רפאל שטוב , עוד נ. ועד מחוז ירושלים

פסק-דין בתיק על"ע 2293/04 בבית המשפט העליון על"ע 2293/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' עדיאל המערער: רפאל שטוב, עו"ד נ ג ד המשיב: ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 25.1.04 בבד"א 20/03 ו-21/03 שניתן על-ידי חברי בית הדין עו"ד א' עצמון, עו"ד נ' וייל ועו"ד א' חורי תאריך הישיבה: י"ט באדר ב' תשס"ה (30.03.05) בשם המערער: בעצמו בשם המשיב: עו"ד רוני דובר פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. המערער, עורך דין במקצועו, הורשע בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין בעבירות של הפרת החובה לשמור על כבוד מקצוע עריכת הדין ובביצוע מעשה שאינו הולם את המקצוע, בגין התבטאויות כלפי דיין בית הדין הרבני האיזורי בירושלים. על המערער נגזרו עונשים של אזהרה ותשלום הוצאות. על הרשעתו ועל ענישתו הוא מערער לפנינו. הרקע העובדתי 2. המערער ייצג תובעים בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים (להלן - בית הדין הרבני), לפני הרכב הדיינים אברהם שיינפלד (אב בית הדין), ישראל יפרח ומסעוד אלחדד. המשיב, ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין, הגיש קובלנה נגד המערער (תיק בד"מ 16/01) בגין דברים שכתב על הדיין שיינפלד, במסגרת ערעור שהגיש לבית הדין הרבני הגדול על החלטת ההרכב, ובתלונה שהגיש המערער לשר הדתות על הדיין. בקובלנה נזכרו חמש אמירות, אך במרכז דיוננו עומדות רק שלוש מהן: האחת, כי הדיין שיינפלד "מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור". השניה, כי הדיין "החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול". השלישית, כי "הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות". נטען בקובלנה, כי התבטאויות אלה של המערער כלפי הדיין שיינפלד חורגות מחובתו של עורך הדין לנקוט לשון מנומסת ומאופקת. 3. הרקע לאמירות אלה מתברר מתוך טענותיו של המערער כפי שנטענו לפני בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, כמו גם לפנינו. המערער טוען, כי לנתבע באותו תיק שהתנהל בבית הדין הרבני האיזורי, קשרים הדוקים עם הדיין שיינפלד. לפי חשד שפורסם, כך טוען המערער, הנתבע הסדיר לדיין עבודה כבורר פרטי. אותו דיין, נטען, "רתם עצמו לטובת הנתבע", וניהל את ההליך תוך ניסיון בולט לחלץ את הנתבע. בין היתר טוען המערער כי הדיין שיינפלד מנע הבאת ראיות וחקירת בעלי דין, סרב לאפשר עיון בתיק, סרב לקיים דיון בבקשה שהוגשה לפסילתו, ושיבש את הליכי הערעור שהוגש על החלטותיו. לבסוף, כך טוען המערער, ביטל בית הדין הרבני הגדול את החלטותיו של הדיין שיינפלד בתביעה שניהל המערער, וערעורו התקבל. כמו כן, מסתבר כי הרכב הדיינים בו חבר הדיין שיינפלד אסר על המערער לייצג לפניו מתדיינים, וכן אסר על מזכירות בית הדין לקבל מידי המערער חומר ומסמכים. על פי טענת המערער, אף מנהל בתי הדין הרבניים והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עורך הדין אשר רוט) פעלו ליישום ההחלטות המחרימות. פסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים 4. בהכרעת הדין, קבע בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין המחוזי) כי דברי המערער אינם עולים בקנה אחד עם חובתו של עורך דין לנקוט לשון מנומסת ומרוסנת בפניותיו לבית המשפט ולחבריו למקצוע, כפי שנקבע בפסקי דין שיצאו מלפני בית משפט זה. בית הדין המחוזי