TECUMSEM PRODUCTS COMPANY נ. אמיר זילברברג

21 1 בבית המשפט העליון רע"א 2296/19 רע"א 3263/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקשת ב-רע"א 2296/19: Tecumseh Products Company נ ג ד המשיבים ב-רע"א 2296/19: 1. אמיר זילברברג 2. משה ברוך 3. Panasonic Corporation 4. Danfoss A/S 5. Whirlpool Corporation 6. Appliances Components Company (ACC) 7. היועץ המשפטי לממשלה המבקשת ב-רע"א 3263/21: Danfoss A/S נ ג ד המשיבים ב-רע"א 3263/21: 1. אמיר זילברברג 2. משה ברוך 3. Panasonic Corporation 4. Whirlpool Corporation 5. Tecumseh Products Company 6. Appliances Components Company (ACC) בשם המבקשת ב-רע"א 2296/19: עו"ד מתן מרידור; עו"ד ג'ואי לייטסטון בשם המבקשת ב-רע"א 3263/21: עו"ד חגי דורון; עו"ד אוריאל פרינץ; עו"ד גיתית לוין גרינברג; עו"ד תומר צרור בשם המשיבים 2-1: עו"ד ד"ר אורי ברעם; עו"ד עובדיה כהן בשם המשיב 7 ב-רע"א 2296/19: עו"ד יואב שחם בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 26.2.2019 (כבוד השופטת א' שטמר) ב-ת"צ 42389-01-16; ובקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 3.3.2021 ויום 30.3.2021 (כבוד השופטת מ' בן-ארי) ב-ת"צ 42389-01-16 פסק-דין ענייננו בשתי בקשות רשות ערעור הנסבות על החלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד במסגרת הליך ייצוגי (ת"צ 42389-01-16). רע"א 2296/19 סבה על החלטה מיום 26.2.2019 (השופטת א' שטמר) שדחתה בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה הייצוגית. רע"א 3263/21 עניינה בהחלטות מיום 3.3.2021 ומיום 30.3.2021 (השופטת מ' בן-ארי) הנוגעות לבקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום שניתן מכוח תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות). תמצית הרקע העובדתי והחלטות בית המשפט המחוזי במוקד בקשות רשות הערעור ניצבת בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה בחודש ינואר 2016 על ידי המשיבים 1 ו-2 בבקשות רשות הערעור, כנגד 5 חברות זרות ובהן המבקשת ב-רע"א 2296/19, חברת Tecumseh Products Company שמקום מושבה בארצות הברית; והמבקשת ב-רע"א 3263/21, חברת Danfoss A/S שמקום מושבה בדנמרק (להלן: בקשת האישור, מבקשי האישור, טקומסה ו-דנפוס, בהתאמה). בבקשת האישור נטען כי בין השנים 2009-1996 החברות הזרות ניהלו קרטל בינלאומי לתיאום כמויות ומחירים של מדחסים (קומפרסורים) המיוצרים על ידן. על פי הנטען בבקשת האישור, התיאום במסגרת הקרטל הוביל לעלייה במחירי המדחסים ובמחירי המוצרים שבהם שולבו (למשל, מקררים, מתקני שתייה ומזגנים); כך שלטענת מבקשי האישור נגרם נזק ממוני לרוכשי המוצרים במדינות רבות ברחבי העולם, ובהן ישראל. עוד עולה מבקשת האישור כי בעקבות חשיפת הקרטל, מדינות שונות ברחבי העולם והנציבות האירופית הטילו על החברות הזרות קנסות שונים. כך, למשל, צוין בבקשת האישור שבמסגרת הליך שבו החברות הזרות הודו שהיו צד לקרטל, הנציבות האירופית הטילה על מרביתן קנס בסכום כולל של 161 מיליון אירו. עוד צוין בבקשת האישור שבארצות הברית הוגשו כתבי אישום כנגד חלק מהחברות הזרות ונושאי המשרה בהן, ובמסגרת הליכים אלה שולמו קנסות בסכום של כ-140 מיליון דולר. בקשת האישור הוגשה בשם הצרכנים הישראלים שנפגעו מהקרטל הנטען, בעילה לפי חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988 (שם החוק שונה ובעת הרלוונטית שמו היה חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988). מספר חודשים לאחר הגשת בקשת האישור, ולצורך המצאת כתבי הטענות בהליך לחברות הזרות במקום מושבן, הגישו מבקשי האישור בקשות למתן היתרי המצאה מחוץ לתחום. מבקשי האישור ניסו להמציא את כתבי הטענות לפי תקנה 500(7) לתקנות הישנות, הקובעת שבית משפט רשאי להתיר המצאת כתב בי-דין מחוץ לתחום כאשר "התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה". ביום 2.6.2016, נעתר בית המשפט המחוזי (הרשמת ה' סילש) והתיר למבקשי האישור להמציא מחוץ לתחום את בקשת האישור לחברות הזרות. בתגובה, חלק מהחברות הזרות עתרו לביטול היתרי ההמצאה מחוץ לתחום; ובסופו של דבר, ביום 18.10.2017 הורה בית המשפט המחוזי על ביטול היתרי ההמצאה מחוץ לתחום ביחס לכל החברות הזרות. זאת לנוכח החלטת בית משפט זה בהליך אחר, שלפיה תקנה 500(7) לתקנות הישנות אינה מאפשרת להתיר המצאה מחוץ לתחום כאשר המעשה או המחדל לא נעשו בישראל (רע"א 925/17 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת (ע"ר) נ' AU Optronic Corporation (31.7.2017)). בד בבד ובהתאם לתקנה 482 לתקנות הישנות, מבקשי האישור הגישו בקשה להכיר במסירת כתבי הטענות "למורשה בהנהלת עסקים" בישראל מטעם מי שהיא המשיבה 3 בבקשות רשות הערעור דנן, חברת Panasonic Corporation (להלן: פנסוניק). מנגד, פנסוניק התנגדה לבקשה והכחישה כי יש לה מורשה כאמור בישראל. על רקע נסיבות אלה, מבקשי האישור וטקומסה החלו לנהל משא ומתן להסדר פשרה בהליך, בסיומו הגיעו הצדדים להסכמות שעוגנו במסגרת הסכם (להלן: הסדר הפשרה). ביום 8.4.2018 טקומסה ומבקשי האישור הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור הסדר פשרה, כשהסדר הפשרה שצורף לבקשה היה ערוך בשפה האנגלית. במסגרת הסדר הפשרה הצדדים הסכימו שבכפוף לאישורו על ידי בית המשפט, טקומסה תכיר בכך שכתבי הטענות בהליך הומצאו לה בישראל. עוד הוסכם שטקומסה תעביר למבקשי האישור מידע ומסמכים שעשויים לסייע להם בניהול בקשת האישור; בהקשר לכך אף הוסכם שטקומסה תעמיד לרשות מבקשי האישור עורך דין מטעמה שבקיא בהליכים שטקומסה ניהלה ברחבי העולם בגין הקרטל. בכל הנוגע לפיצוי הקבוצה המיוצגת, הוסכם שטקומסה תשלם פיצוי בסך של 100,000 דולר. טקומסה ומבקשי האישור נימקו את סכום הפיצוי בחוסר הוודאות ביחס להיקף המוצרים שבהם שולבו מדחסים שיוצרו על ידי טקומסה בישראל. כמו כן, על מנת שיתר החברות הזרות לא יוכלו לחזור אל טקומסה בתביעת שיפוי, במסגרת הבקשה לאישור הסדר הפשרה התבקש בית המשפט לקבוע את אחריותה לנזקי הקרטל בנפרד מהן. עוד צוין במסגרת בקשה זו, כי קיימים קשיים בהליכי המצאת בקשת האישור לחברות הזרות, ולכן יתרונו המשמעותי של