לידיא והבה אבו קבע ו-10 אח' נ. מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי

פסק-דין בתיק רע"א 2310/10 בבית המשפט העליון רע"א 2310/10 בפני: כבוד השופטת א' חיות המבקשים: 1. לידיה והבה אבו קבע 2. נצרי והבה אבו קבע 3. ג'ורג' והבה אבו קבע 4. ריזק והבה אבו קבע 5. לוטפי והבה אבו קבע 6. אליאנא ג'ברא אבו קבע 7. רימון ג'ברא אבו קבע 8. רינא ג'ברא אבו קבע 9. מונזר ג'ברא אבו קבע 10. ריכארדו ג'ברא אבו קבע 11. רולא והבא אבו קבע נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים 2. רשות הפיתוח 3. רשם המקרקעין ירושלים בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 3167/09 שניתנה ביום 23.2.2010 על ידי כב' השופט א' פרקש בשם המבקשים: עו"ד אהרן גבע בשם המשיבים 2-1: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' פרקש) מיום 23.2.2010 המורה למבקשים 5, 6, 8 ו- 9 להפקיד ערובה בסך 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים במסגרת תובענה שהוגשה נגדם על ידי המבקשים. 1. במוקד ההליך שבכאן עומדת חלקת קרקע בשכונת גילה בירושלים (להלן: החלקה), אשר היתה בעבר בבעלותו של המנוח עארף צליבא אבו קבע, שהיה אזרח ירדן (להלן: המנוח). המנוח לא התפקד במרשם האוכלוסין הישראלי שנערך בשנת 1967 ולא התפקד במפקד האוכלוסין שהתקיים ביהודה ושומרון ולפיכך הוקנתה החלקה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (המשיב 1) שמכר אותה לרשות הפיתוח (המשיבה 2) (להלן, ביחד: המשיבים), וכיום רשומה החלקה בפנקס השטרות בבעלות מלאה של רשות הפיתוח. בשנת 2006 הגיש תאופיק אבו קבע, קרוב משפחה של המנוח ושל המבקשים בהליך דנן (להלן: תאופיק), תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים בה טען כי הוא יורשו החוקי היחיד של המנוח ובה עתר לסעד המצהיר כי החלקה אינה בגדר נכס נפקד כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: התובענה הקודמת). התובענה הקודמת נמחקה ביום 7.9.2008, בלא שנידונה לגופה, לאחר שתאופיק לא עמד במועדים שקצב בית המשפט להגשת כתבי טענות ולא שילם למשיבים הוצאות שנפסקו לטובתם במסגרת ההליך. זמן קצר לאחר מכן הגיש תאופיק ביחד עם המבקשים תובענה חדשה למתן סעד הזהה לסעד שנתבקש בתובענה הקודמת, המצהיר כי החלקה אינה נכס נפקד (להלן: התובענה). יצוין, כי בתובענה זו נטען כי גם המבקשים הם יורשיו החוקיים של המנוח וזאת על-פי צו ירושה מתוקן שהוצא על-ידי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בירושלים. 2. לאחר הגשת התובענה הגישו המשיבים בקשה לחייב את התובעים בתובענה החדשה בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין), בה טענו בין היתר כי המבקשים הם תושבי חוץ (בהיותם תושבי האזור) באופן המצדיק את חיובם בהפקדת ערובה. ביום 3.9.2009 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' פרקש) את הבקשה בחלקה וקבע כי על תאופיק להפקיד ערובה בסך 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים, בהתחשב בין היתר בכך שתאופיק לא קיים את החלטות בית המשפט במסגרת התובענה הקודמת ולא שילם את ההוצאות בהן חויב בעת שזו נמחקה (להלן: ההחלטה הראשונה). עם זאת, אשר ליתר התובעים ציין בית המשפט המחוזי כי לא התקיימו התנאים לחיובם בהפקדת ערובה, מן הטעם שהמשיבים לא הוכיחו כי התובעים הם תושבי חוץ המתגוררים באזור, וכן נוכח הקושי לעמוד על סיכויי התובענה בשלב המוקדם בו מצוי הדיון בה. בישיבת קדם-משפט שהתקיימה בתיק ביום 31.12.2009 התברר כי תאופיק לא הפקיד את הערובה בהתאם להחלטה הראשונה ולפיכך הורה בית המשפט על דחיית התובענה שהגיש. כמו כן, באותה ישיבה טענו המשיבים כי התובעים לא רשמו בתובענה את מספרי תעודות הזהות שלהם (כנדרש בתקנות סדר הדין), ולכן קבע בית משפט קמא כי על ב"כ התובעים להעביר לב"כ המשיבים העתק של תעודות הזהות של התובעים. 