור על נהיגה ברכב אשר לא נרשם בהתאם להוראות הפקודה, או ברכב ללא רישיון רכב תקף. בהמשך לכך, בסעיף 3(ג) לפקודה נקבע כי בעד רישיון הרכב או חידושו נדרש לשלם אגרה שנקבעה בתקנות התעבורה. לכאורה, מעיון בסעיפים אלה עשוי להתקבל הרושם כי בעל רכב שאינו מעוניין לעשות שימוש ברכבו לא מחויב בתשלום אגרת רישוי. אלא שלאחר סעיפים אלה בא סעיף 5 לפקודה, הקובע כך: על אף האמור בסעיף 2, בעל רכב שאיננו פטור מחובת רשיון רכב או מאגרת רשיון, ולא קיבל רשיון רכב לתקופה פלונית, ישלם תשלום חובה לרשות הרישוי בשיעור האגרה שהיה עליו לשלם בעד הרשיון או חידושו, לאותה תקופה. נקל לראות, כי בסעיף זה נקבעה חובה גורפת על בעל הרכב לשלם לרשות הרישוי תשלום חובה בשיעור האגרה שהיה עליו לשלם בעד הרישיון או חידושו, כל עוד הוא לא קיבל פטור מחובת רישיון רכב או מאגרת רישיון. במילים אחרות, אף אם בעל הרכב אינו חפץ ברישיון רכב או חידושו; אינו מעוניין לעשות בו שימוש; ואף לא קיבל רישיון רכב, הרי שכל עוד לא חל לגביו פטור מחובת רישיון רכב או מתשלום אגרה, עליו לשלם לרשות הרישוי תשלום בשיעור האגרה שהיה עליו לשלם. כך עולה באופן מפורש מהוראות פקודת התעבורה. 12. פקודת התעבורה מגדירה מקרים מסוימים בהם פטור רכב "מחובת רישיון רכב", ומקרים מסוימים בהם רכב חייב ברישיון רכב, אך פטור מ"אגרת רישיון". כך, למשל, רכבים של צה"ל ומשטרת ישראל פטורים מחובת רישיון לפי סעיף 20 לפקודה, ואילו אמבולנס של מגן דוד אדום פטור מחובת תשלום אגרת רישיון (אך לא מחובת הרישיון) לפי סעיף 17(א)(1) לפקודה. הסדרים אלה, כמו גם הסדרים אחרים שנקבעו בפקודה בעניין זה, אינם רלוונטיים לחברי קבוצה, אשר מתייחסת לבעלי רכב פרטי, שבשלב מסוים החליטו שאינם מעוניינים עוד לעשות שימוש ברכב, ועל כן לא ביקשו ולא קיבלו רישיון רכב. לפיכך, לכאורה בעלי רכב אלה חייבים בתשלום אגרת הרכב מכוח סעיף 5 לפקודה. 13. יחד עם זאת, בתקנות התעבורה מצויות הוראות העשויות לפטור גם את חברי הקבוצה בהן עסקינן מתשלום אגרת רישיון הרכב. בתקנה 290א לתקנות התעבורה נקבעה רשימה של מקרים בהם יחול פטור מתשלום אגרה רישוי. בין היתר, נקבע כי בעל רכב יהיה פטור מתשלום אגרת רישוי במקרים בהם הרכב יצא מכלל שימוש או הוצא מישראל (תקנה 290א(א)(1) לתקנות התעבורה); הוא הפסיק את השימוש ברכב לתקופה העולה חודש (תקנה 290א(א)(2)) לתקנות התעבורה); או כאשר הרכב נגנב (תקנה 290א(א)(3) לתקנות התעבורה). המשותף לרוב הוראות הפטור המעוגנות בתקנות התעבורה הוא כי על מנת שיחול הפטור מתשלום אגרה, בעל הרכב נדרש להודיע מראש לרשות הרישוי כי התקיימו הנסיבות המצדיקות את תחולת הפטור. כך, למשל, תקנה 289 לתקנות התעבורה קובעת כי כאשר רכב יצא מכלל שימוש או עתיד להישלח לצמיתות מחוץ לישראל, חייב בעל הרכב (או גורם אחר כמפורט בתקנה) להודיע על כך לרשות הרישוי, והפטור יחול מיום ביטול רישום הרכב והרישיון (ראו הגדרת "היום הקובע" בתקנה 290א לתקנות התעבורה). באופן דומה, לפי תקנה 290 לתקנות התעבורה אם הפסיק אדם את השימוש ברכב לתקופה העולה על חודש ימים, עליו להודיע על כך לרשות הרישוי, והפטור יחול, ככלל, מיום מסירת ההודעה. מסירת הודעה מתאימה מראש לרשות הרישוי, אם כן, היא תנאי לתחולתן של מרבית הוראות הפטור הקבועות בתקנה 290א לתקנות התעבורה, ובהיעדרה, חובת תשלום האגרה תמשיך לחול (הסדר שונה, שהוא בגדר "היוצא מהכלל המעיד על הכלל", נקבע, למשל, ביחס לרכב אספנות, בתקנה 281א(ה) לתקנות התעבורה, המבהיר כי "רכב אספנות פטור מתשלום אגרה בעד תקופה שבה לא היה רשיון הרכב