נאיף רבאדי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2295/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2295/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ד' חשין המערער: נאיף רבאדי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 26.1.06, בתיק פ. 8057/05, שניתן על ידי כבוד השופט ע' חביב תאריך הישיבה: י"ח בחשון התשס"ז (09.11.06) בשם המערער: עו"ד לוין רות בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד ליאנה מגד גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הוגש כתב אישום בו יוחסו למערער מספר עבירות: סיכון חיי אדם נתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ונהיגה ללא רישיון. במישור העובדתי נטען, כי בתאריך 9.2.05 עמד המערער לצד רכב חונה שאורות החירום שלו פעלו. שוטר שהגיע למקום עם ניידת, דרש מהמערער להציג בפניו תעודת זהות, ותוך שהוא משים עצמו נכנס לרכב כדי להוציא את ניירותיו, פתח המערער בנסיעה מהירה, תוך שאורות הרכב כבויים. בעקבות כך החל מרדף אחר המערער, במהלכו הוא כמעט פגע בניידת, ושעט בכבישים וכיכרות תוך שהוא מאלץ נהגים לסטות הצידה ולבלום כדי להימנע מפגיעה. לבסוף הוצבה בדרכו של המערער חסימה שאילצה אותו לעצור, אולם כאשר ניגש אליו אחד השוטרים כדי להוציאו מהרכב, נגח המערער בפניו. במהלך משפטו אישר המערער כי נהג ברכב הנזכר בכתב האישום, ושהוא נהג בו בזמן פסילה, וממילא לא היו בידיו רישיון נהיגה וביטוח תקפים. המערער הוסיף והודה כי לא נענה לדרישת השוטר לעצור, ומנגד, הכחיש את יתר העובדות שיוחסו לו, ובכללן את תקיפת השוטר. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' עמר ז"ל) הרשיע את המערער לאחר שמיעתן של ראיות בכל העבירות שיוחסו לו, ובהמשך גזר לו 34 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא. כמו כן, הורה בית המשפט על הפעלתו של מאסר על-תנאי בן 8 חודשים, ונקבע כי במחציתו ישא המערער במצטבר, כך שתקופת מאסרו הכוללת בפרשה זו הועמדה על 38 חודשים. 2. בערעור שבפנינו המופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש, מלין המערער בעיקר כנגד הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי גם אם הוכח קיומו של היסוד הפיסי שבעבירה, לא הוכח היסוד הנפשי, הואיל ולא הובאו בפני בית המשפט המחוזי ראיות מהן ניתן להסיק כי המערער ביקש לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. ועוד נטען, כי בהקשר זה כל שקבע בית המשפט קמא היה שהמערער גילה שוויון נפש ואדישות לתוצאה האפשרית של פגיעה בכלי רכב וסיכון נוסעיהם, ובכך אין די לצורך קיומו של היסוד הנפשי בעבירה זו. כן משיג המערער בפנינו כנגד הרשעתו בתקיפת שוטר. 3. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הינה מפורטת ויסודית, ולאחר שעיינו בה ושבנו ועיינו, לא מצאנו עילה לשנות ממצאיה ככל שהם עוסקים בפן העובדתי. באשר לאירועים שקדמו למרדף ובמהלכו, העדיף השופט המלומד את גרסתו של השוטר איפרגן, "נוכח הרושם האמין שהותיר ... איפרגן בעדותו ובהיות גירסתו נתמכת בחלקה – חלק משמעותי, שגם אותו הכחיש הנאשם נמרצות, תוך מתן הסברים בעדותו של מוגרבי" [הוא השוטר שניצב במחסום ונקרא להעיד מטעם ההגנה] (עמ' 14 להכרעת הדין). באשר למערער נקבע (בלשון המקור), כי הוא הותיר "רושם שלילי בעדותו, שהתאפיינה בסתירות מהותיות, התחמקויות, חוסר עקביות והמצאות על אתר, פרי הרגע האחרון, ועד שבסופו של דבר – ובלחץ החקירה הנגדית, ואולי אף מבלי משים – ביטאה היא אף ראשית הודייה" (שם, בעמ' 14). העולה מהאמור הוא אפוא, כי המערער ביקש למנוע את מעצרו, ולצורך כך נמלט עם רכבו. את ממצאיו באשר למה שהתרחש במהלך המרדף, הביא השופט המלומד בעמ' 20 להכרעת-הדין, היינו, לאחר שהחל המערער בנסיעה הוא כמעט פגע ברכב המשטרתי, ומשם הוא "המשיך בנסיעתו (בריחתו) המהירה