אליעזר זילברברג נ. ליאורה פרו

25 1 בבית המשפט העליון רע"א 2299/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המבקש: אליעזר זילברברג נ ג ד המשיבה: ליאורה פרו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ש' גלר) מיום 17.1.2023 בת"א 10192-01-22 בשם המבקש: עו"ד אמיר כהן בשם המשיבה: עו"ד עירו מוניץ פסק-דין השופטת ג' כנפי-שטייניץ: האם בשלה העת להעמיד את ההלכה עתיקת היומין, הידועה במקומותינו כ'הלכת פיצול הסעדים', לבחינה מחודשת? זו השאלה המרכזית המונחת לפתחנו בבקשת רשות הערעור דנן. תמצית הרקע הרלוונטי ביום 5.1.2022 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה נגד המשיבה לסעד המצהיר כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר מחייב, וכן להורות על אכיפתו (ת"א 10192-01-22). לפי הנטען בכתב התביעה, בין הצדדים התנהל משא ומתן למכירת דירת מגורים שבבעלות המשיבה למבקש, אשר השתכלל לכלל הסכם מוגמר, אולם המשיבה סירבה בחוסר תום לב לצרף חתימתה להסכם שהושג. לצד הסעדים שהתבקשו, ציין המבקש בכתב תביעתו, כי הוא שומר על זכותו לתבוע מן המשיבה פיצויים מוסכמים, וכן פיצויים בגין נזקיו והוצאותיו, וכי מאחר "[ש]סעדים אלו טרם התגבשו במלואם, ובחלקם אינם ראויים להיתבע בהליך זה", התבקש בית המשפט המחוזי להתיר לו לפצל את סעדיו ולתבוע סעדים אלה בתובענה נפרדת. לאחר שבקשה ראשונה לתיקון כתב תביעה, שהוגשה עת שלא היה מיוצג, נדחתה, ועם נטילת ייצוג מחודש, הגיש המבקש ביום 22.12.2022 בקשה שניה לתיקון כתב התביעה, על דרך של הוספת סעדים כספיים. בבקשתו עתר להוספת סעד של פיצוי מוסכם על סעד האכיפה, ולחילופין ככל שלא תיעתר תביעתו לאכיפת ההסכם, עתר לסעד של פיצויים בגין הפרת ההסכם ולפיצוי מוסכם, ולחילופי חילופין עתר לסעד של פיצויים בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. בהחלטתו מיום 17.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ש' גלר) את הבקשה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי "יש לדחות את הבקשה במתכונתה הנוכחית. משלא פורט בה באופן מספק מהו גובה הסעד הכספי שמבוקש להוסיף לכתב התביעה". כן הוסיף כי "דברים אלה נאמרים בשים לב לדין הקיים בנוגע לבירורם של סעדים כספיים בבית המשפט המחוזי, וכן בשים לב לאמור בעניין זה בהחלטתי בפרוטוקול מיום 4.7.22". בהחלטה האמורה ציין בית המשפט המחוזי "כי במסגרת תביעת אכיפה בבית המשפט המחוזי, לא ניתן ל[ת]בוע סעד כספי ולו כסעד חלופי, ממילא סעד כאמור לא יינתן ולא ייפסק בהליך זה". לנוכח קביעותיו אלה, לא ראה בית המשפט המחוזי צורך להכריע בשלב זה בטענות הצדדים לגופן, וקבע הוראות לקידום ההליך. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקש טוען כי אין מקום להחיל על ענייננו את ההלכה שנקבעה בע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958) (להלן: עניין עקריש), המכונה 'הלכת פיצול הסעדים', אשר אינה מאפשרת לבית המשפט המחוזי לדון בסעדים כספיים הבאים בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט השלום. לשיטתו, בעניין עקריש מדובר היה בסעדים הנובעים מעילות תביעה נפרדות; ואילו בענייננו הסעד לאכיפת חוזה מכר המקרקעין, לו עתר בכתב תביעתו, והסעדים הכספיים אותם הוא מבקש לצרף לו, נובעים מאותה עילה ולמצער מאותו עניין. לפיכך, טוען המבקש כי אין להחיל בענייננו את הלכת פיצול הסעדים, אלא ליישם את 'הלכת העיקר והטפל', כפי שנקבעה בע"א 125/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959) (להלן: עניין קלקודה), הנוהגת לצורך קביעת הסמכות העניינית בתביעות המערבות סעדים במקרקעין המסורים לסמכותן של ערכאות השיפוט האזרחיות השונות. נטען כי ההלכה שנקבעה בעניין קלקודה לא הוגבלה אך לתביעות של מספר סעדים במקרקעין, וכי לנוכח הקשר ההדוק בין הסעדים להם עותר המבקש, החלתה לא תהווה סטייה מההלכה שנקבעה בעניין עקריש. המבקש טוען כי החלת הלכת העיקר והטפל בתביעות לאכיפת חוזה מכר במקרקעין, בהן נתבע גם סעד משני של פיצויים בסכום שאינו עולה על תקרת סמכותו של בית משפט השלום, כך שהתביעה כולה תתברר בבית המשפט המחוזי, יקדם יעילות דיונית ויחסוך בזמן שיפוטי. המבקש מוסיף כי הדבר מתיישב עם כללי הסמכות העניינית, הנוגעים לחלוקת ההליכים בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, שכן לבית המשפט המחוזי נתונה המומחיות לדון בכל סעד המסור לסמכותו של בית משפט השלום, ומטעם זה הוא משמש ערכאת ערעור עליו. כן נטען כי החלת הלכת העיקר והטפל בענייננו אף פשוטה מהחלתה במקרים דוגמת זה שנדון בעניין קלקודה – שכן אם בית המשפט המחוזי כשיר לדון בסעד של חזקה או שימוש, שלפי הנטען בית משפט השלום הוא בעל המומחיות לדון בו, קל וחומר שהוא כשיר לדון בסעדים כספיים שאינם דורשים מומחיות מיוחדת. על כן, טוען המבקש כי הפרשנות שניתנה להלכת פיצול הסעדים חורגת שלא לצורך מנסיבותיו של עניין עקריש, וכי במקרים מהסוג בו עסקינן יש להחיל את הלכת העיקר והטפל. המשיבה מצידה סבורה כי דין הבקשה להידחות. המשיבה מציינת בתשובתה כי היא ערה לקשיים שמעוררת ההלכה שנקבעה בעניין עקריש, ואולם לשיטתה אין זה המקרה המתאים להעמידה לבחינה מחודשת. בתוך כך, טוענת המשיבה כי המבקש לא נקב בשיעור הסעד הכספי אותו הוא מבקש להוסיף לכתב התביעה, ומשכך כלל לא ניתן היה לדעת לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בו. המשיבה מוסיפה כי בית המשפט המחוזי עמד על פגם זה, ועל כן ציין כי אינו מוצא "בשלב זה" להכריע בבקשה "במתכונתה הנוכחית". לפיכך טוענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור מקדימה את זמנה, וכי היה על המבקש להגיש בקשה מתוקנת לבית המשפט המחוזי, על מנת שיכריע בה לגופה. מכל מקום, המשיבה טוענת כי ההלכה שנקבעה בעניין עקריש תואמת את הדין, ועל כל פנים, אין מקום להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהחלטות שעניינן בתיקון כתבי טענות. בטרם הכרעה, אקדים ואציין כי אכן מוטל היה על המבקש לנקוב בבקשתו לתיקון כתב התביעה בגובה הסעדים הכספיים אותם ביקש להוסיף לתביעתו. עם זאת, המבקש הבהיר כי סעדים אלה באים בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ובהתאם לכך ציין בית המשפט המחוזי, בצדק, כי הדין הקיים באשר לחלוקת הסמכויות בין בית משפט השלום לבין בית המשפט המחוזי אינו מאפשר לברר סעדים אלו במסגרת ההליך דנן. בנסיבות אלה, ניתן אפוא לבחון את טענותיו העקרוניות של המבקש באשר לחלוקת הסמכויות בין הערכאות; ולצד זאת, ככל שטענות אלה יתקבלו, יוחזר הדיון בבקשה לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בה לגופה, לאחר שהמבקש ינקוב בסכומי הפיצויים להם הוא עותר. אפנה אפוא לבחון את הלכת פיצול הסעדים והתפתחותה מאז הולדתה, וכן אבחן האם יש מקום לשינויה. אקדים מסקנה לדיון ואציין כבר עתה, כי מצאתי שיש מקום להעמיד את הלכת פיצול הסעדים לבחינה מחודשת, ולפיכך החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עוד אקדים ואציין כי לטעמי יש לשנות מהלכה זו באופן שייקבע כי לבית המשפט המחוזי הדן בתביעה הנוגעת למקרקעין המצויה בתחום סמכותו העניינית, מסורה הסמכות לדון גם בסעד כספי שבתחום סמכותו של בית משפט השלום הנובע מאותה עילת תביעה. ועתה ביתר פירוט. התפתחותה של הלכת פיצול הסעדים כאמור, הולדתה של הלכת פיצול הסעדים בפסק הדין שניתן בעניין