הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. אחמד נסרה

בבית המשפט העליון רע"א 230/98 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער: הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב: אחמד נסרה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.12.97 בתיק 4593/97 שניתן על ידי כבוד השופטים ביין, גריל, נאמן תאריך הישיבה: כג באייר תשנ"ח (19.5.98) בשם המערער: עו"ד גורי יצחק בשם המשיב: עו"ד כהן חזי פסק-דין 1. המשיב הגיש תובענה לבית משפט השלום בעכו כנגד המבקשת, שהיא חברת ביטוח, על מנת שזו תשפה אותו בגין נזקי רכוש שנגרמו בפריצה לחנותו שבכפר אבו-סנאן. בית משפט השלום קבע שאמנם בוצעה פריצה לחנותו של המשיב, אך הוא דחה את התביעה על יסוד הנימוק שהמשיב מסר למבקשת עובדות כוזבות בנוגע לחבות המבטח בכוונת מרמה, ולפיכך פטורה המבקשת מאחריות. ערעורו של המשיב לבית המשפט המחוזי נתקבל, ובית המשפט המחוזי חייב את המבקשת לשלם למשיב סכום של 10,000.- ש"ח שהוא כרבע מהסכום נשוא תביעתו. לפנינו בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ראינו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 2. לפי ממצאי בית משפט השלום, תבע המשיב מן המבקשת, על יסוד רשימות שהגיש לה, סכום העולה על 40,000.- ש"ח, כמשקף את נזקי הפריצה; אך השופט המלומד קבע שכמה ימים לפני הפריצה הוציא המשיב בעזרת אחיו כמות רבה של סחורה מחנותו והעבירה למקום אחר, והסחורה שנותרה בחנות היתה בשווי הנופל בהרבה מסכום התביעה. בהמשך הדברים נקבע כי הרשימות עליהן נתבססה התביעה לא היו נכונות וכי: "התובע ניצל את הפריצה שארעה, כדי לנסות להוציא מחברת הביטוח פיצוי על כל המלאי שלו, הן זה שנגנב על ידי אחרים והן זה שהועבר על ידו למקום אחר". מסקנתו הסופית של בית משפט השלום היתה כי המשיב אינו זכאי לפיצוי, הן משום שלא הוכיח את שווי המלאי שנגנב, והן משום שביצע מעשה בכוונת מרמה בגדר ס' 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981- (להלן-החוק). בית המשפט המחוזי לא ראה להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום אותן אימץ, אך קבע כי מסקנות אלו "אין בה(ן) כדי להוליך למסקנה הכרחית שאמנם היתה לו למערער כוונה במובן המלא של המלה (חזות התוצאה של הטעית הצד השני + חפץ בתוצאה זו..." (ההדגשה במקור). טענת המבקשת היא שעל יסוד קביעות בית משפט השלום, אותן אימץ בית המשפט המחוזי, היה דין התביעה להידחות. 3. סעיף 25 לחוק נכלל בין כמה סעיפים בסימן ה' שכותרתם "תגמולי הביטוח". סעיף 24 לחוק דן בתוצאות היחסיות של הכשלה של ברור החבות על ידי המבוטח, וסעיף 26 מפטיר את המבטח לחלוטין מחבותו כאשר נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון. סעיף 25 לחוק קובע לאמור: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב) או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". סעיף 25 הנ"ל נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מהחבות; אנו מסכימים עם בית המשפט המחוזי שיש לפרש את תוכנו של הסעיף הנ"ל על דרך הצמצום; עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק הסעיף, והיא כאמור, להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת מרמה. 4. סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". פרקליט המבקשת טען לפנינו כי דיבור זה כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. יסודות אלה של "כוונת המרמה" בסעיף 25 לחוק מקובלים עלינו. והנה, ממצאיו של בית משפט השלום, כפי שצוטטו לעיל ("התובע ניצל את הפריצה... כדי לנסות להוציא מחברת הביטוח פיצוי על כל המלאי שלו..."), באים בגדרה של "כוונת המרמה" על שלושת יסודותיה כפי שצוינו לעיל: העובדות שנמסרו למבקשת לא היו נכונות, המשיב היה מודע לאי נכונות העובדות והמשיב ניצל את הפריצה שארעה כדי לנסות להוציא מהמבקשת סכומי כסף שלא הגיעו לו. בכך נתמלאו התנאים לפטורה של המבקשת מחיובה כלפי המשיב. בנסיבות אלו אין אנו נדרשים לדון בשאלה מהי רמת ההוכחה שנדרשת מן המבטח כדי להראות שתנאי סעיף 25 לחוק נתמלאו. אשר על כן אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומחזירים על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום. המשיב ישלם למבקשת שכ"ט עו"ד 10,000.- ש"ח. ניתן היום כג באייר תשנ"ח (19.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98002300.B03