הסדר הפשרה מתבטא בכך שלצורך אישורו תקום עילה להיתרי המצאה מחוץ לתחום ליתר החברות הזרות; וזאת אף אם תידחה הבקשה להמצאת כתבי הטענות ל"מורשה בהנהלת עסקים" מטעם פנסוניק. והכל בהתאם לתקנה 500(10) לתקנות הישנות, המורה כדלקמן: המצאה מחוץ לתחום השיפוט 500. רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה: ... (10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. במקביל וטרם שאושר הסדר הפשרה, ביום 23.4.2018, הגישו מבקשי האישור ופנסוניק בקשה לאישור הסדר דיוני (להלן: ההסדר הדיוני). בהסדר הדיוני ציינו הצדדים כי בעקבות הסדר הפשרה, פנסוניק ומבקשי האישור הגיעו להסכמה שבהתאם לתקנה 477 לתקנות הישנות, מסירת בקשת האישור למשרד עורכי דין בישראל תיחשב כהמצאה כדין לעורכי דין מטעם פנסוניק. בהינתן הסכמה זו, מבקשי האישור ופנסוניק ביקשו מבית המשפט למחוק את הבקשה להכיר בהמצאה למורשה בהנהלת עסקים מטעם פנסוניק. לנוכח שתי הבקשות האמורות – הבקשה לאישור הסדר הפשרה והבקשה לאישור ההסדר הדיוני – בית המשפט המחוזי (השופטת א' שטמר) ערך ביום 24.5.2018 דיון במעמד מבקשי האישור, טקומסה ופנסוניק. בתום הדיון אישר בית המשפט את ההסדר הדיוני (עם פנסוניק); בהחלטתו, בית המשפט עמד על כך שהסדר הפשרה (עם טקומסה) הוגש לעיונו כשהוא ערוך בשפה האנגלית, והדגיש שלצורך פרסומו, שומה על טקומסה ומבקשי האישור להגישו כשהוא ערוך בשפה העברית. בחלוף כשבועיים, ביום 7.6.2018 מבקשי האישור וטקומסה הגישו את הסדר הפשרה כשהוא ערוך בשפה העברית. בתגובה, הורה בית המשפט המחוזי על פרסומו של הסדר הפשרה לעיון הציבור ולהתנגדויות, וכן על שליחת העתקו למשיב 7 ב-רע"א 2296/19, היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש). כעבור כשלושה חודשים, ביום 6.9.2018, הוגשה הודעה ראשונית מטעם היועמ"ש. במסגרת הודעתו היועמ"ש ציין שמתעורר קושי בבחינת הסדר הפשרה בהיעדר מינוי בודק מטעם בית המשפט. משכך, היועמ"ש ביקש שלאחר שתוגש חוות דעת בודק יתאפשר לו להגיש עמדה משלימה. בינתיים, בעקבות הסדר הפשרה וההסדר הדיוני ומכוח תקנה 500(10) לתקנות הישנות, מבקשי האישור הגישו ביום 7.9.2018 בקשה למתן היתרי המצאה מחוץ לתחום לשלוש החברות הזרות האחרות בהליך – דנפוס, חברת Whirlpool Corporation וחברת Appliances Components Company (ACC) (להלן: ווירלפול ו-ACC, בהתאמה). לאחר שהתקיימו שני דיונים בנוגע להסדר הפשרה, ביום 26.2.2019 הורה בית המשפט המחוזי (השופטת א' שטמר) על דחייתו (להלן: החלטת הדחייה). בהחלטת הדחייה בית המשפט עמד על הייחודיות שבהסדר הפשרה, מבחינה זו שמטרתו העיקרית היא החלת סמכות השיפוט על יתר החברות הזרות. בית המשפט הדגיש ששימוש בהסדר פשרה מסוג זה מעלה חשש מפני "מרוץ לתחתית", במובן זה שבעתיד משיבים לבקשות לאישור תובענות ייצוגיות עלולים להתחרות ביניהם בדרך אל הסדר הפשרה הראשון שיקנה סמכות שיפוט. בית המשפט ציין שלמרוץ כאמור עלולות להיות השלכות שונות על סך הפיצוי המוסכם בהסדר הפשרה, הן שליליות הן חיוביות. עם זאת, בית המשפט מצא שלא לאשר את הסדר הפשרה, תוך שקבע כי עיקר חשיבותו – הקניית סמכות שיפוט על יתר החברות הזרות – ניטלה ממנו בעת שאושר ההסדר הדיוני. בית המשפט הדגיש שהשיקול העיקרי שיש לבחון בעת אישור הסדר פשרה הוא טובת הקבוצה המיוצגת; ובהתחשב בשיקול זה, נקבע שאין בהסדר הפשרה תועלת מספקת לקבוצה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שסכום הפיצוי שהוצע לקבוצה המיוצגת נמוך; ובכך שיהיה ניתן להגשים את התועלת של המצאת בקשת האישור ליתר החברות הזרות, גם בהיעדר אישור הסדר הפשרה. בית המשפט אף דחה את הטענה שלפיה אישור הסדר הפשרה יסייע למבקשי האישור בניהול ההליך; נקבע שבהתחייבות שהובעה מצד טקומסה בהסדר הפשרה אין ערך מוסף שמבקשי האישור לא יוכלו להשיג בשקידה ראויה. בית המשפט ציין שאמנם לא הייתה אפשרות להמציא את בקשת האישור ליתר החברות הזרות בזמן שמבקשי האישור וטקומסה הגיעו להסכמות בנוגע להסדר הפשרה. אולם, הובהר שעל בית המשפט לבחון את המצב כהווייתו ולא להקפיא את מצב העניינים כפי שהיה בנקודת זמן כלשהי בעבר. עוד נקבע, שבכל הנוגע לקיום הסדר הפשרה למבקשי האישור ולטקומסה אין אינטרס מוגן שעולה על האינטרס של הקבוצה המיוצגת. נוסף על כך, בסיום החלטת הדחייה בית המשפט שב ואישר פעם נוספת את ההסדר הדיוני. בגין החלטת הדחייה הגישה טקומסה את בקשת רשות הערעור שלפניי – רע"א 2296/19. בחלוף יומיים ממועד מתן החלטת הדחייה, ביום 28.2.2019, נעתר בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' בן-ארי בסמכותה כרשמת) לבקשה למתן היתרי המצאה מחוץ לתחום לדנפוס, ווירלפול ו-ACC. בהחלטתו, בית המשפט ציין כי לחברות הזרות עומדת הזכות להגיש בקשה לביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום. דנפוס מצידה תכננה לעתור לביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום (להלן: בקשת הביטול), וביום 26.8.2019 הגישה בהסכמת מבקשי האישור, בקשה להארכת המועד להגשת בקשת הביטול; למחרת, נעתר בית המשפט המחוזי (השופטת מ' בן-ארי בסמכותה כרשמת) לבקשה למתן ארכה. דנפוס הגישה את בקשת הביטול ביום 31.10.2019. במסגרתה טענה, בין היתר, כי אין בבקשת האישור ראיה בנוגע למעורבותה בקרטל הנטען. כן טענה דנפוס כי ההיתר שניתן לבצע לה המצאה מחוץ לתחום, נסמך על היותה חברת-אֵם של חברה אחרת שנזכרה במסמכים שצורפו לבקשת האישור, חברה גרמנית בשם Danfoss Flensubrg GmbH (להלן: דנפוס-הבת); והדגישה בבקשתה שהמצאה לחברת-אֵם לא יכולה להיעשות על בסיס עילת תביעה נגד חברת-בת. עוד טענה בבקשת הביטול כי לא מתקיימים יסודות תקנה 500(10) לתקנות הישנות; ובפרט נטען שההסדר הדיוני אינו מהווה המצאה כדין בתחום המדינה, כדרישת התקנה. דנפוס הוסיפה וטענה בהקשר לכך שהסכמתם של בעלי דין להתדיין בישראל אינה מקימה את הזיקה הנדרשת לצורך רכישת סמכות על נתבעים זרים שמקום מושבם מחוץ לישראל. דנפוס אף העירה שההסדר הדיוני פוגע בזכויותיה הדיוניות ובכך מהווה חוזה "לרעת צד שלישי", שאינו מוכר על פי הדין. נוסף על כך, נטען שההסדר הדיוני בטל משום שתוקפו הותנה בהסדר הפשרה; ומעת שהאחרון נדחה, התבטל תוקפו של הראשון. דנפוס אף טענה שיש לבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום מחמת ההתיישנות והשיהוי בהגשת בקשת היתר ההמצאה מצידם של מבקשי האישור. לבסוף, נטען שישראל אינה הפורום הנאות לבירור טענות מבקשי האישור. ביום 3.11.2019 בית המשפט המחוזי (השופטת מ' בן-ארי בסמכותה כרשמת) הורה למבקשי האישור להשיב לבקשת הביטול תוך 30 יום. בהמשך, ביום 2.12.2019 זימן בית המשפט המחוזי ב"החלטת פתקית" את הצדדים לדיון בבקשת הביטול, וגם החלטה זו ניתנה על ידי השופטת מ' בן-ארי בסמכותה כרשמת. לאחר שהתקיימו שני דיונים במעמד הצדדים, בית המשפט המחוזי (השופטת מ' בן-ארי) דחה את בקשת הביטול בהחלטה מיום 3.3.2021. בהחלטתו, בית המשפט הבהיר שהעובדה שההסדר הדיוני יצר מציאות שבה ניתן להקנות סמכות שיפוט בינלאומית כלפי דנפוס, לא הופכת אותו לחוזה "לרעת צד שלישי". בעניין זה הוטעם שההסדר הדיוני לא השית חיוב משפטי כלשהו על דנפוס, וכי מעולם לא הייתה לדנפוס זכות לכך שאחת החברות הזרות לא תימצא בישראל או תמנה מורשה מטעמה בישראל. עוד נקבע שאין פסול בהתניית ההסדר הדיוני באישור בית משפט, וכי ההסדר מבטא מצב שבו כנגד הסכמת פנסוניק למנות עורך דין בישראל, הצדדים הסכימו לוותר על טענותיהם בנושא ההמצאה למורשה בהנהלת עסקים מטעמה. בית המשפט דחה את הטענה שההסדר הדיוני הותנה באישורו של הסדר הפשרה וקבע שאין משמעות לעובדה שהאחרון נדחה; לגבי סוגיה זו, הובהר שאפילו אם היה ספק בשאלת ההתניה, ספק זה התאיין בעת שבמעמד החלטת הדחייה בית המשפט המחוזי אישר בשנית את ההסדר הדיוני. בכל הנוגע לתקנה 500(10) לתקנות הישנות, נקבע שאין בה דרישה שמקום מושבו של בעל הדין הראשון לו הומצאו כתבי בי-דין צריך להיות בישראל; אלא כל שנדרש הוא שההמצאה תיעשה כדין בתחום המדינה. בעניין זה בית המשפט הסביר כי אילו ביקש המחוקק להגביל את תחולת התקנה, חזקה עליו שהיה נוקט לשון מפורשת. בבחינת התקיימותם של יתר יסודות תקנה 500(10) לתקנות הישנות, ובפרט ביחס לקיומה של עילת תביעה נגד דנפוס, בית המשפט עמד על כך שטענת מבקשי האישור שלפיה ניתן לתבוע את הגורם שהפיק רווחים מהקרטל במסגרת קונצרן חברות, היא טענה המעלה לכל הפחות שאלה רצינית. עוד נקבע בהקשר לכך כי בשלב הדיוני שבו מצוי ההליך, בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום, אין מקום לחסום את דרכם של מבקשי האישור מלנסות להוכיח קשר ישיר או עקיף של דנפוס כחברת-אֵם, למעשיה של דנפוס-הבת. בית המשפט אף דחה את טענותיה של דנפוס בנוגע להתיישנות, תוך שהובהר שבחינת טענת התיישנות נעשית ביחס למועד הגשת התביעה, ולא לפי מועד ההמצאה לנתבע. כן נקבע שנסיבות העניין אינן מצביעות על שיהוי בלתי סביר מצד מבקשי האישור. לבסוף, בבחינת הפורום הנאות לדיון בהליך, נקבע שבהתחשב בציפיות הצדדים, נושא התובענה וההשפעה הנטענת על הצרכן הישראלי, ישראל היא הפורום הנאות לדון בבקשת האישור. כעבור כשלושה שבועות ממועד מתן ההחלטה בבקשת הביטול, הגישה דנפוס "בקשה להבהרת החלטה", במסגרתה בית המשפט התבקש להבהיר שההחלטה בבקשת הביטול ניתנה בסמכותו כרשם. אולם, ביום 30.3.2021 השופטת מ' בן-ארי קבעה ב"החלטת פתקית" כי החלטתה בבקשת הביטול נחתמה בסמכותה כשופטת. קביעה זו נומקה בכך שבמועד שמיעת העדויות בבקשת הביטול, כמו גם במועד מתן ההחלטה בבקשה, השופטת מ' בן-ארי כבר לא כיהנה כרשמת (להלן: החלטת ההבהרה). בגין ההחלטה בבקשת הביטול ולנוכח החלטת ההבהרה הגישה דנפוס את בקשת רשות הערעור דנן – רע"א 3263/21. למען שלמות התמונה יצוין כי במקביל להשתלשלות ההליכים כפי שפורטה לעיל, ווירלפול ומבקשי האישור הגישו ביום 28.1.2021 בקשה לאישור הסדר פשרה בהליך; בקשה זו הועברה ליועמ"ש וטרם התקבלה עמדתו. בקשות רשות הערעור (1) רע"א 2296/19 – הטענות בעניין החלטת הדחייה בבקשת רשות הערעור טוענת טקומסה שבית המשפט המחוזי שגה כאשר בעת בחינת הסדר הפשרה העניק משקל מכריע לאירועים שקרו לאחר כריתתו; לעמדת טקומסה, המועד הרלוונטי לבחינת הסדר הפשרה הוא מועד הגשתו וזה בלבד. בהמשך לכך, נטען שבחינת הסדרי פשרה מתמקדת בצדדים להסדר המוצע, לשיקוליהם ולנסיבות ששררו בעת כריתתו, וכי יש לאשר את הסדר הפשרה המוצע ככל שאלו מעידים על הסדר "ראוי, הוגן וסביר" כמצוות סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). טקומסה מפרטת שהסיבה שבעטיה המחוקק ראה לנכון להעניק לבית משפט את הסמכות לדחות הסדרי פשרה היא לצורך התמודדות עם "בעיית הנציג"; בתוך כך, טקומסה הדגישה שאין באירועים שהתרחשו לאחר כריתת הסדר הפשרה כדי להקים "בעיית נציג בדיעבד". לכן, לטענת טקומסה, אירועים מאוחרים למועד הגשת הסדר הפשרה אינם יכולים לשנות את היותו "ראוי, הוגן וסביר" כדרישת סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות. טקומסה מוסיפה שלשיטתה בחינתם של הסדרי פשרה תוך התחשבות בנסיבות מאוחרות לכריתתם תוביל לחוסר ודאות, שעלול להרתיע נתבעים בתובענות ייצוגיות מלהתקשר בהסדרי פשרה. עוד טוענת טקומסה, כי ההחלטה לבכר את ההסדר הדיוני על פני הסדר הפשרה משולה לאימוץ "דוקטרינת ההפרה היעילה" בדיני חוזים. זאת משעה שבית המשפט המחוזי ביכר חוזה מאוחר (ההסדר הדיוני) על פני חוזה מוקדם (הסדר הפשרה), בשל היותו של ההסדר המאוחר עדיף לקבוצה. לטענת טקומסה, סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות לא נועד לאפשר לקבוצה המיוצגת להשתחרר מהסדר פשרה לטובת הסכם "אטרקטיבי" יותר עבורה; עוד העירה טקומסה שדוקטרינת ההפרה היעילה נדחתה בדין הישראלי. לגופו של עניין, טקומסה טוענת שבהחלטת הדחייה בית המשפט שגה כאשר קבע שאישורו של ההסדר הדיוני מאיין את התועלת של הסדר הפשרה. טקומסה סבורה שמבלי שהיא תקבל על עצמה את סמכות השיפוט בישראל כפי שהסכימה בהסדר הפשרה, לא יתאפשר למבקשי האישור להמציא את כתבי הטענות בהליך ליתר החברות הזרות. לבסוף, טקומסה מדגישה שהסדר הפשרה מגלם תועלות רבות לקבוצה המיוצגת, שאינן באות לידי ביטוי בהסדר הדיוני, כדוגמת פיצוי כספי ומתן מסמכים שיסייעו בניהול בקשת האישור. במסגרת תשובתם לבקשת רשות הערעור, מבקשי האישור מסכימים עם קביעת בית המשפט שההסדר הדיוני נטל את עיקר התועלת שהוקנתה לקבוצה המיוצגת בהסדר הפשרה. אלא שחרף האמור, מבקשי האישור