עקריש לפני למעלה משישה עשורים. הרקע להלכה זו הוא אופן חלוקת הסמכות העניינית בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום בתחום האזרחי, המוסדר כיום בסעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), אשר הוסדר באותה עת בסעיף 28(3) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957, שנוסחו כמעט זהה. על פי סעיף 51(א)(3) ידון בית משפט השלום, בין היתר, ב – (תיקון מ (תיקון מ "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". בית משפט המחוזי, לו מסורה הסמכות השיורית, מוסמך לדון, על פי הוראת סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, בין היתר, ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום". אם כן, באותו מקרה שהיווה בסיס להלכת פיצול הסעדים, הגיש מר עמרם עקריש תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה עתר לשני סעדים – האחד, סעד שעניינו חזקה ושימוש במקרקעין, והשני, סעד כספי בסכום שהיה מסור באותה העת לסמכותו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי סבר כי הסעד הכספי מאפשר לו לדון בתביעה כולה, ובכלל זאת בסעד הנוגע למקרקעין, על אף שהאחרון היה מסור לסמכותו של בית משפט השלום אילו נתבע לבדו. בהתבסס על ההנחה האמורה, העניק בית המשפט המחוזי לעקריש סעד זמני הנוגע למקרקעין. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר דן בה כבערעור וקבע כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בסעד שבמקרקעין. נקבע בפסק הדין כי "תביעות הנוגעות לחזקת מקרקעין והשימוש בהן מסורות לשיפוטו הייחודי של בית משפט השלום, ושווי נושא הסכסוך אינו קובע כלל לענין הסמכות. אף אם צירפת תביעה כזאת לתביעה כספית, אי-אתה יכול לקבוע באיזה סכום עלה שווי התביעה הכספית עקב הצירוף". על כן נקבע, כי במצבים כגון דא "אין לתובע ברירה אלא לפצל תביעתו ולהגיש מקצתה בבית-משפט אחד ומקצתה בבית-משפט אחר". במילים אחרות, בית המשפט קבע כי מאחר שהסמכות לדון בסעד הכספי נקבעת על פי גובהו, ואילו הסמכות בנוגע לסעד במקרקעין שנתבקש אינה תלויה בשוויו הכספי, לא ניתן במסגרת החוק הקיים "לסכום" את הסעדים ולדון בהם לפני ערכאה אחת (יוער כי קביעה זו באה על רקע תקנה 53(3) לתקנות הדיון האזרחי, 1938 שחלה באותה עת, אשר קבעה שאם אוחדו עילות תביעה אחדות בכתב תביעה אחד, תיקבע הסמכות לפי "הסכום הכולל" של כל העילות. ראו עניין עקריש, בפסקה 4 רישא). הלכת פיצול הסעדים יושמה על-ידי בתי המשפט אף במקרים החורגים מנסיבותיו של עניין עקריש. כך, הלכה זו לא גודרה למקרים בהם נתבע סעד במקרקעין המצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום לצד סעד כספי בסכום המסור לסמכותו של בית המשפט המחוזי, אלא הוחלה בשורה של פסקי דין על מגוון תביעות בהן נתבעו סעדים כספיים לצד סעדים במקרקעין, ובהן תביעות לאכיפת חוזי מכר במקרקעין לצד סעד של פיצויים בסכום המצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום, כבענייננו (ראו מיני רבים: ע"א 5639/13 סגל נ' ורמז (14.8.2014) (להלן: עניין סגל); יצוין כי תביעות מעין אלה הן תביעות רווחות המוגשות לבתי המשפט כדבר שבשגרה, ואין מדובר במקרה נקודתי או נדיר, וראו: יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17, 21-20 (2018) (להלן: עמית)). בהמשך, בפסק הדין שניתן ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999) (להלן: עניין הפדרציה), הורחב משמעותית תחום פרישתה של הלכת פיצול הסעדים, לכל אותם מקרים בהם נתבעו סעדים כספיים לצד סעדים שאינם ניתנים להערכה כספית, המסורים לתחום סמכותם של ערכאות שיפוטיות שונות. באותו עניין, הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי בגין הפרת זכויות יוצרים, בגדרה עתרה התובעת לשני סעדים – צו מניעה קבוע האוסר על השמעת מוסיקה בפומבי, ופיצוי סטטוטורי בגובה 50,000 ₪. בית המשפט המחוזי הורה על העברת הדיון בתביעה כולה לבית משפט השלום, לאחר שקבע כי הוא בעל הסמכות לדון בה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נתן רשות וקיבל את הערעור בקובעו כי: "יש להפריד את הדיון בשני הסעדים. זאת, על-פי ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, שם נקבע, כי כאשר נתבעים סעדים כספיים וסעדים שאינם כספיים, והסעדים הנתבעים הם בסמכותם של בתי-משפט שונים, יש להפריד את התביעות. אכן, כטענת המבקשת, צו-המניעה שעתרה לו אינו ניתן להערכה כספית ועל-כן הסמכות לתתו מסורה לבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית (ראו זוסמן בספרו הנ"ל, וינוגרד בספרו הנ"ל). ברם, הסמכות לדון בתביעה לסעד הכספי בסך 50,000 ש"ח, אשר נתבקש על-ידי המבקשת, נתונה לבית-משפט השלום מכוח סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. זאת, חרף העובדה שהסעד הכספי נתבע כסעד משני" (שם, בפסקה 3). קביעה זו הרחיבה אפוא את תחולתה של הלכת פיצול הסעדים למצבים החורגים מנסיבותיו של עניין עקריש, באופן שזו הוחלה עתה גם על מקרים בהם נתבעו פיצויים בסכום המסור לסמכותו של בית משפט השלום, לצד כל סעד המסור לסמכותו של בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית ולא רק סעד במקרקעין. עוד הובהר בפסיקה מאוחרת לעניין עקריש, כי הלכת פיצול הסעדים חלה אף במקרים בהם הסעדים השונים, שהסמכות לדון בהם מסורה לערכאות שונות, נתבעים לחלופין ולא במצטבר (ראו: ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (4.5.2003) (להלן: עניין מחאג'נה)). למען שלמות התמונה יוער, כי פיצול סעדים מכוח ההלכה האמורה נכפה על תובע אף בהקשרים בהם חלק מסעדיו מסורים לסמכות הערכאות האזרחיות וחלקם לסמכותן של ערכאות שיפוט ייחודיות (ראו למשל: ע"א 6739/21 הרן נ' עיריית חולון, פסקה 15 (30.6.2022)), אולם פיצול הסעדים האחרון אינו עניינו של פסק דין זה. צמצום היקף פרישתה של הלכת פיצול הסעדים כך הלכה והשתרשה הלכת פיצול הסעדים במשפט הישראלי. ואולם, במקביל להתבססותה של הלכה זו, נקבעו במקרים אחרים כללים אשר צמצמו את היקף תחולתה. צמצום משמעותי של הלכת פיצול הסעדים נערך כבר מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין בעניין עקריש, במסגרת הפרשה שנדונה בעניין קלקודה. באותו מקרה, מדובר היה בתביעה אשר כללה סעד הצהרתי על זכויות שכירות הטעונות רישום בספרי האחוזה, סעד המסור לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, וכן סעד של מסירת חזקה בנכס, המסור לסמכותו של בית משפט השלום. על פני הדברים, הגיונה של הלכת פיצול הסעדים עשוי היה לחול אף במצב האמור, שכן עסקינן בתביעה לשני סעדים במקרקעין, שהסמכות לדון בהם אינה נקבעת על פי שוויים, והמסורים לסמכותן הייחודית של ערכאות שונות. ואולם, בעניין קלקודה, מצא בית משפט זה לקבוע הלכה שונה בכל הנוגע לתביעות הכוללות מספר סעדים הנוגעים למקרקעין. במסגרת פסק הדין נקבע כי בתביעות מעין אלו 'ילך הטפל אחר העיקר', והסמכות לדון בתביעה תהא נתונה לערכאה המוסמכת לדון בסעד העיקרי (להלן: הלכת העיקר והטפל). בדרך זו התגבר בית המשפט על הצורך בפיצול התביעה, הנובע מחלוקת סמכות הדיון בסעדים במקרקעין בין הערכאות האזרחיות. כפי שניתן להתרשם, הלכת העיקר והטפל נקבעה במסגרת מלאכתו של בית המשפט בבואו ליישם את כללי הסמכות העניינית שנקבעו בחוק היבש על המקרים המורכבים שמזמנת המציאות היומיומית, ודומה כי הטעם העיקרי