תשתיות נפט ואנריה בע"מ נ. מועצה מקומית קרית טבעון

פסק-דין בתיק ע"א 2306/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2306/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערערת: תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ ג ד המשיבה: מועצה מקומית קרית טבעון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 7.1.04, בתיק א. 545/95, שניתן על ידי כבוד השופט א' אמינוף תאריך הישיבה: י"ח בטבת התשס"ו (18.01.06) בשם המערערת: עו"ד חן אביטל בשם המשיבה: עו"ד יוסף סגל ; עו"ד שי גבסי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, שפסק כי סכומי הארנונה שגבתה המשיבה, המועצה המקומית קריית טבעון, מהמערערת בין השנים 1992-1987 נגבו כדין. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. המערערת, חברת תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, מחזיקה בחוות מיכלי דלק ובקווי הולכת דלק תת-קרקעיים בתחום שיפוטה של המשיבה, מזה עשרות שנים. בשנת 1987 סיווגה המשיבה את הקרקע בה מצויים קווי הדלק, בהיקף של 52,416 מ"ר, כ"קרקע תפוסה על-ידי קווי נפט" והחלה לראשונה לחייב את המערערת בתשלום ארנונה בגין שטח זה. בחלוף כשנתיים, בשנת 1989, העלתה המשיבה את תעריף הארנונה בשיעור של 25 אחוזים. העלאה זו חייבת על-פי דין באישורם של שרי הפנים והאוצר ואישור כזה אכן ניתן, בחוזר מנכ"ל משרד הפנים – הארנונה הכללית בשנת 1989/90 (להלן: "החוזר הראשון"). בחוזר הראשון נקבע, כי ברשויות המקומיות עמן נמנית המשיבה, תותר העלאת הארנונה בשיעור של 25 אחוזים לנכסים מסוג "עסקים, לרבות חניונים", והעלאה בשיעור של 20 אחוזים לכל נכס אחר. בשנת 1990 הוציא מנכ"ל משרד הפנים חוזר נוסף, בדבר "ארנונה כללית על תילי חשמל עילים, עמודי חשמל וצינורות" (להלן: "החוזר השני"). החוזר השני הסמיך את המשיבה לפטור מארנונה שטחים בהם עוברים צינורות תשתית בכלל, וצינורות נפט בפרט. דא עקא, המשיבה המשיכה לחייב את המערערת בארנונה בגין השטח בו עוברים קווי הדלק. הגבייה נמשכה אף לאחר שבשנת 1991 עוגן הפטור מארנונה, כפטור מחייב, בחוק, והכוונה היא לתיקונו של סעיף 274ב לפקודת העיריות [נוסח חדש], שפטר מחיוב קרקעות בהן טמונות תשתיות. 3. המערערת, שלא השלימה עם חיובה בתשלום, הגישה בשנת 1993 תביעה נגד המשיבה לבית-המשפט המחוזי בנצרת. היא טענה, כי סיווג הקרקע מחדש וגביית ארנונה בגינה, נעשו שלא באישורם של שרי הפנים והאוצר, וזאת בניגוד למצוותו של חוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז-1987. העלאת תעריף הארנונה בשנת המס 1989, הוסיפה המערערת וטענה, נעשתה אף היא שלא כדין, שכן השטח הרלוונטי לא סווג כ"עסק" – בלשונו של החוזר הראשון – אלא כ"קרקע תפוסה" וכ"מיכלים", סיווגים שעל-פי האמור באותו חוזר, שיעור ההעלאה המותרת לגביהם הוא 20 אחוזים בלבד ולא 25 אחוזים – שיעור התוספת שנגבתה בפועל. לבסוף נטען, כי בעקבות החוזר השני והחקיקה שבעקבותיו, היה מקום לפטור את המערערת לחלוטין מתשלום ארנונה בגין השטח הנוסף החל משנת 1990. להשלמת התמונה אוסיף, כי בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים, והתייחס לחיובי הארנונה שגבתה המשיבה מהמערערת בשנים מאוחרות יותר, נקבע כי רצועה ברוחב שבעה מטרים בשטח בו עוברים קווי הדלק פטורה מחיובי ארנונה. המשיבה החילה קביעה זו – רטרואקטיבית – גם על חיובי הארנונה בשנת 1992 הרלוונטית לענייננו. מכאן שלגבי שנה זו אין חולק כי המערערת פטורה היתה מתשלום בעבור אותה רצועת קרקע, והמחלוקת נותרה לגבי יתרת השטח. 4. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא א' אמינוף) דחה את התביעה לאחר שקבע כי הוא מוסמך לדון בה. זאת, מאחר שעל חיוב בארנונה יש להשיג בפני מנהל הארנונה לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, ואם ההשגה נדחית – בהגשת ערר לועדת ערר. על החלטה זו ערערו הצדדים לפני בית-משפט זה, אשר הורה על החזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי, מן הטעם "שנסיבותיו של מקרה זה והשאלות המשפטיות העולות בו, מצדיקים באופן חריג הפעלת סמכותו של בית המשפט המחוזי, תחת הפניית הצדדים למסלול ההשגה והערר" (ע"א 2895/97 מועצה מקומית קרית טבעון נ' תשתיות (תעשיות) נפט ואנרגיה בע"מ (לא פורסם, 3.10.2002)). עוד נקבע כי לא תובאנה ראיות חדשות ולאחר שמיעת הטיעונים העובדתיים והמשפטיים ישלים בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו, או שייתן פסק-דין חדש, ככל שייראה לו. 5. בפני בית-המשפט המחוזי עתרה המערערת לצרף לחומר הראיות חוות-דעת של מומחה מטעמה, אשר אף קודם לכן צורפה כנספח לכתב-התביעה, ובה נקובים הסכומים אותם שילמה למשיבה. בקשה זו נדחתה לאחר שנקבע, כי אין הצדדים חלוקים באשר לשיעור הסכומים ששולמו. בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי בשנים שקדמו לשנת 1987 לא גבתה המשיבה ארנונה בגין השטח הרלוונטי מחמת טעות ולא בשל מדיניות שנהגה. ממצא זה התבסס על עדותו של גזבר המשיבה ולפיה: "המועצה מפעם לפעם בודקת איך היא יכולה להגדיל את הכנסותיה העצמאיות. מצאנו שיש שטח של 52 דונם בר חיוב ולכן הטלנו ארנונה. לפני שנתיים ביצענו סקר ומצאנו שטחים נוספים, או בתים שבטעות לא חייבנו בעבר" (פרוטוקול מיום 2.12.96, בעמ' 14). כיוון שכך, והואיל והמערערת לא חלקה על כך שהמשיבה היתה מוסמכת, עקרונית, לגבות ארנונה בגין שטח זה, קבע בית-המשפט המחוזי כי תיקון הטעות וגביית הארנונה נעשו כדין. באשר להעלאת שיעור הארנונה בשנת המס 1990-1989, קבע בית-המשפט המחוזי שאף זו נעשתה כדין, מן הטעם שהמערערת הינה "חברה המנהלת עסקים", ונכסיה הם נכסים עסקיים כאמור בחוזר הראשון. לעניין הפטור הנזכר בחוזר השני, נקבע כי חוזר זה אינו מחייב את המשיבה לפטור מארנונה שטחים שבהם תשתיות, אלא אך מסמיך אותה לוותר על חיוב זה, ככל שתמצא זאת לנכון, ומשבחרה המשיבה שלא לפטור את המערערת מתשלום, אין כל יסוד להתערב בהחלטתה זו, שהתקבלה בסמכות. בית-המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי משלא הוכיחה המערערת מהו היקף השטח שבו עוברים קווי התשתיות, להבדיל מהשטחים הנלווים המוחזקים על-ידה, אף אין יסוד לפטור אותה מחיובי ארנונה בשנים 1992-1991. הערעור 6. המערערת, אשר מיאנה להשלים עם הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, הגישה את הערעור שבפנינו. לטענתה, אי-חיובהּ בארנונה בגין השטח האמור עובר לשנת 1987, הנו תוצר של מדיניות ולא פרי טעות, ומשכך גביית הארנונה בשנת 1987 אין פירושה אלא שינויה של אותה מדיניות. עדותו של גזבר המשיבה, נטען, מחזקת מסקנה זו. השינוי, במסגרתו סיווגה המשיבה מחדש את השטח כ"קרקע תפוסה על-ידי קווי נפט", נעשה שלא באישור