אליהו לוי נ. אגודת מושב מצליח - מושב עובדים להתיישבות חקלאית

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2298/21 ע"א 4013/21 ע"א 1891/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר המערער בע"א 2298/21 המשיב 1 בע"א 4013/21 והמשיב 2 בע"א 1891/21: אליהו לוי נ ג ד המשיבה 1 בע"א 2298/21 המערערת בע"א 4013/21 והמשיבה 1 בע"א 1891/22: 1. אגודת מושב מצליח - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ המשיב 2 בע"א 2298/21 המשיב 2 בע"א 4013/21 והמערער בע"א 1891/22: 2. אבי יעקב המשיבים הפורמליים: 3. משרד הביטחון 4. רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 27.1.2021 בת"א 3183-11-16 שניתן על ידי כבוד השופטת א' רבינוביץ' ברון תאריך הישיבה: א' בחשון התשפ"ג (26.10.2022) בשם המערער בע"א 2298/21 המשיב 1 בע"א 4013/21 והמשיב 2 בע"א 1891/21 : עו"ד שחר הררי; עו"ד אור קוטלר בשם המשיבה 1 בע"א 2298/21 המערערת בע"א 4013/21 והמשיבה 1 בע"א 1891/22: עו"ד נריה הרואה בשם המשיב 2 בע"א 2298/21 המשיב 2 בע"א 4013/21 והמערער בע"א 1891/22: עו"ד שחר הררי; עו"ד אור קוטלר פסק-דין השופט י' כשר: לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת א' רבינוביץ ברון), מיום 27.1.2021, בת"א 3183-11-16, בו התקבלה, בחלקה, תביעה שהגישו אבי יעקב (המערער בע"א 1891/22, המשיב 2 בע"א 4013/21, והמשיב 1 בע"א 1891/22; להלן: יעקב) ואליהו לוי (המשיב 2 בע"א 1891/22, המערער בע"א 4013/21, והמשיב 2 בע"א 1891/22; להלן: לוי), נגד האגודה השיתופית מצליח – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (המשיבה 1 בע"א 2298/21, המערערת בע"א 4013/21, והמשיבה 1 בע"א 1891/22; להלן: האגודה). במוקד הערעורים עומדים כספי פיצויים אשר רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) שילמה לאגודה, בגין דרישתה של רמ"י להשבת קרקעות אשר נכללו ב-"הסכם המשבצת" בין רמ"י לבין האגודה – קרקעות אשר בחלקן הוחזקו ועובדו על ידי יעקב ולוי. רקע עובדתי והשתלשלות העניינים מושב מצליח הינו מושב עובדים, המאוגד כאגודה שיתופית, וממוקם מדרום לעיר רמלה בתחום השיפוט המוניציפלי של המועצה האזורית גזר (להלן: המושב). במושב ישנן 101 חלקות חקלאיות, המחולקות, בעיקרו של דבר, לשני סוגים עיקריים: חלקות א' המיועדות למגורים ולחקלאות (משקי עזר); ו-חלקות ב' המיועדות לעיבוד חקלאי. יעקב ולוי הם חקלאים, וחברים באגודה, אשר, בין היתר, עיבדו חלקות ב'. עד לשנת 2006 שויכו הן חלקות א' והן חלקות ב' לחברי האגודה באופן בלתי פורמלי, כך שחלקות ב' הושכרו על ידי חברי האגודה לחקלאים בשכירות משנה, לצורך עיבודן, במסגרת הסכמים שבעל-פה בין החקלאים לבין חברי האגודה. ואולם, לאורך השנים הופקעו קרקעות מתחום המושב לצורך מטרות שונות, וכתוצאה מכך נוצר מצב של חוסר שוויון בין חברי האגודה ביחס להיקף השטח המשויך לכל אחד מהם. ביום 7.2.2006 התכנסה האסיפה הכללית של האגודה לדון במצב שנוצר כתוצאה מהפקעות קרקעות המושב כמתואר לעיל. בתום ישיבת האסיפה הכללית הוחלט כי בהתאם לתכנית לצרכי רישום שהוכנה, יבוצע רישום של הסכם חכירה לדורות לכל חבר אגודה ביחס לחלקה א' המצויה בנחלתו. באשר לחלקות ב', הוחלט כי חלקות אלו תרשמנה על שם האגודה, כך שהאגודה תהיה אחראית על ריכוז גביית הכספים מהחקלאים המעבדים חלקות אלה, ועל חלוקת הכספים באופן שוויוני בין חברי האגודה. עוד במסגרת החלטה זו נקבע כי ככל שיתקבלו פיצויים בגין הפקעה או שינוי ייעוד של קרקע שהינה חלקה א', הפיצוי יינתן לחבר האגודה. עם זאת, ככל שיתקבלו פיצויים בגין הפקעה או שינוי יעוד של קרקע שהינה חלקה ב', נקבע כי: "...הפיצוי יהיה לאגודה (לטובת חבריה) [ו]-הפיצוי על [ה]-מחוברין[ם] יהיה למחזיק/למעבד" (להלן: החלטת האסיפה הכללית משנת 2006). ביום 2.3.2010 נחתם בין האגודה לבין רמ"י הסכם שכירות מתחדש (לעיל ולהלן: הסכם המשבצת), לגבי שטח בהיקף של כ-2,400 דונם, המתייחס, בין היתר, למקרקעין הידועים כגוש 4734, חלקה 14 (להלן: המקרקעין). סעיף 21 להסכם המשבצת הינו סעיף המסדיר מצב של שינוי ייעוד המקרקעין, ונקבע בו כך: "א. אם ישתנה יעודה של המשבצת או של חלק ממנה, על ידי תכנית על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 או על פי כל דין, יהיה המשכיר רשאי להביא לידי סיום מוקדם את תקופת השכירות של המשבצת או של אותו חלק ממנה אשר לגביו שונה הייעוד, ולהחזיר לעצמו את החזקה במשבצת או באותו חלק ממנה אשר לגביו שונה הייעוד, לאחר מתן הודעה מוקדמת של 6 חודשים, לאגודה, על סיום מוקדם של תקופת השכירות והחזרת החזקה כאמור. לעניין סעיף זה, מתן היתר על פי דין להקמת מתקן בטחוני כמוהו כשינוי ייעוד. [...] ג. האגודה תהיה זכאית לפיצוי בעד זכויותיה והשקעותיה שהיו קיימות במועד סיום השכירות כאמור לעיל באותו חלק מהמשבצת שלגביו הסתיימה השכירות כאמור, לרבות עבור מחוברים שהושארו באותו חלק. ד. שיעור הפיצוי ייקבע ע"י ועדת הפיצויים המתמנית על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל. לא הסכימה האגודה לקביעת ועדת הפיצויים היא תהיה רשאית לפנות לבית המשפט..." (ההדגשות הוספו – י' כ'). בתחילת שנת 2016 הודיעה רמ"י לאגודה כי כחלק מתכנית "שוה"ם 3" של משרד הביטחון, שעניינה בפינוי מחנות צה"ל ממרכז הארץ, בכוונת רמ"י לפעול לשינוי ייעוד חלק מקרקעות המושב, לרבות קרקעות הנכללות בהסכם המשבצת, להשיבן לידיי רמ"י, ולהעבירן לידיי משרד הביטחון. זאת, במטרה לעשות שימוש בקרקעות הנ"ל לצורך הרחבת המחנה הצבאי הסמוך למושב – "מחנה רחבעם" (להלן: דרישת ההשבה). על רקע דרישת ההשבה, ביום 22.5.2016 שלחה האגודה הודעות רשמיות ליעקב וללוי, במסגרתן הודיעה באופן רשמי על פינויים של שטחי חלקות ב', בתחום שטחי הסכם המשבצת, אשר היו מעובדים על ידי השניים במשך שנים רבות, וזאת עד ליום 30.12.2016. במקביל, ניהלה האגודה עם רמ"י משא ומתן לגבי גובה הפיצויים שישולמו לאגודה בגין השבת הקרקעות. במסגרת זאת, ביום 1.5.2016 הציעה רמ"י כי האגודה תקבל פיצוי מיטיב, וזאת במקום פיצוי חקלאי סטנדרטי שייקבע על ידי ועדת הפיצויים כקבוע בסעיף ד' להסכם המשבצת. לצורך זה התקבלה על ידי מועצת מקרקעי ישראל, ביום 15.6.2016, "החלטה 1470", אשר נועדה לאפשר את ההצעה האמורה, וקבעה את האפשרות לשלם פיצוי מיטיב לחוכר בעבור זכויותיו והשקעותיו בקרקע אשר ייעודה שונה מקרקע חקלאית לקרקע לצרכי ביטחון, ועל כן הוא נדרש להשיבה. ביום 21.6.2016 קיים ועד האגודה ישיבה, אליה זומנו, בין היתר, יעקב ולוי, ובמסגרתה הוחלט כי יש לכנס את האסיפה הכללית של האגודה, על מנת שתסמיך את ועד האגודה להתקשר עם רמ"י בהסכם להשבת הקרקעות בעניין תכנית "שוה"ם 3". בהמשך, ביום 12.7.2016, התכנסה האסיפה הכללית של האגודה, והחליטה על השבת הקרקעות לרמ"י. ביום 16.11.2016, במסגרת החלטה מס' 4044, אישרה הנהלת רמ"י מתן פיצוי מיטיב לאגודה, בהתאם להחלטה 1470. עקב כך, ביום 20.12.2016 הגישה רמ"י הודעה לאגודה, שכותרתה "דרישת השבה דחופה", ובמסגרתה הודיעה רמ"י כי על האגודה לפנות את השטח עד ליום 31.12.2016, או לא יאוחר מ-30 ימים מיום משלוח ההודעה, אחרת לא תהיה זכאית לפיצוי המיטיב, אלא לפיצוי סטנדרטי בלבד. הגשת התביעה והסכמות הצדדים בקדם המשפט יעקב ולוי, אשר התנגדו לפינויים מהמקרקעין מבלי שיקבלו פיצוי הולם (להשקפתם) בגין המחוברים והגידולים שהיו בשטחי חלקות ב' שעיבדו, כמו גם בגין זכויותיהם הקנייניות בשטחים אלה הנובעות מהחזקתם ארוכת השנים (הכל לפי טענתם), הגישו ביום 1.11.2016 לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה נגד האגודה (ונגד משרד הביטחון ורמ"י, אשר הינן משיבות פורמאליות בשלב זה). בתביעתם ביקשו יעקב ולוי לקבל סעד הצהרתי לפיו הם זכאים למלוא או לכל הפחות לחלק, מכספי הפיצויים אשר עתידים היו להיות מועברים לידי האגודה מרמ"י. לשם עמידה במועד הנדרש לקבלת הפיצוי המיטיב, הגיעו הצדדים, במסגרת דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 6.2.2017, להסכמה על הסדר דיוני. לפי הסדר זה, יעקב ולוי יפנו את המקרקעין עד ליום 30.4.2017 (להלן: מועד הפינוי), ורמ"י תפקיד את סכום של 5,443,176 ש"ח בקופת בית המשפט, כך ש: "סכומי הפיצוי לא ישולמו על ידי הנתבעים 3-2 [רמ"י ומשרד הביטחון, בהתאמה] אלא בהתאם להחלטת בית המשפט". בנוסף, במסגרת הדיון האמור, הסכימו הצדדים כי לצורך בירור התביעה