מציינים שנקודת המוצא היא שיש לכבד הסכמים, וכי אין בידיהם אפשרות להתנער מהסדר הפשרה. מבקשי האישור מציעים דרך חלופית לפתרון המחלוקת, שלפיה טרם דחיית הסדר הפשרה ימונה בודק לבחינת סבירותו; לעמדתם, חלופה זו מאזנת כראוי בין המחויבות החוזית להסדר הפשרה ובין העובדה שעיקר התועלת ניטלה ממנו בעת אישור ההסדר הדיוני. מנגד, היועמ"ש סבור שיש לדחות את בקשת רשות הערעור. לעמדתו, כאשר בית משפט נדרש לבחינת הסדר פשרה בהליך ייצוגי טרם אישורו, עליו ליתן דעתו לתועלת הצפויה לקבוצה המיוצגת בנקודת הזמן שבה ניתנת החלטת בית המשפט. היועמ"ש מסביר שאין זה סביר שבית משפט יאשר הסדר פשרה כלשהו רק מהטעם שבמועד הגשתו הוא נחזה להיות ראוי. לעמדת היועמ"ש, על הצדדים המגישים בקשה לאישור הסדר פשרה לדעת שאין ודאות לכך שההסדר יאושר, וכי בית משפט צפוי לבחון באופן מעמיק אם ההסדר מתיישב עם האינטרסים של חברי הקבוצה המיוצגת; והכל תוך בחינה של הנסיבות הרלוונטיות במועד ההכרעה בבקשה. עוד הודגש בעניין זה, כי אין לצדדים להסדר הפשרה זכות מוקנית לכך שההסדר יאושר. בכל הנוגע לטענת טקומסה שלפיה ההעדפה של ההסדר הדיוני מהווה "הפרה יעילה", היועמ"ש סבור שיש מקום לקבוע שהסדר פשרה בתובענה ייצוגית חסר תוקף מחייב כל עוד בית משפט לא אישר אותו, ולפיכך לא מדובר בהפרת חוזה. כך או אחרת, היועמ"ש מסביר שההסדר הדיוני מהווה הסכמה נקודתית לקבלת סמכותו של בית משפט ועל כן לא מדובר בהעדפת הסדר מאוחר על פני הסדר מוקדם. לגופו של הסדר הפשרה, היועמ"ש טוען כי הוא לוקה בחוסר מסוימות יסודי בהיעדר קביעה אם כספי הפיצוי יגיעו לחברי הקבוצה המיוצגת, וגם מטעם זה היועמ"ש סבור שלא ניתן לראות בהסדר הפשרה כחוזה מחייב. משכך, מסביר היועמ"ש שהתחשבות בנסיבות העדכניות שהתרחשו לאחר הגשת הסדר הפשרה אינה בגדר הפרת חוזה, משום שלכתחילה לא היה מדובר בחוזה תקף. כמו כן, היועמ"ש סבור שהפער בין הסעד המבוקש בבקשת האישור (64 מיליון ש"ח) ובין הפיצוי הכולל המוצע בהסדר הפשרה (100,000 דולר), אינו עולה בקנה אחד עם טובת הקבוצה; ולכן לשיטתו בצדק נדחה הסדר הפשרה. עוד צוין בנוגע לפיצוי, כי בהתאם להסדר הפשרה סכום הפיצוי כולל בחובו גם את הגמול, שכר הטרחה והחזרי הוצאות למבקשי האישור; כך שבסופו של יום, שיעור של כ-40% מהסכום האמור לא ישולם לקבוצה. ביחס להצעת מבקשי האישור, היועמ"ש מדגיש שכאשר סך הפיצוי לקבוצה "נמוך באופן מובהק" כלשונו, אין מקום להורות על מינוי בודק חלף דחיית הסדר הפשרה. עוד מעיר היועמ"ש שהתועלת של הסדר הפשרה במתן אפשרות לכאורית להמצאה כדין של בקשת האישור ליתר החברות הזרות אינה כשלעצמה מצדיקה את אישורו. זאת ועוד, היועמ"ש מבהיר כי בלא מינוי בודק, בכל מקרה לא היה מקום לאשר את הסדר הפשרה, אפילו אם המצאת בקשת האישור לחברות הזרות הייתה מתאפשרת רק בזכות הסדר הפשרה. לבסוף, לעמדת היועמ"ש, לנוכח תיקון התקנות הישנות והוספת תקנה 500(7א) שלפיה ניתן להתיר המצאה מחוץ לתחום כאשר "התובענה מבוססת על נזק שנגרם לתובע בישראל ממוצר, משירות או מהתנהגות של הנתבע, ובלבד שהנתבע יכול היה לצפות שהנזק ייגרם בישראל וכן שהנתבע, או אדם קשור לו, עוסק בסחר בין-לאומי או במתן שירותים בין-לאומיים בהיקף משמעותי..." – אזי גם אלמלא אישור ההסדר הדיוני, לא ניתן לזקוף לטובת הסדר הפשרה את התועלת של המצאת בקשת האישור לחברות הזרות. היועמ"ש מפרט כי תקנה 500(7א) לתקנות הישנות מאפשרת לכאורה להמציא כדין את בקשת האישור לכל החברות הזרות, זאת בהתעלם מהסדר הפשרה ומההסדר הדיוני. צוין כי אמנם תוספת תקנה 500(7א) לתקנות הישנות פורסמה ברשומות רק בסוף שנת 2018, אלא שהיועמ"ש סבור שהיא חלה גם על הליכים שהוגשו לפני פרסומה, ובכלל זה על בקשת האישור. (2) רע"א 3263/21 – הטענות בעניין דחיית בקשת הביטול במסגרת בקשת רשות הערעור חוזרת דנפוס על עיקר הטענות שנטענו על ידה בבקשת הביטול, ובראשן הטענה שדנפוס אינה צד "ראוי" או "נכון" בהליך כדרישת תקנה 500(10) לתקנות הישנות. דנפוס מדגישה שאין במסמכי בקשת האישור קביעה או ממצא כי היא הייתה צד לקרטל או הודתה בהיותה צד לו, כך שלשיטת דנפוס אין למבקשי האישור עילת תביעה כנגדה. דנפוס מצביעה על כך שבמסגרת הדיון בבקשה הביטול מבקשי האישור נמנעו מלחקור את המצהיר מטעמה; ולטענתה, המסקנה המתבקשת מכך היא שמבקשי האישור אינם חולקים על מספר עובדות מרכזיות – כך ביחס לעובדה שדנפוס-הבת היא זו שנזכרה במסמכים שצורפו לבקשת האישור; כך לגבי העובדה שנושאי המשרה שמבקשי האישור מייחסים להם את תיאומי הקרטל הלכאוריים, אינם נושאי משרה בדנפוס; וכך גם ביחס לעובדה שדנפוס לא ייצרה מדחסים או מוצרים שבהם שולבו, ואף לא מכרה או שיווקה מדחסים מחוץ לדנמרק, ובפרט בישראל. בנוסף, דנפוס מפנה למספר מסמכים שצורפו לבקשת האישור ומסבירה מדוע אלו לא מעידים על מעורבות כלשהי מצידה בקרטל. משכך, דנפוס סבורה שבקשת האישור הוגשה נגדה ללא ראיה כלשהי להיותה צד לקרטל הנטען. זאת ועוד, דנפוס נסמכת על עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לשיטתה, לפי עקרון זה לא ניתן לייחס לחברת-אֵם מעשים או מחדלים של חברת-בת. לעמדת דנפוס, הדרך היחידה שבה ניתן לייחס פעולות של תאגידים בקונצרן חברות זה לזה, היא על ידי ביטול ההפרדה התאגידית הקיימת באמצעות הרמת מסך. בהמשך לכך, דנפוס מדגישה שכאשר לא ניתן לתבוע חברת-אֵם בגין מעשי חברת-בת, הרי שבהכרח לא ניתן להמציא מחוץ לתחום תובענה המייחסת לחברת-האֵם את פעולות חברת-הבת. דנפוס מוסיפה וטוענת כי לא היה מקום להכיר בהמצאה לפנסוניק כ"המצאת הזמנה כדין" כדרישת תקנה 500(10) לתקנות הישנות. דנפוס סבורה שתחולת התקנה מוגבלת למקרים שבהם סמכות השיפוט הראשונית נקנית מכוח מסירת כתבי הטענות ולא מכוח הסכמה כבענייננו. לשיטתה, כאשר ההמצאה מתאפשרת רק בעזרת הסכמת בעל דין להתדיין בישראל, לא מתקיימת זיקה מספקת לתחום המדינה. לטענת דנפוס, המטרה המרכזית הן של הסדר הפשרה הן של ההסדר הדיוני, הייתה לבסס באופן מלאכותי עילה להמצאה מחוץ לתחום ליתר החברות הזרות. ובהקשר לכך, דנפוס שבה על הטענה שההסדר הדיוני מבטא "חוזה לרעת צד שלישי" – זאת מפני שיצר זכות כנגדה בהליך מבלי לאפשר לה להביע עמדה. מעבר לכך, דנפוס מציינת שבקשת האישור