אמיר נבות נ. אלוף פיקוד המרכז

פסק-דין בתיק בג"ץ 2303/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2303/04 בג"ץ 2308/06 בג"ץ 3472/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר בבג"ץ 2303/04: אמיר נבות העותרות בבג"ץ 2308/06: 1. המועצה האזורית מטה בנימין 2. יעל ישראל העותר בבג"ץ 3472/06: און זביצקי נ ג ד המשיבים בבג"ץ 2303/04: 1. אלוף פיקוד המרכז 2. ראש המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון 3. הרשות המוסמכת לפי צו בדבר הגנה על הטבע 4. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים 5. יעל ישראל המשיבים בבג"ץ 2308/06: 1. אלוף פיקוד המרכז 2. ראש המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון 3. הרשות המוסמכת לפי צו בדבר הגנה על הטבע 4. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים 5. אמיר נבות המשיבים בבג"ץ 3472/06: 1. אלוף פיקוד המרכז 2. ראש המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון 3. הרשות המוסמכת לפי צו בדבר הגנה על הטבע 4. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים 5. מר סלימאן אנג'ום 6. הנזיר חריטון 7. הכנסייה הרוסית הלבנה 8. הכנסייה היוונית אורתודוכסית עתירות למתן צו על-תנאי בשם העותר בבג"ץ 2303/04 והמשיב 5 בבג"ץ 2308/06: עו"ד תמר גנות בשם העותרות בבג"ץ 2308/06: בשם העותר בבג"ץ 3472/06: בשם המדינה בשלוש העתירות: בשם הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים בשלוש העתירות: עו"ד נדב העצני, עו"ד אורית יפת עו"ד ד. ניר צבי ועו"ד מ. גליק עו"ד ערן אטינגר ועו"ד דינה זילבר, פרקליטות המדינה עו"ד שרה שלום בשם המשיבים 6 ו-7 בבג"צ 3472/06: עו"ד קובי רפאלי בשם המשיבה 8 בבג"ץ 3472/06: עו"ד סאמר זועבי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: רקע 1. אזור ואדי קלט, או בשמו העברי - נחל פרת, הינו שמורת טבע עשירה בנתוני טבע, הממוקמת בצפון מדבר יהודה. הנחל הזורם בוואדי הוא ממקורות המים הנדירים במדבר, ומימיו מרווים את צמאונן של חיות שונות, החיות בשטח, שהן נדירות בחלקן. השמורה היא מקור חשוב למזון לבעלי חיים באזור. שמורת ואדי קלט הוכרזה לראשונה כשמורת טבע בשנת 1969, והורחבה בשנת 1988. חלקי השמורה הנוגעים לענייננו סביב מעיין "עין פרת" הוגדרו כ"שמורה סגורה" בשנת 2003, וכניסת הציבור אליהם הותרה בשעות מסוימות של היום בלבד, והותנתה בתשלום אגרת כניסה. 2. בשנת 1998 נכנסה גב' יעל ישראל (העותרת בבג"צ 2308/06 והמשיבה בבג"צ 2303/04) (להלן - גב' ישראל) עם עוד מספר צעירים להתגורר במבנה ישן מתקופת המנדט הבריטי המצוי בשמורה הסגורה בסמוך לעין פרת (להלן - המבנה). המבנה רשום על-שם עיריית ירושלים הירדנית מלפני שנת 1967 ועל-שם חמישה אנשים מקומיים, כנראה נפקדים. בסמוך לאחר כניסת הצעירים למבנה, ביצעה המועצה האזורית מטה בנימין (להלן - המועצה האזורית) עבודות שיפוץ במבנה. בעקבות זאת, הוציאה יחידת הפיקוח של המינהל האזרחי לגב' ישראל וליתר הצעירים במבנה צו הפסקת עבודה. בעקבות הצו, עזבו הצעירים את המבנה וגב' ישראל נותרה לבדה לגור בשמורה. בנייה בלתי חוקית שנבנתה על-ידי גב' ישראל נהרסה על-ידה (תשובת רשות הגנים מיום 14.11.04 פסקה 20). 3. בשנת 2001 נערך מכרז לתפקיד פקח בשמורה, בו זכתה גב' ישראל. בתחילה, היתה זו המועצה האזורית ששילמה את שכרה, אולם לאחר-מכן האחריות לכך עברה לרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (להלן - רשות הגנים) (מכתבה של המועצה לרשות מיום 2.6.03). בעת קיום המכרז היתה גב' ישראל נשואה כבר לבעלה, ולימים נולד להם ילד, והמשפחה כולה התגוררה במבנה שבשמורה. 4. ביום 12.6.03 נשלחה לגב' ישראל הודעת פינוי מהמבנה מטעם הקמ"ט לענייני טבע וגנים במינהל האזרחי (להלן - קמ"ט גנים). ביום 23.6.03 פנה מנכ"ל רשות הגנים בפנייה דומה לגב' ישראל, וביקש ממנה לפנות את המבנה. את בקשתו, נימק המנכ"ל בהידרדרות במצב הביטחוני, במדיניות רשות הגנים להימנע ממתן היתרי מגורים בשטחי שמורות טבע בשל חשש לפגיעה בערכי טבע, ולאור העובדה שבמהלך הזמן עברה כל משפחתה של גב' ישראל לגור עמה במבנה. לפנייתה של גב' ישראל למנכ"ל הרשות כי ישקול מחדש את עמדתו הוא השיב בשלילה, אולם ציין כי מאחר שמשפחת ישראל התגוררה במקום במשך מספר שנים, תהליך הפינוי מצריך מידה של אורך רוח כדי למצוא פתרון מגורים חלופי. 5. גב' ישראל המשיכה לשמש פקחית בשמורה, ולהתגורר במקום. ביום 7.11.04 הוצאו כנגדה שני צווי פינוי. הראשון הוצא מידי הממונה על רכוש נטוש באיו"ש (להלן - הממונה), והשני הוצא בידי קמ"ט גנים. הצווים הורו על פינויה של גב' ישראל מהמבנה ומהשמורה בתוך 45 ימים. על צווים אלו הגישה גב' ישראל עררים. בדיון בערר על צו הממונה ביום 5.6.05, הסכימו הצדדים לנהל משא ומתן ביחס להמשך שהותה של גב' ישראל במקום. לאחר ניהול משא ומתן תוך התייחסות לאפשרות של יצירת הסדר שמירה קבוע בשמורה לגב' ישראל להבדיל מהסדר מגורי קבע, ולאחר שהוגשה עמדתו המקצועית של אקולוג מחוז יו"ש ברשות הגנים, הקובעת כי נוכחות קבע של אדם בשמורה מהווה פגיעה במרקם החיים בה, נדחתה בקשתה של גב' ישראל להמשיך ולהישאר במקום, והגורמים הממונים החליטו על מיצוי הליכי הפינוי. 6. עקב קיומן של סמכויות מקבילות בידי הממונה ובידי קמ"ט גנים ביחס לפינויה של גב' ישראל מהמבנה, החליטו הגורמים המוסמכים כי ההליך יתמקד כולו בערוץ של קמ"ט גנים. ביום 2.1.06 הוחלט על דחיית ההשגה של גב' ישראל על צו הפינוי שניתן מאת קמ"ט גנים. בעקבות כך, החליט ראש המינהל האזרחי לבטל את צו הפינוי שהוצא על-ידי הממונה, משהוא התייתר. בקשותיה של גב' ישראל לדחות את ביצוע צו הפינוי של קמ"ט גנים נדחו. חרף מהלך דברים זה, לא פינו גב' ישראל ומשפחתה את המבנה בשמורה, ועל רקע זה הוגשו העתירות השונות, העוסקות בעיקרן בשאלה האם חלה על גב' ישראל חובה לפנות את המבנה בשמורה ובאילו תנאים, והאם הרשויות המוסמכות מבצעות כראוי את תפקידן בענין זה, ובכלל זאת, כלפי גורמים אחרים המתגוררים באזור השמורה. העתירות 7. העתירה בבג"צ 2303/04 היא עתירתו של אמיר נבות (להלן - נבות), המגדיר עצמו אזרח המעוניין בשמירת ערכי טבע, והיא המוקדמת מבין העתירות. העתירה מכוונת כנגד המשך שהייתה של גב' ישראל בשמורה, והתייחסה בראשיתה גם לענין חוקיות אגרת התשלום הנדרשת בכניסה לשמורה, אך עילה זו נמחקה במהלך הדיון בהסכמה. לטענת נבות, שהייתה של גב' ישראל בשמורה ומגוריה בה פוגעת פגיעה קשה בחיי הטבע שבשמורה; השימוש בגנרטור, התאורה בשעות הלילה, ושאר האמצעים הנדרשים למגורי אדם - כל אלה פוגעים במאזן האקולוגי בשמורה, ומרחיקים את חיות השמורה ממקורות המים, הנדירים בלאו-הכי. כן נטען, כי שהייתה של גב' ישראל במקום מפרה את הצו המגביל את שעות הכניסה לשמורה, וכי הבנייה שנעשתה על-ידה בשמורה היתה שלא כדין. הסעדים שנתבקשו על-ידי נבות הם - פיטוריה של גב' ישראל כפקחית וכעובדת רשות הגנים, וכלפי הרשויות המוסמכות - להורות להן להפעיל את סמכויות הפיקוח והאכיפה שבידיהן לפעול לפינויים של גב' ישראל ובני משפחתה מתחום השמורה. כן נתבקש סעד של הריסת הבנייה הבלתי חוקית שביצעה גב' ישראל במקום, וסילוק המבנים שנועדו למגורי חיילים בשמורה, והפסקת נוכחותם במקום לצורך הגנה על חיי המתגוררים שלא כדין שם. חלק גדול מעתירתו של