השרים וזאת בניגוד להלכה הפסוקה (בג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עיריית אילת (לא פורסם, 20.4.1997); עע"מ 980/04 המועצה האיזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד בע"מ (לא פורסם, 1.9.2005)), ועל-כן אינו חוקי. ומכל מקום, נטען, אף אם – כגרסת המשיבה – יסוד הדבר בטעות, הרי זה משגה בשיקול הדעת שלהחלטה שניתנה בעקבותיו כבולה המשיבה. מוסיפה המערערת וטוענת, כי החוזר השני, כמו סעיף 274ב לפקודת העיריות, ביקשו לעגן אינטרס ציבורי, כי בגין קווי תשתית לא תושת ארנונה, ועל כן היה מקום לפטור אותה מחיוב בגין השטח האמור, החל משנת 1990. המערערת מלינה בהקשר זה על קביעתו העובדתית של בית-משפט קמא כי לא הוכח היכן עוברים הצינורות. לטענתה, עלה בידה להראות כי אלה מצויים ברצועה ברוחב של שבעה מטרים בשטח האמור, וכי כלל השטח – רצועה ברוחב 15 מטרים – פטור מארנונה על-פי חוק. עוד נטען, כי שיעור הארנונה שקבעה המשיבה בשנת 1989 חרג מן השיעור שהותר בחוזר הראשון. רק את תעריפי הארנונה של משרדי המערערת, טוענת היא, ניתן היה להעלות בשיעור של 25 אחוזים. יתרת השטח, שסווג על-ידי המשיבה כ"מיכלים לאחסון דלק", "קרקע תפוסה על-ידי קווי נפט" ו"קרקע תפוסה", באה, לעניין החוזר הראשון, בגדרי "כל נכס שלא פורט לעיל", שאת שיעור הארנונה בגינו ניתן היה להעלות ב-20 אחוזים לכל היותר. המערערת ממאנת להשלים גם עם הכרעתו של בית-משפט קמא, כי חוות-הדעת אשר צורפה לכתב-התביעה אינה חלק מחומר הראיות. לטענתה, אותו מסמך הוגש כראייה בהסכמה, אף שאין הדבר משתקף בפרוטוקול הדיון. 7. המשיבה, מצדה, תומכת יתדותיה בקביעותיו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, כי מדובר בטעות וכי המערערת לא הוכיחה מהו השטח שבו עוברים הצינורות. לפיכך, לגרסתה, גביית הארנונה בגין השטח האמור היתה כדין, ואין לפטור את המערערת מהתשלום בעבור השנים 1990 ואילך. כמו-כן טוענת המשיבה כי בטענתה של המערערת בעניין הסיווג מחדש, שזכרה בא לראשונה בסיכומי הערעור, יש משום הרחבת חזית אסורה. עוד טוענת המשיבה כי בדין הועלה שיעור הארנונה בשנת 1989, שכן השימוש שעושה המערערת במיכלי הנפט ובקרקע התפוסה שלה הינו שימוש עסקי. לדידה, אם תעריפי החיוב היו מועלים רק ב-20 אחוזים היה בכך כדי להפלות בין המערערת לבין עסקים אחרים. באשר לבקשת המערערת לקבוע כי חוות-הדעת שצורפה לכתב-התביעה הינה חלק מחומר הראיות, טוענת המשיבה כי בדין דחה בית-משפט קמא את הבקשה, נוכח החלטתו של בית-משפט זה שלא יצורפו עוד ראיות, וכי היא לא חזרה בה מהתנגדותה להגשת חוות-הדעת. לבסוף, גורסת המשיבה כי אף אם נקבל את טענותיה של המערערת, לא יהא זה נכון בנסיבות העניין להורות על השבת הסכומים שגבתה. לטענתה, היא פעלה כל העת בתום-לב ומכל מקום, לחיובה בהשבה יהיו השלכות מרחיקות לכת על תקציבהּ. מדובר בפגם שנפל לפני כעשרים שנה וחלוף הזמן, אף הוא, מצדיק לדעתה לפטור אותה מהשבת הסכומים שנגבו. דיון העלאת שיעור הארנונה מכוח החוזר הראשון 8. החוזר הראשון אשר הסמיך את המשיבה להעלות את שיעורי הארנונה בשנת 1989 על אף הוראת ההקפאה שבחוק ההסדרים, מחלק את הנכסים השונים החייבים בארנונה לפי הסוגים הבאים: "מגורים", "עסקים לרבות חניונים", "תעשיה", "מלונאות", ולבסוף "כל נכס שלא פורט לעיל". על אף שזו לשונו, כפי שאבהיר מיד, אין מדובר בסוגי נכסים