תקף"). לפיכך, עמדתו של המערער, לפיה מספיק כי בעל רכב לא יהיה מעוניין ברישיון רכב כדי שיחול לגביו פטור מתשלום אגרה, אף מבלי שנמסרה לרשות הרישוי מבעוד מועד הודעה מתאימה בעניין, אינה עולה בקנה אחד עם המנגנון שנקבע בתקנות התעבורה לקבלת פטור מתשלום אגרה. 14. עמדת המחוקק, המוצאת ביטויה בסעיף 5 לפקודת התעבורה ובהוראות הנזכרות שבתקנות התעבורה, לפיה, ככלל, כל עוד לא נמסרה הודעה מתאימה לרשות הרישוי בדבר הפסקת השימוש, נדרש אדם, למעט חריגים כדוגמת רכב אספנות, להוסיף ולשאת בתשלום אגרת רישוי הרכב גם אם החליט שלא לעשות בו שימוש, הגיונה בצידה. היא נשענת על כך שהרשות אינה יודעת לקרוא את צפונות לבבו של אדם, ועל כן היא תתקשה להבחין בין אדם שנמנע מלחדש את רישיון הרכב מתוך כוונה שלא להשתמש ברכב, לבין מי שנמנע מלעשות כן (בכוונה או ברשלנות) אך מבקש להוסיף לעשות שימוש ברכב. גם האפשרות להבחין בין הקבוצות הללו בדיעבד, לפי השאלה אם הלכה למעשה נעשה שימוש ברכב, מעוררת קשיים לא מבוטלים מבחינת הרשות, מאחר שהיא מטילה עליה חובה לברר בדיעבד עובדה שאינה בידיעתה, ושלבעל הרכב אינטרס שלא למסור מידע אמין לגביה. פשוט ומתבקש הרבה יותר שאדם אשר אינו מעוניין לעשות שימוש ברכב שבבעלותו ימסור על כך הודעה מראש לרשות הרישוי – וכך אכן קבע המחוקק ביחס למקרה הכללי (תוך החרגת מצבים יוצאי דופן, כגון רכב אספנות). 15. המסקנה המתבקשת מהדיון לעיל, מסקנה שנומקה היטב גם בפסק דינו של בית המשפט קמא, היא שאין כל בסיס לטענת המערער לפיה אדם שאינו מעוניין בחידוש רישיון הרכב פטור מחובת תשלום אגרת הרכב, גם אם לא מסר על כך הודעה מראש לרשות הרישוי על פי תקנות התעבורה. בכך די היה על מנת לדחות את בקשת האישור, וממילא די בכך על מנת לדחות את הערעור שלפנינו. 16. אלא שהמסקנה האמורה אינה נותנת למערער מנוח. הלה, שהגיש את העתירה מבלי שנתן דעתו לסעיף 5 לפקודת התעבורה, אשר אינו נזכר כלל בבקשת האישור, מכביר בכתבי טענות נוספים שהגיש מלל וטיעונים על מנת לנסות ולאתר סדק, שמא נאמר חרך, בעמדת המשיבים, ולמצוא פסול בהתנהלותם. לא כך ראוי לנהל הליך ייצוגי. משטענתו המרכזית (הלכה למעשה, היחידה) של המערער בבקשת האישור התבררה כמבוססת על התעלמות מהוראה מפורשת של המחוקק, ולפיכך על קריאה שגויה מיסודה של ההסדר המשפטי, לא היה מקום להוסיף ולנהל תובענה ייצוגית שהוגשה על בסיס אותו ניתוח משפטי מופרך. אכן, לא ניתן להנשים רוח חיים בהליך שמראשיתו נעדר בסיס משפטי – בוודאי לא באמצעות טיעונים מהסוג שהעלה המערער. כך, בהינתן שלא הועלו כלל בבקשת האישור עצמה, ועל כן הם מהווים הרחבת חזית; שגם בהמשך נטענו רק בחצי פה, וללא פירוט נדרש (וזאת עד שתפסו נפח של ממש בהודעת הערעור ובהשלמת הטיעון); ושאף לגופם ספק גדול אם יש בהם ממש. מכל מקום, משבית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להתייחס לטיעונים אלה לגופם, אינני סבור כי מן הראוי שאנו נעשה כן כערכאה מבררת. 17. טרם סיום אבקש להעיר כי נוסח ההוראות הרלוונטיות בפקודת התעבורה אינו מיטבי, ועל כן אין זה מפליא שהמערער, שאינו איש משפט, סבר שמצא בהם בקעה להתגדר בה. יחד עם זאת, משהובהר לו המצב המשפטי כהלכתו על ידי בית המשפט קמא, טוב היה עושה אילו הניח ידיו מעניין שאינו בתחום התמחותו – במיוחד כשהוא מתיימר לפעול כשליח הציבור. משלא נהג כך, מן הראוי לשקף עניין זה, ולו באופן חלקי, בפסיקת הוצאות. 18. סוף דבר: דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ל' בסיון התשפ"ה (‏26.6.2025). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט