שי אמסלם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 2292/08 בבית המשפט העליון רע"פ 2292/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר המבקש: שי אמסלם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי מרכז מיום 11.2.08 בע"פ 1233-11-07 שניתן על-ידי סגן הנשיא א' טל והשופטים מ' פינקלשטיין ומ' נד"ב תאריך הישיבה: כ"א בכסלו התשס"ט (18.12.08) בשם המבקש: עו"ד א' עטרי בשם המשיבה: עו"ד ש' שרף פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המבקש הואשם בכך שבהיותו סוכן מכירות מטעם חברת "וילי פוד" הוא גבה עבורה סכום של 39,888 ש"ח ואת הכסף נטל לכיסו. בגין מעשה זו יוחסה לו עבירה של גניבה ממעביד. במהלך הדיון מונה למבקש עורך-דין מטעם הסנגוריה הציבורית. הצדדים הגיעו להסדר טיעון שלפיו המבקש יודה בעובדות שיוחסו לו, יורשע ויינתן לגביו תסקיר של שירות המבחן. עוד הוסכם כי אם התסקיר יהיה חיובי ותימסר אסמכתא לגבי החזרת הכספים, יעתרו הצדדים למאסר בדרך של עבודות שירות ומאסר מותנה; תסקיר שלילי – הובהר עוד – יוביל לטיעון חופשי לעונש. מפרוטוקול הדיון עולה כי לאחר שתיארה התובעת את פרטי ההסדר אישר הסנגור את הדברים ועמד על כך שהמבקש-הנאשם מודע לכך שבית המשפט אינו כפוף להסדר הטיעון. המבקש עצמו הודה בעובדות כתב האישום ונכתב מפיו כי הובהר לו שבית המשפט אינו צד להסדר ואינו מחויב לכבדו. המבקש הורשע בעבירה של גניבה ממעביד ובית המשפט הורה על קבלת תסקיר בעניינו. התסקיר שהוגש לא היה חיובי, במובן זה שנאמר בו כי המבקש מתקשה ליטול אחריות על ביצוע העבירה וטוען שלא התכוון לגנוב את הכסף. משכך, נמנע שירות המבחן מליתן המלצה בעניינו של המבקש. 2. או-אז התכנסו הצדדים בבית המשפט והסנגור ביקש לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו שכן טעה בשיקוליו והודה בעבירה שלפי גרסתו כלל לא ביצע. לפי דברי המבקש – שאותם השמיע בפני שירות המבחן ושעליהם חזר הסנגור בדיון – הוא אמנם נטל את הכסף אך לא התכוון לגנוב אותו אלא הכסף אבד. נציגת המדינה הביעה את עמדתה כי לא נתקיימו במקרה זה התנאים למתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודייתו. המבקש עצמו ציין בפני בית המשפט כי "החדירו לו לראש" שעליו להודות ולסיים את התיק, וכי הלחץ מצד הסנגור והתובעת הניע אותו להודות. בית המשפט שאל את שאלותיו על-מנת לרדת לשורש גרסתו של המבקש, ועורכי הדין – הסנגור והתובעת – הבהירו את הדברים מנקודת ראותם, תוך ששניהם מדגישים כי לא הופעל לחץ על המבקש. 3. בית משפט השלום דחה את בקשת המבקש לחזור בו מהודייתו. בהחלטתו כתב בית המשפט כי השתכנע שלא הופעל על המבקש לחץ להודות. בית המשפט ציין כי כאשר נשאל המבקש לגבי תגובתו לכתב האישום, ניתנה לו ההזדמנות לומר את דברו. בית משפט השלום עמד על האינטרס הציבורי בדבר יציבות ההליך הפלילי ובדבר מניעת מצב שבו יתאפשר לנאשם לבצע מניפולציה לאחר שמתברר כי התסקיר בעניינו שלילי. בית המשפט ציין עוד כי גרסת החפות של המבקש הועלתה לראשונה בפני שירות המבחן. מכל הסיבות האלה נדחתה כאמור בקשתו של המבקש לחזור בו מהודייתו. הדיון נדחה לצורך טיעונים לעונש. 4. נשמעו טיעונים לעונש. התובעת עתרה לכך שיוטל על המבקש עונש של מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס. הסנגור ציין את השיקולים לקולא. המבקש עצמו השמיע את דברו והתנצל על כך שבדיון הקודם הטיל ספק באמינותם של עורכי-הדין – "יכול להיות", כך אמר, "שמתוך לחץ אמרתי דברים שלא רציתי". המבקש עמד על נסיבות המקרה ועל נסיבותיו האישיות. הוא ציין כי פנה לחברה וניסה "לסגור את הדברים בדרך הטובה ביותר". הוא הביע תקווה שלא יורשע שוב בחייו והטעים: "אם עשיתי טעויות אני מתנצל בפני בית המשפט. אני מבקש מבית המשפט שיסלח לי וייתן לי דרך להמשיך". לאחר ששמע את כל אלה גזר בית המשפט על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר לנשיאה בפועל וכן מאסר על-תנאי (לתקופה של שמונה חודשים) וקנס (בסך של 5,000 ש"ח). 5. המבקש ערער על הרשעתו ועל גזר דינו לפני בית המשפט המחוזי. המבקש שב וביקש לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. בית המשפט המחוזי דחה עתירה זו, באמצו את פסיקתה של הערכאה הראשונה בנקודה זו. בית המשפט סקר את הפסיקה בנוגע לנסיבות החריגות שבהן יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו בהתאם לסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט מצא כי נסיבות כאלה לא מתקיימות במקרה דנן, והטעים בהקשר זה כי המבקש חזר על הודאתו בדבריו בשלב הטיעונים לעונש. בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן את יתר הטענות של המבקש לעניין חומרת העונש אולם לא מצא עילה להתערבותו. לפיכך, הערעור נדחה. 6. עתה מצויים אנו בגלגול השלישי של ההליך. המבקש – הפעם כשהוא מיוצג על-ידי עורך-דין שאינו מן הסנגוריה הציבורית – פורש באריכות רבה את השגותיו על ההליך שהתקיים בעניינו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ושקלתי את הדברים מכאן ומכאן, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה ראוי לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור במובן זה שלמבקש יותר לחזור בו מהודאתו כך שיתקיים בעניינו הליך פלילי כהלכתו. 7. המבקש בבקשתו ביקש למקד את הזרקור על "מושג חדש [ש]בא למקומותינו – 'יום מוקד'". הוא מלין על מנגנון זה שבו שופט יחיד דן בעשרות תיקים פליליים ביום אחד, בזמן שמחוץ לאולם, כך לדבריו, "פועלת מערכת יעילה ומשומנת" – הכוללת גורמי תביעה ונציגים של הסנגוריה הציבורית – שנועדה "לסגור תיקים". המבקש מעלה טענות כלליות נוספות לגבי סעיפי חוק שונים והיחס ביניהם. אומר מייד: בהכרעתי בעניינו של המבקש לא נדרשתי לנושאים הכלליים שהוא מבקש להעלות על השולחן. לא נדרשתי לכך וגם לא סברתי כי ההליך המסוים שלפנינו מתאים לבחינה כזו. ככלל, נושא קיומו של דיון מקדמי בהליכים פליליים מוסדר בסעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ובתיק שלפנינו הכרעתי נטועה, כל כולה, בנסיבות המיוחדות של המקרה ובקושי שמצאתי בחלק מהנמקותיהן של הערכאות הקודמות. ביסוד הכרעתי מצויה ההנחה – שנדמה כי אין עליה חולק – כי הרשעה על בסיס הסדר טיעון צריכה להיעשות, תמיד, לאחר שבית המשפט מוודא היטב כי הודית הנאשם מבוססת על הבנתו המלאה של משמעויות ההסדר, וכי היא נמסרה מרצון חופשי ובידיעתו של הנאשם כי בית-המשפט אינו מחויב בקבלת ההסדר, תוך הבנת התוצאות המשתמעות מכך (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002)). כאשר מתברר – ואף בדיעבד – כי ההליך שהוביל להסדר הטיעון מעורר ספקות לגבי תוקפה של ההסכמה שנתן הנאשם, עשוי הדבר להצדיק חזרה מן ההודאה, וזאת במיוחד אם בקשתו של הנאשם לחזור בו הובאה בפני בית המשפט עובר לגזר הדין. יטען הטוען כי לעיתים המנגנון של הסדרי הטיעון עלול להקשות על בית המשפט להבחין בין הודאה "מוסרית", הודאה שביסודה קבלת אחריות – הודאה לשמה – לבין הודאה שאין ביסודה אלא שקלול אינטרסים תועלתני או סיבות אחרות שפורטו בספרות העוסקת במוסד הסדרי הטיעון. סוגיה זו וסוגיות נוספות הקשורות להסדרי הטיעון ולתפקידו של בית המשפט בהקשר זה נדונו זה מכבר ואין זה המקום להאריך. חשוב עם זאת להיות ערים תמיד – בכל מקרה ומקרה – לשאלת תקפותה של ההודאה הניתנת במסגרת הסדר טיעון, שהרי הודאה זו – הודאה מרצון – היא בסיס-ההרשעה. 8. בענייננו טוען המבקש, וחוזר וטוען, כי הודאתו לא הייתה הודאת-אמת אלא הודאה שניתנה בלחץ הנסיבות ומבלי שהוא-עצמו מאמין בה. ברור הדבר כי באופן כללי הליכי הגיבוש של הסדרי טיעון – כמו הליכים אחרים במשפט הפלילי – אינם נקיים מלחצים. הנסיבות הסובבות גיבוש של הסדר טיעון אינן חופשיות מלחצים, סביר להניח שכך הוא הדבר ברבים מן המקרים, במיוחד מנקודת ראותו של הנאשם. ברור גם שעצם העובדה שהסנגור חושף בפני הנאשם את הסיכונים הכרוכים בניהול משפט מלא – סיטואציה לוחצת ללא ספק – אין בה כדי לאיין את ההודאה שניתנה לאחר מכן במסגרת הסדר טיעון. ואולם כאמור, כל מקרה ראוי לו שייבחן לפי נסיבותיו, תוך הקפדה על שמירת זכויותיו של הנאשם. בענייננו, עיון בפרוטוקול, בפסקי-הדין ובטענות המשיבה אינו סותר את טענתו היסודית של המבקש כי במהלך פרק זמן קצר (להערכתו, כ-15-10 דקות), הוא פגש לראשונה בעורך הדין שמונה לו; עורך הדין עיין בראיות, ציין בפניו את הסיכון הטמון בניהול משפט והמליץ לו להודות; דֻּבַּר עם התובעת על סיום התיק בהסדר טיעון שימנע ככל הנראה את שבתו בבית האסורים; המבקש הסכים ואז נכנסו הצדדים לאולם המשפט, והסנגור מונה באופן פורמאלי לייצג את המבקש; הסדר הטיעון הוצג לבית המשפט; המבקש הודה בעובדות כתב האישום. 9. כאמור, החומר שלפני אינו שולל ואף תומך בתיאור זה של רוח הדברים, ואינני נדרש כאן לעניינים ספציפיים נוספים שהועלו ביחס להשתלשלות העניינים העובדתית – עניינים שלא הובהרו די הצורך, כגון הטענה כי כתב האישום נמסר למבקש לראשונה באותו מעמד (קרי: לא צורף להזמנה לבית המשפט כנדרש לפי סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). בנסיבות אלה, גם אם עורכי-הדין מצדם לא הפעילו לחץ יוצא דופן על המבקש, לא ניתן להתעלם מן הקושי שעשוי להימצא בו אדם שנמצא לראשונה במסדרונות ההליך הפלילי, ומוצג לפניו הסדר טיעון שאמור למנוע את איום המאסר. ער אני לדברים שהשמיעה התובעת בבית משפט השלום, כי המבקש לחץ להסדר הטיעון – הוא ולא התביעה. עם זאת, לא ברור מדבריה שבפרוטוקול כיצד התנהלו הדברים ואפשר בהחלט שהלחץ מצד המבקש – כמובנו בדברי התובעת – נגע לנושא ההימנעות מעונש מאסר. כך או כך, כאמור, לא נשללה טענת המבקש כי כל התהליך שהוביל להרשעתו בעבירה חמורה של גניבה ממעביד (ובסופו של יום, לשליחתו למאסר) – מהמפגש הראשון עם עורך-הדין ועד הכניסה לבית המשפט וההודאה – לא נמשך אלא דקות. בנסיבות אלה לא אוכל לשלול את טענת המבקש כי לא התאפשר לו לגבש החלטה מושכלת לוותר על ניהול משפט. 10. וחשוב מכך: לעניינו של המבקש כאן חוברות שלוש נקודות נוספות שראוי להביאן בחשבון. ראשית, בית משפט השלום ציין את הצורך למנוע תכסיסנות ומניפולציות, למשל כאשר הנאשם מסכים להסדר טיעון ומתחרט לאחר שמתברר לו כי התסקיר שלילי. שיקול זה ראוי לו שיובא בחשבון אך במקרה זה לא שוכנעתי כי בקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו נבעה מתכסיסנות. ברור הדבר שהמבקש יכול היה, בקלות רבה, לדבוק בהודאתו ולזכות בהטבה בגזר-הדין (על-פי המוסכם בהסדר הטיעון), והנה בכל זאת העלה את גרסת-החפות שהניעה את שירות המבחן לכתוב את התסקיר שכתב, וזאת עוד בטרם מתן גזר-הדין. שנית, בית משפט השלום, בדחותו את בקשת המבקש לחזור בו מהודאתו, ציין כי המבקש העלה לראשונה את גרסת-החפות בפני שירות המבחן. מסתבר כי אמירה זו אינה מדויקת שכן הדברים עלו עוד קודם לכן בחקירת המשטרה. שלישית, בית המשפט המחוזי ציין בדחותו את הערעור כי המבקש חזר והודה במיוחס לו בשלב הטיעונים לעונש. בחנתי את פרוטוקול הדיון בשלב הטיעונים לעונש ולא התרשמתי כי כך הם פני הדברים. נכון הדבר שהמבקש – בעת שבא לבקש כי יקלו בעונשו – התנצל על שהטיל ספק באמינותם של הסנגור והתובעת, והתנצל "אם עשיתי טעויות". הוא אמר גם: "אפילו לא לרגע מיום המקרה לא התחמקתי ולא חשבתי לרגע אם זה כסף שלי או לא שלי או כל דבר אחר. לצורך העניין הלכתי לחברה וניסיתי לסגור את הדברים בדרך הטובה ביותר ולא התחמקתי מזה". אני מתקשה לראות בדברים אלה משום הודאה ברורה בעובדות כתב האישום. 11. סבורני כי לאור כל האמור, לא היה מקום למנוע מהמבקש את האפשרות לחזור בו מהודאתו – בקשה שהוגשה עובר לגזר הדין – ולנהל הליך הוכחות בניסיון להוכיח את חפותו. הערעור מתקבל אפוא במובן זה. התיק יוחזר לבית משפט השלום לצורך קיום המשפט. המשנה-לנשיאה השופט י' דנציגר: א. מצטרף אני לחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, כי לא היה מקום למנוע מהמבקש את האפשרות לחזור בו מהודאתו. התהליך שהוביל להרשעתו של המבקש בעבירה של גניבה ממעביד ארך לטענתו (שלא נסתרה) כעשר עד חמש עשרה דקות. תהליך זה כלל שבעה "שלבים", ששה מהם התרחשו במסדרון שמחוץ לאולם בית המשפט והשביעי באולם עצמו: הראשון - פנייתה אליו של התובעת המשטרתית בשאלה אם הוא רוצה "להגיע להסדר טיעון" והצעתה שישוחח עם עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית; השני – העיון בכתב האישום על ידי המבקש. לטענתו של המבקש, היתה זו הפעם הראשונה בה זכה לראות את כתב האישום; השלישי – שיחתו הראשונית של המבקש עם הסנגור; הרביעי – עיון הסנגור בראיות; החמישי – שיחתו השניה של המבקש עם הסנגור. בשיחה זו הובהר למבקש, לטענתו, כי במקרה שהוא יכפור באשמה כי אז רוב הסיכויים שיורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר ואולם, אם יודה באשמה, יוזמן תסקיר של שירות המבחן ואם התסקיר יהיה חיובי הוא לא יקבל עונש מאסר בפועל; השישי – המשכה של השיחה בנוכחות התובעת וגיבוש הסדר הטיעון בהסכמת המבקש והשביעי – המאגד את שהתרחש עם כניסת השלושה לאולם בית המשפט: מינוי הסנגור לייצג את המבקש; הודעת התובעת על קיומו של הסדר הטיעון ואישור קיומו על ידי הסנגור; אישור המבקש כי הוא מודה בעובדות כתב האישום ותשובתו – לשאלת השופט – כי ברור לו שבית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון והרשעת המבקש. לדידי, אף בהתעלם משלוש הנקודות המפורטות בפיסקה 10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, איני רואה כיצד ניתן לשלול, בנסיבות שתוארו לעיל, את טענת המבקש כי לא התאפשר לו לגבש החלטה מושכלת לוותר על ניהול הליך משפטי בו יותר לו להוכיח כי הוא חף מפשע. ב. בקשתו של המבקש כוללת "כתב אישום" חמור נגד "ימי המוקד" – מדובר בימי דיונים בהם נאלץ שופט דן יחיד לטפל בעשרות רבות של תיקים פליליים, ולעיתים אף ביותר ממאה תיקים, שעניינם עבירות כגון גניבה, קבלת דבר במרמה, זיוף ותקיפה שהעונש הקבוע בצידן יכול לעלות כדי שבע שנות מאסר. ב"ימי מוקד" אלו, כך טוען המבקש, לא יכול להעשות צדק כאשר הנאשם חייב לקבל החלטה הרת גורל בתוך דקות