העומד בבסיסה הוא הצורך להימנע מפיצול הדיון בעילה אחת בין שתי ערכאות. יוער כי יש הקוראים להחלת הלכת העיקר והטפל על כלל התביעות האזרחיות המערבות מספר סעדים המסורים לסמכותן העניינית של ערכאות שונות, ובדרך זו להימנע מהחלת הלכת פיצול הסעדים (להרחבה ראו: יצחק כהן "הלכת פיצול הסעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל – בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו" הפרקליט נ 229, 236-234 (התשס"ח) (להלן: כהן)). ואולם נראה כי התפיסה אשר קנתה שביתה בפסיקה היא כי בכל הנוגע לחלוקת ההליכים בין הערכאות האזרחיות, יש להחיל את הלכת העיקר והטפל אך בנוגע לתביעות הכוללות מספר סעדים במקרקעין. אשר לתביעות הכוללות סעדים כספיים וכאלו שאינם כספיים, המסורים לסמכותן העניינית של ערכאות שונות, נקבע כי אין מנוס מפיצול הדיון בהן לשני הליכים נפרדים (ראו: עניין סגל, בפסקאות 9-8. ולהחלת הלכת העיקר והטפל בתביעות המסורות כולן או חלקן לסמכותן של ערכאות שיפוט ייחודיות, דוגמת הערכאות המינהליות ובתי הדין לעבודה, ראו ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני, פסקה 15 והאסמכתאות המובאות שם, ופסקה 24 (20.2.2018) (להלן: עניין פלונית)). צמצום נוסף בהיקף המקרים בהם תחול הלכת פיצול הסעדים נערך על-ידי צמצום סוגי הסעדים שלא ניתן לשום את שוויים בכסף – וכפועל יוצא מכך, הרחבת קשת המקרים בהם הסמכות לדון בתביעה תיקבע על פי שוויים הכולל של הסעדים שנתבעו בה באופן המאפשר להימנע מפיצול התביעה. כך, בעבר נטו בתי המשפט לראות בתביעות לסעדים הצהרתיים, לצווי מניעה, או לצווי עשה, כתביעות לסעדים שלא ניתן לשום את שווים, וכפועל יוצא, כתביעות אשר הסמכות לדון בהן מסורה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 682 (מהדורה שנייה, 2023) (להלן: רוזן-צבי)). בתפיסה זו חל שינוי במהלך השנים. כך, בהתייחס לסעדים הצהרתיים נקבע, כי לא כל תביעה לסעד הצהרתי תיחשב ככזו שלא ניתן לשום את שוויה – אלא יש לבחון את תוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, וככל שההצהרה מכוונת כלפי זכות הניתנת להערכה כספית, הסמכות לדון בתביעה תיקבע לפי שוויה (ראו למשל: רע"א 6681/17 רשות המיסים - מכס מרכז נ' Three D Investments Ltd, פסקאות 4-3 (2.10.2017); רע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלנבוגן, פ"ד נו(1) 253, 256 (2001)). באופן דומה, בכל הנוגע לצווי מניעה וצווי עשה קבועים, נקבע כי פעמים רבות מטרתו של סעד שאינו כספי בהליך אזרחי הוא להגן על אינטרס כלכלי כלשהו. לפיכך, ככל שניתן לאמוד את שוויו של אותו אינטרס כלכלי ולהעריך האם זה נופל לגדרי סמכותו של בית משפט השלום או של בית המשפט המחוזי, הדבר ישמש כבסיס לקביעת סמכות הדיון באותו הסעד (ראו: רע"א 6500/19 גבריאל נ' אשד, פסקאות 37-30 (7.5.2020) (להלן: עניין אשד)). פסיקה זו נקבעה בהתייחס לסעדים בתחום דיני הקניין הרוחני, אולם הוחלה בהמשך על סעדים הנוגעים לענפי משפט אחרים (ראו: רוזן-צבי, בעמ' 708, והאסמכתאות המובאות שם). המגמה של צמצום סוגי הסעדים שלא ניתן לשום את שוויים בכסף באה לידי ביטוי אף בתביעות במקרקעין. כך למשל, נקבע כי הסמכות לדון בסעדים הנוגעים לזכויות במקרקעין שאינן מנויות בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תיקבע בהתאם לשווי הכספי של הזכויות, זאת בהיותן זכויות אובליגטוריות ולא זכויות במקרקעין (ראו: רע"א 5071/03 הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49, 52 (2003) (להלן: עניין הוך)). צעד נוסף בהקשר זה נעשה במספר מקרים בהם נקבע כי תביעה לסעדים הנוגעים לזכויות במקרקעין שאינן רשומות במרשם המקרקעין, תיבחן אף היא כתביעה לזכות אובליגטורית שהסמכות לדון בה נקבעת על פי שוויה של הזכות, ולא כתביעה במקרקעין. זאת מן הטעם שהזכות הקניינית משתכללת אך עם הרישום, ועד לאותו שלב היא בבחינת זכות אובליגטורית גרידא (ראו למשל: ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, פסקה 1 לפסק הדין של השופט ש' לוין (1997); רע"א 4890/15 אלוש נ' עירית טבריה, פסקאות 7-5 (31.12.2015) (להלן: עניין אלוש); רע"א 1924/16 אבו ג'אנם נ' נכסי רמלה 3 בע"מ, פסקה 12-11 (20.4.2016) (להלן: עניין אבו ג'נאם)). עם זאת, ההבחנה בין מקרקעין רשומים לבין כאלה שאינם רשומים, ככלי ליישום חלוקת הסמכויות בין הערכאות האזרחיות, לא התבססה, ואף נשמעו קולות החולקים על המגמה האמורה, מן הטעם שזו יוצרת הבחנות שאינן בעלות רלוונטיות רבה לשאלה הדיונית בדבר חלוקת הסמכות בין הערכאות, ומסרבלת את הדיון המקדמי בשאלת הסמכות העניינית. מכל מקום, לצד הפרקטיקה הקיימת לסיווגן של תביעות באופן האמור לצורך קביעת הסמכות, הובהר כי טרם נפסקה הלכה מחייבת בסוגיה זו (ראו: עניין אבו ג'אנם, בפסקה 13; עע"ם 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 6 (3.12.2017); ה"פ (מחוזי חי') 119/08 שוייצר נ' רפאל (6.7.2008); רוזן-צבי, בעמ' 697-696). בהקשר זה אעיר, כי בע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1 (1983), הציע הנשיא מ' שמגר למחוקק לתקן את אופן חלוקת הסמכויות בין בתי משפט השלום לבתי המשפט המחוזיים, באופן שזו תתבסס על שווי התובענה, ובכך יימנעו מחלוקות בסוגיות סמכות ופיצול הסמכויות הקיים בכל הנוגע לסעדים במקרקעין (שם, בעמ' 13). לדברים אלה אחזור בהמשך. צמצום נוסף להלכת פיצול הסעדים נעשה שלא על-ידי בתי המשפט, אלא על-ידי המחוקק. בשנת 2003, בעקבות פסק הדין שניתן בעניין הפדרציה, נדרש המחוקק לנושא פיצול הסעדים שבין ערכאות השיפוט האזרחיות, בכל הנוגע לעניינים שבקניין רוחני (כמו למשל, תביעה לסעד כספי ולצו מניעה נגד המשך הפרת הזכויות) וחוקק את הוראת סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט. הוראה זו עיגנה את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון ב"תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2) [...]", ובכך פתרה את בעיית פיצול הסעדים בתביעות אלו. מצאנו, אם כן, כי הגם שהלכת פיצול הסעדים קנתה לה אחיזה בשיטת משפטנו, תחומיה גודרו, בחוק או בפסיקת בית משפט זה, באופן שהמקרה הטיפוסי בו נכפה על הצדדים לנהל שני הליכים נפרדים הנסובים על אותה מסכת עובדתית ואותה עילת תביעה, הוא כאשר נתבע סעד במקרקעין וסעד כספי אשר כל אחד מהם נתון לסמכותה העניינית של ערכאה אזרחית שונה. אעיר, כי אף ביחס למצב האמור, בו נתבע סעד במקרקעין לצד סעד כספי המסור לסמכותה העניינית של ערכאה אחרת, נקבע חריג, גם אם מצומצם, וזאת מקום בו נתבע סעד של ביטול חוזה שבמקרקעין לצד סעד של השבת התמורה ששולמה במסגרת אותו חוזה. כך, נקבע ברע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש (6.12.2015) (להלן: עניין אדיר) כי: "נסיבותיו של המקרה הנוכחי אינן מצריכות אותי להידרש לגורלה של הלכת לוי נ' עקריש, שכן מקובלת עליי הטענה לפיה הסעד של השבת התמורה מהווה חלק אינהרנטי מסעד הביטול. זאת, בפרט בנסיבות המקרה דנן, שבו ככל שהתביעה תתקבל, ההשבה לא צפויה להיות כרוכה בסיבוך מיוחד, שכן תביעתם של המשיבים היא להשיב להם את הסכום ששולם על-ידם במסגרת אותה עסקה שהם מבקשים להורות על בטלותה. לא מדובר בשני סעדים הניתנים להפרדה, אלא ב"שני צדדים של אותו המטבע", שכן הדיון בהשבת התמורה נגזר ישירות מן הסעד של ביטול החוזה, וכך היא הוראתו של חוק