כי אם בסוגי שימושים שונים בהם. סוגי הנכסים הקיימים בדיני הארנונה מפורטים בסעיף 269 לפקודת העיריות והם "בניין", "אדמה חקלאית", "קרקע תפוסה" ו"אדמת בניין". בצו היטל ארנונה לנכסים בשנת הכספים 1989 אותו הוציאה המשיבה תחת ידה צוינו "קרקע תפוסה לחניון רכב ציבורי ולתחנת דלק" ו"קרקע תפוסה לבית בבניה" כשני "סוגי נכסים" שבגינם מחייבת המשיבה בארנונה. והנה – הסוג הראשון בהכרח יסווג כ"עסקים" בחוזר המנכ"ל וזאת לאור לשונו המפורשת, ואילו הסוג השני אינו קולע למונח זה ויכול שיהא מסווג אחרת לפי החוזר. עיננו הרואות כי סוג הנכס – קרקע תפוסה – אינו קובע דבר לעניין סיווגו לפי חוזר המנכ"ל, והחוזר מבחין בין נכס לנכס לפי השימוש שנעשה בו בפועל (השוו ה' רוסטוביץ, פ' גלעד, מ' וקנין, נ' לב ארנונה עירונית (ספר ראשון) 475 (2001) (להלן: ארנונה עירונית)). ברם, מטבע הדברים, חוזר מנכ"ל לא יכול להתייחס לכל סיווג המצוי בכל אחת מן הרשויות המקומיות, והוא נאלץ להתייחס לסוגי שימושים כלליים (לעניין כלליותו של חוזר המנכ"ל ראו בג"צ 1677/90 טלרד תעשיות טלקומוניקציה בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מד(4) 793 (1990)). מהאמור לעיל אתה למד, כי המבחן שערך בית-משפט קמא הוא המבחן הנכון בעיקרו. עם זאת, אשוב ואבהיר כי אין הארנונה מתייחסת לאופיו של הנישום – המערערת במקרה זה – כגוף עסקי המפיק רווחים או לאו, אלא היא מתייחסת לאופי השימוש בו עושה הנישום בנכס (השוו רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה, פסקה 19 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 21.2.2005)). יריעת המחלוקת נגעה, כזכור, לשלושה נכסים: מיכליות לאחסון דלק, קרקע תפוסה וקרקע תפוסה על-ידי קווי נפט. ברי כי המיכליות משמשות לשם עסקהּ של המערערת, אשר מוכרת מוצרי נפט. גם הקרקע התפוסה על-ידי קווי נפט משמשת לשם אותו עסק שכן היא המאפשרת את העברת מוצריה של המערערת ממקום למקום. באשר לקרקע התפוסה – לא קיימת בפני כל תשתית ראייתית בדבר טיב השימוש בה. כיוון שכך, הרי שהמערערת לא הרימה את הנטל להוכיח את אשר טענה וגם בעניין זה אין לקבל את השקפתה. לסיכום סוגיה זו, נחה דעתי כי העלאת שיעור הארנונה לכל נכסיה של המערערת בשנת 1989 נעשתה כדין. הטלת ארנונה בגין השטח הנוסף בשנת 1987 9. אקדים ואומר, כי איני מוצא מקום לשנות מקביעתו העובדתית של בית-משפט קמא לפיה אי-גבייתה של הארנונה קודם לשנת 1987 – מקורה בטעות של המשיבה ולא במדיניות מכוונת. דבריו של גזבר המשיבה, מהם הבאתי לעיל, מדברים בעד עצמם, ותומכים בקביעה זו. סעיף 14(א) לחוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז-1987, הגביל את שיעור העלאת תעריפי הארנונה בידי הרשויות המקומיות בשנת 1987, וקבע כי הארנונה בשנה זו לא תועלה ביותר מ-22 אחוזים "מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1986" (ההדגשה הוספה). המבחן אותו קבע המחוקק לעניין זה הינו מה סכום הארנונה שמוטל על-פי דין, ולא מה סכום הארנונה שהמחזיק נדרש לשלם הלכה למעשה (ראו והשוו ע"א 271/87 עיריית לוד נ' טלרד תעשיות לטקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ, פ"ד מב(1) 119, 122-121 (1988)). מאחר והשטח הנוסף היה חייב בארנונה בשנים הקודמות, אף אם חיוב זה מעולם לא נדרש מחמת טעות, הרי שאין חיוב המערערת בגינו בשנת 1987 סותר את