ימונה שמאי חקלאי כמומחה מטעם בית המשפט. בעקבות כך, הורה בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 14.3.2017, על מינויו של מר אסף שיפמן כמומחה מטעמו (להלן: המומחה), תוך שנקבע כי: "המומחה יחווה דעתו ביחס למצב הדברים בשטח בטרם פינוי המקרקעין. בכלל זאת, יחווה המומחה דעתו לגבי שווי הגידולים והמחוברים המצויים במקרקעין נשוא התובענה". חוות דעת המומחה ביום 6.6.2017 התקבלה חוות דעתו של המומחה (להלן: חוות הדעת הראשונה). לצורך חישוב שווי המחוברים והגידולים, במטרה לאמוד את הפיצויים ליעקב וללוי, הבחין המומחה בין שני סוגי גידולים: גידול חד-עונתי (שהינו גידול שאינו מתחדש ויש לשתלו כל שנה מחדש) וגידול רב-שנתי (שהינו גידול המתחדש מידי שנה ואין צורך לחזור לשתלו כל שנה מחדש). כך, הוטעם על ידי המומחה כי בניגוד לחישוב שווי גידול חד-עונתי, חישוב שווי גידול רב-שנתי תלוי בהימצאותה של "קרקע חלופית": (-) במקרה שלא קיימת קרקע חלופית – הפיצוי יחושב בהתאם להפסד הרווחים הצפויים לחקלאי עד לתום תוחלת חיי הגידול; (-) ואילו, במקרה שקיימת קרקע חלופית – הפיצוי יחושב בהתאם לעלות העתקת הגידול לקרקע החלופית, יחד עם הפסד ההכנסה הצפוי לחקלאי עד למועד שבו החלקה החדשה צפויה להניב את הגידול באופן מלא. במסגרת חוות הדעת הראשונה נקבע, בין היתר, כי עד למועד הפינוי לוי עיבד כ-34.1 דונם של גידולי נענע/מנטה (שהינם גידולים רב-שנתיים). נתון גודל השטח שעובד על ידי לוי נקבע על ידי המומחה על סמך מדידה שערך, באמצעות גלגל מדידה, במסגרת ביקורו בשטח ביום 4.4.2017 (טרם מועד הפינוי). עוד הסתמך המומחה על כך שלוי קיבל מהמושב שטח חלופי בגודל של 25 דונם. על כן, חישוב הפיצוי המגיע ללוי בגין גידולי נענע/מנטה בחוות הדעת התבסס על עלויות ההעתקה והפסד הכנסה (עד לקבלת יבול בשטח החלופי), ביחס ל-25 דונם, ועל הפסד רווחים עד תום תוחלת חייו של הגידול ביחס ל-9.1 דונם. באשר לפיצוי המגיע ליעקב, נקבע כי למרות טענתו לפיה הוא החזיק ב-24 דונם של גידולי מנטה, בעת הביקור לא נמצאו גידולים מסוג זה בשטח האמור, שכן, כפי שציין המומחה: "...לפי הסברים שקיבלתי בשטח הועתקה המנטה לשטח חלופי בשנת 2016 ובשטח גודלו תבלינים וירקות שיפורטו בהמשך". על כן, באשר לחישוב שווי גידולי המנטה של יעקב, קבע המומחה כי: "מכיוון שבית המשפט הורה לי להתייחס למצב השטח בחודש אפריל 2017 ולשווי הגידולים שנמצאו בשטח, לא מצאתי לנכון להכניס את המנטה לחישובי". ביום 14.6.2017 הגיש המומחה הודעה לבית המשפט קמא, ובה ציין כי לאור מידע חדש אשר התקבל על ידו "בעניין גודל שטחי העיבוד של אלי לוי ובעניין טיב הקרקע החלופי[ת] שקיבל אלי לוי מהמושב", בכוונתו לתקן את חוות הדעת הראשונה. המידע לו התייחס המומחה עלה, בין היתר, מתוך מפת מדידה שהוכנה מטעם האגודה ונמסרה למומחה, ועליה חתום המודד מר דרור בן נתן (להלן: בן נתן). המומחה צירף להודעתו את מפת המדידה. בעקבות המידע החדש, ביום 13.6.2017 ביקר המומחה בשטח בשנית, וזימן לביקור זה את הצדדים. לאור הודעת המומחה, הגישו בו ביום באי-כוחם של יעקב ולוי "בקשה למתן הוראות למומחה מטעם בית המשפט", במסגרתה נטען כי על פי המנדט שניתן למומחה בהחלטת בית המשפט קמא אשר הורתה על מינויו, הוא אינו רשאי להתייחס בחוות דעתו לקרקע חלופית שהוקצתה לכאורה ללוי, כטעם שבגינו יש להפחית את הפיצוי, וזאת מן הטעם שאין לכך רלוונטיות להערכת "שווי הגידולים והמחוברים המצויים במקרקעין". בהחלטתו מיום 12.7.2017, קבע בית המשפט קמא כי על מנת שתוצג בפניו התמונה במלואה, על חוות הדעת לכלול הן התייחסות לקרקע החלופית, והן התייחסות, נפרדת, לשווי הגידולים לפי אבדן הרווחים הצפוי עד לתום תוחלת חייהם. ביום 18.7.2017 התקבלה חוות הדעת המתוקנת שהגיש המומחה (להלן: חוות הדעת השנייה). במסגרת חוות הדעת השנייה נקבע כי גודלו של שטח גידולי הנענע/מנטה של לוי עמד על 26.471 דונם (במקום 34.1 דונם כפי שנקבע בחוות הדעת הראשונה), וכי בהינתן השטח החלופי שקיבל לוי מהמושב (בגודל 25 דונם), התחשיב ביחס לגידולים שלא הועתקו יעשה אך ביחס ל-1.471 דונם (במקום 9.1 דונם שהיוו את הבסיס לחישוב בחוות הדעת הראשונה). בנוסף, ציין המומחה, בחוות הדעת השנייה, כי בעקבות שיחה עם הצדדים גילה כי השטח החלופי שקיבל לוי נגוע בחציו במזיק הקרוי "סעידה", המעכב את גידול הנענע/מנטה במקום (להלן: המזיק). עקב כך, קבע המומחה כי יש להתייחס לאותו החלק (12.5 דונם) כשטח הטעון פעולות הכנה מקדימות, כך שהפסד ההכנסה בגין השטח הנגוע יחושב לפי מועד מאוחר יותר בו ניתן היה לזרוע את השטח (כך שתקופת אובדן ההכנסה בגין השטח החלופי הנגוע ארוכה יותר ביחס לזו של השטח החלופי התקין). כמו כן, במסגרת חוות הדעת השנייה ערך המומחה שינוי ביחס למקדם ההיוון לפיו חושב שווי אבדן הרווחים עד לתום תוחלת חיי הגידול – בעוד שבחוות הדעת הראשונה נערכו החישובים לפי מקדם היוון של 7% לשנה, בחוות הדעת השנייה נערכו החישובים לפי מקדם היוון של 10% לשנה (שינוי המקטין, כמובן, את הסכום לתשלום). בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 24.1.2019, הודיע המומחה כי גילה שעליו לערוך תיקון נוסף בחוות הדעת, הנוגע לאופן חישוב יבול גידולי הנענע/מנטה (ולעובדה כי הקציר הראשון של הנענע/מנטה מניב פחות יבול ביחס לקציר מאוחר יותר) ואי לכך, ביום 27.1.2019 הגיש המומחה חוות דעת שלישית, בה הפחית, בהתאם, את סכום הפיצוי המגיע ללוי (להלן: חוות הדעת השלישית). פסק הדין של בית המשפט קמא במסגרת הסיכומים שהגישו לבית המשפט קמא, טענו יעקב ולוי כי יש לפסול את חוות הדעת שהגיש המומחה. זאת, בין היתר, מן הטעם שהמומחה פעל בשיתוף פעולה עם האגודה וביסס את חלק ממצאיו על מפת המדידה, אותה קיבל במעמד צד אחד, תוך הסתרת העניין, באופן המקים, לטענתם, חשש לניגוד עניינים. בית המשפט קמא דחה את הטענה לעניין פסילת חוות הדעת המאוחרות, בקבעו כי המומחה פעל באופן תקין, בהגינות ובשקיפות מלאה. עוד הוסיף בית המשפט קמא כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר, וכי היה באפשרות יעקב ולוי להתנגד להגשת מפת המדידה בשלב מוקדם יותר. ואולם, בית המשפט קמא קבע כי הוא יתייחס בפסק דינו גם לחוות הדעת הראשונה (ובכלל, לשלושת חוות הדעת), חרף עמדת המומחה לפיה חוות הדעת האחרונה מבטלת את אלה שקדמו לה. האגודה טענה כי יעקב ולוי אינם זכאים לפיצוי בהתאם להחלטת האסיפה הכללית משנת 2006, משום שאין מדובר בהפקעת מקרקעין, אלא בהשבתו לרשות מקרקעי ישראל, בהתאם להסכם המשבצת. חרף זאת, הסכימה האגודה בסיכומיה כי יינתן לתובעים פיצוי עבור המחוברים. ואולם, האגודה טענה כי ההחלטה האמורה, הקובעת פיצוי בגין המונח "מחוברים", אינה כוללת פיצוי גם בגין גידולים, כך שיעקב ולוי אינם זכאים לפיצוי עבור הגידולים בשטחים שעיבדו. בית המשפט קמא דחה טענה זו, וקבע כי יעקב ולוי, אשר השקיעו כדי לפתח את הגידולים, וניזוקו מדרישת ההשבה, זכאים לפיצוי עקב הפגיעה ברכושם. בית המשפט קמא אף ציין כי שלילת פיצוי עבור הגידולים עלולה להביא להתעשרות בלתי מוצדקת של האגודה, שכן הפיצוי שהתקבל מרמ"י היה מבוסס על התייחסות למקרקעין כאל מקרקעין מעובדים. פסק הדין של בית המשפט קמא – חישוב הפיצוי המגיע ליעקב בית המשפט קמא קבע כי מאחר שצוין בחוות הדעת הראשונה כי גידולי המנטה של יעקב הועתקו בשנת 2016 לשטח שהחזיק, הנמצא במושב זיתן, יעקב זכאי לפיצוי בגין גידולים אלה בשווי עלויות ההעתקה והפסדי ההכנסה (עד לקבלת יבול בחלקה שבמושב זיתן) בלבד, כאילו מדובר בקרקע חלופית. בית המשפט קמא דחה את טענתו של יעקב לפיה אין לראות בשטח האמור קרקע חלופית משלא מדובר בקרקע אשר ניתנה לו על ידי האגודה למטרת ההעתקה של הגידולים. זאת, בשל חובת הקטנת הנזק, אשר מכוחה היה על יעקב להעביר את הגידולים לשטח שעמד לרשותו במושב זיתן, גם אם לא היה מדובר בקרקע חלופית שניתנה לו. כמו כן, ציין בית המשפט קמא כי יעקב פגע באפשרות הערכת תוחלת חיי גידולי המנטה שלו בכך שהעתיק אותם לשטח שבמושב זיתן טרם ביקורו הראשון של המומחה במקרקעין. בסיכומו של דבר נקבע כי הפיצוי המגיע ליעקב בגין עלות העתקת המנטה ואובדן הכנסה יעמוד על 269,399 ש"ח, וסך כלל הפיצוי (הכולל גם פיצוי בגין המחוברים ובגין גידולים אחרים שנמצא כי יעקב זכאי לפיצוי בגינם) יעמוד על סך של 398,405 ש"ח. פסק הדין של בית המשפט קמא – חישוב הפיצוי המגיע ללוי כאמור, בחוות הדעת הראשונה קבע המומחה כי היקף