סבר כי הרקע לדברים שכתב המערער על הדיין מעורר לכאורה תהיות, אך בכך אין להצדיק את התנהגותו. כן נקבע, כי מתפקידו של בית הדין המשמעתי לדון רק באישומים שיוחסו למערער. יחד עם זאת, הבחין בית הדין בין הדברים שכתב המערער במסגרת ההליכים המשפטיים לבין האמור במכתביו לרשויות, ביניהן שר הדתות. לעניין המכתבים מהסוג האחרון, נקבע, שכדי לאפשר לשר לבחון תלונה המוגשת אליו כלפי דיין, יש לאפשר למתלונן לפרט את המעשים וההתנהגות המיוחסת לנילון. לכן נפסק כי הדברים שכתב המערער לשר הדתות אינם עולים כדי עבירה משמעתית. לבסוף הורשע המערער בעבירות על סעיפים 53 ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין), שעניינם חובת עורך הדין לשמור על כבוד המקצוע ולהימנע ממעשים אשר אינם הולמים מקצוע זה. בגזירת העונש, קיבל בית הדין המחוזי את טענת המערער, כי נענש כבר בכך שנאסר עליו להופיע בהרכבים בהם יושב הדיין שיינפלד. משום כך החליט בית הדין המחוזי שלא להחמיר בעונשו של המערער, וגזר עליו עונש של אזהרה ותשלום הוצאות בסך 1,500 ש"ח. בפסק דינו המליץ בית הדין המחוזי ללשכת עורכי הדין לבדוק את הנסיבות בהן נמנעה הופעתו של המערער בבית הדין הרבני, ולפעול למניעת הישנותם של מקרים כאלה, לגבי המערער ולגבי כלל עורכי הדין. 5. המערער ערער לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין הארצי) על הרשעתו ועל העונשים שהוטלו עליו (תיק בד"א 20/03). הוועד המחוזי ערער על קולת העונש (בתיק בד"א 21/03), בסברו כי היה על בית הדין המחוזי להשית על המערער עונש של השעיה בפועל מעיסוק בעריכת דין. הוועד המחוזי טען בערעורו, כי המערער לא התחרט על מעשיו, וכי מטיעוניו לעונש ניכר כי המערער סבור שלא חטא. כן נזכרה העובדה כי למערער "עבר משמעתי" בנושא התבטאויות לא ראויות, וכי מדובר בזילות חמורה של ההליך השיפוטי ושל דיין בית הדין הרבני הדורשת עונש מרתיע. 6. בית הדין הארצי דחה את שני הערעורים. בית הדין הארצי הדגיש כי אין לו כלים וסמכות לבחון את טענות של המערער כלפי הדיין שיינפלד. מכל מקום, נקבע, לא אמיתות הטענות עומדת לדיון, אלא אופן ניסוחן והשמעתן. בית הדין הארצי קבע כי המערער הורשע בדין נוכח העובדה כי אמר את דבריו במסגרת ה"גרעין הקשה" של העיסוק בעריכת הדין: הדברים נאמרו על-ידי המערער בעת פעילותו המקצועית ולא כאדם פרטי, והיו מכוונים נגד דיין, במסגרת הליכים משפטיים. בהתייחס לטענת המערער כי נגרם לו עיוות דין עד למתן הכרעת הדין בבית הדין המחוזי נקבע, כי הזמן שחלף משמיעת הראיות ועד למתן פסק הדין לא גרם למערער לעיוות דין, ולכן אין מקום לבטל את פסק הדין משיקול זה. מאידך, בית הדין הארצי לא סבר כי יש להחמיר בעונש שנגזר על המערער. בעניין ה"עבר המשמעתי" לו טען המשיב, ציין בית הדין הארצי כי מדובר בהרשעה מלפני שנים רבות, שעניינה בדברים שאמר המערער אשר הופנו כלפי בעל מכה, ולא כלפי חבר למקצוע או בעל תפקיד שיפוטי. משכך, דחה בית הדין גם את ערעורו של המשיב. בדומה לבית הדין המחוזי, העיר גם בית הדין הארצי כי יש לתת את הדעת לטענת המערער כי נפסל שלא כדין להופיע לפני הרכבים בהם יושב הדיין שיינפלד, שכן לא ברור מכוח מה נשללה מן המערער זכותו זו. פסק דין זה הוא נשוא הערעור שלפנינו. הליכי הערעור לפנינו וטענות הצדדים 7. בשלביו המוקדמים של ערעור זה, הודיע המערער כי הוא נכון למחוק את הערעור. ואולם, בשל ה"חרם" שהטיל בית הדין הרבני על המערער, סבר בית משפט זה (בהרכב השופטים מ' חשין, א' חיות וע' ארבל) כי יש לברר תחילה את הטעון בירור בעניין החרם. בית המשפט ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עורך הדין שמעון יעקובי) ולשכת עורכי הדין לבחון את הנושא, לנקוט צעדים ראויים, ולהגיש הודעות על כך לבית המשפט. 