הוראות חוק יציבות המשק. המערערת אף לא תוכל להיבנות מפנייתה לדין המנהלי ומטענותיה כי המשיבה כבולה בטעותה. אמנם, על-פי המשפט המנהלי נקודת המוצא היא כי שינוי החלטה, אף אם זו נתקבלה מחמת טעות, יוּתר רק במקרים כבדי משקל, וכי הדבר יעשה רק לאחר איזון בין השיקולים השונים ועל רקע כלל הנסיבות, ובכלל זה מידת ההסתמכות של הפרט על ההחלטה, הנזק שנגרם או עלול להיגרם לפרט, מהותו של האינטרס הציבורי שאותו מבקשים לקדם, סוג הטעות, הגורם האשם בטעות ועוד (ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לז(1) 337 (1983); ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט(3) 177, 194 (1995); בג"ץ 15/96 תרמוקיר חורשים נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, פ"ד נ(3) 397, 410 (1996); ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, 451 (2000)). ברם, בענייננו לא ביקשה המשיבה לשנות החלטה מנהלית שנתקבלה בטעות. המשיבה קיבלה החלטה נפרדת בכל שנה ובה בחרה, מחמת טעות, שלא לחייב את המערערת בארנונה בגין השטח הנוסף. בשנת 1987, עמדה על טעותה, ובהחלטתה באותה השנה כללה את השטח הנוסף בחיוב הארנונה של המערערת. המשיבה לא ביקשה לתקן את החלטותיה השגויות למפרע, והסתפקה בהטלת החיוב מאותה שנה ואילך. זאת ועוד, אין לומר כי המערערת היתה זכאית להסתמך על כך שהשטח הנוסף לא יחויב בארנונה לעד, באשר חיובי הארנונה ניתנים לשינוי בחקיקת משנה. מכאן שאף משום טעם זה, אין יסוד לקבוע כי המשיבה כבולה בטעותה. יצירתו של תת-סיווג חדש 10. העלאת הטענה בדבר יצירתו של תת-סיווג בניגוד לדין, בשלב שבו הועלתה, אינה בבחינת הרחבת חזית אסורה. טענה זו מתבססת על המסכת העובדתית שהוצגה עוד בהודעת הערעור, וכבר נקבע כי אין לסגור את הדלת בפני טענה משפטית הנמצאת בגידרה של עילת התביעה והנסמכת על אותה מסכת עובדתית שנפרסה בפני בית-המשפט (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 117 (2004)). עם זאת, כפי שאבהיר מיד, בטענה זו גופא לא מצאתי ממש. המערערת תולה יהבה בהלכה לפיה יצירת תת-סיווג חדש מחייבת את אישורם של השרים. ברם, הלכה זו מתבססת על תקנות אשר לא היו קיימות בשנת המס 1987 (ארנונה עירונית 496), ואין בדין ששרר אותה עת כל חיקוק האוסר על יצירת תת-הסיווג האמור. אכן, הלכה פסוקה היא כי אין לאפשר לרשויות מקומיות ליצור תתי-סיווגים חדשים, אם הדבר גורם להגדלת הארנונה מעבר לשיעור המותר (רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה, פ"ד נז(2) 481 (2003); רע"א 11304/03 הנ"ל), אך לא כך בענייננו. בשנת 1987 גבתה המשיבה עבור קרקע שסווגה כ"קרקע תפוסה על-ידי קווי נפט" מחיר של 7.58 ש"ח למטר רבוע, תעריף הזהה לתעריף שגבתה באותה שנה בעבור "קרקע תפוסה", ומכאן שלא נעשה שימוש בתת-הסיווג החדש כדי לעקוף את הוראת סעיף 14(א) לחוק יציבות המשק (הוראות שונות), ופעולה זו לא היתה אסורה. הטלת ארנונה בגין השטח הנוסף על-אף האמור בחוזר השני 11. מה הדין לגבי השטח בו עוברים הצינורות משנת 1990 ואילך? החוזר השני מציין כי: 2. מובהר בזאת שהשימוש בסמכות [לאפשר לרשויות מקומיות להטיל ארנונה בגין נכסים שלא חויבו בעבר בארנונה] לא יהיה על תילי חשמל, עמודי חשמל וצינורות של תשתיות שונות (חשמל, בזק, מים, נפט ומוצריו). 