מדינת ישראל נ. אנואר הייב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2292/98 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער: מדינת ישראל נגד המשיבים: 1. אנואר בן מוחמד הייב 2. כמאל בן סאיל הייב 3. פרג' בן חאלד הייב 4. עותמאן בן חאלד הייב תאריך הישיבה: כ"ט באייר תשנ"ח (25.5.98) בשם המערער: עו"ד אתי כהנא בשם המשיב 1: עו"ד עודד ספיר בשם המשיבים 4-2: עו"ד מישל עון בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ארבעת המשיבים, צעירים תושבי הכפר טובא, הגיעו ברכבם, בשעת לילה מאוחרת, לסביבת פאב בקריית-שמונה. המתלונן, שיצא מן הפאב עם חברתו, הבחין במשיב 4 (עותמאן) כשהוא מטיל את מימיו על מכוניתו. משהעיר המתלונן לעותמאן על מעשהו, יצאו שלושת המשיבים האחרים מרכבם וכל הארבעה פתחו בגידופים כלפי המתלונן וחברתו. הללו ניסו להתרחק, אך המשיבים חסמו את דרכו של המתלונן ותקפו אותו בחמת זעם: היכוהו במקל, חבלו בו בשבר בקבוק ודקרו אותו בסכין. גם לאחר שנחבל ונפל הוסיפו להכותו, וכשניסה עובר-אורח להתערב בנעשה, תקפו המשיבים גם אותו. מעבר לחבלות אחרות שספג נגרם למתלונן פצע דקירה עמוק בעכוזו. פגיעה זו הצריכה שני ניתוחים ואישפוז בבית חולים במשך שישה ימים. המשיבים הובאו לדין לפני בית המשפט המחוזי והורשעו, מכוח הודאותיהם, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בגזר-דינו הצדיק השופט המלומד את עמדת התביעה, שהגדירה את התנהגות המשיבים כ"תת-תרבות הסכין" וביקשה למצות עימם את הדין. אך בבואו לקצוב למשיבים את עונשיהם התמקד בשקילת נסיבותיהם האישיות ופטר אותם בעונשים קלים להפליא. המשיב 1 (אנואר), שאין לחובתו הרשעות קודמות, נידון לחמישה חודשי מאסר בעבודת שירות ולשישה חודשים מאסר על תנאי. המשיב 2 (כמאל), שלחובתו הרשעה בעבירת פריצה לרכב, נידון לשישה חודשי מאסר בעבודות שירות ולשישה חודשים מאסר על תנאי. על המשיב 3 (פרג'), שלחובתו מספר לא מבוטל של הרשעות קודמות ושני מאסרים על-תנאי בני הפעלה, גזר בית המשפט שנת מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי וכן הפעיל שנת מאסר על-תנאי וארבעה חודשי מאסר על-תנאי, כשהמאסרים המופעלים חופפים זה לזה ומחציתם מצטברת למאסר המוטל. ואילו על עותמאן, שלחובתו מספר הרשעות קודמות, גזר בית המשפט שנת מאסר, מחציתה בפועל ומחציתה על תנאי. לפנינו ערעור המדינה נגד קולת העונש; והערעור בדין יסודו. המשיבים תקפו ודקרו את המתלונן, בחור זר שלא הכירוהו, בשל הערה בעניין של מה בכך וגרמו לו לחבלה חמורה. התופעה של שימוש בסכינים וכלי משחית אחרים לגמירת חשבונות על רקע סכסוכים מתרחבת והולכת בתוכנו. תופעה חמורה זו יש לשרש בהטלת עונשי מאסר שיהיה בהם כדי להרתיע את הרבים. העונשים הקלים שגזר בית המשפט המחוזי על המשיבים מחמיצים תכלית זו. המשיבים הם אמנם בחורים צעירים (אנואר, יליד 1974, הוא הבוגר שביניהם, ואילו כמאל, יליד 1977, הוא הצעיר שבהם), אך דומה כי רוב המעורבים בעבירות מן הסוג הזה הם צעירים, ובנסיבותיהם האישיות של המשיבים אין דבר היכול להצדיק הקלה כה ניכרת בהענשתם. יש אפוא לקבל את ערעור המדינה. כדרכנו בערעור כזה לא נמצה עם המשיבים את הדין, ותוך שנקיים את ההבחנה בין משיבים 2-1 לבין משיבים 4-3, נעמיד את עונשי המאסר של כל אחד משני הראשונים על שלוש שנים, מחצית התקופה לריצוי בפועל ומחציתה על תנאי, ושל כל אחד משני האחרונים על ארבע שנים - שנתיים וחצי מתוכן לריצוי פועל ויתרת התקופה מאסר על תנאי. הוראות בית המשפט קמא, ביחס להפעלת עונשי המאסר על תנאי נגד המשיב 3, תעמודנה בעינן, ומכאן שעל משיב זה לרצות תקופת מאסר כוללת בת שלוש שנים. ש ו פ ט השופט י' קדמי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כח' בסיון תשנ"ח (22.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98022920.F03