הוגשה פחות משלושה שבועות מתום תקופת ההתיישנות, כאשר טרם קמה למבקשי האישור עילה לפי תקנה 500(10) לתקנות הישנות. בנסיבות אלו, דנפוס סבורה שהגשת תביעה שלא ניתן להמציאה אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות, ולכן בקשת האישור התיישנה. לבסוף, בכל הנוגע להחלטת ההבהרה, נטען כי ההחלטה בבקשת הביטול הייתה אמורה להינתן על ידי מותב בית המשפט המחוזי בסמכותו כרשם. דנפוס מסבירה שבשל העובדה שההחלטה נחתמה בסמכותו כשופט, נשללה ממנה זכות הערעור, ולכן לשיטתה כבר מטעם זה יש ליתן לה רשות ערעור. מנגד, מבקשי האישור סומכים את ידם על החלטת בית המשפט המחוזי. מבקשי האישור כופרים בטענת דנפוס שלפיה לא בוצעה מסירה כדין לפנסוניק בישראל. בתוך כך הם מדגישים כי החלטת הדחייה מבוססת על ממצא עובדתי, והוא שכתבי הטענות הומצאו לבאי-כוחה של פנסוניק בהתאם לתקנה 477 לתקנות הישנות. מבקשי האישור מסבירים שההסדר הדיוני נחתם ממניעים לגיטימיים – מצד אחד, רצונה של פנסוניק להסיר את הסיכון שההמצאה שבוצעה לנציגיה בישראל תוכר כ"המצאה למורשה בהנהלת עסקים"; ומן העבר השני מבקשי האישור ביקשו להבטיח שבקשת האישור תומצא לפנסוניק. בהקשר זה נטען כי ההסדר הדיוני אינו "חוזה לרעת צד שלישי" וממילא הוא לא כפה על דנפוס חיובים כלשהם. בעניין זה מבקשי האישור מעירים כי היה ביכולתה של דנפוס להשמיע את עמדתה בנוגע להסדר הדיוני לוּ אכן רצתה. מבקשי האישור שבים על קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה דנפוס בעלת דין נכונה ושהתביעה כלפיה מעוררת שאלה ראויה לדיון. עוד צוין שדנפוס בעלת שליטה מלאה בדנפוס-הבת וכי הראשונה לא כפרה בכך שהיא מכווינה את תחום המדחסים של קונצרן Danfoss, שעליו אמונה דנפוס-הבת. בהמשך לכך, מבקשי האישור טוענים שחברת-אֵם העומדת בראש קונצרן המורכב ממספר ישויות משפטיות, אחראית למעשים ולמחדלים של אורגנים בעסק שאותו היא מנהלת. כן נטען כי בכל מקרה יש לייחס לדנפוס אחריות לקרטל מכוח תורת האורגנים, וכי יש לראות בנושאי המשרה שביצעו את תיאומי המחירים כאורגנים של דנפוס וכן לראות בדנפוס-הבת כזרוע ארוכה של דנפוס. חרף התנגדות מבקשי האישור, ניתנה לדנפוס רשות להגיש תגובה קצרה לתשובתם. בגדרה דנפוס שבה על הטענה שמבקשי האישור בחרו להגיש את בקשת האישור נגד חברה לא נכונה. כן חוזרת דנפוס וטוענת כי מבקשי האישור העלו שלל טענות בהיעדר ביסוס ראייתי. בהקשר לכך נטען כי אין כל ביסוס לטענה ש"מבצעי התיאומים" שכביכול בוצעו, מילאו תפקיד בדנפוס. נוסף על כך, דנפוס הגישה בקשה להוצאת ארבעה מוצגים מכרך המוצגים שצורף לתשובת מבקשי האישור, ועל מחיקת ההתייחסות אליהם במסגרת תשובתם (להלן: הבקשה להוצאת ראיות). דנפוס טענה שמוצגים 2,1 ו-3 לא הובאו לעיונה משום שאלו לא צורפו לבקשת היתר ההמצאה מחוץ לתחום שהוגשה בבית המשפט המחוזי. עוד נטען שמוצג מספר 8 (עמדה מטעם היועמ"ש בהליך ע"א 3186/20) לא הוגש במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, ומדובר בעמדה שהוגשה בגדרי הליך אחר שאינו עוסק בהיתר המצאה מחוץ לתחום. מנגד, מבקשי האישור ציינו בתגובתם לבקשה להוצאת ראיות כי הגם שמוצגים 2,1 ו-3 לא הומצאו ישירות לדנפוס, אלו הוגשו לבית המשפט המחוזי במסגרת ההליך בבקשת האישור. בכל הנוגע למוצג מספר 8, מבקשי האישור סבורים שמדובר במסמך המהווה אסמכתה משפטית המביעה עמדה נורמטיבית, ומשכך לשיטתם ניתן לצרפו בערכאת הערעור. דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית ואציין כבר כעת כי לאחר עיון בבקשות רשות הערעור ובתשובות להן, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את בקשת רשות הערעור ב-רע"א 2296/19 בעניין החלטת הדחייה. אשר ל-רע"א 3263/21 שסבה על דחיית בקשת הביטול והחלטת ההבהרה, סבורתני כי אמנם יש ליתן רשות ערעור ולדון בה כבערעור על פי הרשות שניתנה, וכי עם זאת יש לדחות את הערעור. ואפרט. רע"א 2296/19 – החלטת הדחייה רבות נכתב על ייחודו של ההליך הייצוגי שבמהלכו התובע המייצג ובא-כוח המייצג נוטלים על עצמם את האחריות לייצג קבוצה של אנשים שלא העניקו הסמכה מפורשת לכך, וזאת כאשר אין ליחיד כדאיות כלכלית או יכולת לנהל את ההליך בעצמו. באופן טבעי, מצב דברים זה מעורר חשש שמייצגי הקבוצה, התובע המייצג ובא-כוח המייצג, יבכרו אינטרסים אישיים שלהם על פני האינטרסים של הקבוצה המיוצגת. בעיה זו המכונה "בעיית הנציג" מתעוררת לכל אורכו של ההליך הייצוגי, אך היא מתבטאת במלוא עוצמתה בשלב שבו בית משפט מתבקש לאשר הסדר פשרה בתובענה הייצוגית (רע"א 2588/21 עזרא נ' אם.אס.אן יזום ושיווק נדל"ן בע"מ, פסקה 6 (6.6.2021)). בעוד בתביעה "רגילה" הסדר פשרה נתפס כדרך יעילה, הוגנת ומושכלת לסיום הסכסוך שבין הצדדים להליך; בתובענה ייצוגית, הסדר פשרה אינו תמיד הפתרון הצודק וההולם. זאת לנוכח הפוטנציאל לקיומן של פשרות בלתי ראויות, שאינן הולמות את סיכויי הליך, שמטרתן לקדם את עניינם האישי של מייצגי הקבוצה על חשבון האינטרס של חברי הקבוצה המיוצגת (רע"א 2298/19 פינצ'בסקי נ' הנסיך מפעל לייצור טחינה בע"מ, פסקה 19 (4.8.2021), להלן: עניין פינצ'בסקי; רע"א 3832/17 לוין נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פסקה 12 (4.7.2017), להלן: עניין לוין). למעשה, בשלב אישור הסדר הפשרה מגולמת "הטיה מבנית" הנובעת מכך שישנה אחדות אינטרסים בין מייצגי הקבוצה והנתבע – שכן כולם מעוניינים באישור ההסדר ומציגים לבית משפט בעניין זה חזית אחת (רע"א 582/20 תלרז נ' שופרסל בע"מ, פסקה 8 (25.7.2021)). לנוכח החשש מפגיעה בעניינם של חברי הקבוצה המיוצגת ואף בנתבעים כתוצאה מניצול לרעה של הסדרי פשרה, קבע המחוקק בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות מנגנוני פיקוח והגנה ייחודיים להסדר פשרה בתובענה ייצוגית. מנגנונים אלו מקנים לבית המשפט תפקיד מכריע בפיקוח ובהגנה על עניינם של חברי הקבוצה המיוצגת והאינטרס הציבורי (עניין פינצ'בסקי, בפסקה 20; רע"א 5678/20 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' רשף, פסקה 5 (5.1.2021)); ובהתאם לכך, שומה על בית המשפט לקיים בחינה יסודית של הסדרי פשרה המובאים לאישורו תוך הסתייעות בכלים שהעמיד לרשותו המחוקק (רע"א 1644/15 גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ, פסקה 10 (27.5.2015)). בעניין זה סעיף 18(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע שהסדר פשרה כפוף לאישורו של בית המשפט; וסעיף 19(א) מורה כדלקמן: אישור הסדר פשרה בידי בית המשפט 19(א). בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי התובענה שהוגשה עומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסעיפים 3, 4 ו-8(א) וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין. בבחינת השאלה אם הסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של הקבוצה, התווה המחוקק רשימת שיקולים המפורטים בסעיף 19(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. לפיהם על בית משפט להתחשב, בין היתר, בפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה ובין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל אילו בית משפט היה מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; בשלב שבו נמצא ההליך; ובסיכונים ובסיכויים הלכאוריים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה (רע"א 9167/10 012 סמייל טלקום בע"מ נ' Myrna Mandap, פסקה 10 (26.5.2013)). שיקולים אלה נועדו לסייע לבית משפט להתחקות אחר רצונם של חברי הקבוצה המיוצגת, ולנסות לחזות כיצד אלו היו נוהגים כפרטים אילו האינטרס שלהם בתביעה היה גדול דיו (ראו: אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 16 (2011)); מובן שככל שהסדר הפשרה ישקף חלוקת סיכונים ראויה בין בעלי הדין, תגבר נטיית בית משפט לאשרו. בענייננו טקומסה טוענת שעל בית משפט להידרש לשאלת סבירותו והגינותו של הסדר הפשרה במועד הגשתו, חלף מועד אישורו. אין בידי לקבל טענה זו, שכן טקומסה למעשה מעוניינת שבית משפט יבכר את האינטרס האישי שלה על פני האינטרס של הקבוצה המיוצגת בעת בחינת הסדר הפשרה; ולכך אין להיעתר. כפי שהוברר, תפקידו המרכזי של בית משפט בעת בחינת הסדר פשרה הוא שמירה על האינטרס של חברי הקבוצה המיוצגת. לצורך מימוש תפקיד זה באופן מיטבי, המסקנה המתבקשת היא שעל בית משפט לבחון את הסדר הפשרה המונח לפניו בהתאם לנסיבות במועד אישורו. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, והמטרה שאותה הסעיף נועד להגשים – הגנה על אינטרס הקבוצה המיוצגת (ראו גם: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני פרשנות החקיקה 89-85 (1993)). קשה להלום מצב שבו בית משפט ייעתר לבקשה לאישור הסדר פשרה שאינו פועל לטובת הקבוצה המיוצגת רק משום שבמועד הגשתו לאישורו של בית המשפט, הסדר הפשרה נחזה כראוי לכאורה. גישה כזו אינה מתיישבת עם התפקיד המוטל על בית משפט בבחינת הסדר פשרה וכאמור אינה עולה בקנה אחד עם מטרות חוק תובענות ייצוגיות ובפרט עם תכליתו של סעיף 19(א) לחוק. עוד יצוין בהקשר לכך כי בניגוד לנטען על ידי טקומסה, התחשבות בנסיבות מאוחרות למועד הגשת הסדר הפשרה אינה מגלמת הפרת חוזה. בשלב זה, כאשר הסדר הפשרה טרם אושר על ידי בית המשפט הוא נעדר תוקף מחייב כלפי הצדדים, וממילא גם כלפי חברי הקבוצה המיוצגת; שכן לבית משפט מוקנית סמכות שלא לאשרו ואף נתונה לו סמכות להתנות את אישור ההסדר שהובא לפניו בשינויים שהוא סבור שנדרש לבצע בהסדר (סעיף 19(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). בנוגע לטענת טקומסה שלפיה אישור ההסדר הדיוני תוך דחיית הסדר הפשרה משול להפרת חוזה – מקובלת עליי הערת בית המשפט המחוזי, כי מתן הכשר לטענה זו עלול להוביל "לריסון עצמי בלתי ראוי של כוחו של בית המשפט" בבואו לבחון הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות. יש אפוא לדחות את עמדת טקומסה שלפיה נסיבות המקרה מהוות "הפרה יעילה". בשולי הדברים יוער כי איני שותפה לחשש שהעלתה טקומסה, והוא שבחינת הסדר הפשרה בהתאם למועד אישורו חלף מועד הגשתו, תיצור חוסר ודאות שירתיע צדדים מלהגיע להסכמות. טענה זו מגלמת בתוכה את ההנחה שלפיה לצדדים להסדר ישנה זכות מוקנית לכך שהסדר הפשרה יאושר. בית משפט זה כבר הבהיר בעבר ש"מטרתו של המסלול שהתווה המחוקק הוא לוודא שבית המשפט אינו מאשר את הסדר הפשרה כ'חותמת גומי', אלא בוחן ובודק, עד שהוא מגיע למסקנה כי 'ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה'" (עניין לוין, בפסקה 12). כלומר, נקודת המוצא היא שלצדדים להסדר הפשרה ישנו "חוסר ודאות" אם הסדר הפשרה המוצע על ידם יאושר, ועל כן אינני סבורה שיש חידוש או בשורה בהחלטת הדחייה, שעשויים להשפיע על התמריצים של הצדדים בהליכים ייצוגיים אחרים. יוסף לכך שטענותיה של טקומסה בעניין זה נוגעות לאינטרסים של הצדדים שערכו את הסדר הפשרה, שברצונם לסיים את ההליך; בעוד סעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות מורה שעל בית המשפט להתחשב בעניינם של חברי הקבוצה המיוצגת; כלומר, גם אם ישנו חשש לאפקט מצנן בשל החלטת הדחייה, אין בכוחו לגבור על הוראות חוק תובענות ייצוגיות ותכליותיו של ההליך הייצוגי. נמצאנו למדים מכל האמור, שאין עילה להתערבות בהחלטת הדחייה. ניכר כי החלטה זו מבטאת נכונה את תפקיד הפיקוח המסור בידי בית המשפט בבחינת הסדר פשרה המובא לאישורו, ומאזנת כראוי בין האינטרסים השונים שעל הפרק. משכך, הבקשה למתן רשות הערעור, רע"א 2296/19, נדחית. רע"א 3263/21 (1) החלטת ההבהרה כזכור, דנפוס מלינה על כך שההחלטה בבקשת הדחייה ניתנה על ידי השופטת מ' בן-ארי בסמכותה כשופטת ולא כרשמת. דנפוס טוענת שכתוצאה מכך ניטלה ממנה זכות הערעור. אמנם במסגרת בקשת רשות הערעור דנפוס לא הרחיבה בנושא, אולם מצאתי לנכון לקבל את טענתה בעניין זה. ואבאר. כידוע, דרך ההשגה הנכונה שבה יש לנקוט בנוגע ל"החלטה אחרת" של רשם המכהן בעת ובעונה אחת כשופט בפועל באותה ערכאה, נגזרת מהסמכות שמכוחה ניתנה ההחלטה. הדרך להשיג על החלטה אחרת שניתנה על ידי רשם בית משפט מחוזי היא באמצעות הגשת ערעור בזכות לבית המשפט שבו הרשם מכהן, תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להלן: חוק בתי המשפט; תקנה 137(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, להלן: התקנות החדשות). מנגד, כאשר מדובר בהחלטה אחרת שניתנה על ידי שופט בית משפט מחוזי, דרך ההשגה