3. אשר לרשויות אשר הטילו בשנת 1989 ארנונה על נכסים כאמור ניתן בזה אישור מאת שר הפנים לותר על ארנונה לתילי חשמל, עמודי חשמל, וצינורות של תשתיות שונות וזאת: ... למועצות מקומיות: עפ"י סעיף 186 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1980 [כך במקור] למחיקת החיוב בארנונה (ההדגשות הוספו). החוזר מסמיך, אפוא, את הרשויות המקומיות, והמשיבה ביניהן, לוותר על חיובי ארנונה בגין צנרת של תשתיות – הא ותו לא. הסמכה זו מתבססת על סעיף 186 לצו המועצות המקומיות (א), התש"יא-1950 ולפיו: כל סכום המגיע למועצה שתשלומו נתאחר לא פחות משלוש שנים והוא נראה כחוב אבוד, רשאית המועצה לוותר עליו ולמחקו מהפנקסים. בכל מקרה אחר, טעונה החלטת המועצה אישורו של השר [שר הפנים] ובלבד שיהיו סבורים שהדבר הוא לטובת הציבור. מכאן אתה למד כי החוזר השני אינו מחייב את המועצות המקומיות לפטור מתשלום ארנונה, אלא הוא מעגן את אישורו של שר הפנים להחלטה ברוח זו, ככל שהמועצה תמצאנה לנכון, ומשלא ראתה המשיבה מקום לויתור מעין זה, אין הדבר הופך את פעילותה לפעולה בחוסר סמכות. הטלת ארנונה בגין השטח הנוסף על-אף האמור בסעיף 274ב לפקודת העיריות 12. לעומת זאת, בשנת 1991 תוקן סעיף 274ב לפקודת העיריות ולפיו: (ג) המועצה לא תטיל ארנונה על קווי תשתית ומיתקני חיבור; אין בהוראה זו כדי למנוע הטלת ארנונה על מיתקני ייצור, השנאה (טרנספורמציה) או איחסון הצמודים לקרקע; לענין זה - 'קווי תשתית' – קווים עיליים או תת-קרקעיים להולכה או להעברה של חשמל, בזק כהגדרתו בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, מים, ביוב, נפט גלמי, מוצרי נפט או גז, והקרקע שבה או שמעליה הם עוברים (ההדגשות הוספו). מכאן כי החל משנת 1991 נאסר על המשיבה לגבות ארנונה בגין קווי תשתית ובכללם צינורות נפט של המערערת העוברים בשטחהּ. השאלה העובדתית באיזה חלק מן השטח עוברים הצינורות הוכרעה בין הצדדים בהליך אחר – ע"ש 127/95 – אשר התייחס לאותו שטח ממש, ולאותה תשתית של צינורות, אם כי מדובר היה בשנים מאוחרות יותר. בהליך זה נקבע, כאמור, כי הפטור חל על השטח בו עוברים הצינורות, והוא רצועה ברוחב שבעה מטרים מתוך כלל השטח. 13. טענת המערערת כי היא פטורה מארנונה בגין כל השטח מבוססת על הגדרת המונח "קווי תשתית" בסעיף 274ב בנוסחו היום ולפיה: 'קווי תשתית' – קווים עיליים, תעלות וקווים המונחים על הקרקע או קווים תת קרקעיים להולכה או להעברה של חשמל, בזק כהגדרתו בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, מים, ביוב, נפט גלמי, מוצרי נפט או גז, והקרקע שבה או שמעליה הם עוברים, בתוספת קרקע ברוחב 6 מטרים מכל צד של קו או תעלה כאמור, ולענין קווי חשמל – בתוספת קרקע ברוחב של 21 מטרים מכל צד של קו חשמל במתח על-עליון או 15 מטרים מכל צד של קו חשמל במתח עליון (ההדגשה הוספה). אין בידי לקבל את הטענה. הוראה זו נועדה לפטור מארנונה קווי תשתית שאינם תופסים שטחי קרקע ניכרים כדי למנוע גלגולו של חיוב זה על גבי הצרכן הסופי (ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פ"ד נד(2) 433 (2000)). אך כאשר מדובר בשטחים בהיקף משמעותי, אשר רק בחלקם עוברים קווי התשתית, הרי שמתן פטור גורף מארנונה לכלל המקרקעין יוצר נטל מיותר על גבם של תושבי אותו איזור, אשר חסרים את סכומי הארנונה שלא נגבו. כיוון שכך, מקובלת עלי דעתו של בית-משפט קמא כי יש לתת להוראת פטור זו היקף מצומצם, ואיני מוצא סיבה לחייב