3. בישיבת קדם משפט נוספת שהתקיימה בתיק ביום 23.2.2010 טענה ב"כ המשיבים כי לאחר שב"כ המבקשים העביר לה את תעודות הזהות של המבקשים 5, 6, 8 ו-9 (להלן: המבקשים), התברר כי המבקשים 6-5 הם תושבי האזור והמשיבים 9-8 מחזיקים בדרכון אוסטרלי. אי לכך, ביקשה ב"כ המשיבים כי בית המשפט המחוזי יתיר לה להגיש בקשה חדשה להפקדת ערובה על פי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין או לחלופין יורה למבקשים להפקיד ערובה בהסתמך על הבקשה הראשונה, לאחר שהתברר כי הם אינם תושבי ישראל. מנגד, הודיע ב"כ המבקשים כי ככל שתידחה התובענה וייפסקו הוצאות לטובת המשיבים, מתחייבים התובעים-תושבי ישראל (הם המבקשים 4-1, 7 ו- 11-10 בהליך שבכאן) (להלן: התובעים-תושבי ישראל), לשאת במלוא סכום ההוצאות שיוטל עליהם ועל המבקשים, ככל שיוטל, ולפיכך ביקש לדחות את הבקשה החדשה להפקדת ערובה. בהחלטה שנתקבלה בתום ישיבת קדם המשפט, בגינה הוגשה בקשת רשות הערעור, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' פרקש) כי נוכח העובדה שהמבקשים הם תושבי חוץ יש מקום לחייבם בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של המשיבים בהליך. בהחלטתו ציין בית המשפט כי התחייבותם של התובעים-תושבי ישראל לשאת בתשלום כלל ההוצאות שיוטלו לטובת המשיבים בתובענה (אם יוטלו), אין בה די כדי לפטור את המבקשים מהפקדת ערובה אך לצד זאת קבע כי התחייבותם הנ"ל של התובעים-תושבי ישראל מצדיקה קביעת ערובה על הצד הנמוך. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי על המבקשים להפקיד בתוך שלושים ימים ערובה (או ערבות בנקאית) בסך 20,000 ש"ח שאחרת תימחק התובענה. מכאן, בקשת רשות הערעור. 4. המבקשים טוענים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי עליהם להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם של המשיבים בהליך, ולגישתם החלטה זו עשויה להוביל למחיקת התובענה שהגישו וכפועל יוצא מכך לפגיעה קשה בזכות הגישה שלהם לערכאות. בנוסף, טוענים המבקשים כי החלטתו של בית המשפט שינתה את ההחלטה הראשונה בה נקבע כי רק על תאופיק להפקיד ערובה, וזאת בלא שהובאה בפני בית המשפט עובדה חדשה המצדיקה סטייה מן ההחלטה הראשונה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי אף שהמבקשים 6-5 רשומים במרשם האוכלוסין באזור, הם מתגוררים בפועל בשטחי ישראל ולכן אין לראותם כתושבי חוץ באופן המצדיק את חיובם בערובה. כמו כן טוענים המבקשים כי היה מקום להתחשב בעובדה שהתובענה הוגשה על ידי תובעים נוספים (התובעים-תושבי ישראל) אשר הם אלה הטוענים לעיקר הזכויות בחלקה (ששה חלקים מתוך שבעה). לבסוף מלינים המבקשים על כך שבית המשפט לא נתן בהחלטתו משקל מספיק לעובדה שהתובעים-תושבי ישראל התחייבו לשלם את כלל ההוצאות שייפסקו לטובת המשיבים (ככל שייפסקו), ולטענתם התחייבות זו מייתרת את הצורך בהפקדת ערובה. 5. בתשובתם סומכים המשיבים ידם על החלטתו של בית המשפט המחוזי ולגישתם עסקינן בהחלטה דיונית שערכאת הערעור לא נוטה להתערב בה אלא במקרים חריגים שהמקרה דנן אינו נמנה עמם. לגופו של עניין סבורים המשיבים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי איזנה כראוי בין זכות הגישה של המבקשים לערכאות ובין הבטחת תשלום הוצאותיהם של המשיבים בהליך ככל שהתובענה תידחה. בכל הנוגע לטענת המבקשים כי לא היה מקום לחייב אותם בהפקדת ערובה נוכח התחייבותם של התובעים-תושבי ישראל לשאת בכלל ההוצאות שיושתו בהליך, טוענים המשיבים כי דין הטענה להידחות וזאת בעיקר נוכח השתלשלות העניינים בהליך, ובין היתר בשל העובדה שהתובענה הראשונה שהגיש תאופיק נמחקה והתובענה השנייה שהגיש נדחתה אף היא מן הטעם שלא הפקיד את הערובה נשוא ההחלטה הראשונה. בהקשר זה מוסיפים המשיבים וטוענים כי אפילו נכונה טענת המבקשים 6-5 לפיה הם מתגוררים בישראל אף שהם רשומים במרשם האוכלוסין של האזור, עסקינן בשוהים בלתי חוקיים על כל המשתמע מכך לעניין הקושי בגביית הוצאות מידם בתום ההליך. בנוסף סבורים המשיבים כי סיכויי התובענה נמוכים והם מפנים בהקשר זה לכתב ההגנה שהוגש מטעמם בהליך ולטענותיהם בדבר השתק והתיישנות. לבסוף מדגישים המשיבים כי הערובה שנקבעה אינה מהווה מחסום מפני בירור התובענה ולראיה הם מציינים כי במסגרת בקשת רשות הערעור דנן נקבע כי על המבקשים להפקיד עירבון בסכום של 10,000 ש"ח ועירבון זה אכן הופקד על ידי המבקשים ביום 25.5.2010. 