שטח גידולי הנענע/מנטה של לוי היה 34.1 דונם (בהתבסס על המדידה שערך בעצמו), ואילו בחוות הדעת השנייה והשלישית קבע המומחה כי ההיקף הוא 26.741 דונם (בהתבסס על מפת המדידה והאימות שבוצע בשטח לאחר מסירתה). כמו כן, קבע המומחה כי האגודה העבירה ללוי שטח חלופי בהיקף של 25 דונם, ועל כן מתוך ההיקף הכולל של שטח גידולי הנענע/מנטה של לוי, חישוב הפיצוי בגין 25 דונם מתוכו יחושב לפי עלויות העתקה ואובדן הכנסה אגב ההעתקה (כאילו לוי העתיק את הגידולים לשטח זה, על אף שלא עשה כן בפועל), והיתר יחושב לפי שווי הרווחים עד לתום יתרת תוחלת חיי הגידולים. לוי טען כי אכן קיבל מיו"ר ועד האגודה, מר בני יעקב (להלן: יו"ר הוועד), שטח בגודל 25 דונם, אולם לטענת לוי אין מדובר בקרקע חלופית שניתנה לו בגין דרישת ההשבה, אלא בקרקע שניתנה לו למטרת "וויסות קרקעות". משכך, טען לוי כי יש לחשב את היקף שטח גידולי הנענע/מנטה שלו, כולו, לפי שיטת החישוב השנייה (שווי רווחים עד לתום יתרת תוחלת חיי הגידולים). מנגד, האגודה טענה כי היא העניקה ללוי שטח חלופי, שהיה גדול מ-25 דונם, ועמד על סך של כ-50 דונם, מתוכם 25 דונם הועברו ללוי על ידי יו"ר הוועד כפי שהודה לוי, ו-25 דונם נוספים הועברו ללוי על ידי יעקב. בית המשפט קמא קבע, בדומה לקביעתו בעניין יעקב, כי בשל חובת הקטנת הנזק, היה על לוי להעביר את גידולי הנענע/מנטה לשטח שמוסכם כי עמד לרשותו בגודל 25 דונם (בין אם מדובר בשטח שניתן כשטח חלופי ובין אם לא). ביחס לשטח בן 25 הדונם הנוספים שטענה האגודה שקיבל לוי מיעקב, קבע בית המשפט קמא כי לפי עדותו של יו"ר הוועד, שטח זה הועבר ללוי שלושה חודשים לאחר מועד ההשבה, כך שעד למועד זה, לוי היה יכול להעתיק גידולי נענע/מנטה בהיקף של 25 דונם בלבד. על כן, נקבע כי חישוב הפיצוי על דרך של קיום שטח חלופי יעשה רק ביחס ל-25 דונם מתוך סך השטח שהחזיק לוי, והפיצוי בגין יתרת השטח יחושב לפי שווי הרווחים עד לתום יתרת תוחלת חיי הגידולים. ביחס לשטח שקיבל לוי מיו"ר הוועד, בית המשפט קמא קיבל את טענתו של לוי לפיה המזיק פגע באפשרות לזרוע גידולי מנטה בכל היקף השטח בגודל 25 דונם (ולא רק בחציו, כפי שנקבע בחוות הדעת השנייה והשלישית), וקבע כי יש להתייחס לכלל השטח כאל שטח נגוע, במובן זה ששווי אבדן ההכנסה יחושב כאילו ניתן היה לזרוע את כלל השטח במועד מאוחר יחסית. ביחס ליתרת שטח גידולי המנטה של לוי, אותו יש לחשב לפי שווי הרווחים עד לתום תוחלת חיי הגידולים, קבע בית המשפט קמא כי הוא מקבל את ממצאי חוות הדעת השנייה בהקשר זה, כך שמדובר בשטח בהיקף של 1.741 דונם בלבד (ולא 9.1 דונם). בהקשר זה טענו יעקב ולוי נגד מהימנותה של מפת המדידה. לטענתם, מחקירתו של המודד בן נתן עלה כי המדידה לא בוצעה על ידי בן נתן עצמו (או על ידי מודד מוסמך אחר), אלא על ידי עובד ממשרדו של בן נתן, מר גיא כהן (להלן: כהן), שאינו מודד מוסמך. משכך אף נטען כי עדותו של בן נתן היא מפי שמועה ולכן אסורה. עוד נטען כי המדידה כללה שטחי גידול בלבד, מבלי שנמדדו מטרוקות (שבילים), וכי המדידה נעשתה בליוויו של יו"ר הוועד, אשר הנחה את כהן לגבי גבולות השטח שיש למדוד, באופן אשר הטה את המדידה. כמו כן, נטען כי העובדה שכהן לא הגיש תצהיר ולא הובא לעדות עומדת לחובת האגודה. בית המשפט קמא דחה טענות אלה וקבע כי מפת המדידה מהימנה, תוך שחזר וקבע כי המומחה פעל באופן תקין בהסתמכותו על מפת המדידה (בכך שמסר הודעה על כך לבית המשפט, נפגש לאחר שקיבל את מפת המדידה עם יעקב ולוי וביצע בדיקה נוספת במקרקעין בעצמו). עוד קבע בית המשפט קמא כי הנושא בנטל הוכחת גודלו של השטח הוא לוי, וכי לוי לא הביא, במסגרת חקירתו של בן נתן, כל אסמכתא המעידה על שטחים שלא נכללים לגישתו במפת המדידה. באשר למקדם ההיוון, בחוות הדעת הראשונה ציין המומחה מקדם היוון של 7%, ואילו בחוות הדעת השנייה והשלישית שינה את מקדם ההיוון ל-10%, תוך שהסביר כי נפלה "טעות סופר" בהקשר זה בחוות הדעת הראשונה. האגודה טענה כי יש לקבל את הסברו של המומחה ולהעמיד את מקדם ההיוון על 10%, בעוד שיעקב ולוי התנגדו לכך, וטענו כי מקדם ההיוון צריך לעמוד על 7%. יעקב ולוי סמכו טענתם על פסיקה אשר נקבע בה כי יש להעמיד את מקדם ההיוון על 7% בהתאם לתחשיבי משרד החקלאות. לתמיכה בטענתם, במסגרת שאלות ההבהרה, הפנו יעקב ולוי לחוברת של משרד החקלאות ופיתוח הכפר מנובמבר 2015 (להלן: החוברת), בה צוין כי "ריבית ריאלית שנתית להיוון 7%". האגודה טענה, בהסתמך על עמדת השמאי, כי לא ניתן להסתמך על חוברת זו, משום שהנתונים שבה מתייחסים לתחשיבי "כדאיות השקעות", בעוד שהתחשיב בגדר חוות הדעת עוסק "בהיוון הכנסות" (וכולל את גורמי הסיכון ואי הוודאות שבקבלת היבולים והמחירים לאורך זמן). בית המשפט קיבל את טענותיהם של יעקב ולוי בעניין זה, וקבע כי ניתן להסתמך על הנתון בחוברת, וזאת מאחר ששני סוגי התחשיבים מחושבים באופן דומה. על כן, נקבע כי לצורך חישוב פיצויי אובדן הרווחים, מקדם ההיוון יהיה 7%. בסיכומו של דבר נקבע כי פיצויו של לוי יחושב על בסיס הממצאים בחוות הדעת השנייה והשלישית, אולם במקדם היוון של 7%, כפי שנקבע בחוות הדעת הראשונה. סך הפיצוי שנפסק ללוי מורכב מפיצוי בגין עלות העתקת גידולי הנענע/מנטה ואובדן הכנסה (עד להנבת יבול) ביחס לשטח של 25 דונם, אשר הועמד על סך של 408,024 ש"ח; פיצוי בגין שווי גידולי הנענע/מנטה ביחס לשטח של 1.741 דונם, לפי מקדם היוון של 7%, עבור 10 שנות גידול שנותרו לפי תוחלת חיי הגידולים, אשר הועמד על סך של 201,774.9 ש"ח; פיצוי בגין מחוברים בסך של 14,896 ש"ח. כך, נקבע כי סך הפיצוי ללוי עומד על כ-734,000 ש"ח. פסק הדין של בית המשפט קמא – הטענה לזכות לפיצוי בגין מרכיב הקרקע יעקב ולוי טענו כי מעמדם הקנייני כלפי האגודה שווה למעמד של חוכרים לדורות, הנובע מהעובדה כי הם החזיקו ועיבדו את השטחים הרלוונטיים במשך שנים רבות. משכך, נטען כי יעקב ולוי זכאים לפיצוי לא רק בגין המחוברים (כולל הגידולים) אלא גם בגין מרכיב הקרקע. בית המשפט קמא קבע כי טענתם של יעקב ולוי לא הוכחה, והיא אינה מתיישבת עם המבנה של הסכם המשבצת. זאת, בפרט בהתחשב בכך שדמי השכירות, וכן דמי חשבונות המים, שולמו, לפי הסכם המשבצת, לאגודה ולא ישירות לרמ"י. בית המשפט קמא דחה גם את טענת המערערים לפיה השקעותיהם במקרקעין מקנות להם אינטרס ציפייה בר-הגנה בקרקע. זאת, לנוכח החלטת האסיפה הכללית משנת 2006, בה נקבע במפורש כי הפיצוי בגין הפקעה או שינוי ייעוד של חלקות ב' יועבר לידי האגודה, וכי למחזיק או למעבד הקרקע תעמוד זכות לפיצוי רק בגין המחוברים. נקבע כי החלטה זו גודרת את ציפיותיהם של יעקב ולוי, כמו גם את זכאותם לפיצוי ביחס לקרקע. כמו כן, נקבע כי שעה שהמערערים הסתמכו על החלטה זו בטענתם לפיצוי בגין המחוברים, אין זה ראוי כי יבקשו להתעלם ממנה בכל הקשור לפיצוי בגין הקרקע. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה התנהלותם לאורך זמן זיכתה אותם בזכות בלתי מוגבלת בזמן להמשיך ולשכור את המקרקעין. זאת, בהסתמך על סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, לפיו, במקום שבו לא הוסכם על תקופת השכירות, יהיה רשאי כל צד לסיים את השכירות באמצעות מתן הודעה לצד השני. מהטעמים שפורט לעיל, תביעתם של יעקב ולוי התקבלה בחלקה, במובן זה שנקבע כי השניים זכאים לחלק מן הפיצויים שקיבלה האגודה מרמ"י, בגין המחוברים והגידולים בחלקות שעיבדו בלבד. לזכות יעקב נפסק סך של 398,405 ש"ח ולזכותו של לוי נפסקו 734,000 ש"ח. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי הסכומים שנפסקו ליעקב וללוי ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממועד הפינוי (30.4.2017). כמו כן, חייב בית המשפט קמא את האגודה בהוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 180,000 ש"ח. ערעורו של לוי (ע"א 2298/21) לוי שב וטען, במסגרת הערעור שהגיש, כי אין לקבל את חוות הדעת המאוחרות של המומחה, מאחר שהמומחה פעל, לטענתו, במשוא פנים. כמו כן, טען לוי כי חוות הדעת המאוחרות מסתמכות על ביקורו השני של המומחה במקרקעין, אשר אירע לאחר מועד הפינוי, ומכאן שהן מנוגדות למנדט שנתן בית המשפט למומחה לבחינת מצב הדברים בשטח טרם מועד הפינוי, ואינן משקפות את מצב השטח למועד זה. בהקשר זה, שב וחזר לוי על הטענות שהועלו בפני בית המשפט קמא לעניין אי מהימנותה של מפת המדידה, ובתוך כך הטענה כי כהן אינו מודד מוסמך ומשכך אין להסתמך על ממצאי מפת המדידה; הטענה כי עדותו של בר נתן היא בגדר עדות מפי שמועה; הטענה כי המדידה שביצע כהן הייתה מוטית בשל מעורבותו של יו"ר וועד האגודה בביקור; הטענה כי המדידה לא כללה את כלל השטח (לרבות מטרוקות ושטחים שנקצרו); וכן הטענה כי העובדה שהאגודה נמנעה מלהביא את כהן לעדות פועלת לחובתה. לוי הוסיף כי כל אלה הביאו לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, ועל כן אין להסתמך על הקביעה בחוות הדעת המאוחרות לעניין גודל השטח שבו גידל נענע/מנטה. עוד טען לוי כי חשבונות המים מלמדים על כך שהיקף השטח הוא כפי שנקבע בחוות הדעת הראשונה. לוי הוסיף וטען כי שגה בית המשפט קמא בכך שהתייחס לשטח הנוסף כאל שטח חלופי במסגרת חישוב הפיצוי המגיע לו. לוי שב וטען כי השטח בן 25 הדונם ניתן לו במסגרת ויסות קרקעות ולא כקרקע חלופית לאור דרישת ההשבה. לוי הלין על כך שהמומחה כלל לא ביקר בשטח זה, ובכל זאת התייחס אליו בחוות הדעת. כמו כן, טען לוי כי שגה בית המשפט קמא בכך ששייך את השטח הנוסף דווקא לגידולי הנענע/מנטה. עוד טען לוי כי האפשרות התיאורטית לגידול הנענע/מנטה בשטח אחר אינה גורעת מהנזק לצמיתות שנגרם לו בשל פינוי הקרקע ואובדן "אמצעי הייצור" בחלקה. לבסוף, טען לוי כי יש לפצות אותו ואת יעקב בגין פגיעה ב-"אמצעי הייצור" שלהם, היינו – בגין נטילת הקרקע עצמה. לעניין זה חזר לוי על טענתו לפיה יעקב והוא הינם במעמד של חוכרים לדורות בקרקע. כמו כן, נטען כי יש להתחשב באינטרס הציפייה של השניים לרכישת זכויות ארוכות טווח בקרקע, ובאינטרס ההסתמכות שלהם הנובע מהחזקה ארוכת השנים בקרקע. לבסוף טען לוי, בתמצית, כי הוא זכאי לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, משום שנוצר מצב שבו האגודה מתעשרת על חשבונו ועל חשבון יעקב שלא כדין. מנגד, האגודה, בתגובתה לערעור, טענה כי אין כל בסיס לטענתו של לוי לפיה הוא ויעקב הם בעלי זכויות קנייניות בחלקות. נטען כי לאור עקרון השוויון בין חברי האגודה, לכל החברים זכויות שוות באמצעי הייצור, לרבות בקרקעות חלקות ב', ועל כן, אין ממש בטענה לפיה הקרקע הייתה בגדר אמצעי ייצור של יעקב ולוי, אלא היא מהווה אמצעי ייצור של כלל חברי האגודה. העובדה שיעקב ולוי עיבדו והחזיקו ברשותם את הקרקעות, במשך שנים, אינה מונעת מהאגודה להשיב אותן לידיה, בהתאם לצרכיה. כמו כן, נטען כי הקרקעות שבמחלוקת אינן חלק מנחלתם של יעקב ולוי, אלא "קרקעות עודפות", שקיבלו ברשות מהאגודה. נטען כי על פי ההסדר שבין האגודה וחבריה, קרקעות עודפות בחלקות ב', שחברי אגודה לא ירצו לעבדן, יימסרו באופן זמני לחברי אגודה אחרים, תמורת תשלום שנתי, ומאידך, כל חבר אגודה שלא ניצל חלקות ב' מזוכה בגין חלקו היחסי בחלקות ב'. על כן, האגודה טענה כי יעקב ולוי קיבלו את הקרקעות העודפות שלא עקב זכות קניינית המוקנית להם, וכי משום שמדובר בקרקע עודפת, רשאית האגודה לדרוש אותה חזרה. עוד טענה האגודה כי היא עצמה אינה בעלת מעמד של חוכרת לדורות במקרקעין, אלא בעלת זכות שכירות בלבד לתקופה בת חמש שנים המתחדשת מעת לעת, ומשכך ליעקב וללוי, שזכויותיהם יונקות מזכויותיה, לא יכולות להיות זכויות בעלות מעמד גבוה יותר מאלה שיש לאגודה עצמה במקרקעין. כמו כן, נטען כי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט קמא היה בעניין פיצויים בגין העתקה בלבד, ולכן אין מקום לפסוק פיצויים בגין זכויות במקרקעין. לעניין גודלו של שטח גידולי הנענע/מנטה שעיבד לוי, טענה האגודה כי האופן שבו ביצע המומחה את מדידת השטח, קרי – באמצעות גלגל מדידה, תוך מדידה לא מדויקת של אורך ורוחב החלקה, תוך הכפלת האורך המחושב ברוחב המחושב למרות שלא מדובר בחלקה ריבועית (ובכך כללה המדידה שטח "מגרעת" שאינו נכלל בשטחו של לוי), ותוך שהחישוב נסמך על תצלום אווירי מבלי שהמודד מוכשר לערוך חישוב שכזה – אינו מאפשר להסתמך על מדידה זו. עוד נטען כי אין כל פגם בכך שהמומחה אימץ לחוות דעתו מפת מדידה שהכין מומחה אחר, וכי מינוי מומחה מטעם בית המשפט לעניין מסוים אינו חוסם בעל דין מלהביא חוות דעת של מומחים נוספים לעניינים שבהם לא מונה מומחה מטעם בית המשפט (שכן, לפי הנטען, המומחה בענייננו הובא כדי להעריך את שווי הגידולים ועלות העתקתם ולא כדי למדוד את שטחם של אותם גידולים). כמו כן, נטען כי מקובלת הפרקטיקה לפיה מודד מוסמך מבסס את חוות דעתו על בדיקות שביצע עובד מטעמו, כך שבן נתן היה רשאי להסתמך על בדיקותיו של כהן. עוד נטען כי אין זה סביר שבין שני הביקורים של המומחה בשטח חל שינוי באשר למצב השטח, וכי המומחה פעל כדין בכך שהודיע על קבלת מפת המדידה, פגש את הצדדים, במקרקעין, לאחר מכן, ואפשר להם להתייחס לכך. עוד נטען כי היה על לוי להביא ראיות להוכחת גודל השטח שעובד על ידו בפועל, בשל היותו התובע, ומשלא עשה כן, הדבר יוצר חזקה לחובתו. לעניין טענתו של לוי לפיה הוא זכאי לפיצויים בגין אובדן רווחים, טענה האגודה כי לפי החלטת האסיפה הכללית משנת 2006, נקבע כי יעקב ולוי זכאים לפיצוי בגין המחוברים בלבד, ולא בגין אובדן רווחים עתידיים. עוד חזרה וטענה האגודה כי ללוי הייתה האפשרות לקבל 25 דונם נוספים לאלה שהחזיק בעת הפינוי, כך שהיה באפשרותו להעתיק את כלל הגידולים לשטחים אחרים. כמו כן, טענה האגודה כי ככלל אין היא מחויבת במתן קרקע חלופית לחקלאים במקרה של השבת קרקע שעיבדו. ערעורו של יעקב (ע"א 1891/22) יעקב טען כי העובדה שעמדה לרשותו חלקה אחרת לעיבוד, במושב זיתן, אינה גורעת מזכותו לפיצוי מלא עבור אובדן הרווחים, וזאת משום שלא מדובר בקרקע חלופית שניתנה לו על ידי האגודה אלא באמצעי ייצור נוסף שעמד לרשותו. יעקב טען כי חישוב הפיצוי שאומץ בפסק הדין, המתחשב בקרקע אשר במושב זיתן, משמעו שלילת הקרקע הנ"ל כאמצעי ייצור העומד לרשותו. עוד טען יעקב כי הסיבה שבגינה העתיק את גידולי המנטה בשלב מוקדם יחסית (טרם מועד ביקורו הראשון של המומחה) הייתה נכונותו לקיים את דרישת פינוי המקרקעין של האגודה, וכי משמעות פסק הדין הינה שאם לא היה נענה לפינוי, אלא ממתין ל-"פינוי כפוי", סביר כי היה זוכה לפיצוי גדול יותר בגין אובדן רווחים. על כן, נטען כי תוצאת פסק הדין של בית המשפט קמא אינה הוגנת בהקשר זה, וכי יש להתערב בה. כמו כן, התייחס יעקב לקביעת בית המשפט קמא לפיה לא ניתן להעריך את גיל גידולי המנטה שגודלו על ידו (עקב עקירתם טרם ביקר המומחה בשטח), וטען כי בפני בית המשפט קמא עמדו נתונים אשר הצביעו על כך שהמנטה הייתה בת 4 שנים במועד הביקור – נתונים מתוך חוות הדעת של המומחה (אשר קבע כי תוחלת החיים שנותרה לגידולי המנטה של יעקב היא 10 שנים), וכן על חוות דעת של שמאי נוסף, מר אייל שפירא (להלן: שפירא), אשר הוגשה מטעמם של יעקב ולוי למומחה. כמו כן, יעקב חזר על טענותיו של לוי לעניין מעמדם במקרקעין כחוכרים לדורות, וזכותם הנטענת לפיצוי בגין מרכיב הקרקע. האגודה, בתגובתה, ציינה כי כל טענותיה לגבי ערעורו של לוי יפות גם לערעורו של יעקב. עוד הוסיפה האגודה כי העובדה שלא היא זו שסיפקה ליעקב את הקרקע החלופית, אינה מצדיקה מתן פיצוי בגין אובדן רווחים. ערעורה של האגודה (ע"א 4013/21) האגודה טענה כי היא בעלת הזכויות היחידה מול רמ"י, בין היתר על סמך העובדה כי יעקב ולוי אינם צד להסכם המשבצת, וכי זכויותיהם בקרקע הוקצו להם על ידי האגודה ובאופן זמני בלבד. כמו כן, טענה האגודה כי החלטת האסיפה הכללית משנת 2006 קבעה פיצויים למחזיקי ומעבדי הקרקעות אך ורק בגין המחוברים, וכי אין לכלול במסגרת זו פיצויים על אבדן רווחים עתידיים בגין אותם מחוברים. האגודה טענה כי על פי ההסדר הדיוני שהתקבל בין הצדדים, ביום 6.2.2017, המומחה היה צריך לחשב את עלות העתקת הגידולים בלבד. האגודה הפנתה בהקשר זה לדבריו של בית המשפט קמא בהחלטתו בעניין ההסדר הדיוני מהמועד האמור: "התובעים והנתבעת 1 נתנו את הסכמתם לפינוי עד ליום 30.4.2017, וזאת בשים לב שהשטחים כרגע מעובדים, ועל מנת למנוע פגיעה בגידולים ולאפשר את העתקת השתילים" (ההדגשה שלי – י' כ'), וטענה כי דברים אלו משקפים את תכלית מינויו של המומחה. על כן, נטען כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 12.7.2017, אשר אפשרה למומחה, במסגרת תיקון חוות הדעת הראשונה, בניגוד לעמדת האגודה, לבחון פיצוי בגין אובדן רווחים. עוד טענה האגודה כי שגו המומחה ובית המשפט קמא עת קבעו כי עמדה ללוי קרקע חלופית בהיקף של 25 דונם ולא בהיקף של 50 דונם, ומשכך שגה בית המשפט קמא עת פסק לטובתו של לוי פיצוי בגין אובדן