החוזים: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה" (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; וראו גם גבריאלה שלו דיני חוזים 565 (מהדורה שניה; 1996))" (שם, בפסקה 3. ולקריאה מרחיבה של הקביעה בעניין אדיר ראו רע"א 5391/19 בן שלמה נ' גלעד (6.10.2019) (להלן: עניין בן שלמה)). הביקורת על הלכת פיצול הסעדים עד כאן תואר המצב המשפטי הנוהג. בהתאם למתואר, בדין קבע בית המשפט המחוזי בענייננו כי המבקש אינו רשאי לתקן את תביעתו בדרך של הוספת הסעדים הכספיים שביקש להוסיף. כזכור, המבקש הגיש תביעה לאכיפת חוזה מכר במקרקעין, שהסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי. בקשתו להוסיף לתביעתו סעדים כספיים, בסכום שאינו עולה על תקרת סמכותו של בית משפט השלום, אינה באה בגדרו של החריג שנקבע בעניין אדיר, ולפיכך לא ניתן לתבוע סעדים אלה לצד הסעד של אכיפת החוזה, אף לא לחלופין (עניין מחאג'נה). אין חולק כי המצב דנן, המאלץ את התובע לפצל את תביעתו בגין אותה עילה בין שתי ערכאות שונות, מעורר קושי רב. נקודת המוצא היא, כי ככל שהדבר ניתן, ראוי שכל הסעדים הנתבעים בגין עילת תביעה אחת, כהגדרתה בדין, יידונו במסגרת הליך אחד. פיצול הדיון לשתי התדיינויות תוך השקעת כפל משאבים, מכביד על הצדדים ועל מערכת המשפט כולה. עלויות ניהול ההליכים מאמירות, בירורם מתעכב, והדבר מטיל עומס מיותר על המערכת השיפוטית, ופוגע בציבור המתדיינים כולו. יתר על כן, פיצול הדיון אף מעורר חשש להכרעות סותרות בין הערכאות השונות. טלו את המצב שבענייננו, בו התובע מעוניין לאכוף חוזה הנוגע לבעלות במקרקעין, ובמקביל לתבוע פיצויים מכוחו של החוזה או מהפרתו, בגובה המסור לסמכותו של בית משפט השלום. על מנת להכריע בתביעת הפיצויים, נדרש בית משפט השלום להכריע תחילה בשאלות הנוגעות לאכיפת החוזה ולבעלות במקרקעין. בית משפט השלום מוסמך לעשות כן מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, המאפשרת לו לברר שאלות שאינן בתחום סמכותו, ובלבד שהן מתעוררות אגב בירור התביעה שלפניו. ואולם, הכרעתו זו של בית משפט השלום תחייב את הצדדים אך "לצורך אותו עניין". לפיכך, ככל שבית משפט השלום יכריע בתביעה המונחת לפניו בטרם תוכרע התביעה לאכיפת החוזה בבית המשפט המחוזי, ממצאיו של בית משפט השלום בעניין הבעלות לא יהוו מעשה בית דין, ובית המשפט המחוזי אף עלול להגיע למסקנה הפוכה באותו עניין. אמנם, המענה המקובל לחשש זה הוא עיכוב הדיון בבית משפט השלום עד לסיום ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי, אולם פתרון זה אינו הרמטי, ומכל מקום יש בו כדי לעכב את ההתדיינות בכללותה, לסרבלה ולייקרה. ואכן, במהלך השנים נמתחה ביקורת נוקבת על תוצאותיה של הלכת פיצול הסעדים. עוד במועד הולדתה של ההלכה בעניין עקריש, ציין הנשיא זוסמן כי "ייתכן, שזוהי אמנם תוצאה שאינה רצויה, אך אם כך הדבר, יש להצטער על כך, שהמחוקק לא מצא שעת כושר לתקן את הדבר כאשר חקק את חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957". מאז ועד ימינו, חזרה ונשטחה ביקורת על הלכת פיצול הסעדים, הן על-ידי הערכאות השיפוטיות והן בספרות המקצועית, תוך פירוט והדגשה של הקשיים שהיא מעוררת. כך למשל, בעניין אסולין ציין בית משפט זה: "נוסיף, כי הצורך להגיש שתי תובענות שונות, בהתאם לסעדים הנפרדים, מקשה הן על בעלי הדין והן על בתי המשפט. כתוצאה מכך נגרם בזבוז משאבים. לא פעם נאמר כי יש לבצע תיקון חקיקתי על מנת למנוע את הפיצול האמור. הדבר נעשה, כאמור, בתחום הקניין הרוחני. דומה שכבר לפני שנים ראוי היה לתקן מכשלה זו (להערה בדבר הצורך בתיקון ראו: ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457, 1458 (1958))." (רע"א 11122/08 אסולין נ' דרוקר, פסקה 3 (12.2.2009)). ובאופן דומה, שב בית המשפט על הדברים ברע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר (1.8.2013) (להלן: עניין בר-עוז) בקובעו כי: "כלל 'פיצול הסעדים', המחייב לפצל הליך בו עותר התובע לסעד כספי ולסעד במקרקעין שאינו כספי, כאשר שני הסעדים אינם נמצאים תחת סמכותה של אותה ערכאה, עשוי לגרור אחריו, מטבע הדברים, התדיינות כפולה בשתי ערכאות שונות. זאת, למרות שהרקע לשני ההליכים עשוי לנבוע מאותה מסכת עובדתית [...] יוער עוד, כי הכלל המורה על פיצול סעדים, לא רק שעלול להוביל לכפל התדיינות אלא הוא מעורר, מטבע הדברים, חשש להכרעות סותרות [...] ברור, אם כן, הקושי הנגרם כתוצאה מפיצול הדיון (לביקורת על הלכת פיצול הסעדים ראו גם, כהן, בעמ' 233)" (שם, בפסקה 9 לפסק הדין של הנשיא א' גרוניס). וראו גם: ע"א 130/68 הכטמן נ' בן ארצי, פ"ד כב(2) 608, 616 (1968); ע"א 107/70 המועצה המקומית באר-יעקב נ' פרמן, פ"ד כד(2) 593, 596 (1970); עניין פלונית, בפסקה 14; עניין אשד, בפסקה 20; עניין בן שלמה, בפסקה 11; כהן, בעמ' 260-254; עמית, בעמ' 21-20; רוזן-צבי, בעמ' 705. קריאותיהם של בתי המשפט והמלומדים השונים לשינוי הלכת פיצול הסעדים נשזרו גם בביקורת הרחבה יותר הנמתחת על ההפרדה הדיכוטומית בין סמכויותיהם של בתי משפט השלום לבין סמכויותיהם של בתי המשפט המחוזיים. לפי הביקורת, ההצדקות העומדות בבסיס הפרדה זו שבין סמכויות בית משפט השלום לסמכויות בית המשפט המחוזי, ממילא אבד עליהן הכלח; וכי הפרדה זו גוררת ניצול לא יעיל של משאבים ומכבידה על ציבור המתדיינים ועל מערכת בתי המשפט כולה, כאשר המצבים אותם יוצרת הלכת פיצול הסעדים הם ההמחשה המובהקת של הדבר (ראו: סטיבן גולדשטיין "הערות על הדו"ח של הוועדה לבדיקת המבנה והסמכויות של בתי המשפט ובעיית ההפרדה בסמכות בערכאה ראשונה" משפטים יב 159, 169 (התשמ"ב)). בהקשר זה, מוכרים דבריו של הנשיא מ' שמגר, שנכתבו כבר לפני כארבעה עשורים: "מי שמבקש לעמוד על אחת מן הסיבות, בעטיין מתקשים בתי המשפט בטיפול יעיל בתיקים הנערמים לפניהם, והמבקש להבין, מדוע כה רבים אצלנו, יחסית, המקרים, בהם אין מקיימים התחייבויות חוזיות בדבר מכר מקרקעין (בייחוד דירות), מן הראוי שייתן דעתו להשתלשלות הדיונים בתיק זה. דומה, כי המסקנה המתבקשת היא, כי קשה לגלות סיבה סבירה לכך, מדוע ממשיך להתקיים הפיצול בין סמכויותיו של בית משפט השלום לבין זה של בית המשפט המחוזי, העולה מן האמור בסעיף 28(א)(3) לחוק בתי המשפט, היינו מדוע בית משפט השלום אינו מוסמך לדון גם בתביעות בעלות במקרקעין בתחום סמכויותיו הכספיות כמוגדר לפי סעיף 28(א)(2) לחוק הנ"ל. התחימה, הקיימת בסמכויות, היא מיושנת, ואף מרבה כשלעצמה דיונים מיותרים במחלוקות סמכות. על-כן מן הראוי היה, שהמחוקק ייתן דעתו למכשלה, הנובעת מן ההפרדה הקיימת בסמכויות כדי לשקול הסרתה" (עניין חסן, בעמ' 13). בית משפט זה חזר ושנה ביקורת זו, החורגת כאמור אל מעבר להלכת פיצול הסעדים, במגוון הזדמנויות מאז (ראו בין היתר: ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2) 749, 758-757 (1991); רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556, 560 (2003); עניין הוך, בעמ' 52). העמדה האמורה קיבלה רוח גבית גם במסקנותיה של הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל, בראשות השופט ת' אור, אשר המליצה על הרחבה ניכרת של סמכויות בית משפט השלום, שיהפוך לערכאה הדיונית העיקרית לעניינים אזרחיים (ראו: דין וחשבון הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (1997) (להלן: דו"ח ועדת אור)). ואולם, חרף הקריאות הרבות למחוקק, טרם