8. על פי החלטה זו של בית המשפט, הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי לדעתו החלטת הפסילה באה בגדרה של הוראת סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין, האוסרת על עורך דין לקבל על עצמו לייצג צד בהליך בבית משפטי, אם יש לו יסוד להניח כי קבלת הייצוג תביא לכך שהשופט שנקבע לדון באותו הליך לא ישב בדין של התקיימות עילה מעילות הפסלות המנויות בסעיף, ובענייננו, כאשר לשופט יש "ענין אישי ממשי בעורך הדין". היועץ המשפטי לממשלה מסר בהודעתו, כי שאלת פרשנותו של סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין, עומדת במרכזה של עתירה התלויה ועומדת בבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 8905/04 יוסף פנדריך, עו"ד נ' הרב אברהם אטלס). על כן הוא סבור, כי המקום לבירור סוגיה זו הוא במסגרת אותה עתירה בה נבחן סעיף 53ב האמור באופן ישיר. 9. אף היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עורך הדין שמעון יעקובי) הגיש הודעתו לבית המשפט. לדבריו, בירורים שערך מלמדים כי המערער מצוי ביריבות קשה עם הדיין שיינפלד. יריבות זו, טען עורך דין יעקובי, מגיעה לכאורה לכדי עילת פסלות - אם של המערער בייצוג בעלי דין לפני הדיין שיינפלד, ואם של הדיין לדון בתיקים בהם מייצג המערער בעלי דין. יחסי יריבות אלה, נטען, עולים כדי "עניין אישי ממשי", כלשון סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין. עורך דין יעקובי סבור, כי מן הראוי ששאלת הפסלות ההדדית של המערער מול הדיין שיינפלד תיבחן במסגרת תיק קונקרטי, ולא אגב גררא בערעור על החלטת בית הדין הארצי. הוא מוסיף, כי אין מקום לטענה בדבר "חרם" שהוטל על המערער, שכן מדובר בסוגיית פסלות עורך דין-דיין. 10. בהודעת לשכת עורכי הדין נמסר, כי הוועד המחוזי החל בטיפול מול גורמי בית הדין הרבני, כדי להביא לביטול הסנקציות נגד המערער. בהודעת עדכון שהוגשה לבית המשפט ביום 2.2.05, נמסר כי ניסיונות הפיוס בין בית הדין הרבני לבין המערער לא צלחו, עקב חילוקי דעות לעניין פרשנות סעיף 53ב. בנסיבות אלה, הודיע הוועד המחוזי כי אם יחליט המערער להגיש עתירה נגד בית הדין הרבני, יבקש הוועד המחוזי להצטרף לעתירה כעותר נוסף. 11. בעקבות הודעתו של עורך דין יעקובי ביקש המערער לחזור בו מן ההסכמה שנתן למחיקת הערעור, עקב האמור בתגובתו של עורך דין יעקובי ובשל פסילתו המתמשכת מייצוג לפני הדיין שיינפלד. כן הביע המערער דעתו כי סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין איננו רלוונטי במקרה דנא, מה גם שהוא נחקק לאחר שהדיין פסל את המערער מלייצג לפניו. ביום 6.2.05 שב המערער והגיש בקשה לשמיעת הערעור. לאחר כל אלה, הוחלט לקבוע את הערעור לשמיעה, והערעור נשמע לפנינו. 12. לפנינו שב המערער על טענותיו דלעיל בעניין הדיין שיינפלד. הוא מוסיף כי פנה "לכל גורם אפשרי", ושטח טענותיו כלפי הדיין. המערער מציין, כי פנה לנשיא בית הדין הרבני הגדול, לשר הדתות וליועץ המשפטי לממשלה, אולם פניותיו לא הועילו. עוד טוען המערער, כי כל הדברים שכתב בעניין הדיין שיינפלד הם דברי אמת שהוכחו ככאלה. לטעמו, טעו בתי הדין המשמעתיים שדנו בעניינו, בהתעלמם מאמיתות דבריו ומן הנסיבות בהן נכתבו הדברים, בסוברם כי עליהם לבדוק רק את מילות המחאה, במנותק מן העובדות. המערער אף טוען כי הדברים שכתב הם במסגרת הליכים ותלונות כחוק, נגד הדיין, וכי לכן לא היה מקום להרשיעו. אשר להצעת המשיב כי יעתור לבית הדין הגבוה לצדק נגד בית הדין הרבני, משיב המערער כי אינו מכון לנקוט בצעד כזה, שכן הדבר יגרור חרם כולל שיוטל עליו על-ידי בתי הדין הרבניים. המערער מוסיף כי הכרעת הדין בעניינו ניתנה בבית הדין המחוזי 330 ימים לאחר תום הדיון, בניגוד להוראת סעיף 37(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, המחייבת את בית הדין המשמעתי ליתן את הכרעת הדין תוך שישים ימים. לטענתו, הזמן הרב שחלף בין שמיעת ההוכחות לבין הכרעת הדין, גרם למתן פסק דין מוטעה, דבר המחייב את ביטול הרשעתו. גם בית הדין הארצי, כך נטען, השתהה במתן פסק דינו, וגלש בכשישה חודשים מהמועד הקבוע בכללים. היה זה, לטענת המערער, עינוי דין אשר גרם לעיוות דין. אף אם היה מקום להרשיעו, טוען המערער, לא היה מקום להוסיף התראה וחיובי הוצאות, שכן, הוא נענש זה שנים בהחלטות בית הדין הרבני האוסרות עליו את הייצוג. כמו כן מלין המערער על מספר החלטות של בית הדין הארצי, בהן נדחו בקשות שונות שהגיש לצירוף ראיות, הנוגעות ל"חרם" כלפיו בבית הדין הרבני, ליחסי הדיין שיינפלד עם בית הדין הרבני הגדול, ולעדותם של עורכי דין אחרים שנפגעו מיחסו של הדיין שיינפלד. לבסוף מבקש המערער כי נורה על קיום חקירה יסודית בדבר טענותיו, נחייב את המתלונן נגדו (היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, עורך הדין אשר רוט) בהוצאות כהוראת סעיף 69(א)(5) לחוק לשכת עורכי הדין, ונבטל לאלתר את "איסור הייצוג" שהטיל עליו בית הדין הרבני. 13. בדיון לפנינו טען בא כוח המשיב כי המערער נאות בעבר לקבל את המלצת בית המשפט למחוק את הערעור, ועל כן, מבחינה מהותית, הערעור נמחק. לגופו של עניין טען המשיב, כי אין לקבל את התבטאויותיו של המערער, צודקות ככל שיהיו. המשיב הוסיף, כי קיימות דרכים נאותות, להבדיל מן הדרך בה בחר המערער, לתקיפת התנהלות פסולה של שופט או דיין, כגון הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. המשיב שב והביע הסכמתו להצטרף לעתירה כזו, אם תוגש על-ידי המערער, בשל הפגיעה בחופש העיסוק של המערער. 14. עורך הדין יעקובי הופיע גם הוא לפנינו, וטען כי התבטאויותיו של המערער אין מקומן "בשפתם של עורכי הדין". הוא הוסיף, כי עדיין ניתן ליישר את ההדורים בין המערער לבין בית הדין הרבני, אם המערער ייאות לכך. דיון 15. ייאמר מיד כי איננו יושבים כערכאה הבוחנת את מעשי הדיינים בבתי הדין הרבניים ואת החלטותיהם. גם אין בידינו לקבוע את אמיתות טענות המערער בנוגע לדיין שיינפלד, ואיננו מביעים לגביהן כל עמדה. כמו כן, אין בסמכותנו, ביושבנו כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי, לבטל את החלטותיו של בית הדין הרבני או להורות על קיום חקירה בעניינו של דיין זה או אחר. מעבר לכך, רבות מטענותיו של המערער הן טענות שמקומן בהליכים הקבועים בחוק, הפתוחים בפני מי שמוצא לנכון להלין על מעשיו של שופט או דיין. מטעמים אלה, נדחה ערעורו של המערער, ככל שהוא נוגע לעניינים אלה. מלאכתנו בערעור זה היא לבחון את טענותיו של המערער, שעניינן הרשעתו וענישתו בדין המשמעתי על רקע האמרות המיוחסות לו. מטעם זה גם אינני סבור כי שומה עלינו להכריע, במסגרת ערעור זה, בטענות הנוגעות לפרשנותו של סעיף 53ב לחוק לשכת עורכי הדין. פרשנותו של סעיף זה, בהקשר שלפנינו, נוגעת לשאלה האם בדין נפסל המערער מלהופיע בפני הרכבים של בית הדין הרבני בהם יושב הרב שיינפלד. לעניין זה, כפי שהובהר לעיל, אין קשר, ודאי לא קשר ישיר, לנושא הדיון שלפנינו, שעניינו בהתבטאויותיו של המערער כלפי הדיין במסגרת ההליך שהתקיים בפני בית הדין הרבני הגדול. 