רווחים. נטען כי תצהירו של יו"ר הוועד תומך בטענה זו לעניין גודל השטח שניתן ללוי, וכי אף לוי עצמו הודה במסגרת חקירתו הנגדית בכך שקיבל 50 דונם. על כן, נטען כי במסגרת קביעתו של בית המשפט קמא לעניין חובת הקטנת הנזק המוטלת על לוי, היה על בית המשפט קמא להביא בחשבון את כלל שטח זה בחישוב הפיצוי, כך שלוי היה זכאי לפיצוי בגין עלויות ההעתקה בלבד. לחלופין, ועל בסיס קביעתו של בית המשפט קמא כי 25 דונם מתוך 50 הדונם נמסרו ללוי רק שלושה חודשים לאחר מועד ההשבה, נטען כי היה מקום להתחשב בזמינות הקרקע הנוספת (אף במועד שהינו מאוחר מעט למועד הפינוי), ולהקטין את התקופה שעל פיה חושב הפיצוי בגין אובדן רווחים, כך שהנזק שנגרם ללוי אינו עולה כדי 10 שנות גידול מנטה, אלא שלושה חודשים בלבד. כמו כן, טענה האגודה כי שגה בית המשפט קמא בכך שהתערב בקביעת המומחה באשר לאופן שבו יש להתחשב בשטחו של לוי הנגוע במזיק, וקבע כי במקום שהמזיק השפיע על גידול המנטה במחצית מהקרקע החלופית (12.5 דונם), הוא השפיע על כולה (25 דונם), באופן אשר הגדיל את פיצויי אובדן ההכנסה בגין העתקת גידולי המנטה לשטח זה. האגודה טענה כי לא היה מקום להתערב בקביעת המומחה, כפי שהופיעה בחוות הדעת המאוחרות, לפיה מקדם ההיוון עומד על 10% ולא על 7%. נטען כי מדובר בעניין שבמומחיות, ואינו בגדר ידיעה שיפוטית. זאת, בייחוד בהינתן שלא הייתה מונחת לפני בית המשפט קמא חוות דעת אחרת אשר תמכה בנתון זה. האגודה טענה כי יש לקבל את הסברו של המומחה לגבי אי הרלבנטיות של נתון ההיוון אליו הפנו יעקב ולוי בחוברת, בשל ההבדל שבין תחשיבי "כדאיות השקעות" לבין "היוון הכנסות". בהקשר זה הוסיפה האגודה וטענה כי קריאת החוברת בשלמותה (כולל העמוד האחרון שלטענת האגודה הוסתר על ידי יעקב ולוי בפני בית המשפט קמא), מוליכה לנתון היוון העומד על 11%, ומכאן שקרוב לנתון שהמומחה קבע (10%) ואף עולה עליו. עוד טענה האגודה כי שגה בית המשפט קמא בעת שהסתמך על פסיקת בית המשפט המחוזי, בה"פ 113/04 מוארמן נ' רשות הנמלים (10.2.2005) (להלן: עניין מוארמן), מאחר ובעניין זה הסתמך בית המשפט המחוזי, גם הוא, על תחשיבי משרד החקלאות שבחוברת, באופן חלקי ושגוי. האגודה טענה כי שגה בית המשפט קמא משפסק פיצוי ליעקב בגין העתקת המנטה, בעוד שיעקב לא הוכיח כי גידל מנטה בחלקה שעיבד, ולא הוכיח כי נשא בעלויות בגין העתקת גידולי המנטה. האגודה טענה כי יעקב עצמו לא טען במסגרת תצהירו כי הוא גידל מנטה בשטחו, וכי עדותו המאוחרת בעניין, במסגרתה טען כי גידל מנטה, הייתה בגדר הרחבת חזית. בנוסף, טענה האגודה כי יעקב לא זכאי לפיצוי בגין גידולים לכאוריים אלה, הן משום שהעובדה שעקר את גידולי המנטה לפני מועד הפינוי מלמדת על כך שהגידולים סיימו את חייהם, והן משום שיעקב קיבל פיצוי על חלקה זו עבור גידולים עונתיים, וכי מתן פיצוי נוסף בגין העתקת המנטה, שנעשתה מרצונו ומשיקוליו של יעקב, יביא לכפל פיצוי. לטענת האגודה, לא היה מקום לפסיקת ריבית והצמדה לצד הפיצויים, מאחר שמכוח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, כספי הפיצויים הועברו לקופת בית המשפט ולא אל האגודה, ועל כן האגודה לא נהנתה מריבית שנצברה בגין כספים אלה. לבסוף, טענה האגודה כי מאחר שיעקב ולוי זכו רק בחלק מסוים וקטן יחסית מתביעתם, לא היה מקום לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 180,000 ש"ח, ומכאן שיש להתערב בקביעה זו ולהפחית את סכום ההוצאות שנפסק. יעקב ולוי, בתגובותיהם לערעור האגודה, טענו כי מדובר בערעור סרק, שכל מטרתו היא להוות משקל נגד לערעוריהם. לוי טען כי אין לקבל את טענת האגודה לפיה הוסכם במסגרת ההסדר הדיוני כי המומחה יעריך את עלויות ההעתקה בלבד, שכן בית המשפט קבע במפורש כי מטרת חוות הדעת הייתה לקבוע את שווי הגידולים והמחוברים, וכי אובדן רווחים הוא חלק בלתי נפרד משווי הגידולים. כמו כן, לוי התייחס לטענת האגודה לפיה הועבר אליו שטח נוסף בסך של 50 דונם, וטען כי האגודה לא עימתה מול יעקב את הטענה לפיה הוא העביר ללוי שטח של 25 דונם נוספים במסגרת חקירתו, וכי הדבר עומד לחובתה. יעקב בתגובתו טען כי טענת האגודה לכפל פיצוי עלתה רק בסיכומיה ולכן היא בגדר הרחבת חזית. בקשת האגודה להוספת ראיה ביום 22.6.2021 הגישה האגודה בקשה לבית משפט זה להוספת ראיות בערעור, והן: "(א) שתי חוברות של משרד החקלאות בעניין 'תחשיבי השקעות במטעים מהקמה ועד פוריות מלאה' מהשנים 2017 ו-2020. (ב) דו"ח סופי לתוכנית מחקר לקרן המדען הראשי של משרד החקלאות: ישראל פינקלשטיין ושירה זיו 'ביטוח הכנסה כתחליף לביטוח יבולים בחקלאות' (2015). (ג) מאמר מאת המומחה אסף שחפמן 'היוון הכנסות והיוון הוצאות בחקלאות' מקרקעין וערכם קכט (2006)". לעניין החוברות, טענה האגודה כי בעמוד האחרון של החוברת, אשר לא היה בפני בית המשפט קמא, מופיעה שורה הכוללת שני נתונים משמעותיים לצורך חישוב מקדם ההיוון, כפי שמובאת בבקשה: "ריבית ושונות: שונות ובלתי צפוי מראש 2.5% על סך הוצאות, וריבית הון חוזר 1.5% על סך ההוצאות". על כן, נטען כי סכומם של כל הנתונים המפורטים בחוברת (7% היוון, 2.5% שונות ובלתי צפוי ו-1.5% ריבית) מלמדים על מקדם היוון של 11%. כך, נטען כי גם שני המאמרים שהאגודה מבקשת הוספתם, מלמדים על מקדם היוון הגבוה מ-7%. דיון והכרעה הדיון וההכרעה בשלושת הערעורים שבפנינו ייעשה, להלן, באופן הבא: תחילה אעמוד על מספר נקודות הרלבנטיות לכלל הערעורים; לאחר מכן אתייחס לפיצוי המגיע ליעקב ולעיקר הטענות בהקשרו; בשלב הבא אתייחס לפיצוי המגיע ללוי ולעיקר הטענות בהקשרו; ולבסוף אתייחס לסיכום הסעדים הנובעים מההכרעות דלעיל והכרעה בשאלות אחדות בהקשרם. נקודות המשותפות לערעורים – הפיצוי המגיע לתובעים, על מה? טענתם המרכזית של יעקב ולוי הייתה והינה כי בצד זכאותם לפיצוי בגין המחוברים, הם זכאים לפיצוי גם בגין מרכיב הקרקע שעובדה על ידם והושבה לרמ"י. יצוין כי בפתח הדיון בפנינו ובהמלצתנו, הסכים בא-כוחם של יעקב ולוי לחזור בו מטענה זו. אולם, בהמשך טען (וחזר וטען) לזכותם של מרשיו לפיצוי בגין מה שכונה על ידו "אובדן אמצעי הייצור", המגלם את האפשרות להשתמש בקרקע לצורך גידולים חקלאיים ללא הגבלת זמן. ברי כי המונח "אובדן אמצעי הייצור" אינו אלא ניסוח שונה לאותה טענה בדבר זכות לפיצוי בגין מרכיב הקרקע. לפיכך, אין מנוס מלהכריע גם בטענה זו של יעקב ולוי. אפתח ואציין כי לדעתי צדק בית המשפט קמא כאשר דחה את הטענה האמורה. בהקשר זה חשוב להזכיר כי לאחר ההסדר הדיוני שנעשה בתחילת ההליך בבית המשפט קמא, אין עסקינן עוד בתביעה שעניינה הזכות לפיצוי מרמ"י, אלא במחלוקת לעניין אופן החלוקה של הפיצוי שהוסכם והתקבל בפועל מרמ"י, בין יעקב ולוי לבין האגודה. משזוהי המחלוקת, שמורה חשיבות מכרעת להסדר המוסכם שנקבע לעניין זה בהחלטת האסיפה הכללית משנת 2006: כפי שצוין לעיל, על רקע הפקעות של חלקות ב' של המושב, התקבלה בפברואר 2006 החלטה באסיפה הכללית של האגודה, המתייחסת, בין היתר, בדיוק לסוגיה דנן – הזכות לפיצוי במצב של הפקעה או שינוי יעוד בעתיד. הסעיפים הרלבנטיים לענייננו הינם סעיפים 6 ו-7 לאותה החלטה, הקובעים כדלקמן: "6. פיצויים שיתקבלו בגין הפקעה/שינוי ייעוד על קרקע שהנה חלקה א', רשומה או ל[א] רשומה, הפיצוי יהיה לחבר בעל הזכויות. 