תהיה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט; תקנה 137(א) לתקנות החדשות). בענייננו, המותב בבית המשפט המחוזי שהחל לדון בבקשת הביטול, עשה כן בסמכותו כרשם. מהחלטת ההבהרה עולה שבאותה עת השופטת מ' בן-ארי שימשה הן כרשמת הן כשופטת בפועל, ובשלב זה החלטותיה בבקשת הביטול ניתנו בכובעה כרשמת – כך צוין בהחלטה להיעתר לבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום; כך נעשה גם במסגרת ההחלטה להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול; וכך גם במסגרת ההחלטה על זימון הצדדים לדיון בבקשת הביטול. רק בהמשך ההליך חל שינוי בסמכות שלפיה דן בית המשפט המחוזי בבקשת הביטול – מהחלטת ההבהרה עולה שבשלב מסוים השופטת מ' בן-ארי מונתה כשופטת מן המניין שאז חדלה לכהן כרשמת; כך שדיון ההוכחות נערך בפניה בסמכותה כשופטת, ובסופו של יום ההחלטה בבקשת הביטול ניתנה בסמכות זו. אלא ששינוי זה התרחש ללא יידוע הצדדים וממילא ללא מתן זכות טיעון לצדדים. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע בעבר שכאשר שופט החל לדון בהליך בתור רשם, אין הוא יכול לסיים את הדיון בתור שופט ללא מתן הודעה על כך לצדדים ומתן אפשרות להשמיע את דברם על "שינוי" הערכאה שבפניה התדיינו (ע"א 134/72 חברת גן לויתן בע"מ נ' רייך, פ"ד כו(2) 94, 96 (1972)). יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "נקודת המוצא לבחינת העניין חייבת להיות זו: אין מקום שבעל-דין ייפגע כתוצאה מתקלה שאין הוא אחראי לה, למשל כאשר רשם החל בדיון בהליך מסוים בתפקידו כרשם וסיים את המלאכה בתפקידו האחר – כשופט בפועל. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, רשם שהחל לדון כרשם יסיים את הדיון בעניין שבפניו בתפקידו כרשם. אין להטיל על בעלי-הדין חובה לעקוב אחרי סדרי המינוי, לדוגמה אם הרשם שהחל לדון נתמנה כשופט בפועל טרם שהשלים את המלאכה". (רע"א 1067/04 רולן בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 427, 431 (2004), להלן: עניין רולן; ראו גם: רע"א 6/87 אוירי נ' בלטיאנסקי (12.4.1987)). בנסיבות העניין, כאשר תוך כדי דיון בבקשת הביטול השתנה מעמדו של הגורם השיפוטי הדן בהליך מרשם לשופט, נוצר חוסר ודאות מסוים בנוגע לסמכות שמכוחה ניתנה ההחלטה בבקשת הביטול. בנסיבות אלה, בהיעדר ודאות בנוגע לסמכות מתן ההחלטה, נקבע כי עקרונית אפשר שהן בית המשפט המחוזי הן בית המשפט העליון יהיו רשאים להידרש להשגה בעניינה (רע"א 1205/10 הרשות הפלסטינית נ' חמוד, פסקה 7 (4.7.2010); רע"א 563/88 נשיונל פאלאס הוטל נ' אריען, פ"ד מב(4) 136, 138 (1988)); וכי שומה על בית המשפט שבפניו הובאה ההשגה, לבחור באלטרנטיבה המאפשרת את מיצוי טענותיו של בעל הדין המבקש להשיג על ההחלטה (בש"א 6551/00 פקיד שומה ירושלים נ' פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ, פסקה 4 (18.2.2001); ראו גם בהחלטת רשם בית המשפט העליון ב-רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובניה בע"מ נ' פקיד שומה, ירושלים, פסקה 4 (3.8.2000)). עם זאת, נקבע שבמקרים מסוימים ובשל טעמים שעניינם אחידות פעילות בתי המשפט, לעיתים יהיה ראוי למחוק את בקשת רשות הערעור שהוגשה בבית המשפט העליון, ובתוך כך להעניק לבעל הדין המבקש להשיג על ההחלטה שהות נוספת לשם הגשת הליך מתאים בפני בית המשפט המחוזי (עניין רולן, בעמ' 432-431). במצב הדברים שנתהווה, ובהתחשב בשיקולי יעילות דיונית, דומני שאין טעם להורות על מחיקת בקשת רשות הערעור על מנת שדנפוס תגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. אולם, בשים לב לנקודת המוצא שלפיה אין מקום שבעל דין ייפגע כתוצאה מתקלה שאין הוא אחראי לה, ראיתי לנכון ליתן לדנפוס רשות ערעור בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149 לתקנות החדשות. (2) ערעור על דחיית בקשת הביטול עניינו של הערעור בהיתר המצאה מחוץ לתחום מכוח תקנה 500(10) לתקנות הישנות, מפאת חשיבותה של תקנה זו לדיון אשוב ואביא אותה כלשונה: המצאה מחוץ לתחום השיפוט 500. רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה: ... (10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. יצוין כי הדרישה לקבלת היתר להמצאת כתבי טענות מחוץ לתחום בוטלה במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, כך שכיום בעל דין רשאי להמציא כתבי טענות מחוץ לתחום המדינה אם הוא עומד בתנאי תקנה 166 לתקנות החדשות. אולם בעת הרלוונטית לענייננו התקנות הישנות היו בתוקף ועל כן נדון לפי הדין הישן. בתקנה 500(10) לתקנות הישנות קבועים שלושה תנאים למתן היתר המצאה מחוץ לתחום: בעל הדין הזר הוא בעל דין "דרוש" או "נכון"; התובענה הוגשה "כהלכה"; וגם כאשר התנאים הללו מתקיימים, ההחלטה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט כאמור ברישא של תקנה 500 לתקנות הישנות (ראו גם: רע"א 6970/18 Booking com B.V נ' לב, פסקה 8 (13.11.2019)). כאמור, עיקר טענותיה של דנפוס מופנה נגד קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה דנפוס היא "בעל דין דרוש, או בעל דין נכון" בבקשת האישור. בעניין זה דנפוס נסמכת על אישיותה המשפטית הנפרדת מזו של החברה המאוזכרת במסמכים שצורפו לבקשת האישור – דנפוס-הבת. להלן אבחן את התקיימותם של יסודותיה של תקנה 500(10) לתקנות הישנות על ענייננו. לצורך הבחינה אם התקיימו תנאיה של תקנה 500(10) לתקנות הישנות, ובראש ובראשונה התנאי שבעל הדין שמבקשים לבצע לו המצאה מחוץ לתחום הוא "דרוש" או "נכון", נוסחה בפסיקה השאלה ההיפותטית הבאה: אילו בעלי הדין היו יושבים בתחום המדינה, האם היו שניהם צדדים נכונים לתביעה (רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ, פסקה 31 (19.7.2009), להלן: עניין ברונשטיין). כדי ליתן מענה לשאלה זו התקבל בפסיקה מבחן כפול – ראשית, יש לבחון אם בהנחה שהצד הזר היה יושב בארץ, היה בית המשפט מוסמך לברר את עילת התביעה נגדו. שנית, יש לבחון אם התביעה נגד הצד הזר ראויה להתברר עם התביעה נגד הצד שנגדו הוגשה התובענה כהלכה (רע"א 4199/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת (ע"ר) נ' Chi Mei Corporation, פסקה 14 (15.8.2021), להלן: עניין הצלחה; רע"א 