16. אולם, מסתבר שהמערער לא עשה הבחנה בין שני העניינים. הוא ניסה להפוך את ההליכים בפני בתי הדין המשמעתיים ומסתבר שגם את הערעור בפני בית הדין הרבני הגדול, לזירה שבה ייבחנו כלל תלונותיו כלפי הדיין שיינפלד. כך למשל, טען המערער בפנינו, כי "הרב שיינפלד הודיע כי מותר להונות את שלטונות המדינה (להגיש מסמכי כזב לשלטונות המס)". המערער רשאי, כמובן, להגיש תלונות נגד הרב שיינפלד בנושאים אלו, אולם מה לכך ולענייננו? במסגרת אותו הלך מחשבה המערער אף מלין לפנינו על כך שבית הדין המחוזי לא אפשר לו להציג ראיות ביחס לפגיעות שפגע הרב שיינפלד, לטענתו, בעורכי דין נוספים. הוא אף הרשה לעצמו לטעון, כי הרב שיינפלד אינו "ממאורי המשפט". כל אלה אינם נוגעים להליך המשמעתי ואין בהם כדי להכשיר התבטאויות נגד הדיין שיינפלד, שאין להן רלבנטיות להליך שנדון בפני בית הדין הרבני הגדול. 17. כך גם לגבי ההתבטאויות נשוא הדיון שלפנינו. המערער הורשע בגין שלוש התבטאויות ספציפיות לפיהן הדיין שיינפלד "מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור", "החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול", ו"כותב ביודעין עובדות כוזבות". ההתבטאות השלישית, כפי שיוסבר בהמשך, אינה נוגעת לענייננו. שתי ההתבטאויות הנותרות, מופיעות בבקשה שהגיש המערער לבית הדין הרבני הגדול במסגרת הליכי הערעור. המדובר בבקשה הנושאת את הכותרת: "בקשה דחופה לצו מניעה נגד הדיין א.צ. שיינפלד". באותה בקשה טען המערער, כי אחד ממרשיו הגיע לבית הדין הרבני כדי לעיין במסמכים שבתיק בית הדין. באמצע העיון, כך הטענה, בא אליו עובד מעובדי בית הדין הרבני ואמר לו כי אחד הדיינים ציווה שלא להראות לו אף מסמך. המערער ממשיך וטוען בבקשה כי "היה זה הדיין שיינפלד אשר נכנס אל חדרו של העובד ואמר לו לא להראות" (ההדגשות במקור). מכאן, הסיק המערער וציין בבקשתו כי "מוכח בעליל כי הדיין שיינפלד החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הרבני הגדול והחליט לחבל בהליכי הערעור..." (ההדגשה במקור). 18. המערער איננו כופר בכתיבת הדברים (ראה עמודים 2-1 להכרעת הדין של בית הדין המחוזי, וכן פסקה 29 לפסק הדין של בית הדין הארצי), אך הוא איננו סבור כי יש באלה משום עבירה משמעתית, לאור הנסיבות הנטענות על ידו שעניינן התנהגותו של הדיין שיינפלד בניהול התיק. 19. אין לקבל את עמדת המערער. בית משפט זה קבע, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי על עורך הדין חלה החובה להתבטא באורח מכובד ומרוסן בפנייתו לבית המשפט כמו גם לחבריו למקצוע. כך נפסק, "כי מחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת, הן בפניותיו אל בית המשפט והן ביחסו אל חבר למקצוע, המייצג את הצד שכנגד" (על"ע 6/77 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' פיקהולץ, פ"ד לב(2) 220, 222). חובתו של עורך הדין להתבטא באיפוק, אין משמעה כי מנוע הוא מלהעלות טענות עובדתיות, אף קשות, מקום בו הן צריכות לעניין: "מותר לעורך דין לטעון טענות עובדתיות, אפילו