נבות התייתר, כפי שיוסבר להלן. 8. העותר בבג"צ 3472/06, און זביצקי (להלן - זביצקי), עותר אף הוא בשם ההגנה על ערכי הטבע, ומבקש בעתירתו כי המדינה תפעל לפינויים של הנזיר חריטון, אנשי הכנסיה, ומשפחת סלימאן אנג'ום המתגוררים דרך קבע בשמורה, ותפעל להסרת בנייה בלתי-חוקית שהם ביצעו, לטענתו. לדבריו, אין לכנסיה, לנזיר חריטון, ולמשפחת אנג'ום כל זכויות באזור השמורה, ושהותם במקום מנוגדת לצווים החלים במקום. לטענתו, מגורי בני אדם בשמורה פוגעים פגיעה קשה במערך החי והצומח באזור, ועל אחת כמה וכמה לאור בנייה בלתי חוקית שבוצעה במקום על-ידי גורמים אלה. הוא מבקש כי בית המשפט יורה לרשויות המוסמכות לפעול לפינויים מהשמורה של הכנסיה, הנזיר חריטון ומשפחת אנג'ום, ולמנוע את המשך הבנייה הבלתי חוקית, רעיית הצאן, והפגיעה בערכי הטבע בשמורה על-ידם. 9. גב' ישראל והמועצה האזורית מטה בנימין עותרות בבג"צ 2308/06 כנגד החלטת המשיבים לפנות את גב' ישראל מביתה. לטענתן, למועצה ישנו רישיון בלתי מוגבל בזמן לשימוש במבנה בו מתגוררת גב' ישראל, הנובע מהשקעתה הכספית של המועצה בפיתוח האתר בכלל, ובמבנה זה בפרט. כן נטען, כי התנהגות המשיבים, וקמ"ט גנים בכלל זה, יצרה מצג לפיו הרשויות מכירות בזכויות המועצה האזורית במבנה. עוד נטען, כי הנימוקים שעל בסיסם ניתנה החלטת הרשות המוסמכת לפנות את גב' ישראל מהמקום אינם נימוקים תקפים, שכן היא איננה פוגעת בערכי הטבע אלא דווקא פועלת לקידום טיפוח השמורה, ומגורי משפחתה במקום נעשו תוך התחשבות מקסימלית בצרכי הסביבה. החלטת הפינוי איננה סבירה באורח קיצוני, באשר היא מהווה שינוי מדיניות מהותי של הרשויות, שהחל במתן היתר מפורש או משתמע לגב' ישראל להתגורר במקום, והסתיים בדרישה לפינויה - ללא כל נימוק ענייני סביר. על-פי הטענה, ההחלטה בדבר הפינוי נעשתה בשל שיקולים זרים, מתוך כוונה לפגוע בגב' ישראל, ולא מתוך רצון אמיתי לקדם את ערכי הטבע. החלטה זו נגועה גם בהפלייה, שכן שאר המתגוררים דרך קבע בשמורה, וביניהם - משפחת אנג'ום והנזיר חריטון, לא נצטוו לעזוב את המקום. עיקר הסעדים המבוקשים על-ידי עותרות אלה הוא - להימנע מלפגוע בזכויות המועצה האזורית במבנה, ולחדול מכל פעולה לפינויה של הגב' ישראל, המתגוררת במקום שנים רבות כבת-רשות של המועצה. טענות המשיבים 10. המשיבים טוענים כי דין העתירות להידחות על הסף וגם לגופן. עתירתה של גב' ישראל נגועה בשיהוי ובחוסר תום לב, שכן התנהגותה התאפיינה בעשיית דין עצמית בהפרת צווי פינוי שניתנו נגדה. לגוף העניין, טוענים המשיבים כי למועצה האזורית אין כל זכויות במבנה או בשמורה, ולכן ניסיונה של גב' ישראל להיתלות בהסכמת המועצה לשהותה במקום אינו מועיל. פרוייקט הפיתוח של השמורה נעשה כולו באמצעות המינהל האזרחי וקמ"ט גנים, אף שלמועצה היה תפקיד בגיוס התרומות, ואף שהחברה הכלכלית שלה - החברה לפיתוח מטה בנימין - שימשה גורם מבצע של עבודות הפיתוח. המשיבים מודים כי התקיים הליך משא ומתן בעניין שיתוף פעולה בין קמ"ט גנים לבין המועצה האזורית, אולם לטענתם הוא מעולם לא הבשיל לכדי הסכם שיתוף פעולה מחייב. המשיבים מוסיפים, כי מעולם לא ניתנה לגב' ישראל או למועצה האזורית כל הבטחה שלטונית מחייבת לענין המשך מגוריה של גב' ישראל בשמורה. המשיבים מודים כי בתקופות מסוימות הם לא פעלו בצורה נמרצת לפינויה מהשמורה, אולם אין לראות בכך משום הבטחה שלטונית להמשך שהותה שם, למצער מאז הוצאו צווי הפינוי נגדה. המשיבים דוחים את טענת ההפלייה שהועלתה כלפיהם באכיפת הפינוי על ישראל בהשוואה לגורמים אחרים המתגוררים דרך קבע בשמורה. לטענתם, מדובר במקרים שונים בתכלית מעניינה של הגב' ישראל, שהשוני הרלבנטי ביניהם אינו מקים כל טענת הפלייה. 