7. פיצוי שיתקבל בגין הפקעה/שינוי יעוד על יתרת השטח, רשומה או לא רשומה (חלקות ב') הפיצוי יהיה לאגודה (לטובת חבריה) הפיצוי על מחוברין[ם] יהיה למחזיק/למעבד." אין מחלוקת בין הצדדים על תוקפה המחייב של ההחלטה האמורה (ושניהם, כל אחד בהקשרים הנוחים לו, הסתמכו עליה), והאמור בה הינו חד-משמעי: בעוד שבאשר לחלקות א' הפיצוי במקרה של הפקעה או שינוי ייעוד יוקנה ל-"חבר בעל הזכויות", הרי שבהפקעה או שינוי ייעוד של חלקות ב', הפיצוי "יהיה לאגודה (לטובת חבריה)" ואילו למחזיק/למעבד הזכות לפיצוי בגין המחוברים בלבד. הוראת סעיף 7 לעיל (בוודאי כאשר קוראים אותה יחד ובהשוואה להוראת סעיף 6 הקודם לה), אינה מותירה כל ספק כי בחלוקה שבין האגודה לבין המחזיקים והמעבדים חלקות ב', הזכות לפיצוי בגין מרכיב הקרקע במקרה של הפקעה או שינוי ייעוד, מוקנית לאגודה. בעניינינו, אין חולק כי עסקינן בחלקות ב', ומכאן שגם המסקנה הינה ברורה: אותו חלק של הפיצוי שהתקבל מרמ"י, בגין מרכיב הקרקע, מגיע לאגודה ולא ליעקב וללוי. מקובלת עליי, בהתאם לאמור לעיל, גם קביעתו של בית המשפט קמא כי ציפייתם הסבירה של יעקב ולוי לקבלת פיצוי אינה כוללת פיצוי בגין הקרקע (וראו, בין היתר ובמודגש, בסעיף 91 לפסק דינו של בית המשפט קמא). האגודה, מצדה, טוענת כי זכותם של יעקב ולוי הינה לפיצוי בגין מחוברים בלבד, כי נכונותה של האגודה להכיר בפיצוי בגין עלויות העברת הגידולים הינה מלפנים משורת הדין, וכי בכל מקרה לא מגיע ליעקב וללוי פיצוי בגין אובדן רווחים. סבורני כי בית המשפט קמא צדק גם כאשר דחה את טענותיה הנ"ל של האגודה. לעניין מתן פיצוי על אובדן רווחים, הרי הכלל הבסיסי הוא שנזק בר-פיצוי כולל גם את המרכיב של אובדן רווחים (וראו לדוגמא את הגדרת המונח "נזק" בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)")). לא מצאתי בטיעוני האגודה טעם משכנע מדוע בעניין דנן התוצאה צריכה להיות אחרת. לעניין זה, כמו גם לעניין מתן הפיצוי בגין הגידולים שגודלו במקרקעין, הנני מסכים גם עם קביעתו של בית המשפט קמא שהעובדה שהפיצוי שניתן על ידי רמ"י היה פיצוי מיטיב, המבוסס על קיומם של גידולי מטעים בקרקע (קרי – על אובדן רווחים), משמעה שקבלת גישתה של האגודה היתה מביאה לתוצאה שיש בה משום עשיית עושר ולא במשפט מצדה של האגודה על חשבונם של יעקב ולוי. טענה נוספת בפי האגודה הינה כי מינויו של המומחה על ידי בית המשפט קמא היה מבוסס על הסדר דיוני לפיו הפיצוי שיינתן ליעקב וללוי הינו בגין עלויות העברה בלבד. ואולם, טענה זו אינה מתיישבת עם ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט קמא, ביום 14.3.2017, למינוי המומחה, בה נקבע כדלקמן: "בהתאם להסכמה וכמפורט בהחלטה מיום 6.2.2017, המומחה יחווה את דעתו ביחס למצב הדברים בשטח בטרם פינוי המקרקעין. בכלל זאת, יחווה המומחה דעתו לגבי שווי הגידולים והמחוברים המצויים במקרקעין נשוא התובענה" (ההדגשה הוספה – י' כ'). בהתייחס לתוכן החלטה זו, טוענת האגודה כי האמור בה אינו משקף נאמנה את ההסכמות שבבסיס ההסדר הדיוני בין הצדדים, אשר בעקבותיו הוגדר המנדט של המומחה. יחד עם זאת, אילו האגודה סברה כן היה עליה לטעון זאת בפני בית המשפט קמא בסמוך לאחר שניתנה על ידו ההחלטה האמורה, וממילא על מנת שטענה זו של האגודה תצלח, היה עליה להציג ראיות משכנעות כי בית המשפט קמא שגה בהבנת ההסכמה שבין הצדדים ובייצוגה, וראיות כאמור לא הוצגו על ידי האגודה. סיכומה של הסוגיה: יעקב ולוי זכאים לפיצוי בגין המחוברים, לרבות הגידולים במקרקעין שעובדו על ידם והושבו לרמ"י, אולם אינם זכאים לפיצוי בגין מרכיב הקרקע (ולמען הסר ספק, גם לא בגין מה שכונה על ידי יעקב ולוי "אובדן אמצעי הייצור"), כאשר לעניין האמור "פיצוי" הינו לרבות אובדן רווחים. הקטנת נזק כפי שעולה גם מהסקירה שהובאה לעיל וכפי שעוד יובהר להלן, חלק ניכר מהמחלוקות בין הצדדים עניינן, למעשה, בעקרון הקטנת הנזק ויישומו. משכך, לא יהיה זה מיותר להזכיר מספר מושגי יסוד בהקשר זה. ההוראה המרכזית בדין הישראלי לעניין עקרון הקטנת הנזק קבועה בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות), ולפיה: "(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין. (ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות הענין" (וראו גם בסעיף 61 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981). הגם שאין בעניין זה הוראה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עקרון הקטנת הנזק מוכר גם בדיני הנזיקין וזאת מכוח ההלכה הפסוקה (וראו ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51 והאסמכתאות שם (4.7.1991) (להלן: עניין גולדפרב)). כפי שצוין גם בעניין גולדפרב, הקטנת נזק הינה נטל המוטל על הנפגע, שאם לא עמד בו, ייגרע מהפיצוי שהוא יהיה זכאי לו, ולא חובה המוטלת על הנפגע. על כן, השימוש השגור במונח "חובת הקטנת נזק" הינו בלתי מדויק (ראו לעניין זה ע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 56 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (3.10.2019) (להלן: עניין פלוני)). נטל הקטנת הנזק חל גם בהקשר פיצויי הפקעה. פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן בע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6) 1, 15-11 (7.3.2005) (להלן: עניין זאבי), ולא יהיה זה מיותר לציין כי נפסק בו, בין היתר, בהקשר פיצויי הפקעה בהתייחס לקרקע ששימשה כמשתלה, שבעלי הזכויות לא עמדו בנטל הקטנת הנזק משום שלא העבירו את השתילים לחלקה אחרת. הנטל להקטנת נזק אינו מוחלט, שהרי נאמר, גם בהוראת סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות), כי הזכות לפיצויים תישלל כאשר עסקינן ב-"נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין" (ההדגשה הוספה – י' כ'). השאלה מהם אותם "אמצעים סבירים" זכתה לדיון מעמיק בפסיקה ובספרות, הן במישור העקרוני והן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו, מיני רבים, עניין גולדפרב, בעמ' 51; עניין פלוני, בפסקאות 58-57 לפסק דינה של השופטת י' וילנר; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 729-726 (2011) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – תרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 365-361 (2009) (להלן: שלו ואדר)). השאלה האם עמד התובע בנטל הקטנת הנזק, רלוונטית, בעיקר, כאשר הנתבע טוען כי התובע לא נקט באמצעים סבירים להקטנת נזקו, ועל כן אין הוא זכאי בפיצוי מלוא הנזק שנגרם לו. מנגד, שאלה זו אינה רלוונטית באם נקט התובע בצעדים להקטנת נזקיו, ואף הצליח בכך. ניזוק אינו יכול להישמע בטענה שהינו זכאי לפיצוי בגין נזק שהצליח להקטין משום שלא היה מחויב לנקוט בצעדים בהם נקט להקטנת הנזק (וראה פרידמן וכהן, עמוד 735, בטקסט הרלבנטי לה"ש 714. כמו כן, ראה שלו ואדר, עמודים 372-373, ולרבות הערה בעניין הצורך בזיקה עניינית בין הפעולה שבוצעה לבין אירוע הנזק). עוד יצוין כי התובע זכאי לשיפוי בגין הוצאות סבירות שהוציא להקטנת נזקו, בין אם הצליח אגב כך להקטין את הנזק ובין אם לאו, ואף אם ניסיונו להקטין את הנזק גרם להרחבתו (ראו שלו ואדר בעמ' 369; וכן ראו את נסיבות המקרה בע"א 2251/05 ואן דאם נ' כהן, פס' 16 לפסק דינו של השופט ד' חשין (5.7.2007)). הטענות לפסילת חוות דעת המומחה כאמור לעיל, חלק ניכר מטענותיהם של יעקב ולוי כוונו כלפי הממצאים שנקבעו על ידי המומחה בחוות דעתו. קביעות המומחה עליהן הסתמך בית המשפט קמא, הן קביעות עובדתיות שאין זו מדרכה של ערכאות הערעור להתערב בהן (ראו, מיני רבים, רע"א 6876/22 סאלח נ' שקור, בפסקה 4 (2.1.2022); ע"א 6510/20 מזרחי נ' כהן, בפסקה 6 (12.12.2021) ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית, בפסקה 19 (23.3.2020)). נוכח מכשול זה העומד בפני יעקב ולוי, מעבר להתמודדות עם ממצאיו של המומחה, מבקשים האחרונים לפסול את חוות הדעת של המומחה (למעט חוות הדעת הראשונה), תוך שהם תוקפים את דרך הילוכו של המומחה ואף את יושרתו. בתוך כך, יעקב ולוי מלינים על כך שהמומחה קיבל, במעמד צד אחד, את מפת המדידה שהמציאה לו האגודה, ואף אימץ את הקבוע בה לעניין גודל השטח שעובד על ידי לוי. עוד מלינים יעקב ולוי על כך שהמומחה תיקן את חוות דעתו, פעמיים, בלא שהתבקש לכך, ובשל השקפתו כי גילה שנפלו טעויות בנוסחים קודמים של חוות הדעת. בית המשפט קמא דחה את הטענות דלעיל ובצדק רב: בית המשפט עמד על כך שהמומחה, מיד לאחר שקיבל את מפת המדידה, דיווח על כך (לרבות ליעקב ולוי) ואף קיים בסמוך לאחר מכן ביקור נוסף בשטח, בהשתתפות הצדדים, לאימות האמור במפת המדידה. בית המשפט קמא קבע כי בכך נהג המומחה באופן ראוי ובשקיפות, ואף אני סבור כך. זאת ועוד, בוודאי שאין בנכונותו של המומחה להכיר בטעויות שנפלו בחוות דעתו ובפועלו לתקן את חוות הדעת שיצאו תחת ידו, כדי לבסס בקשה לפסול את חוות הדעת. לאמור לעיל יש להוסיף את השיהוי שהשתהו יעקב ולוי בהעלאת טענת הפסלות מהטעמים דלעיל, דבר שנעשה לראשונה רק בסיכומי טענותיהם בפני בית המשפט קמא. יש להצטער על כך שגם לאחר שטענות אלו נדחו על ידי בית המשפט קמא, מצאו יעקב ולוי לחזור עליהן במסגרת ערעוריהם בפנינו. משעמדתי על הנקודות הרלבנטיות לכל הערעורים, נפנה להתייחסות פרטנית יותר. הפיצוי המגיע ליעקב בית המשפט קמא פסק לזכותו של יעקב סך של 398,045 ש"ח (קרן), בהתאם לחוות דעת המומחה. סכום זה מורכב מפיצוי בגין מחוברים וגידולים שנמצאו בקרקע עובר לפינוי, בסך של 129,006 ש"ח, וסך של 269,399 ש"ח בגין עלות העברת המנטה, עוד בשנת 2016, לקרקע