פוגעות בכבודו של שופט, אבל אין לו לצאת מגדרי הנימוס אותו דורש המקצוע. אחד הדברים שמקצוע עריכת דין דורש הוא להימנע מלזרוק בחלל בית המשפט דברים שעורך הדין יודע או חייב לדעת, שאינם רלבנטיים בבית המשפט או שאינו רשאי להוכיחם באותה ערכאה בה הוא אומר את דבריו, וכן כי כל דבריו ינוסחו בסגנון ההולם את המקצוע" (על"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב-יפו נ' א' סלומון, עו"ד, פ"ד כה(2) 729, 732). מכאן, כי בית משפט זה הכיר בכך כי יש והתבטאות חריפה מסוימת מצד עורך הדין תידרש לטובת העניין ולטובת הלקוח. ואולם, "כשרותה" של התבטאות כזו מותנית, בין היתר, ברלבנטיות של הדברים ובניסוחם באופן הולם (לעניין נחיצות הדברים ראה גם את על"ע 6/77 הנ"ל, בע' 222). בחינת עניינו של המערער מלמדת כי האימרות בגינן הורשע אינן ממלאות אחר תנאים אלה. 20. הסעד שהתבקש בבקשה שהגיש המערער לבית הדין הרבני הגדול, בה נכתבו האמירות נשוא הדיון, היה קבלת צו המתיר למערער לקבל מסמכים מבית הדין הרבני האיזורי, או לעיין בהם. בקשה כזו ניתן היה לנסח באופנים רבים, ולדעתי אף מספיק היה לציין כי עובדי בית הדין הרבני סירבו להעמיד את המסמכים לעיון המערער או מי מטעמו. חרף זאת, ראה המערער לנכון להוסיף בגוף הבקשה התבטאויות חריפות כלפי הדיין שיינפלד, לפיהן הדיין החליט להכשיל את דייני בית הדין הרבני הגדול ולחבל בהליכי הערעור. טענות אלו הן למעשה מסקנות אישיות של המערער, אשר לא התבקשו לשם הבהרת הבקשה והנמקתה. משום כך לא היה מקום וצורך להעלותן. יתרה מכך, לא זו בלבד שלא היה צורך בסוג כזה של התבטאות, אלא שזו מתאפיינת במידה מופלגת של בוטות, אשר אין לה מקום ביחסיו של עורך דין עם בית הדין או בית המשפט. עוד נזכיר, כי אותן אמירות נכתבו בכתב בי-דין שהוגש לבית הדין הרבני הגדול. בית הדין הארצי קבע, ובצדק, כי מדובר בפעולה הנכללת ב"גרעין הקשה" של מקצוע עריכת הדין, במסגרתו נדרש עורך הדין לנהוג באיפוק ובנימוס (ראה לעניין זה את פסק דינה של השופטת מ' נאור בעל"ע 1734/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד יורם שפטל (לא פורסם), פסקה 27). בכך מתווספת חומרה למעשהו של המערער. 21. כאמור, טענה נוספת שנשמעה מפי המערער היא כי הדברים שאמר הם דברי אמת, ומשום כך לא היה מקום להרשיעו. טענה זו איננה יכולה להתקבל. בעניין התבטאויותיו של עורך דין כלפי חברו למקצוע נפסק כי "השאלה איננה נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בה נכתבו ונסיבות כתיבתם" (על"ע 9/87 עו"ד דניאל ש' הופר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פ"ד מה(2) 586, 591-590 (ההדגשה במקור); ראה גם את פסק הדין בעל"ע 4/88 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד פלוני, פ"ד מג(3) 475, 483). הדברים יפים גם כשמדובר בהתבטאותו של עורך דין כלפי דיין או שופט. אמנם, בתוך קשת ההתבטאויות האפשריות קיים "מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל", אך יחד עם זאת: "שיקול חשוב בקביעת סבירותם של הדברים שבמרחב התמרון האמור הוא, שהדברים הנאמרים רלוונטיים הם לטענות המועלות על-ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של עניין. לא כן הדבר, כאשר ביטוי מסוים אין בו ולא כלום לעניין הבעת עמדה לגופה של הטענה הנטענת, וכל כולו לא בא אלא כדי להגדיל רושם ולהאדירו... במקרה כגון זה תהא הקפדה יתרה על כשרותם של דברים, ואם ראויים הם לבוא בקהל לשונם של פרקליטים" (על"ע 10/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד לו(3) 379, 384). משראינו לעיל כי טענות המערער היו בלתי רלבנטיות במסגרת בה הובעו, וכי לא היה מקום להוכיחן בערכאה בה נטענו, מלכתחילה לא היה מקום להעלותן, וודאי שלא באופן בו הדבר נעשה. כפי שאמרנו בתחילה וכפי שסבר אף בית הדין הארצי, היה על המערער לעורר את טענותיו בערוצים המתאימים לכך, שם ייבדקו הדברים לגופם. 