11. המשיבים מבקשים לדחות את טענותיו של זביצקי בעתירתו ביחס לאי-סילוקם של משפחת אנג'ום והנזיר חריטון מן השמורה. לדבריהם, תכליתה האמיתית של עתירה זו היא לעכב את פינויה של גב' ישראל מהמקום על-ידי העלאת טענות הפלייה כלפי אחרים השוהים בשמורה. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי משפחת אנג'ום והנזיר חריטון הינם בעלי זכויות בשמורה, מכוח העובדה שהתגוררו במקום עוד טרם הכרזתו של האזור כשמורת טבע. הכרזה כאמור אינה פוגעת בזכויות ובאינטרסים קנייניים שנרכשו קודם לכניסתה לתוקף. מעבר לכך, הרשות המוסמכת מקיימת פיקוח הדוק על התנהלותם של הכנסיה, של הנזיר חריטון ושל משפחת אנג'ום מבחינת השמירה על ערכי הטבע בשמורה, וכל מהלך הקשור במגוריהם במקום נעשה בתיאום מלא עם רשויות הפיקוח המוסמכות, ומתוך התחשבות מירבית בערכי הנוף, החי והצומח במקום. התפתחות מאוחרת עובר למתן פסק הדין 12. חשוב לציין, כי ביום 10.7.08 הודיעה ב"כ רשות הגנים לבית המשפט כי במהלך הדיון בעתירות, ולאחר שניסיונות משא ומתן ממושכים בין הצדדים לא עלו יפה, הפסיקה גב' ישראל את עבודתה ברשות הגנים ביום 10.2.08, לאחר שהתפטרה מעבודתה. בעקבות זאת, היא אף חדלה להתגורר בשמורה, ועברה עם בני משפחתה להתגורר בכפר אדומים הסמוך. למרות הפסקת עבודתה ברשות הגנים, היא הותירה במבנה חלק מחפציה, וכן שני כלבים השייכים לה; מדי פעם היא פוקדת את המקום, ובחלק מהלילות שוהה במבנה שומר מטעם המועצה האזורית, המטפל בשני הכלבים. רשות הגנים הודיעה כי היא רואה במצב דברים זה המשך הפרת החוק והמשך הפגיעה בשמורה, ועומדת על מתן פסק דין לגופן של העתירות. המדינה הצטרפה לבקשה זו. 13. לאור התפתחות חשובה זו, חלק מהסעדים המבוקשים בעתירות, ואף העיקריים שבהם, התייתר, שכן משפחת ישראל שוב אינה מתגוררת דרך קבע בשמורה. כן יש לציין כי הבניה הבלתי חוקית שנבנתה על-ידי גב' ישראל נהרסה על-ידה, כעולה מתגובת רשות הגנים. נותר, אפוא, לבחון את הסוגיות הנותרות מן העתירות, והן בעיקרן - תקפותם של צווי הפינוי שניתנו נגד ישראל, ומשמעותם מבחינת חובתה המוחלטת לפנות מהמבנה כל אדם, חפץ או חיה; שאלת זכותה של המועצה האזורית במבנה; ושאלת זכויותיהם של הגורמים האחרים המתגוררים בשמורה - הכנסיה, הנזיר חריטון ומשפחת סלימאן אנג'ום להמשיך להתגורר במקום. הכרעה המסגרת הנורמטיבית 14. אזור יהודה ושומרון מוחזק על-ידי ישראל בתפיסה לוחמתית. הסמכויות השלטוניות לגבי האזור ותושביו נתונות למפקד כוחות צה"ל באזור מכוח המנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (יהודה ושומרון), התשכ"ז-1967. מכוח סמכותו, הקים מפקד כוחות צה"ל את המינהל האזרחי באזור לצורך ניהול העניינים האזרחיים בו, וזאת באמצעות הצו בדבר הקמת המינהל האזרחי (יהודה ושומרון) (מס' 947), תשמ"ב-1981. בראש המינהל עומד ראש המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון. קמ"ט שמורות הטבע והגנים במינהל האזרחי מהווה הרשות המוסמכת לצורך הצו בדבר הגנה על הטבע (יהודה ושומרון) (מס' 363), תש"ל-1969 (להלן - הצו בדבר הגנה על הטבע) ולצורך הצו בדבר פארקים (יהודה ושומרון) (מס' 373), תש"ל-1970. שמורת ואדי קלט הוכרזה כשמורת טבע בהתאם לסעיף 2 לצו בדבר הגנה על הטבע. סעיף 12 לצו זה קובע כי הפרת הוראות הצו מהווה עבירה פלילית בת-ענישה, והוא הדין במי שאינו מציית להוראות פקח הפועל על-פי סמכותו מכוח הצו. 15. בהתאם לכלל 14(ג) לכללי ההתנהגות בשמורות טבע (יהודה ושומרון), תשל"ג-1973 (להלן - כללי ההתנהגות), נאסר על אדם לשהות בתחום השמורה בשעות שבהן סגורה השמורה על-פי קביעות הרשות המוסמכת - קמ"ט גנים. על-פי כלל 2 לכללי ההתנהגות, נאסר על אדם לפגוע בחי או בצומח בתחום שמורות הטבע. כלל 2א קובע כי נאסר על אדם לבצע בניה בשמורות הטבע שלא על-פי היתר בכתב מאת מפקד האזור, או מי שהוסמך לכך מטעמו. כללים 15 ו-16 קובעים כי כל אדם הנמצא בתחום השמורה חייב לציית להוראות הפקח, שהוסמך גם להשתמש במידה סבירה של כוח כדי לאכוף את הכללים. עתירות נבות, המועצה האזורית וגב' ישראל 16. גב' ישראל נכנסה למבנה בשמורה ב-1998. היא מונתה לתפקיד של פקחית ברשות הגנים הלאומיים ביום 2.12.01. ביום 21.4.03 מונתה פקחית בשמורה מכוח מינוי של קמ"ט גנים, ובאישור ראש המינהל האזרחי. עמדת הגורמים המוסמכים החל משנת 2003 היתה כי החזקתה של גב' ישראל במבנה הינה מנוגדת לדין, והם הפעילו את מלוא סמכויותיהם לגרום לפינויה. הן הממונה על רכוש נטוש והן קמ"ט גנים הוציאו צווים לפינויה. החיילים ששהו בשמורה לצורך אבטחת משפחת ישראל, פונו מהמקום (פסקה 29 לתשובת המדינה מיום 18.11.04 בבג"צ 2303/04). ביום 24.1.05 הגישה גב' ישראל ערר על צו הפינוי שהוצא על-ידי הממונה, וכן השגה כנגד הודעת הפינוי של קמ"ט גנים. בדיון מקדמי בפני ועדת הערר ביום 19.5.05 התקבלה הצעת גב' ישראל לנהל משא ומתן כדי להסדיר את תנאי שהייתה במקום. אלוף הפיקוד החליט להיענות להצעה. במקביל התקיימה השגה על צו הפינוי מכוח צו ההגנה על הטבע. ביום 15.1.06 הודיעה המדינה כי ביום 27.12.05 החליט ראש המינהל האזרחי לדחות את ההשגה, וכי חובת הפינוי תיכנס לתוקפה כעבור 3 חודשים, דהיינו עד ליום 1.4.06. לאור החלטת ראש המינהל האזרחי לדחות את ההשגה על הצו של קמ"ט גנים, התייתר צו הפינוי שהוצא על-ידי הממונה, והוא בוטל. ביום 23.1.06 הודיעה רשות הגנים לבית המשפט במסגרת עתירות אלה כי אם גב' ישראל לא תפנה את השמורה בהתאם לצו הפינוי של קמ"ט גנים היא תפעל לפיטוריה. בעקבות דיון בעתירות, ניתן פסק זמן לצדדים להידבר ביניהם כדי להגיע להסדר מוסכם בעניינים שבמחלוקת. ביום 2.5.07 הודיעה המדינה כי לאחר ניהול משא ומתן ממושך בין הצדדים, לא הושגה הבנה ביניהם. 17. המועצה האזורית וגב' ישראל בעתירתן ובתשובותיהן לעתירת נבות נגדן לא העלו, ולו שמץ טענה משפטית תקפה בדבר פגם או פסול כלשהו שנפל בצו הפינוי שניתן כנגד גב' ישראל. השתכנותם של גב' ישראל ומשפחתה במבנה בשמורה עמדה בסתירה ברורה לתכליות של צווי ההגנה על שמורות הטבע, ובניגוד למטרות השימור הבסיסיות של איזור השמורה על-פי צווים אלה. 18. טענת גב' ישראל והמועצה האזורית כאילו למועצה ישנו רישיון בלתי מוגבל בזמן להשתמש במבנה הינה נטולת בסיס עובדתי ומשפטי. לטענת המועצה, זכות זו נובעת מהשקעה כספית שהשקיעה בשמורה, וממצגים שונים שהוצגו לה ולגב' ישראל על-ידי הרשויות המוסמכות. עיון בחליפת המכתבים והמסמכים שהוחלפו בין המועצה וגב' ישראל לבין הגורמים המוסמכים אינו מעלה כי ניתנה להן הבטחה שלטונית כלשהי בענין היתר שימוש במבנה. כבר במסמך מיום 23.7.98, הותנתה כניסת הצעירים למבנה בכך שקמ"ט גנים יוכל לפנותם בכל עת. גם אם בין השנים 1999 ועד 2003 שררה עמימות מסוימת ביחס למדיניות הגורמים המוסמכים בענין המגורים במבנה, הרי, בכל מקרה, החל ממועד מתן הודעות הפינוי לגב' ישראל ב-2003, היה ברור כי הרשויות המוסמכות שוב אינן מתירות את שהותה של הגב' ישראל במקום, שהיה מלכתחילה שלא מכוח זכות, וממועד זה ואילך היה עליה לכבד את צו הפינוי ולפנות את המקום. בעקבות הוצאת הצווים, התמשכו הליכי המשא ומתן במטרה להקל על הליך הפינוי של משפחת ישראל לאחר שנים של מגורים במקום, ומהלכים אלה התארכו זמן לא מועט, והביאו להשהייה של הליכי אכיפת הפינוי. 