שבמושב זיתן. טענתו העיקרית של יעקב הינה כנגד ההתחשבות בהעברת גידולי המנטה לקרקע שבמושב זיתן. יעקב טוען כי מדובר בקרקע שהשיג לעצמו ואשר לא ניתנה לו על ידי איש בהקשר או בגין החזרת השטח לרמ"י. לטענתו של יעקב היה על בית המשפט קמא לפסוק לו פיצוי על אובדן האפשרות להמשיך ולגדל את המנטה עד לסיום חייה, במקרקעין שפונו, בלא להתחשב כלל בהעברת הגידול לקרקע שבמושב זיתן. חישוב שכזה, על פי הערכת השמאי לנסיבות כאמור, מביא, לטענת יעקב, את סכום הפיצוי המגיע לו לסך של 2,781,504 ש"ח. דעתי היא כי בדין נדחתה טענתו לעיל של יעקב: הנטל להקטנת נזק מוטל היה על יעקב בין אם הקרקע המשמשת להעברת הגידול ניתנה לו לצורך זה ובין אם הינה מצויה בידו בלא כל קשר לאירוע הפינוי. על מהותו ומקורו של נטל הקטנת הנזק עמדנו לעיל, והוא שריר וקיים בין אם המכשיר להקטנת הנזק מצוי בידי הניזוק בשל ובהקשר אירוע הנזק ובין אם מצוי הוא בידו (או אף שיכול הוא להשיגו) בלא כל קשר לאירוע הנזק (השוו לע"א 8556/96 לוביאניקר נ' משרד האוצר, פ"ד נו(5) 289, 304-302 (1998)). יתר על כן, אף לו היינו מניחים, לצורך הטיעון בלבד, כי הנטל להקטנת נזק לא חייב את יעקב להעביר את גידול המנטה לקרקע שבחזקתו שבמושב זיתן (וכאמור לעיל, לא זהו המצב), הרי, כפי שכבר הסברנו לעיל, משביצע יעקב, לטענתו הוא, את מהלך העברת הגידול כאמור, והדבר הביא בפועל להקטנה ניכרת ביותר של הנזק, אין הוא יכול להישמע בטענה כי מגיע לו פיצוי בגין הנזק שהיה נגרם לו לולא עלה בידו להקטינו. יצוין כי בצד האמור לעיל, העובדה שהקרקע אליה הועברו הגידולים לא ניתנה ליעקב עקב פינוי הקרקע במושב, יכולה להיות בהחלט בעלת חשיבות, בעיקר במישור הזכות לשיפוי בגין ההוצאות להקטנת נזק. כך, ברי שעלות השימוש, ליעקב, באותה קרקע חלופית, ראויה להיות מוכרת כהוצאה להקטנת נזק בגינה זכאי יעקב לשיפוי. כך, לדוגמא, אם בשל העברת המנטה לאותה קרקע, היה על יעקב לעקור גידול אחר (רווחי פחות), העלויות וההפסדים הכרוכים בכך יכולים היו להיות מוכרים כהוצאה שהוצאה להקטנת נזק (והנ"ל הינן, כמובן, בגדר דוגמאות בלבד). אלא שטענות מסוג זה וראיות לביסוסן לא נטענו ולא הובאו מטעמו של יעקב. באותו הקשר של ההתחשבות בהעברת גידולי המנטה לקרקע שבמושב זיתן, טען יעקב גם את הטענה בדבר אי התחשבות ב-"אובדן אמצעי הייצור". טענה זו דינה להידחות מהטעמים עליהם עמדנו כבר לעיל. האגודה טענה, מנגד, כי יעקב לא הוכיח כלל כי גידל גידולי מנטה (וממילא לא הוכיח כי העבירם לקרקע במושב זיתן), וכי עצם עקירת המנטה עוד בשנת 2016 (כגרסתו של יעקב) מעידה שהגידול הגיע באותה העת לסיום חייו. ברם, בעניין זה ישנה קביעה עובדתית ברורה של בית המשפט קמא לעניין העברת המנטה, בהתבסס על עדותו של יעקב, וכן לעניין תוחלת המשך חייה של המנטה לאור עדותו של המומחה (וראו סעיף 53 לפסק הדין של בית המשפט קמא). לא מצאתי כל מקום להתערב בהכרעות עובדתיות אלו, ומכאן שדין הטענה להידחות. טענה נוספת של האגודה הינה כי יעקב זכה לכפל פיצוי: הוא זכה לפיצוי, כאמור, בגין עלויות העברת גידולי המנטה, שהועברו מהקרקע שבמושב בשנת 2016, וכן זכה לפיצוי בגין הגידולים שגידל, על אותה קרקע, בשנת 2016-2017. טענה זו נראית משכנעת במבט ראשון אולם לדעתי אין מקום לקבלה. התמונה העובדתית המצטיירת הינה שיעקב העביר את גידול המנטה משהתקבלה, בשנת 2016, ההחלטה בדבר הפינוי, ובמשך הזמן שנותר עד לפינוי בפועל, שתל וגידל גידולים חד-עונתיים. האופן בו נהג יעקב נראה סביר ומתיישב עם הנטל להקטנת נזק (וכך גם נקבע על ידי בית המשפט קמא). לכן, אף לו הייתה האגודה משכנעת בכך שאם יעקב היה בוחר להותיר את המנטה בקרקע עד למועד הפינוי בפועל ולהעבירה במועד זה, או היה בוחר להותיר את הקרקע במושב, לאחר פינוי המנטה, ריקה, אז התוצאה שהייתה מתקבלת במישור הנזק הייתה טובה יותר (והאגודה לא הוכיחה כי כך הוא), עדיין לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה (וראה את שהבהרנו לעיל לעניין הוצאות הקטנת נזק והקבוע במפורש בסעיף 14(ב) לחוק החוזים (תרופות): "...חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו"). התוצאה היא שלדעתי, לעניין סכום הפיצוי שנפסק לטובתו של יעקב, יש להשאיר את פסיקתו של בית המשפט קמא כפי שהיא ולדחות הן את ערעורו של יעקב והן את ערעורה של האגודה. הפיצוי המגיע ללוי בית המשפט קמא פסק ללוי פיצוי בסך של 734,000 ש"ח. סכום זה מורכב מסך של 408,024 ש"ח בגין העתקת גידולי הנענע/מנטה לחלקה בגודל 25 דונם שהועמדה לחזקתו של לוי (יצוין כי למעשה אין מדובר, בפועל, בהעתקת הגידול, אלא בעקירתו מהקרקע המפונה ובשתילת שתילים חדשים בקרקע החדשה); סך של 201,774.9 ש"ח פיצוי על אובדן רווחים בגין יתרת שטח הגידול שלא ניתן היה להעתיקו, העומדת על 1.741 דונם (25.0 - 26.471); וסך של124,201 ש"ח בגין הגידולים האחרים והמחוברים. לוי קובל על קביעתו של בית המשפט קמא לעניין גודל השטח בו גידל נענע/מנטה. כפי שהזכרנו לעיל, המומחה, בחוות דעתו הראשונה, ועל סמך מדידה שביצע בעצמו, קבע שגודלו של השטח הנ"ל עומד על 34.104 דונם. לאחר מכן, אימץ המומחה את נתוני מפת המדידה שמסרה לו האגודה והעמיד את גודל השטח על 26.471 דונם בלבד. לוי טוען כי הנתון שבחוות דעתו הראשונה של המומחה הוא הנתון שהיה על בית המשפט קמא לאמץ. בהקשר זה טוען לוי כנגד עצם השימוש במפת המדידה וכנגד קבילותה. סבורני כי דין טענות אלו להידחות: ראשית – לוי, אשר עליו הנטל להוכיח את הפיצוי המגיע לו, בחר שלא להביא כל ראיה בדבר גודלו של השטח אותו עיבד, לטענתו. שנית – טענתו של לוי כי העובדה שהמדידה בוצעה לאחר מועד הפינוי הופכת אותה, כביכול, לבלתי-רלבנטית, אינה מבוססת. לוי טען כי באותו מועד כבר נעקרו גידולי הנענע/מנטה ולכן המדידה אינה מייצגת את הנתון הרלבנטי למועד שנקבע (מועד הפינוי). בית המשפט קמא הפנה בהקשר זה לעדותו של המומחה, לפיה ניתן לזהות את מקום גידול הנענע/מנטה גם בנסיבות כאלו, וכן לכך שהתקיים, לאחר המצאת מפת המדידה ומסירת עותק הימנה ללוי, ביקור בנוכחות של לוי שיכול היה להפנות ולשכנע לגבי כל טעות בהקשר זה. משכך, החליט בית המשפט קמא לקבל את הנתון שבמפת המדידה. לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעה זו. שלישית – לוי טען כי התברר שמי שביצע את המדידה בפועל לא היה המודד המוסמך (בן נתן) אלא עובד ממשרדו בשם כהן אשר אף לא הובא להעיד. לוי טען כי משכך המדידה אינה קבילה כראיה. בית המשפט קמא הפנה לעדותו של בן נתן (המודד המוסמך) לפיה הוא זה שקבע את הפרוצדורות וגם הוא זה שערך את בחינת הנתונים הסופית, ואילו מפת המדידה עצמה נעשית על ידו במשרד והנתונים נבדקים על ידי מודד מוסמך (סעיף 76 לפסק הדין). עוד הפנה בית המשפט לכך שהמומחה אימת את מפת המדידה בעת הביקור הנוסף שערך בשטח, בהשתתפותו של לוי, וגם בהתבסס על כך החליט המומחה לאמץ את נתוני מפת המדידה. לאור כל זאת מצא בית המשפט קמא לקבל את נתון גודל השטח שבחוות הדעת המאוחרות יותר של המומחה. גם בקביעה זו של בית המשפט קמא איני מוצא מקום להתערב. רביעית – בניגוד לנטען על ידי לוי, המדידה הראשונה, שבוצעה על ידי המומחה עצמו, בוצעה בדרך בלתי-מדויקת על פניה, הן בעצם השימוש בגלגלת והן בכך שנראה, על פניו, שנמדדה שורה אחת והנתון שנמצא הוכפל במספר השורות. חמישית – האגודה טענה שהאופן בו חישב המומחה, תחילה, את גודלו השטח (מדידה של שורה אחת והכפלה במספר השורות), יכול להיות נכון (ואף זאת רק בקירוב) בחלקה שהינה ריבועית, ואילו החלקה דנן אינה כזו וקיימת בה "מגרעת" בולטת. טענה זו נראית מבוססת ולא רק ממפת המדידה אלא גם מתרשים החלקה. על סמך האמור לעיל אין לדעתי כל מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא, המאמצת את נתון השטח בחוות הדעת המאוחרות של המומחה. עוד טוען לוי כי הקרקע בשטח של 25 דונם, עליה התבסס המומחה לעניין העתקת גידולי הנענע/מנטה, לא נמסרה לו כקרקע חלופית לקרקע אותה נאלץ לפנות, אלא נמסרה לו במסגרת "ויסות קרקע". לטענתו, משכך אין להתחשב באותה קרקע לעניין האפשרות להעביר את הגידולים. טענה זו אינה יכולה לעמוד ולו משום שכפי שכבר הסברנו לעיל, בהקשר טענה דומה שהועלתה על ידי יעקב, הנטל להקטנת הנזק אינו תלוי בשאלה האם קרקע שעמדה לרשותו של לוי הועברה לחזקתו כקרקע חלופית לקרקע מושא הפיצוי או מצויה בידו מכל טעם אחר. כמו כן, לוי טוען כי לא היה מקום לחשב את הפיצוי בהנחה שהגידול אותו מעתיקים הוא דווקא גידול הנענע/מנטה, שהינו הגידול בעל הערך הרב ביותר (חישוב שאינו כזה מותיר יותר שטח של גידולי נענע/מנטה שלא ניתן היה להעבירם ומכאן לפיצוי גבוה יותר). התשובה לטענה זו מצויה ביסודו של עקרון הקטנת הנזק – דווקא משום שהעתקת גידולי הנענע/מנטה היא זו שיש בה כדי להקטין את הנזק באופן המיטבי, הנטל להקטנת הנזק שהיה מוטל על יהודה היה להעתיק גידולים אלו ולא אחרים. סוגיה נוספת שהיתה במחלוקת בין הצדדים נגעה ל-25 דונם נוספים (מעבר ל-25 דונם אליהם התייחסנו לעיל), שקיבל לוי לחזקתו. בית המשפט קיבל את טענתו של לוי כי קרקע זו נמסרה לו רק שלושה חודשים לאחר מועד הפינוי, והמומחה, מצדו, לא התחשב כלל בקיומה. האגודה טוענת כי היה ביכולתו של לוי להביא לכך שהקרקע תעמוד לרשותו קודם לכן, ומכאן שניתן היה להעביר גם את יתרת שטח גידולי הנענע/מנטה (1.741 דונם) ולהקטין את הנזק, כגובה ההפרש (הניכר) שבין פיצוי על עלות ההעברה לבין פיצוי על אבדן הרווח עד לסוף חיי הגידול. טענה זו הינה טענה בדבר אי קיום הנטל להקטנת נזק. נטל הראיה לטענה שכזו מוטל על הטוען אותה (וראה ע"א 1229/97 איי.