בכביש צר בעל נתיב נסיעה אחד, בלבד, לכל כיוון; ולאחר מכן שעט במהירות גבוהה אל תוך הכיכר הראשונה שהיתה בדרכו, תוך התעלמות מכלי רכב שנסעו בה, ואשר נאלצו לבלום בלימת פתע, כדי להימנע מהתנגשות ברכבו; וכך, בדיוק קרה גם בכיכר הנוספת הבאה – והכל, וכשלאורך כל דרך זו, אורות רכבו כבויים – ועד שהגיע, ובאותה מהירות גבוהה, לכיכר השלישית, אשר בה נאלץ לעצור, משהניידת האחרת חסמה שם את דרכו". כאמור, איננו סבורים, כי לא הוכחה בפנינו עילה לשנות ממצאיו האמורים של בית משפט קמא, ולפיכך ישמשו אותנו ממצאים אלה לבחינת הרכיב הנפשי בעבירה. 4. סעיף 332(2) לחוק דן ב"עבירת התנהגות" להבדיל מעבירה שהתוצאה הסופית היא אחד מרכיביה. לפיכך, מקום שמוכחת שאיפה של העושה לגרום לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, די בכך כדי לבסס הרשעה. ברם, הסוגיה בה נדרשנו להכריע היא אם חוטא בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק, גם מי שלא ביקש לפגוע בנתיב תחבורה ובמשתמשים בו, אולם נלוותה להתנהגותו צפייה קרובה לוודאי להתרחשותה של פגיעה כזו. על שאלה זו ניתנה תשובה חיובית בע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נגד מדינת ישראל, טרם פורסם, מפיו של כב' הנשיא (בדימ') א' ברק (ראו סעיף 11 לפסק-הדין): "לא מצאתי טעם המחייב שלא להחיל את כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. תכליתו של האיסור שבסעיף 332(2) לחוק העונשין, היא להגן על חייהם ובטיחותם של נוסעים המשתמשים בדרך... השמירה על שלמות גופו, חייו ובטיחותו של האדם היא ערך המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר לעושה המעשה המטרה להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה... קשה לחשוב על ערך ציבורי, חברתי או אחר, העשוי להביא למסקנה שאין להחיל את כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורתי". השקפה זו מקובלת עלינו במלואה. נהיגה בשטח עירוני ואף מחוצה לו, במהירות פרועה ומופקרת, ותוך הפרתם של איסורים רבים מאלה המנויים בדיני התעבורה – היא גם התנהגות שכרוכה בה, כאפשרות קרובה לוודאי, סכנה לגרום לתוצאה אותה ביקש סעיף 332(2) למנוע, היינו, פגיעה בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. ולעניינו של המערער, שבפנינו – מדובר בנהג לא-מורשה, שבתקופת פסילה ובשעת לילה עשה שימוש ברכב מנועי, ועקב כך החליט למנוע את מעצרו. הוא נמלט תוך שהוא מאיץ את מהירות רכבו, ומכאן ואילך התפתח מרדף בטבורה של עיר, כשעד למעצרו הוא נוסע באורות כבויים, וגם בכך גלום מקור הפתעה לנהגים הנוסעים מולו או בעקבותיו. אולם לא בכך מצוי העיקר, אלא בעובדה שבמהלך בריחתו התעלם המערער מרכבים אחרים שנעו על פני הכביש, משל לא היו קיימים כלל, ואילץ את נהגיהם לבלום בלימת חרום ולסטות הצידה כדי להימנע מפגיעה. מתוך הראיות שהיו בפני בית משפט קמא שוב אין ספק כי המערער לא רק שהיה אדיש לקרות התוצאה המזיקה, אלא שהוא נטל סיכון זה ביודעין, וגם אם לא התכוון לכך שסיכון זה יתממש, הוא היה מוכן להשלים עמו ובלבד שיצליח להימלט מאנשי החוק. בכך התקיים במערער גם היסוד הנפשי שבעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק, ועל כן דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות. 5. כך היא השקפתנו גם ביחס לערעור כנגד גזר-הדין. העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל נוכח התופעה הנפוצה של נהיגה פרועה בכביש הדרום והצורך להדבירה. התרענו בעבר וחזרנו והתרענו מפני תופעה זו, אולם נראה כי עדיין נמצאים מי שאינם רואים את עצמם נתונים למרותו של הדין. כזה הוא המערער, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, י"ח בחשוון תשס"ז (9.11.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06022950_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il