19. צו הפינוי שניתן כנגד גב' ישראל מעוגן בדין ומבוסס על שיקולים ענייניים. כעולה ממדיניות קמ"ט גנים ורשות הגנים, מגורי משפחה בשמורת הטבע אינם עולים בקנה אחד עם מדיניות ראויה של הגנה על הטבע. נוכחות אדם במקום, הכרוכה במגורים ובפעילות חיים שגרתית בתנאי חיים מודרניים, משפיעה לרעה על שמורת הטבע וערכיה, ופוגעת במרקם החיים הטבעי בה. לפיכך, גורמי רשות הגנים אינם מתירים כיום מגורי פקחים בשמורות טבע. 20. עמדת המועצה האזורית לפיה בידיה זכויות במבנה אינה מבוססת כלל ועיקר. הקרקע עליה ניצב המבנה רשומה בחלקה על-שם עיריית ירושלים הירדנית, ויתרת המבנה רשומה על-שם חמישה נפקדים. לכן מדובר ברכוש נפקד, שלמועצה אין כל זכויות בו. סמכויות ניהול השמורה נתונות בידי המינהל האזרחי, ולמועצה לא נתונה כל סמכות ניהול שהיא באזור זה. טענת המועצה כי השקיעה כספים בשיפוץ המבנה ובהכשרתו לצורך מגורים אינה מקנה לה זכויות במבנה, מה גם שלטענת רשות הגנים, פרוייקט שיתוף הפעולה בין המינהל לבין המועצה בשמורה לא כלל את המבנה, וההשקעה בשיפוץ נבעה ממקורות כספיים שונים, שאינם מקורותיה של הרשות המקומית. יהא אשר יהא מקור המימון לשיפוץ, אין בידי המועצה האזורית זכויות קנייניות כלשהן במבנה. לטענות המועצה בדבר הסכם מחייב לניהול משותף של השמורה על-ידה ועל-ידי קמ"ט גנים לא ניתן ביסוס כלשהו. מכל מקום, כל טענות שהן לענין התחשבנות כספית כזו או אחרת בין המועצה לבין המינהל האזרחי ביחס להשקעות כספיות בשמורה או במבנה אינן מעניינן של העתירות שלפנינו. 21. סיכומו של דבר - צווי הפינוי שניתנו לגב' ישראל ולמשפחתה במטרה להביא לפינויים מהמבנה בשמורה ניתנו כדין, מכוח סמכותו של קמ"ט גנים, ועל יסוד שיקול דעת ענייני וסביר שאין מקום להתערב בו. עתירתו של נבות נענתה בעיקרה מן הטעם שהרשויות המוסמכות הפעילו את סמכויותיהן למתן צו הפינוי, ובפועל המבנה פונה ממגורי קבע, אף שנותר לאכוף על משפחת ישראל לפנות לחלוטין את המבנה מכל אדם, חפץ או חיה. ראוי להבהיר, כי חרף פינוי המבנה על-ידי משפחת ישראל, צו הפינוי שניתן עודנו בתוקף, והוא ממשיך לחול על גב' ישראל ועל כל מי שיחזור ויפקוד את המבנה מטעמה, והוא חל ותופס גם לגבי חפצים וחיות של משפחת ישראל שהושארו במקום. אין צריך לומר, כי על רשויות האכיפה במינהל האזרחי מוטלת חובה לאכוף את צו הפינוי בשלמותו עד לפינוי כולל ומלא של השטח והמבנה, ועד להשארתו פנוי לחלוטין מכל אדם, חפץ או חיה. עתירת המועצה האזורית וגב' ישראל לא העלתה מצידה כל עילת התערבות שיפוטית, ולא הניחה בסיס לכל טענת זכות במבנה על-ידי מי מן העותרות הללו. לאור כל האמור, דין העתירות של נבות, המועצה האזורית וגב' ישראל להידחות. עתירת זביצקי 22. עתירת זביצקי מופנית בעיקרה כנגד הרשויות המוסמכות בשמורה, בטענה כי הן אינן מפעילות את סמכויות האכיפה הנתונות בידיהם כלפי משפחת אנג'ום, הנזיר חריטון והכנסיה. דין עתירה זו להידחות לגופה, ולכן לא אתייחס לטענות סף שהועלו שגם הן היו מצדיקות, כשלעצמן, דחיית העתירה על-אתר. 23. קיימת אבחנה מהותית בין מגוריה של משפחת ישראל במבנה בשמורה הסגורה, לבין מגורי משפחת אנג'ום והנזיר חריטון, והחזקת הכנסיות הרוסית והיוונית במקום. הטענה המהותית המרכזית בתשובה לעתירה זו היא, כי הן שני המנזרים המצויים באזור השמורה, וכמותם כן משפחת אנג'ום, מתגוררים באזור ואדי קלט שנים רבות קודם להכרזת האזור שמורת טבע. העקרון הנוהג במקרה כזה, ועולה בבירור מחוק הגנים הלאומיים הוא, כי מתן הכרזה על אזור כשמורה, אינו פוגע בשימושים ובזכויות שהיו נתונים לבני אדם באותו שטח ערב מתן ההכרזה. 