6. על פי הוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פיה, וזאת אף ללא הסכמת המשיבים, לאחר שניתנה להם הזדמנות להביע התנגדותם ונראה לי כי לא תיפגע זכותם כבעלי דין (במשמעות תקנה 410 לתקנות סדר הדין; וראו לעניין זה, רע"א 8808/00 יזדי נ' יזדי, פיסקה 2 (לא פורסם, 16.4.2001)). תקנה 519 לתקנות סדר הדין קובעת כי: "519 (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות". על פי הוראת תקנה 519(א) המצוטטת לעיל, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. לצורך כך, נדרש בית המשפט לאזן בין זכותו של הנתבע שלא לצאת בחיסרון כיס אם תידחה התובענה ויפסקו הוצאות לטובתו, ובין הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב), ככל שלא יוכל לשאת בתשלום הערובה (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פיסקה 7 (טרם פורסם, 13.7.2008); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 9 (טרם פורסם, 11.2.2009); גורן, בעמ' 751-750). במסגרת בחינת בקשה להטלת ערובה יבחן בית המשפט את כלל השיקולים הצריכים לעניין כגון סיכוייו ומורכבותו של ההליך, שיהוי בהגשת התובענה ומקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע. בהקשר זה הלכה היא, כי אם מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט (ותושבי האזור נחשבים בעניין זה כמי שמתגוררים מחוץ לתחום השיפוט; ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004) (להלן: עניין איברהים)), ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בישראל, יטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי תקנה 519 (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, מד(1) 647 (1990); רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, פיסקה 2 (לא פורסם, 17.4.2001); רע"א 8206/08 אלבשיתי נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 (טרם פורסם, 6.5.2009); רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (טרם פורסם, 31.1.2010)). עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד לצוות עליו להפקיד ערובה, ועל בית המשפט לשקול שיקולים רלוונטיים נוספים ולדון בכל מקרה על פי נסיבותיו (ראו: עניין איברהים, שם; גורן, בעמ' 751) 7. במקרה דנן קבע בית משפט קמא בהחלטתו הראשונה כי אין מקום לצוות על המבקשים להפקיד ערובה להוצאותיהם של המשיבים מן הטעם שלא הוכח כי המבקשים הם תושבי חוץ ונוכח הקושי לבחון את סיכויי התובענה בשלב המקדמי שבו מצוי הדיון. לעומת זאת בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור אשר ניתנה לאחר שהתברר כי המבקשים הינם תושבי חוץ, סבר בית המשפט המחוזי כי יש לחייבם בהפקדת ערובה מטעם זה בלבד ובלא שבחן את השיקולים הנוספים הצריכים לעניין ובהם, בין היתר, מצבם הכלכלי של המבקשים וסיכוייה של התובענה שהגישו. בכך לטעמי שגה בית משפט קמא ועל כן אני סבורה כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהחלטת בית משפט קמא המחייבת את המבקשים 6-5 ו- 9-8 בהפקדת ערובה להוצאותיהם של המשיבים תבוטל והדיון יוחזר אל בית משפט קמא על מנת שייתן החלטה חדשה המביאה בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו תמוז, התש"ע (27.6.2010). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10023100_V07.doc רג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il