מצא המחוקק שעת כושר לתיקון המצב. כך היטיב הנשיא א' גרוניס לתאר את הדברים בעניין בר-עוז: "אין צורך להכביר מילים אודות הבעייתיות הרבה הנובעת מחלוקת הסמכויות המתוארת לעיל. כבר לפני כשלושים שנים, קרא מ"מ הנשיא מ' שמגר למחוקק לתקן את הפיצול בסמכויות ערכאות השיפוט בתביעות העוסקות במקרקעין [...] למרבה הצער, המחוקק טרם שעה לקריאה זו ונותרנו אף היום במצב בו מתקיים פיצול בחלוקת הסמכויות, הגורר אחריו, מטבע הדברים, ניצול לא יעיל של משאבים שיפוטיים יקרי ערך. ניטיב להבין בעייתיות זו אם נידרש, בקיצור, לאופן בו מתמודדים בתי המשפט עם ההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית, שעה שמונח לפניהן הליך הכולל סעדים שחלקם בסמכותו של בית משפט השלום, וחלקם האחר בסמכותו של בית המשפט המחוזי" (שם, בפסקה 7 לפסק הדין של הנשיא א' גרוניס. כן ראו: שם, בפסקה 20 לפסק הדין של השופט נ' סולברג). הנה כי כן, בהיעדר השינוי החקיקתי המיוחל במערך הסמכויות של הערכאות האזרחיות, וחרף הביקורת הרבה שהושמעה כנגדה – נותרה הלכת פיצול הסעדים, בגבולותיה העדכניים, על מכונה (ראו מהעת האחרונה: ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן, פסקה 68 (18.6.2023); עניין בר-עוז, בפסקה 8 לפסק הדין של הנשיא א' גרוניס). בשנים האחרונות מתגברים הקולות, הקוראים להעמיד את הלכת פיצול הסעדים לבחינה מחודשת, אף בהיעדר שינוי בחקיקה. כך למשל, בעניין סגל ציין חברי השופט י' עמית: "כשלעצמי, דומני כי הגיעה העת להרהור נוסף בהלכת פיצול הסעדים שהורתה בהלכת עקריש עתיקת היומין. המצב לפיו פלוני מגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפת הסכם, ותביעה לבית המשפט השלום לפיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם, אינה מצב ראוי לכל הדעות. בשלב זה, אותיר את הדברים בצריך עיון להזדמנות אחרת, ועד אז, אין לי אלא לחזור ולהפנות קריאה למחוקק לתקן את החוק על מנת למנוע מצבים מעין אלה [...]" (שם, בפסקה 9. וכן ראו דברי חברי בעניין אדיר בפסקאות 3-2). כך ציין גם השופט ע' גרוסקופף בהזדמנות אחרת: "למען שלמות התמונה אוסיף כי על הלכת עקריש נמתחה במהלך השנים ביקורת (ראו עניין בן שלמה, פסקה 11, והאסמכתאות הנזכרות שם), ולמרות שאין חולק כי היא עדיין ההלכה הנוהגת, ראוי לטעמי להעמידה לבחינה מחודשת של בית משפט זה במקרה מתאים" (רע"א 6581/19 קבוצת שיא ניהול פרויקטים בע"מ נ' קוסטינר, פסקה 4 (5.4.2020) (להלן: עניין קוסטינר)). אציין כי בעניין קוסטינר, אשר עסק אף הוא בבקשה לתיקון כתב התביעה, נמנע פיצול הדיון בתביעה, משעה שהבקשה שהוגשה אך פירטה והרחיבה את הסעדים הכספיים שנכללו בכתב התביעה המקורי, לגביהם קנה בית המשפט המחוזי סמכות לדון עם העברת התביעה לדיון לפניו מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט ("לא יעבירנו עוד"). בנסיבות אלו, התייתר הצורך לדון בתוקפה של הלכת עקריש באותו עניין. זאת בעוד שבענייננו, ובהינתן המצב המשפטי הקיים, יימצא המבקש נאלץ לעתור לסעדים הכספיים באמצעות הגשת תובענה שניה, הפעם לבית משפט השלום. לנוכח המקובץ לעיל, השנים הרבות בהן לא מצא המחוקק לעשות לתיקון החוק, והקריאות הרבות לשינוי ההלכה, אני סבורה כי בשלה העת לבחינה מחודשת של הלכת פיצול הסעדים. אבהיר כי אין בכך משום הסגת גבולו של המחוקק. שינוי כולל של אופן חלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות באופן שיביא לידי פתרון גם את בעיית פיצול הסעדים, הוא עניין השמור למחוקק. בצד האמור, ומן הטעמים שפורטו, ראוי לבחון האם הלכת פיצול הסעדים, שהיא פרי ההלכה הפסוקה, מתחייבת מן המצב החוקי הקיים, או שמא יש מקום לשנותה. אבחן אפוא תחילה מהי תכליתם של כללי הסמכות העניינית הנוגעים לחלוקת הסמכויות בין הערכאות האזרחיות, וכיצד יושמו כללים אלו בפסיקה, ולאחר מכן אתור אחר האופן בו יש ליישמם במקרה שבענייננו. תכלית כללי הסמכות העניינית בערכאות האזרחיות קביעת כללי הסמכות העניינית של ערכאות השיפוט השונות מצויה בבסיס פעילותם של בתי המשפט, ומפאת חשיבותם הם נקבעים בחקיקה ראשית: "החוק הוא שמסמיך ערכאה שיפוטית לפעול, והחוק הוא שקובע עד היכן משתרעת סמכותה" (ראו: בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים, פסקאות 27-25 (30.8.2007)). לפי שיטתנו המשפטית, על בעל הדין הבוחר להגיש תובענה משפטית מוטלת החובה לנתבה לערכאה המוסמכת לדון בה, ולפיכך נדרשים כללי סמכות ברורים ופשוטים על מנת ליתן לציבור המתדיינים ודאות מרבית באשר לערכאה שלפתחה עליהם להביא את עניינם (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 822, 840 (2006); עניין פלונית, בפסקה 9; עניין אשד, בפסקה 14; שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 99 (2008)). למרבה הצער, ניסיון העבר מלמד כי הכללים הקיימים אינם כה פשוטים, ומכל מקום, קביעת כללים להסדרת מגוון התרחישים המתגלגלים לפתחם של בתי המשפט, אינה פשוטה כלל ועיקר, ועל כן נדרשת מלאכה שיפוטית ליישום ופיתוח פרטני של הכללים האמורים (ראו: רוזן-צבי, בעמ' 647-645). לכללי הסמכות העניינית, הנוגעים לחלוקת סמכויות הדיון בין בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים, נודעות שתי תכליות מרכזיות – האחת, כאמצעי לניתוב תובענות על פי מומחיותם, כשירותם ומיומנותם של השופטים בשתי הערכאות; והשנייה, קידום יעילות עבודתה של מערכת המשפט (ראו: בג"ץ 7829/15 ועד עדת הבבלים בירושלים נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 21 (29.5.2019) (להלן: עניין ועד עדת הבבלים)). אשר לתכלית הראשונה, אף שנודעת לה חשיבות מסוימת, אין זו בעלת חשיבות כבעבר. בעוד שבעבר נהגה התפיסה על פיה בית משפט השלום כשיר לדון אך בתביעות קלות ערך שאינן מורכבות, תפיסה זו אינה הולמת עוד את מומחיותם וכשירותם של שופטי בית משפט השלום כיום; גם סמכויותיו של בית משפט שלום הורחבו ברבות השנים באופן משמעותי, באופן שהוא דן כיום במגוון רחב של תחומים (ראו למשל: עניין בר-עוז, בפסקאות 15-14 לפסק הדין של השופט נ' סולברג; רע"א 8341/13 חאלד נ' אחים בעראר בע"מ, פסקה 20 (15.6.2014) (להלן: עניין חאלד); עניין אשד, בפסקה 16; רע"א 3509/22 רבץ השקעות בע"מ נ' דורקס לעבודות אלומיניום בע"מ, פסקה 11 (13.7.2022) (להלן: עניין רבץ); רוזן-צבי, בעמ' 653). לפיכך, ברבות השנים הושם הדגש בפסיקת בית משפט זה על תכלית היעילות הדיונית כתכלית המרכזית העומדת בבסיס כללי הסמכות העניינית (ראו: רע"א 4962/19 לוקי בניה ופיתוח בע"מ נ' דנקנר, פסקה 25 (19.11.2019) (להלן: עניין לוקי בניה ופיתוח). כפי שיפורט להלן, הדבר בא לידי ביטוי במגוון אופנים. מבחן הסעד – המבחן שעל פיו נקבעת חלוקת ההליכים בין הערכאות האזרחיות השונות הוא מבחן הסעד. מבחן זה הוא מבחן טכני בעיקרו, בגדרו נבחן הסעד המבוקש בכתב התביעה, במובחן ממבחן מהות הסכסוך או עילת התביעה. הוסבר לא אחת כי ההחלטה לאמץ את מבחן הסעד, על אף שזה חוטא לכאורה לתכלית המסורתית של חלוקת ההליכים בין הערכאות האזרחיות על פי מורכבותם, נעוצה ביעילותו ובפשטותו, משיש בו כדי למנוע את הצורך בהתדיינות משפטית מקדמית בנושא הסמכות, העלולה לסרבל ולעכב את בירור ההליכים (ראו: ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535-534 (2004); עניין לוקי בניה ופיתוח, בפסקה 25; עניין בר-עוז, בפסקה 5 לפסק הדין של הנשיא א' גרוניס ובפסקה 22 