24. סעיף 24(א) לחוק הגנים הלאומיים קובע: "משהוכרז שטח כגן לאומי או כשמורת טבע, תהיה ההכרזה עדיפה על פני כל ייעוד אחר של אותו שטח, למעט כל ייעוד או שימוש אחר בשטח, מעליו או מתחתיו, המותרים על פי דין, ולמעט זכויות קניין שהיו קיימות בו ערב ההכרזה". משתלב בכך האמור בסעיף 11 לתקנון תכנית מפורטת מס' 51/16 החלה על שטח השמורה, הקובע: "שימושים מותרים בקרקע: ....(ג) השימוש הקיים בשטח כדין, באותו היקף ואופן, כפי שהוא ביום פרסום התכנית". בדרך זו, איזן המחוקק בין האינטרסים של שמירת הטבע לבין זכויות הקניין והציפיות המוקנות של פרטים בקרקע קודם להכרזה על השמורה. לעומת הכנסיות, הנזיר חריטון ומשפחת אנג'ום, שהחזיקו בשטחים בשמורה זמן רב לפני מתן ההכרזה, הגב' ישראל נכנסה להתגורר במבנה זמן רב לאחר ההכרזה, כאמור. מנזר חריטון 25. כעולה מתגובת רשות הגנים מיום 8.6.06, מנזר חריטון נבנה בסוף המאה הרביעית לספירה על-ידי הנזיר חריטון, מפיץ נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזנטית. המנזר שופץ בסוף המאה התשע-עשרה מכספי הכנסיה הרוסית הלבנה. המנזר היה מאוכלס מאות בשנים, עד לשנות ה-80 של המאה הקודמת, שאז החלו התנכלויות ליושבי המנזר. עקב כך, הנזירים עזבו את המקום ועברו לחברון. התושבים המקומיים ביצעו הרס במקום, אולם עם השיפור במצב הביטחוני, חזרו הנזירים למנזר, הכנסיה שיקמה חלק מהמבנים, והמנזר חזר לפעול, אף כי במתכונת מצומצמת יותר. הבניה שבוצעה במנזר חריטון היוותה, למעשה, בניית שיקום של חלקים שנפגעו ונהרסו במהלך השנים בהן היה המנזר נטוש. התכנית המפורטת 51/16, שעל בסיסה הוכרזה השמורה, התייחסה במפורש, בין היתר, גם לשיפוץ המנזר. חלקים הרוסים מהמנזר טרם שוקמו. הרשות המוסמכת בשמורה אישרה את פעולות השיקום, ופיקחה על ביצוען. המנזר מנוהל עתה בצורה תקינה, מתגורר שם נזיר אחד, והביקורים בו נעשים תחת פיקוח, באופן שלא מתרחשת הפרעה לחיי השמורה. מנזר סנט ג'ורג' 26. כעולה מתגובת ב"כ רשות הגנים, מנזר זה פועל מאז המאה החמישית לספירה. המבנה הנוכחי הוא בן כ-200 שנה. בעבר התגוררו בו שמונה נזירים, וכיום נותרו להתגורר בו שני נזירים בלבד. המנזר מתנהל באורח שקט לחלוטין, ומשתלב בסביבתו הטבעית בלא הפרעה. עבודת הבניה היחידה שבוצעה בו היתה הפיכת דרך קיימת, הנמשכת מן הדרך הראשית למנזר, לדרך סלולה. סלילתה איפשרה גם גישה נוחה לגורמי הפיקוח בשמורה ולגורמי הביטחון. המנזר פועל שנים רבות באותו אופן, ולא חלו שינויים משמעותיים בהתנהלותו. תופעת הרוכלות טופלה, הרוכלים הורחקו מהמקום, והאזור נקי, כך לדברי רשות הגנים. סלימאן אנג'ום ומשפחתו 27. אנג'ום ומשפחתו מתגוררים במבני תחנת קמח שפעלה באזור השמורה בתקופות קדומות, ובמבנה מנדטורי שהוקם בתקופה הבריטית. המשפחה מועסקת עוד בטרם קום המדינה באחזקת אמת-המים, המוליכה את מי המעיינות ליריחו. בני המשפחה מתגוררים מזה עשרות שנים בשמורה, מחוץ לאזור השמורה הסגורה, וזמן רב קודם להכרזת השמורה. סלימאן אנג'ום הוסמך על-ידי הרשות כפקח לפני 20 שנה. בני המשפחה מנהלים אורח חיים בדואי פשוט, שאינו מפר בשום צורה את מרקם החיים בסביבה. הם חיים ללא גנרטור, ללא שירותים, ללא מקלחות, וללא חשמל. העדר שבבעלותם מוצא למרעה מחוץ לשמורה, והוטלו עליהם מגבלות שונות על-ידי גורמי הפיקוח בענין זה. הרשות המוסמכת מפקחת על התנהלותה של המשפחה, ואוכפת את כללי ההתנהגות המחייבים בשמורה במקרה של סטייה. 28. מכל האמור עולה, כי אין דינם של הכנסיה, הנזיר חריטון ומשפחת אנג'ום כדינה של גב' ישראל, בכל הנוגע לאינטרסים המוכרים שלהם באתרים המוחזקים על-ידם בשמורה. אין עילה בידי הגופים המוסמכים לפנותם מתחום השמורה, או לפגוע בשימושים אותם הם מקיימים בשטח מזה שנים רבות לפני ההכרזה על השמורה. עם זאת, הרשות המוסמכת מקיימת פיקוח מתמיד על פעילותם של היושבים במקום, ומקפידה על שמירת כללי ההתנהגות על-ידם באזור השמורה. אורח החיים שהם מנהלים אינו פוגע, במהותו, בערכי הטבע של השמורה, ומתיישב עם אופיו וצרכיו של המקום. 