את המשיבה לפטור את הרצועה הנוספת, אלא במצוותו המפורשת של המחוקק. זו נעשתה רק עם תיקון החוק בשנת 2002, כלומר במועד מאוחר לזה בו עוסקת הפרשה שבפנינו. ומאחר וקביעתו של בית-המשפט בהליך השני, לפיה פטורה המערערת מתשלום ארנונה בגין רצועת השטח ברוחב שבעה מטרים, הוחלה רטרואקטיבית גם על שנת 1992, הרי שרק בשנת 1991 נגבתה ארנונה שלא כדין עבור אותה רצועת שטח. 14. תרתי אחר פשרה של ההתדיינות המסועפת בין הצדדים בדבר קבילותה של חוות-הדעת שצורפה לכתב-התביעה, ולא מצאתיו. בית-משפט קמא ציין נכונה כי אין צורך בחוות-הדעת כדי לברר מהם הסכומים בהם חויבה המערערת לשלם למשיבה, הואיל ושאלה זו נענתה בתצהירו של גזבר המשיבה ותשובת המערערת לו, ושוב אין מקום להידרש לעניין זה. השבה 15. האם ראוי להורות על השבה בנסיבות מקרה זה? כאמור, המשיבה גבתה מהמערערת ארנונה שלא כדין בשנת 1991 בגין רצועה ברוחב שבעה מטרים בה עוברים קווי הנפט אשר פטורים מארנונה מכוח סעיף 274ב לפקודת העיריות. כספים אלו, אשר נגבו שלא כדין, חייבים בהשבה וזאת מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"). אמנם, סעיף 2 לחוק עשיית עושר מסייג זאת וקובע כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת" (ההדגשות הוספו). ברם, לא מצאתי מקום לפטור את המשיבה מחובתה להשיב את הכספים. ראשית יצוין, כי טענותיה התייחסו למצב בו תביעתה של המערערת, על כל ראשיה, היתה מתקבלת, ולא כך קבעתי. מכאן שהפגיעה בתקציב המשיבה במצב זה הינה פחוּתה מהפגיעה לה טענה בסיכומיה, שם התייחסה היא להשבה בהיקף של עשרות מיליוני ש"ח. זאת ועוד – חששה של המשיבה, על אף שלא ציינה זאת במפורש, הוא מפני גל תביעות השבה של נישומים בתחומה. ברם, הקביעה כי נערכה גביה שלא כדין בגין השטח בו עוברים צינורות בשנת 1991, השלכותיה מוגבלות הן, זאת בניגוד, למשל, לטענה בדבר העלאת תעריף הארנונה בשנת 1989, אותה, כאמור, לא ראיתי מקום לקבל (ראו והשוו בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 818 (1996); רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים, פ"ד נז(3) 220, 261 (2003)). כך או כך, קביעתי נסמכת על יסוד אחר. בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (לא פורסם, 20.2.06) נקבע: "[...] נכיר, אמנם, בהגנה של פגיעה חמורה בתקציב הרשות וביכולתה להמשיך ולתפקד כהלכה, ואולם כך נעשה במקרים מוכחים ומבוררים ורק לאחר שהרשות תוכיח את עוצמת הפגיעה ואת היעדרן של חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה. מסקנה זו נדרשת כמו-מאליה מעקרונות היסוד של השיטה; מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; מעקרון שילטון החוק; ומנימוקים של צדק – הן צדק חלוקתי והן צדק מתקן" (שם, פיסקה 61). תשתית ראייתית לפגיעה במשיבה לא נפרשה בפנינו, וממילא לא הוכחה מידת הפגיעה והעדר חלופה. אשר על כן, אם דעתי תתקבל, היינו נעתרים לערעור ומורים למשיבה להשיב לידי המערערת את הסכומים שגבתה שלא כדין. אני מוסיף ומציע כי נוכח העובדה כי חלקו הארי של הערעור נדחה, נסתפק בחיוב המשיבה לשלם למערערת את שכר טרחתו של בא-כוחה, בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ו בחשון התשס"ח (07.11.07) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04023060_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il