לפסק הדין של השופט נ' סולברג; רוזן-צבי, בעמ' 661). טענות להעדר סמכות עניינית המועלות בשלב מאוחר של הדיון – הדגש על תכלית היעילות הדיונית בא לידי ביטוי גם בדרך שבה התמודדו בתי המשפט עם טענות להעדר סמכות עניינית שהועלו בשלב מאוחר של הדיון, ולאחר שבית המשפט כבר החל לדון בהליך לגופו. בעבר, נהג הכלל על פיו ניתן להעלות טענה להיעדר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון, ואף לאחר מתן פסק הדין. כלל זה יסודו בעקרון החוקיות, המתיר לערכאה שיפוטית לשפוט רק על פי סמכות שהוקנתה לה בחוק; וכן בתפיסה הרואה בכללי הסמכות העניינית חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, אשר אף אם לא העלו טענה להיעדר סמכות עניינית בהזדמנות הראשונה לכך, אין ביכולתם להקנות לבית המשפט סמכות 'יש מאין'. ואולם, בפסיקה העדכנית ניכרת מגמה שונה, ולפיה נחסמת בפני בעל דין במקרים מסוימים האפשרות להעלות טענה בדבר היעדר סמכות עניינית בשלבים מתקדמים של ההליך, וזאת מטעמי יעילות דיונית ומניעת בזבוז משאבים של מערכת המשפט והצדדים, לצד שיקולי יושר ותום לב (להרחבה ראו: אלון קלמנט "חריגה מסמכות עניינית בהליך האזרחי" משפט ועסקים יח 467, 484-471 (2014); רוזן-צבי, בעמ' 670-664). כך נקבע בעניין ועד עדת הבבלים, באשר למגמה שלא לאפשר העלאת טענה בדבר היעדר סמכות בשלב מאוחר של ההליך: "המגמה אשר מתוארת לעיל אינה משוללת היגיון. היא מעוגנת בשיקולי יעילות, ומבטאת רצון למנוע את בזבוז משאביה של מערכת המשפט. היא נטועה גם בשיקולי הגינות, ובראשם הרצון שלא לתת יד להתנהגות אופורטוניסטית של בעלי דין, אשר בוחרים להעלות טענת חוסר סמכות על-פי מצבם בהליך המשפטי ותוצאתו הצפויה. לשיקולים אלו נודעת חשיבות רבה, אך הם אינם ניצבים בחלל ריק. יש לאזנם אל מול כללי הסמכות והמטרות שבבסיסם. צא ולמד, נוצרת מעין 'מקבילית כוחות' שלפיה יקבע גורלו של הליך שנוהל בחוסר סמכות: מחד גיסא, ככל שחוסר הסמכות יורד לשורש העניין, גוברת החשיבות להיצמד לכלל הבסיסי, ולהורות על ביטולם של ההליכים. לעומת זאת, אם מדובר בשתי ערכאות שיש ביניהן זיקה ישירה, או בהליך בוררות שמטבעו מבוסס על הסכמת הצדדים, אזי ניתן לסטות מהכלל ולהימנע מלהורות על בטלות ההליכים [...]" (שם, בפסקה 22). אם כן, גם בהקשר זה, הושם הדגש על שיקולי יעילות דיונית ביישום כללי הסמכות העניינית, בכל הנוגע לערכאות האזרחיות אשר חלוקת הסמכויות ביניהן אינה יורדת 'לשורשו של עניין' (וראו בהקשר זה: דו"ח ועדת אור, בעמ' 124-122). תיקון כתב תביעה – ביטוי נוסף למרכזיותם של שיקולי יעילות דיונית ניתן למצוא ביישום כללי הסמכות העניינית במצב בו כתב התביעה מתוקן באופן המשנה את הסמכות העניינית לדון בתביעה. בעניין שנדון ברע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(3) 673 (1998) (להלן: עניין ספקטור), מדובר היה בתביעה כספית שהוגשה בבית משפט השלום, מתוך הנחה שהנזק שנגרם לתובעת אינו עולה על תקרת סמכותו. בהמשך ההליך התגלו נתונים נוספים, שהצביעו על כך שהנזק גבוה משחשבו תחילה, בגובה הנתון לסמכותו של בית המשפט המחוזי. באותו העניין, פסק בית משפט זה כי במקרים מהסוג המתואר, יש להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה לבית משפט השלום, וככל שזו תיעתר, תועבר התביעה לבית המשפט המחוזי המוסמך. ברע"א 60/03 רובין נ' אפלבוים, פ"ד נז(3) 457 (2003) (להלן: עניין רובין), נדון מצב הפוך, בו התבקש תיקון כתב תביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי באופן בו סכום התביעה המעודכן לו עתר התובע בא בגדרי סמכותו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי שדן באותו העניין, התיר את תיקון כתב התביעה והורה על העברת הדיון לבית משפט השלום. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, בה השאלה העיקרית שעמדה להכרעה הייתה האם צדק בית המשפט המחוזי כאשר החיל את הלכת ספקטור גם במקרה המתואר. בית משפט זה פסק כי הלכת ספקטור לא ביטלה את הכלל הבסיסי על פיו הסמכות לדון בתובענה נקבעת ביום הגשתה, וכי אין להחילה במקרה בו תיקון כתב התביעה מוביל להעברת הדיון לערכאה שיפוטית נמוכה יותר. בנמקו הכרעה זו קבע בית המשפט כי: "בבסיס כללי הסמכות העניינית מצויה ההנחה בדבר קיומו של קשר בין כהונת השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה (מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה, בעמ' 281). על נכונותה של הנחה זו ניתן לחלוק, אך מכל מקום, ביסוד קביעת התקרה לתביעות כספיות שהוכפפו לסמכות בית-משפט השלום ניצבת התפיסה שלפיה תביעות בגין סכומים גבוהים יותר ראוי שתידונה בבית-המשפט המחוזי. כיוון שכך, משהוציא בית-משפט השלום את התובענה מגדר סמכותו בעת שהתיר לתקן את סכום התביעה, על הדיון לעבור לבית-המשפט המחוזי. זהו הגיונה של הילכת ספקטור. ההפך אינו נכון. במקרה שבית-המשפט המחוזי מתקן כתב-תביעה באופן שסכום התביעה פוחת אל מתחת לתקרת סמכות בית-משפט השלום, אין מתקיים הקושי האמור עד שניתן להותיר בבית-המשפט המחוזי תביעות שהסכום הנתבע בהן נמוך יותר. בשל כך העברתו של תיק מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום נעדרת הצדקה מהותית, והמניע האפשרי היחיד לה הוא האינטרס של המערכת במניעת יצירת עומס-יתר בבית-המשפט המחוזי" (עניין רובין, בפסקה 4). כפי שניתן להבחין, לצד תכלית היעילות הדיונית, עניין רובין נותן ביטוי אף לתכלית המסורתית הנוגעת להכשרתם של השופטים המכהנים בכל אחת מהערכאות. תכלית זו כאמור, מבוססת על ההנחה שלפיה הכללים הנוהגים מאפשרים לנתב את התביעות המורכבות לשופטים המכהנים בבית המשפט המחוזי, כמי שהם בעלי ניסיון רב מזה של שופטי בית משפט השלום. ואולם, כפי שנפסק בעניין רובין, אין מקום לסבור כי שופט בית משפט מחוזי אינו כשיר לדון בתביעה המסורה לסמכותו של בית משפט השלום. על כן, במקרים כגון דא, לא מונח על הכף אינטרס נגדי לשיקולי היעילות הדיונית. יפים לעניין זה דבריו של השופט נ' סולברג בעניין ועד עדת הבבלים, בהקשר ליישום כללי הסמכות העניינית: "מימוש דווקני של הכלל 'יכשיל' את קידום המטרות שלשמן הוא נועד. כשמדובר בתביעה שהדיון בה אמור להתקיים בבית משפט השלום, אין מקום לומר שבית המשפט המחוזי אינו 'כשיר' או 'מיומן' דיו לדון בה. לבית המשפט המחוזי זיקה ישירה לאותה תביעה, שכן ממילא נתונה לו הסמכות לדון בה בערעור, ככל שיוגש. העברת הדיון לבית משפט השלום תפגע גם ביעילות, נוכח המשאבים שכבר הושקעו בדיון בבית המשפט המחוזי" (שם, בפסקה 21). לסיכום הדיון עד כה – שיקולי יעילות דיונית מושלים בימינו בכיפה בכל המתייחס ליישום כללי הסמכות העניינית בנוגע לחלוקת הסמכויות בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. בפסיקת בית משפט זה ניתן משקל נכבד לשיקולים אלו בבואו להחיל את כללי הסמכות העניינית שנקבעו בחוק בתי המשפט, על מגוון המקרים שמזמנים חיי המעשה. כמו כן, ניתן להתרשם כי משקלה של התפיסה שלפיה יש לשמור באדיקות על ניתוב ההליכים על פי כשירות השופטים איננו רב, וממילא לא ניתן לטעון כי בית המשפט המחוזי אינו כשיר דיו לדון בעניינים שבתחום סמכותו של בית משפט השלום. ובהיקש לענייננו, כשם שלא יהא זה יעיל להעביר הליך לבית משפט השלום לאחר שבית המשפט המחוזי השקיע משאבים בבירורו, כך גם פיצול תביעה בין הערכאות השונות, באופן בו בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום ייאלצו לנהל כפל התדיינות בהליכים הנסובים על אותה מסכת עובדתית ועל אותה עילת תביעה, מוביל לבזבוז ניכר של משאבים. בית משפט זה כבר עמד בהקשרים אחרים על "המגמה הקיימת לפרש ככל שהדבר ניתן – לפי הדין הקיים – את הוראות הדין בעניין הסמכות באופן שלא יוצבו מכשולים בלתי ראויים לפני פעולתה של הרשות השופטת" (רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817, 822 (2001)). תכלית כללי הסמכות העניינית היא לחלק את הדיונים בין הערכאות באופן יעיל ופשוט. אין מטרתם להכפיל התדיינויות וליצור סבך התדיינויות שסופן אינו נראה לעין. יש מקום לבחון אפוא האם ניתן ליישם את כללי הסמכות העניינית בהתאם לשיקולים שהותוו בדין אף ביחס לתביעות המערבות סעדים המסורים לסמכויותיהן של שתי הערכאות האזרחיות השונות. ההסדר החקיקתי לגבי סמכות הדיון בתביעה שכנגד – חריגה מכללי הסמכות טעם נוסף לבחינה מחודשת של הלכת פיצול הסעדים נעוץ בשאיפה הפרשנית להגשמת הרמוניה חקיקתית, זאת בשים לב להסדרים החוקיים הקיימים הנוגעים לסמכות הדיון בתביעות שכנגד, בגדרם הוסמכו שתי הערכאות לחרוג מכללי הסמכות הרגילים על מנת למנוע את פיצול הדיון בתביעות קשורות. כך, לפי סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, בית משפט השלום מוסמך לדון ב"תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה [...]". נקבע כי בבואו לבחון האם שתי התובענות נסובות על נושא אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יבדוק בית המשפט האם השאלות מעוררות שאלות משפטיות זהות, או נסמכות על אותה מסכת עובדתית. בהקשר זה הוסבר כי יש לבחון את הזהות בין ההליכים, בשים לב לתכלית העומדת בבסיס ההסדר: "אין די בדמיון גרידא; התביעות צריכות להיות קשורות זו בזו בטבורן על מנת ששיקולי היעילות הדיונית, העומדים ביסוד הסעיף, יגברו על כללי הסמכות הרגילים. תכליתו של סעיף 51(א)(4) לחוק היא למזער את החשש מפני מתן הכרעות שיפוטיות סותרות ואובדן זמן דיוני יקר, הנוצר עת מתקיים דיון כפול בשאלות זהות. זיקה בעוצמה פחותה בין התובענות אינה מקימה חשש מעין זה, הגם שיש שתצדיק סעדים דיוניים אחרים, כגון עיכוב הדיון באחת התובענות עד לקבלת החלטה בתובענה השנייה" (רע"א 8996/08 עיזבון המנוח פריד דאוד סלימאן נאסר ז"ל נ' הקרן הקיימת לישראל, פסקה 9 (22.8.2011)). אם כן, החוק קובע איזון בין הצורך לשמור על גבולות הסמכות הרגילים של בתי המשפט מחד גיסא, לבין שיקולים של חיסכון במשאבים, מניעת התדיינות כפולה, ואיון החשש להכרעות סותרות, מאידך גיסא. אשר לסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה שכנגד, קובע סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט כי "בתביעה שכנגד אזרחית מוסמך לדון בית משפט מחוזי אף אם אותו עניין או אותה תביעה הם בסמכותו של בית משפט שלום [...]". כלל זה, אשר אינו מגביל את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה שכנגד שאילו הייתה מוגשת לבדה הייתה מסורה לסמכותו של בית משפט השלום, מבטא את התפיסה על פיה ממילא שופטי בית המשפט המחוזי כשירים ומנוסים דיים על מנת לדון בעניינים המסורים לסמכותו של בית משפט השלום. ולכן, אין כל טעם לכפות במקרים אלו את פיצול הדיון בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד (ראו: רוזן-צבי, בעמ' 711). אם כן, בכל הנוגע לתביעה ולתביעה שכנגד, אפשר המחוקק לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי כאחד, לחרוג ממסגרת סמכותם הרגילה, לגדרה של סמכות הערכאה האחרת. זאת על מנת לקדם יעילות דיונית, לחסוך בזמן שיפוטי, ולהימנע מהכרעות סותרות (וראו לעניין זה: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 122 (1991) (להלן: זלצמן)). הסדרים אלו נקבעו מפורשות בחוק, וניתן לשאוב מהם השראה לצורך יישום כללי הסמכות העניינית בתביעות המערבות סעדים המסורים לסמכותן של שתי הערכאות האזרחיות, מהסוג שבענייננו. כאמור, ההיגיון המונח בבסיס הוראות חוק אלה, המאפשרות לסטות מכללי הסמכות הדיכוטומיים שבין בתי משפט השלום לבתי המשפט המחוזיים, יפה גם כשעסקינן בפיצול תביעה שעניינה באותה עילה בין הערכאות. התוצאה לפיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בכל תביעה שכנגד, אף אם הסעדים המבוקשים בה מצויים בגדרי סמכותו של בית משפט השלום, ואף אם זו אינה נסובה על אותו נושא ואינה נובעת מאותן הנסיבות; ומן העבר השני, אינו מוסמך לדון באותם הסעדים ממש כשאלה נתבעים כחלק מהתביעה העיקרית, ואף שהם נובעים מאותה מסכת עובדתית ומאותה עילת תביעה – היא בוודאי תוצאה מוקשית על פניה. ובחזרה לענייננו אם כן, מקום בו דן בית המשפט המחוזי בתובענה שאחד מסעדיה בא בגדרי סמכותו העניינית, משקיע משאבים בבירורה ומכריע בשאלות שבמחלוקת, אין זה יעיל כי הדיון בסעדים אחרים הנובעים מאותה עילה יתקיים לפני בית משפט אחר, באופן המכביד הן על בעלי הדין, הן על מערכת בתי המשפט והן על ציבור המתדיינים כולו. כאמור, אף אין הצדקה לקבוע כי בית משפט השלום הוא בעל הכשרה ייחודית לדון בסעדים אלו. לפיכך, אני סבורה כי בשים לב לתכליות שתוארו, יש ליישם את כללי הסמכות העניינית באופן המאפשר לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה כולה. אוסיף כי אין במסקנה זו כדי לסתור את שנקבע בעניין עקריש, ועיון בפסק הדין מלמד כי הלכת פיצול הסעדים, באופן בו פורשה והורחבה, אינה מתחייבת מן ההלכה שנפסקה בו. כזכור, הלכת עקריש עסקה בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי אשר כללה שני סעדים: סעד שעניינו חזקה ושימוש במקרקעין; וסעד כספי שבתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי. השאלה שבענייננו הפוכה ולא נדונה בעניין עקריש: מקום בו הוגשה תביעה לסעד במקרקעין שבתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי, האם מוסמך בית המשפט המחוזי לדון גם בסעד כספי הנובע מאותה עילה אף שסכומו נופל בגדרי סמכותו של בית המשפט השלום. מן הטעמים שפורטו, אני סבורה כי יש להעדיף גישה פרשנית המצמצמת את היקף המקרים בהם נאלצים בתי המשפט לקיים התדיינות כפולה באותו עניין בשתי ערכאות שונות אף שהרקע לשני ההליכים נובע מאותה מסכת עובדתית. כך נעשה בעניין קלקודה בנוגע לסעדים במקרקעין המסורים לסמכותן של שתי הערכאות על מנת למנוע פיצול ההתדיינות, וכך לטעמי יש לעשות גם בענייננו. כפי שפורט, המבקש סבור כי יש להחיל על תביעתו את מבחן העיקר והטפל שנקבע בעניין קלקודה. ואולם, מבחן העיקר והטפל אינו ברור דיו ומעורר קשיים אחרים. בתביעות רבות מתעורר קושי לקבוע באופן חד משמעי איזה מבין הסעדים הנתבעים הוא "העיקר" ואיזה הוא "הטפל". לפיכך, יישום מבחן זה פותח פתח להתדיינות מקדמית מורכבת, העלולה לעכב את בירור ההליך ולגזול משאבים רבים; ואף להוביל להכרעה שרירותית (עניין בר-עוז, בפסקאות 11 ו-13 לפסק הדין של הנשיא א' גרוניס; כהן, בעמ' 235; כן ראו חוות דעתו החולקת של השופט א' ויתקון בעניין קלקודה, בעמ' 272-271). במובן זה, מבחן העיקר והטפל חוטא לתכליתו העיקרית של מבחן הסעד, שנועד כאמור לנתב את התובענות בין הערכאות השונות באופן פשוט, ברור ויעיל (ראו: עניין בר-עוז, בפסקה 5 לפסק הדין של הנשיא א' גרוניס). מטעמים אלה, איני סבורה כי יש להחילו על ענייננו. יש לקבוע אפוא כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון גם בסעדים כספיים בסכום המסור