29. מנגד, מגוריה של משפחת ישראל באזור השמורה הסגורה נשאו אופי שונה בתכלית. היא תפסה חזקה במקום לצורך מגורים לאחר ההכרזה, וחזקה זו אינה מתיישבת עם מעמד השטח כשמורת טבע ועם פרטי התכנית המפורטת החלה על השטח. מדובר במגורים מודרניים, המחייבים שמירת חיילים לאבטחה, ופירוש הדבר הוא נוכחות אנשים נוספים באזור; כמו כן, במבנה הוצבו אנטנות של מכשירי קשר, ניכרה תנועת רכב של מבקרים, הוצבו עמודי תאורה בעלי עוצמה שהופעלו בלילה, והאירו את כל הגבעות שבסביבה. כל אלה, בוודאי בהצטברותם, שיבשו את פעילות בעלי החיים בשמורה. 30. בנסיבות אלה, אין לפנינו מצב של יחס מפלה ואי-שוויוני של הרשויות המוסמכות כלפי משפחת ישראל לעומת השוהים האחרים בתחומי השמורה, שאחיזתם בשטח הינה מקדמת דנא, ואורח חייהם שונה בתכלית מבחינת מידת התיישבותו והתמזגותו עם הטבע מסביב. המדובר ביחס שונה לגורמים שנתוניהם הרלבנטיים שונים בתכלית אלה מאלה (בג"צ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פד"י מג(2) 501, 507-8 (1989); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פד"י נט(6) 776, 812-13 (2005); בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עירית באר שבע, פד"י נג(3) 289, 305-6 (1999); ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פד"י מז(1) 441, 456-7 (1993)). לאור האמור, גם דינה של עתירה זו להידחות. 31. סיכומו של דבר, דין שלוש העתירות נשוא הליך זה להידחות. אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: בסופו של יום איני רואה מנוס מההסכמה לתוצאה שבחוות דעתה של חברתי השופטת פרוקצ'יה, קרי, אי היעתרות לעתירות כולן. תיאמר האמת, כי מתחת לכיסוי הדק של טיעונים משפטיים כאלה ואחרים מסתתרת מערכה ציבורית שלא לומר פוליטית, בתוך ציבור ישראלי ובמעגל רחב מזה – ובדרגות שונות כל הגורמים הנוגעים בדבר, עותרים ומשיבים מצויים בתוכה. אודה ולא אבוש, כי המרקם העובדתי שצויר בעתירות ובתגובות אינו מאפשר, לדידי מכל מקום, לעמוד על התמונה כהוייתה, שכן לעניינים שונים הכרוכים בטענות שבעתירות יש גירסאות עובדתיות שונות, לעתים אף קוטבית, ולא אמנה כרוכל את ההבדלים בהיעדר יכולת להכריע. חברתי ציינה את העמימות ששררה באשר למדיניות הגורמים המוסמכים בעניין מגורי הגב' ישראל בשטח בין 1999 ל-2003, אך בצדק קבעה, כי משהודיעו הרשויות המוסמכות שהחליטו על פינוי, יש לכבד את סמכותן ואת הדין, ולקיים את הצוים ככל משפטם וחוקתם (ועיקר השאלה המעשית התייתר, כפי שפירטה חברתי). באשר למנזרים ולמשפחת אנג'ום, יש מחלוקת עובדתית קוטבית למדי בין הנטען בעתירת מר זביצקי לבין עמדת הגורמים המוסמכים, שאותה אימצה חברתי. כידוע בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק חי מפי הצדדים, ואיני סבור כי בידינו לקבוע מסמרות; אך יכולים אנו לומר לרשויות – היכבדו ועשו כאשר הבטחתן, פקחו, איכפו והקפידו, כדי שלא יווצר פער בין המוצהר לנעשה, וזאת באופן עקבי ולא על פי משבי רוח כאלה ואחרים ועתירות מצד זה או אחר. בנתון לכך אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי. ש ו פ ט לפיכך, התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, י"ג באב תשס"ח (14.8.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04023030_R40.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il