22. עוד טוען המערער, כאמור, כי היה איחור במתן פסק הדין הן בבית הדין המחוזי והן בבית הדין הארצי. על בסיס איחור זה, טוען המערער, יש לבטל את ההרשעה, או לחלופין לבטל את חיובו בהוצאות. אמנם, טענות המערער בדבר האיחורים במתן פסקי הדין מגלות, על פניהן, אי תקינות מסוימת בהתנהלות בתי הדין, אך אינני סבור שהדבר מצדיק ביטול הרשעתו (ראה פסק הדין בעל"ע 8838/00 עו"ד שמחה ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פ"ד נו(2) 169, 173, שגם בו לא התקבל הנימוק של האיחור במתן פסק הדין המשמעתי כנימוק לזיכוי). 23. המערער הורשע גם בהתבטאות, לפיה "הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות". דברים אלה נכתבו על-ידי המערער בתלונה שהגיש על הרב שיינפלד לשר הדתות, לפי סעיף 21 לחוק הדיינים, תשט"ו-1955 (כנוסחו אז). אולם, שני בתי הדין החליטו שאין מקום להרשיע את המערער בשל התבטאויותיו בתלונתו לשר הדתות. כך קבע בית הדין המחוזי: "על מנת לאפשר לשר הדתות לחקור את התלונה המוגשת נגד הדיין על המתלונן לפרט את המעשים, הכתבים, או ההתנהגות המיוחסת לנילון כל זאת על מנת שלמקבל התלונה תהיה התמונה השלמה למעשים ו/או למחדלים ו/או להתנהגות המיוחסת לנילון, בצורה שתאפשר לשר לפעול על פי חוק, ולהגיע להחלטה ראויה. משכך ניתן לומר כי הדברים אשר כתב הנאשם [המערער] במכתבו לשר הדתות... אינם עולים כדי עבירה משמעתית אף כי המכתב לשר הדתות יכול היה להיכתב באופן מאופק ומנומס יותר מבלי לגרוע מתוכנו". אף בית הדין הארצי ציין "כי ביה"ד קמא לא מצא להרשיע את עורך הדין לגבי התבטאותו במכתב בו התלונן על הרב שיינפלד בפני שר הדתות...". חרף האמור, בסופו של דיון, הורשע המערער גם בגין אמירה זו. בנסיבות אלו, הורינו למשיב, בהחלטתנו מיום 9.5.05, לציין את מראה המקום המדויק בו כתב המערער כי "הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות". בתשובתו מיום 10.5.05, הבהיר המשיב כי אותה אמירה מופיעה "במסמך שכתב המערער לשר הדתות נושא תאריך 21.2.00 אשר כותרתו תלונה משמעתית כנגד הדיין אברהם צבי שיינפלד". משמדובר בדברים שנכתבו על-ידי המערער בתלונה לשר הדתות, לא ניתן היה, על-פי פסק הדין של בתי הדין המשמעתיים, להרשיע את המערער בגינם. המשיב לא ערער על קביעותיהם של בתי הדין המשמעתיים בעניין זה. על כן, דין ההרשעה, ככל שהיא מבוססת על התבטאות זו, להתבטל. 24. אשר לערעור על העונש, נראה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש מינימאלי, כמעט סמלי. בנסיבות אלו, וחרף הזיכוי החלקי מההרשעה בגין ההתבטאות השלישית, אני סבור שאין מקום להתערב גם בעונש שהוטל על המערער. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה עם פסק דינו של חברי השופט עדיאל ועם הנמקותיו. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, ד' באלול תשס"ה (8.9.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04022930_I11.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il