לסמכותו של בית משפט השלום, אם אלו נלווים לתביעה לסעד במקרקעין הנתון לסמכותו. זהו הכלל המתבקש מתכלית חלוקת הסמכות העניינית בין שתי הערכאות האמורות – כלל אשר ייצור ודאות, יקדם יעילות דיונית, ואף לא יחטא לתפיסה על פיה יש להקצות תיקים מורכבים לשופטים בעלי מומחיות וניסיון. זהו המבחן המתבקש אף בשים לב להוראות הדין הנוגעות לסמכותן הרחבה של הערכאות האזרחיות לדון בסעדים הנתבעים במסגרת תביעה שכנגד. בכך, ניתן יהיה למנוע את פיצול הדיון בין הערכאות השונות, למנוע בזבוז של משאבי הצדדים וזמן שיפוטי יקר, לאיין את החשש מהכרעות סותרות, ולשפר את זכות הגישה לערכאות; זאת מבלי להיגרר להתדיינות מקדמית מסורבלת בשאלת הסמכות לדון בתביעות מהסוג בו עסקינן. יוער כי אין לשלול החלת המהלך האמור אף ביחס לתביעות דוגמת זו שעליה נסוב עניין עקריש, באופן שיאפשר לבית משפט השלום הדן בסעד במקרקעין המסור לסמכותו, לדון גם בסעד כספי הנובע מאותה עילה המצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי. ואולם משעה שעניין זה אינו דורש הכרעה במקרה שלפנינו, והמקרה העיקרי והנפוץ בו נכפה על הצדדים לנהל שני הליכים נפרדים הוא המקרה בו נתבע סעד במקרקעין שבסמכות בית המשפט המחוזי וסעד כספי שבסמכותו של בית משפט השלום, אותיר סוגיה זו לעת מצוא. הערה לפני סיום בעניין פיצול סעדים כידוע, ככלל על תובע לכלול בכתב תביעתו את מלוא הסעדים הנובעים מאותה עילת תביעה, והוא יהא מושתק מלתבוע סעדים שלא תבע בתביעתו הראשונה בהליך נפרד, אלא אם קיבל מבית המשפט היתר לפיצול סעדיו (ראו: תקנה 25 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). ואולם, מקום בו נכפה התובע להגיש את תביעותיו לשתי ערכאות שיפוט שונות, אין הוא מחויב לפנות בבקשה להיתר לפיצול סעדים, ותביעתו המאוחרת לא תיחסם בהשתק עילה. כך למשל, במקרים בהם הלכת פיצול הסעדים מחייבת נתבע לתבוע חלק מסעדיו בבית משפט השלום, ואת חלקם האחר בבית המשפט המחוזי (ראו למשל: ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי, פסקה 23 (15.12.2015); זלצמן, בעמ' 117-115). ואולם מעתה, ככל שתתקבל עמדתי, תובע העותר לסעד הנוגע למקרקעין המסור לסמכותו של בית המשפט המחוזי, יחויב לעתור אף למלוא סעדיו הכספיים לפני בית המשפט המחוזי, גם אם אלה באים, כשהם לבדם, בגדרי סמכותו של בית משפט השלום. תובע אשר לא יעתור למלוא הסעדים הנובעים מאותה עילה, כמשמעותה בדין, בתביעות מהסוג בו עסקינן, יהא מושתק בהשתק עילה מלתבוע אותם בהליך נפרד, אלא אם קיבל היתר לפיצול סעדים (השוו ועיינו: זלצמן, בעמ' 121). למותר לציין כי הוראה זו לא תחול על תביעות שבעת הגשתן לא ניתן היה לרכז את מלוא הסעדים כאמור לפני ערכאה אחת. סוף דבר הגעתי אפוא לכלל מסקנה כי אין להחיל את הלכת פיצול הסעדים במקרה שבענייננו, וכי בית המשפט המחוזי מוסמך, בגדרי תביעה שבמקרקעין, לדון אף בסעדים כספיים המצויים בתחום סמכותו של בית משפט השלום כאשר אלה נובעים מעילת התביעה. לפיכך, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בבקשה לתיקון כתב התביעה לגופה, לאחר שהמבקש ינקוב בסכומי הפיצויים להם הוא עותר, ויכריע בה כחוכמתו. בנסיבות העניין, לא ראינו לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. לא פעם ולא פעמיים קראתי למחוקק לתקן את החוק ולפטור אותנו מעולה של הלכת עקריש (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958); וראו, לדוגמה, דברי בע"א 5639/13 סגל נ' ורמז, פסקה 9 (14.8.2014); רע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש פסקאות 3-2) (6.12.2015); יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17, 21 (תשע"ח)). חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ השכילה בפסק דינה להראות כי אין צורך להמתין ל"חמורו של משיח" עד אשר ייענה המחוקק לקריאה ויתקן את החוק, וכי ניתן להגיע לתוצאה הרצויה בדרך של אבחון הלכת עקריש הארכאית, הלכה שהורחבה מעבר למידותיה המקוריות (והשוו להלכה בע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא, פ"ד יג(1) 834 (1959)), הלכת שמש הארכאית, שאף היא הורחבה מעבר למידותיה המקוריות עד שבוטלה בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, פ"ד סו(1) 678 (2013)). בכך תרמה חברתי לוודאות וליעילות - המתדיין יודע כיום מה היא הערכאה הנכונה שעל דלתותיה עליו להתדפק, ונמנע הצורך בפיצול הדיון. אמור מעתה כי מקום בו פלוני מגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפה או לביטול הסכם מקרקעין, ובנוסף או לחילופין תביעה לפיצוי או לפיצוי מוסכם – הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מצטרפת לחוות דעתה המקיפה של חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ, ולנימוקיה. לא בכדי תכלית היעילות הדיונית הוכרה כאחת מהתכליות המרכזיות העומדות בבסיס כללי הסמכות העניינית, הקבועים בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. תכלית זו נלמדת, בראש ובראשונה, מכוונת המחוקק הבאה לידי ביטוי במבחן הסעד, שלפיו נקבעת הסמכות העניינית. כמפורט בחוות דעתה של חברתי, בחירת המחוקק במבחן טכני מובהק להגדרת הסמכות העניינית, נועדה לקבוע כלל מהיר ובהיר לניתוב תובענות אזרחיות, באופן שיאפשר יעילות דיונית ככל הניתן (ראו: ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 536-535 (2004)). כפי שציינתי בעניין אחר, ליעילות הדיונית פנים רבות ותרומה חשובה לצדדים, לציבור ולמערכת המשפט; המתממשת במסגרת מיצוי המחלוקות שנפלו באותו עניין – במסגרת הליך אחד – חלף ניהול הליכים נפרדים בערכאות נפרדות (ראו: רע"א 4962/19 לוקי בניה ופיתוח בע"מ נ' דנקנר, פסקאות 31-26 לפסק דיני (19.11.2019)). המגמה בשנים האחרונות להביא לייעול ההליכים, והחשיבות שמייחס לכך המחוקק, באה לידי ביטוי אף בחקיקת המשנה במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות), שנועדו, בין היתר, "להשריש שיקולי יעילות וצדק מהיר" (דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, עמ' 2). הדבר עולה בבירור אף מלשון התקנות, שקובעות כי: "הליך שיפוטי ראוי והוגן מתקיים במערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה שהוקמה לפי דין, [...] מנהלת את ההליך ופוסקת בו באופן שוויוני, מידתי ויעיל"; וכי על בית המשפט לאזן בין האינטרסים של בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי "לרבות קיומו של דיון צודק, מהיר ויעיל" (תקנות 2 ו-5 לתקנות החדשות, ההדגשות הוספו – י"ו). תכלית היעילות הדיונית הוכרה כאחת מהתכליות המרכזיות של התקנות החדשות גם בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: ע"א 7489/21 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' עבאסי, פסקה 13 (8.3.2022); רע"א 1966/21 פלאפון תקשורת בע"מ נ' קרני, פסקה 9 (4.5.2021); רע"א 496/23 מ.ר.ר.ג יזמות בע"מ נ' מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע"מ, פסקה 17 (31.5.2023)). דומה אם כן, כי אף בענייננו, שיקולי יעילות הדיון מובילים למסקנה כי הסעדים הכספיים יישמעו יחד עם התביעה לסעד במקרקעין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתנה היום, ‏כ"ח באב התשפ"ג (‏15.8.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23022990_X03.docx אפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1