3872/04 וילנסקי נ' Metallurgique de Gerzat S.A., פ"ד נט(1) 24, 30 (2004), להלן: עניין וילנסקי). נחה דעתי כי במקרה דנן ניתן להשיב בחיוב על שתי השאלות הנזכרות. בבקשת האישור מתוארת מסכת עובדתית הקושרת בין דנפוס ובין יתר החברות הזרות שהתקשרו לכאורה בקרטל, והשפיעו כנטען על כמויות ומחירי המדחסים בשוק הישראלי. על פניו ניכר שאילו כלל החברות הזרות היו יושבות במדינת ישראל, הן היו נתבעות יחד בכתב תביעה אחד לשם הכרעה עובדתית ומשפטית משותפת, כפי שמתבקש. לאחר שניתן מענה חיובי לשאלות אלה, עלינו להוסיף ולבחון אם למבקשי האישור "תביעה ראויה לטיעון" כלפי דנפוס. בעניין זה, טענותיה של דנפוס ביחס להפרדה התאגידית בינה ובין דנפוס-הבת הן אמנם נכבדות וראויות לדיון; אלא שדווקא משום כך אין מקום לבררן במסגרת הדיון בהיתר המצאה מחוץ לתחום. שלב הדיון בהיתר ההמצאה מחוץ לתחום הוא שלב מקדמי, בהליך שהוא עצמו הליך מקדמי (בקשת האישור), ונטל ההוכחה המוטל על התובע בשלב זה נמוך מזה הדרוש להוכחת התביעה במהלך המשפט (עניין הצלחה, בפסקה 12; רע"א 9328/12 ‏נירימליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה, פסקה 7 (21.4.2013); להרחבה ראו: טליה קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר 52-44 (2000), להלן: סמכות שיפוט על נתבע זר). כך שאין מקום בשלב זה לחסום את דרכם של מבקשי האישור מלברר את טענותיהם נגד דנפוס ולשלול על הסף את אחריותה למעשי דנפוס-הבת מתוקף היותה חברת-אֵם (ראו למשל, בעניין הצלחה, בפסקה 15). יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "כשמתעוררת בשלב הדיון בהיתר ההמצאה שאלה אשר עשויה לעלות שוב במסגרת ההליך העיקרי, על בית המשפט להיזהר ולא להביע דעה נחרצת לגופו של עניין (כגון בשאלת קיומו של החוזה). אין מקום להפוך את היוצרות, ולנהל את המשפט כבר בשלב המקדמי." (ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd, פסקה 9 (4.9.2007); ראו גם: רע"א 1152/20 Royal Philips Electronic N.V נ' לנואל, פסקה 10 (20.7.2021), להלן: עניין פיליפס). משכך, היה ודנפוס תעמוד על טענותיה בדבר ההפרדה התאגידית, כמו גם על טענותיה ביחס לשיהוי והתיישנות שהועלו במסגרת בקשת רשות הערעור מטעמה, סוגיות אלו ידונו בבית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בבקשת האישור ובהתאם ליריעה שיפרשו הצדדים. מכאן עלינו להמשיך ולבחון אם מתקיים האמור בסיפא של תקנה 500(10) לתקנות הישנות, היינו אם מדובר "בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". גם לבחינת תנאי זה נקבע בפסיקה מבחן כפול. ראשית, יש לבחון אם התביעה כלפי הנתבע שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה הוגשה כהלכה; כלומר, תובענה שהגשתה עומדת בכל הדרישות הפורמליות והפרוצדורליות המעוגנות בתקנות סדר הדין האזרחי. שנית, יש לבחון שמא מדובר בתובענה פסולה או משוללת יסוד על פניה (עניין ברונשטיין, בפסקה 33; עניין וילנסקי, בעמ' 30). כאמור, דנפוס טוענת שהתובענה נגד פנסוניק לא הוגשה כהלכה ולא הומצאה לה כדין משום שהיא התאפשרה רק לנוכח הסכמתה של פנסוניק להתדיין בישראל; ועל כן אינה מקיימת זיקה מספקת לתחום המדינה. אין בידי לקבל טענה זו. בקשת האישור הומצאה למורשה מטעם פנסוניק בהתאם לתקנה 477 לתקנות הישנות והיא הוגשה בהתאם לדרישות הפורמליות ולכללים הפרוצדורליים הקיימים בדין. זאת ועוד, תקנה 500(10) לתקנות הישנות אמנם דורשת שההמצאה לנתבע הראשון תתבצע בתחום המדינה, אולם אין משמעות הדבר שנדרשת זיקה טריטוריאלית שלו למדינה (ראו גם: סמכות שיפוט על נתבע זר, בעמ' 129). כלומר, הנתבע הראשון "ייתפס" בתחום המדינה בכל מקרה של המצאה כדין, בכלל זה גם בעת שהוא שוהה בישראל שהות ארעית, או כאשר הסכים לקבל עליו את מרות הדין הישראלי באמצעות הסדרי ההמצאה הנוהגים (עניין פיליפס, בפסקה 11). אמנם פנסוניק אינה בעלת זיקה טריטוריאלית לישראל, אך כאמור היא הסכימה לקבל לידיה את כתבי הטענות בבקשת האישור באמצעות "מורשה" מטעמה בהתאם לתקנה 477 לתקנות הישנות; ומעת שכתבי הטענות הומצאו לבאי-כוחה של פנסוניק בישראל, ניתן לראות בה כ"בעל דין" שהתובענה הומצאה לו כדין ובתחום המדינה. כמו כן, עיון בבקשת האישור והעובדה שעד כה שתי חברות זרות (טקומסה ו-ווירלפול) היו נכונות להגיע להסדר פשרה בהליך, מעידים על כך שלא מדובר בתובענה משוללת יסוד; ועל כן, גם במובן זה עסקינן בתובענה שהוגשה כהלכה. לסיכום, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת הביטול. על פניו נראה כי בקשת האישור מעוררת שאלות ראויות לדיון ביחס למעורבותה ולאחריותה של דנפוס לקרטל הנטען; ובהינתן השלב הדיוני שבו מצוי ההליך, בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום, ובהתחשב ברמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה לוודאותה של עילת התביעה, הבקשה למתן היתר המצאה עומדת בדרישות תקנה 500(10) לתקנות הישנות (ראו גם: עניין הצלחה, בפסקאות 16-12). לכך יש להוסיף כי התובענה הוגשה כהלכה נגד פנסוניק, ומשנקבע כי דנפוס בעלת דין ראויה בהליך, יש ליתן למבקשי האישור היתר המצאה מחוץ לתחום להמצאת כתבי הטענות לדנפוס. במסגרת בקשת רשות הערעור דנפוס העלתה שלל טענות, שמהן עולה לכאורה שאין לייחס לה אחריות בגין הקרטל. טענות אלה אמנם ראויות לבירור, אך המקום לעשות כן הוא במסגרת ההליך העיקרי, ולא בגדרי הדיון בהיתר המצאה מחוץ לתחום. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי ולדרך שהוליכה אותי לתוצאה זו, לא ראיתי צורך להידרש לטענותיה של דנפוס בבקשה להוצאת ראיות. סוף דבר התוצאה היא שבקשת רשות הערעור ב-רע"א 2296/19 נדחית. המבקשת ב-רע"א 2296/19 (טקומסה) תישא בהוצאות המשיב 7 לבקשה זו (היועמ"ש) בסך 10,000 ש"ח. בקשת רשות הערעור ב-רע"א 3263/21 מתקבלת והערעור שנדון על פי הרשות שניתנה נדחה. המבקשת ב-רע"א 3263/21 (דנפוס) תישא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 לבקשה זו (מבקשי האישור) בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י' באלול התשפ"א (‏18.8.2021). ש ו פ ט ת _________________________ 19022960_G12.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1