אמ.איי – שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4) 657, 663 (1999); עניין פלוני, פסקה 57 לפסק דינה של השופטת י' וילנר). האגודה לא הביאה כל ראיה להוכחת טענתה זו ומכאן שדינה להידחות. האגודה מוסיפה וטוענת, בהקשר של אותם 25 דונם נוספים, כי גם אם מקבלים את הקביעה שאלו עמדו לרשות לוי רק שלושה חודשים אחרי הפינוי, היה מקום להתחשב באפשרות להעביר את הגידול במועד זה ולחשב את הנזק בהתאם. בטענה זו יש לדעתי ממש: כפי שכבר צוין לעיל, אין מדובר בהעברת גידול על דרך עקירתו מקרקע אחת ושתילתו בקרקע אחרת, שאז קיומה של קרקע חלופית במועד מאוחר למועד הפינוי יכול ולא יהיה רלבנטי. מדובר בעקירה של גידול בקרקע אחת ושתילתם של שתילים חדשים בקרקע אחרת. כשזהו המצב, נזק המתבטא באילוץ לעקור את הגידול, יכול להיות מוקטן גם בשימוש בקרקע העומדת לרשות הניזוק שלושה חודשים אחרי העקירה. המשמעות של האמור הינה שחישוב הנזק של אותה יתרת הגידול (1.741 דונם), אינו יכול להיעשות על בסיס ההנחה של אובדן הרווח עד לסיום חייו של הגידול, אלא עליו להיות מחושב בהתאם לעלות ההעברה ואובדן הרווח עד ליבול בחלקה החלופית, בהתחשב בכך שהקרקע נמסרה ללוי רק שלושה חודשים אחרי הפינוי. בית המשפט פסק ללוי פיצוי בגין העתקת גידולי הנענע/מנטה ולרבות אובדן הכנסה לפרק הזמן שעד להבשלת היבול בקרקע החלופית, בגין הגידולים שהועברו ל-25 הדונם הראשונים, פיצוי בסך של 408,024 ש"ח, ובחישוב לדונם – 16,321 ש"ח. מטעמי זהירות אניח שמסירת הקרקע הנוספת, במועד בו נמסרה, מצדיקה פיצוי בשיעור כפול, קרי – 32,642 ש"ח לדונם, ובחישוב ל-1.741 דונם – 56,830 ש"ח. סכום זה יבוא במקום הסך שנפסק בגין יתרה זו - 201,774.9 ש"ח. דהיינו – הפחתת סכום הפיצוי ב-144,945 ש"ח. האגודה טענה כי לא היה מקום שבית המשפט קמא יתערב בקביעותיו של המומחה לעניין התחשבות במזיק ה-"סעידה" והשלכותיו (המומחה התחשב בהשפעת המזיק הנ"ל כחלה רק על שטח של 12.5 דונם מתוך 25 דונם החלופיים). לעניין זה יודגש כי בית המשפט יכול גם שלא לקבל קביעה כזו או אחרת של המומחה המוסכם (וראה ע"א 8378/11 יגל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פסקה 51 לפסק דינה של השופטת א' חיות (27.10.2016); רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח, בפסקה 5 (20.5.2015)). בית המשפט קמא, בהקשר דנן, פרט את נימוקיו לכך וגם בעניין זה לא מצאתי סיבה להתערב בהכרעתו. שיעור מקדם ההיוון האגודה טוענת גם כי לא היה מקום שבית המשפט קמא יתערב בקביעתו של המומחה לעניין מקדם ההיוון. כזכור, המומחה קבע כמקדם היוון נתון של 10% והסביר כי הנתון שננקב בחוות דעתו הראשונה – 7% – מקורו בטעות סופר. בית המשפט הסתמך בעניין זה גם על מובאה מחוברת של משרד החקלאות שנראתה כמבססת את הנתון של 7% דווקא. ההכרעה בטענה דלעיל קשורה בקשר הדוק לבקשה להגשת ראיות נוספות שהוגשה בתיק ערעור זה: בין המסמכים שהתבקשה הרשות להגישם, נמנתה גם אותה חוברת שפרסם משרד החקלאות (בפרסום מאוחר יותר), הפעם במלואה. הנני מציע לחבריי לקבל את הבקשה להגשת ראיות נוספות בכל הנוגע לראיה זו. לעניין זה די לדעתי בכך שמה שמבוקש הוא להגיש את הנוסח המלא של מסמך שהוגש באופן חלקי לערכאה הדיונית, ששימש את הערכאה הדיונית לצורך ההכרעה במחלוקות בין הצדדים, וכאשר יש בנוסח המלא כדי לשנות את התמונה שעלתה בעת שהוגש באפן חלקי, כדי לקבל את הבקשה. האגודה טוענת כי עיון בעמודים האחרונים של החוברת מלמדים שהנתון המוצע בה הוא אף מעט גבוה מ-10% (11%). לוי, בסיכומיו, לא חלק על כך. בנסיבות אלו נראה לי שיש מקום לקבל, בעניין זה, את טענותיה של האגודה: קביעת מקדם היוון, בהיותו משקף גם את מרכיב הסיכון, הינו עניין מובהק שבמומחיות. נראה מפסק הדין כי בית המשפט קמא מצא לנכון להתערב בעניין זה בחוות דעת המומחה לאור מה שהוצג לו כקבוע בפרסום של משרד החקלאות. משבסיס זה נשמט, לא נראה שיש מקום שלא לקבל את עמדתו המקצועית של המומחה. האגודה ערכה חישוב, בסיכומיה, של השפעת שינוי מקדם ההיוון על סכום הפיצוי שנפסק ללוי. לוי, בתשובתו, לא חלק על חישוב זה. המרכיב העיקרי בחישוב שערכה האגודה (25,270 ש"ח מתוך 34,117 ש"ח) נגע לפיצוי בגין יתרת שטח הנענע/מנטה (אותם 1.741 דונם). ברם, הואיל והצעתי לקבל את ערעור האגודה בעניין זה, הרי חישוב ההיוון לגביו אינו רלבנטי עוד. השלכות שינוי מקדם ההיוון על יתר המרכיבים, כפי שחושב על ידי האגודה, עומד אפוא על סך של 8,838 ש"ח בלבד. התוצאה של המפורט לעיל הינה שלעניין סכום הפיצוי שנפסק לטובתו של לוי יש לדעתי לדחות את ערעורו של לוי ולקבל חלקית את הערעור של האגודה באופן שמסכום הפיצוי יופחת סך כולל של 153,783 ש"ח, כך שהסכום יעמוד על סך של 580,217 ש"ח (במקום 734,000 ש"ח). התוצאה מהטעמים המפורטים לעיל הנני מציע לחבריי לדחות את ערעורו של יעקב וכן את ערעורה של האגודה לעניין הפיצוי שנפסק ליעקב; לדחות את ערעורו של לוי, ולקבל, חלקית, את ערעור האגודה לעניין הפיצוי שנפסק ללוי, כך שסכום הפיצוי ללוי יעמוד על סך של 580,217 ש"ח (במקום 734,000 ש"ח). לעניין החיוב בריבית והצמדה שנקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא, הנני מציע לחבריי לדחות את טענתה של האגודה כנגד חיוב זה: האגודה טענה כי הואיל ועסקינן בחלוקת כספים המופקדים בקופת בית המשפט אין מקום לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית לפי דין. בנסיבות דנן אין לדעתי בסיס לטענה זו, שכן ההסדר הדיוני בין הצדדים, על פיו הופקדו הכספים, נעשה לאור סירובה של האגודה להכיר בתביעתם של יעקב ולוי (תביעה אשר התקבלה בסוף, בחלקה). ההסדר הדיוני כלל הסכמה על אופן ברור הפיצוי המגיע ליעקב וללוי ולא נכללה בו כל התניה על הוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שייפסקו ליעקב וללוי. אוסיף ואציין, למען שלמות התמונה, כי גם הכספים המופקדים בקופת בית המשפט נושאים ריבית, החל ממועד מסוים (וראו תקנה 2 לתקנות בתי משפט והוצאה לפועל (החזרת פקדונות וקנסות), תשמ"א-1981). לעניין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהליך בבית המשפט קמא, הנני מציע לדחות את טענותיה של האגודה וזאת לאור הכלל בדבר מיעוט התערבותה של ערכאת הערעור בהטלת חיובים אלו, אלא במקרים חריגים (ראו, בין רבים, את ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית והאסמכתאות שם (24.2.2022)). ייתכן שהסכום שנפסק בעניין זה על ידי בית המשפט קמא הינו גבוה, אולם אין הוא מגיע כדי להימנות על החריגים המצדיקים התערבות במסגרת הערעור. באשר לפסיקת ההוצאות בערעורים אשר בפנינו, הנני מציע לפטור מתשלום הוצאות הן את האגודה והן את יעקב בכל הנוגע לערעורים אשר ביניהם (והואיל ושני הערעורים נדחו), ולחייב את לוי בהוצאות משפט מופחתות (לאור הקבלה החלקית בלבד של ערעור האגודה והחפיפה הרבה בין ערעור האגודה בעניינו של לוי לבין ערעור האגודה בעניינו של יעקב), כך שסכום חיובו של לוי בהוצאותיה של האגודה יעמוד על 20,000 ש"ח בלבד. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ‏י"א בטבת התשפ"ג (‏4.1.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21022980_L22.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1