ניסן ללייב נ. ביה"ד הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 2295/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2295/17 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: ניסן ללייב נ ג ד המשיבים: 1. ביה"ד הרבני הגדול 2. ביה"ד הרבני האזורי 3. ביהמ"ש לענייני משפחה 4. ליאורה ללייב עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד אבי גפן פסק-דין השופטת א' חיות: 1. בשנת 2011 התגרשו העותר והמשיבה 4 (להלן: המשיבה). בין הצדדים נערך הסכם גירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני האזורי בנתניה ביום 31.3.2011 ומספר ימים לאחר מכן נתן בית הדין האזורי פסק דין כדלקמן (להלן: פסק הדין): לאור החומר שבתיק, המסמכים, בית הדין פוסק: א. הצדדים יתגרשו כהסכמתם כדת משה וישראל. ב. משמורת הקטינה תהיה בידי האם. ג. לצדדים הסכם גירושין הנושא תאריך 31 במרץ 2011 המכיל ו' סעיפים, וביה"ד נותן להסכם זה תוקף של פסק דין. ד. מחוץ להאמור לעיל, אין כל תביעות זע"ז. ה. במעמד הגט מוותרת האשה על כתובתה. ו. הוצאות משפט, כל צד יישא בהוצאותיו. לטענת העותר, סעיף ד' לפסק הדין אינו משקף את אומד דעת הצדדים ולגישתו הסכם הגירושין אינו חוסם אותו מלתבוע איזון משאבים בינו ובין המשיבה. דא עקא שביום 1.11.2012 דחה בית הדין האזורי בנתניה את טענתו וקבע כי סעיף ד' לפסק הדין סותם את הגולל על תביעותיו החדשות "שכביכול עניינן של זכויות ממוניות נוספות שיש לאישה [ש]יש לאזנן כעת במסגרת איזון הנכסים". על פסק דין זה הגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול (כב' הדיינים צ' אלגרבלי, מ' אלחדד, י' שחור) אשר דחה את הערעור ביום 9.4.2013 בקובעו, בין היתר, כי "חזקה על בית הדין [האזורי] שפסק הדין הכולל סעיף ד משקף את רצון הצדדים. בית הדין הגדול לא מתערב בפסק הדין האזורי אלא אם כן יש טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות ולא מצאתי שום טעות מוכחת בעובדות שבפסק הדין ובשיקול דעתם של בית הדין שיש התליה בין מחילת הכתובה לויתור הבעל בזכויות הסוציאליות". 2. העותר לא השלים עם פסקי הדין הנ"ל והגיש שתי תביעות לבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה (תמ"ש 19508-06-15; תמ"ש 49941-06-15) לחלוקת הרכוש בינו ובין המשיבה. לאחר דיון שהתקיים בפניו, קבע בית המשפט (השופטת י' גרינוולד-רנד) ביום 6.1.2016 כי כתנאי להגשת סיכומים בהליך יפקיד העותר 50,000 ש"ח בקופת בית המשפט, בציינו כי בית הדין הרבני האזורי הכריע פעם נוספת בעניין חלוקת הרכוש ביום 16.7.2015, אך העותר לא הגיש ערעור על החלטתו וכי הנושאים שמעלה העותר נדונו פעם אחר פעם על ידי בית הדין הרבני ובית הדין הרבני הגדול, שאף נדרש לבקשת העותר לבטל את הסכם הגירושין. בית המשפט לענייני משפחה קבע על כן כי תום לבו של העותר מוטל בספק ויש מקום לחייבו בהפקדת ערובה בסך 50,000 ש"ח כתנאי לדיון בטענותיו. משלא הופקדה ערובה כנדרש, מחק בית המשפט לענייני משפחה את תביעותיו של העותר ביום 24.3.2016. 2. מכאן העתירה דנן בה שב העותר וטוען, בין היתר, כי לא ויתר על עריכת איזון משאבים בינו למשיבה והוא עותר לכך שבית הדין הרבני יערוך איזון כזה, ולחלופין כי בית משפט זה יורה לבית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעותיו לגופן. 3. דין העתירה להידחות על הסף ללא צורך בתגובה. כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין הרבניים והתערבותו בהכרעותיהם שמורה לנסיבות חריגות למשל כאשר בית הדין חרג מסמכות או כאשר החלטתו ניתנה תוך פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ראו, למשל, בג"ץ 5038/16 טולדנו נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסקה 8 (5.9.2016)). לאחר עיון בעתירה ובצרופותיה לא מצאתי על פני הדברים כי טענות העותר מגבשות עילה כלשהי להתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים. הטענות שהעלה העותר כנגד פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינן מגלות אף הן עילה להתערבותו של בית משפט זה ולכך יש להוסיף את השיהוי הכבד שבו לוקה העתירה המצדיק כשלעצמו את דחייתה. העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ג באדר התשע"ז (‏21.3.2017). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17022950_V02.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il