ספורות, ב"שיחת מסדרון" עם תובע ו"סנגור מזדמן" שמעולם לא פגשם קודם לכן, אם להסכים להסדר טיעון שיביא ל"סגירת התיק" נגדו. המבקש מכנה את "ימי המוקד" "הסדר עוקף-חוק" ו"כתם למערכת המשפט ולחברה הישראלית", כאשר בשם היעילות נרמסות לטענתו זכויות יסוד ונאשמים אינם זוכים להגנה שהמחוקק ביקש להעניק להם, ואת ההליכים המשפטיים המתנהלים בגדרם הוא מכנה "משפטי בזק" ו"סרט נע". כחברי, המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי לצורך הכרעה בעניינו של המבקש אין הכרח להידרש לדיון בסוגיית "ימי המוקד". ואולם, אף אם ההכרעה בעניינו של המבקש "נטועה כל כולה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה...", כדברי המשנה לנשיאה, איני יכול שלא להתייחס ולוּ גם בקצרה לטרוניות שאותן העלה המבקש בעניין "ימי המוקד". "ימי המוקד", או כפי שיש שמכנים אותם "ימי הקראות מרוכזים" או "ימי דיון מקדמי", נועדו לייעל את אופן ניהולם של הליכים פליליים בבתי המשפט באופן שיתאפשר לבית המשפט לקיים דיון מקדמי בכתב אישום, כאשר הנאשם מיוצג על ידי סנגור, בו ניתן יהיה, בין היתר, לברר את עמדת הנאשם לעניין הודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום, לייתר את הצורך בשמיעת ראיות ולסיים את הדיון במסגרת הדיון המקדמי. בימי עיון, בכינוסים מקצועיים ובדיונים של פורומים מקצועיים (דוגמת הפורום הפלילי וכן ועדת סדרי דין וראיות (פלילי) של לשכת עורכי הדין בישראל, שהאחרון שבהם נערך ביום 13 בינואר 2009) בהם השתתפו נשיאי בתי משפט שלום, נציגי הסנגוריה הציבורית וסנגורים פרטיים – כינו מתנגדי השיטה את תופעת "ימי המוקד" בתואר "מכירת חיסול" של תיקים פליליים. יש שטענו כי "הצדק לא נראה כאשר מגיעים ביום אחד לבית המשפט 60 נאשמים" ואחרים טענו כי "מספר התיקים הנקבעים על פי השיטה ביום אחד הוא רב מדי ושוררת אווירה של שוק". המצדדים בשיטה ציינו מנגד כי היא "חוסכת זמן שיפוטי יקר" וטענו כי היא מאפשרת לשמוע את התיקים בצורה מהירה ויעילה "הן לטובת הנאשמים והן לטובת האינטרס הציבורי". בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 41) (דיון מקדמי), התשס"ה-2005 נאמר כי "כדי להבטיח שניהול ההליך במסגרת דיון מקדמי כאמור לא יגרום לנאשם להודות באישומים נגדו בטרם הבין את מלוא משמעותו של ההליך המקדמי ואת תוצאותיו, מוצע להתנות את ניהולו של הליך כאמור בהיותו של הנאשם מיוצג על ידי סנגור בדיון המקדמי, בבחינת בית המשפט כי הנאשם הבין את מהות הדיון המקדמי והסכים לקיומו, ובהסכמתו של התובע לניהול הדיון כאמור" (ההדגשות לא במקור – י.ד.). כאשר מדובר במי שאינו מיוצג בעת הגיעו ליום הדיון המקדמי, מקבל הנאשם ייעוץ מסנגור שאותו לא פגש אלא מספר דקות קודם לכן במסדרון בית המשפט, כאשר לכאורה נבצר מהסנגור - נוכח אופיו ואופן התנהלותו של "יום המוקד" - להתעמק בחומר הראיות. בנסיבות אלה, מתקשה אני להבין כיצד ניתן לצפות מאותו נאשם לקבל החלטה מושכלת לוותר על ניהול הליך משפטי בעניינו. האם בנסיבות כאלה ניתן לדבר על נאשם שהבין את "מלוא משמעותו של ההליך המקדמי ואת תוצאותיו"? לדעתי, יש להשיב בשלילה על שאלה זו. מן הראוי שהמופקדים על "ימי המוקד" (הן במערכת בתי המשפט, הן בתביעה והן בסנגוריה הציבורית) יתנו דעתם על החובה להבטיח לכל נאשם הליך משפטי הוגן וייצוג הולם. בפרט מכוונים דבריי לצורך לאפשר לנאשם תנאים פיסיים הולמים להיפגש עם סנגורו (במובן של מקום מפגש ראוי) ואת הזמן הסביר הדרוש לו להתייעץ עם סנגורו, שבמהלכו יתאפשר לו: ללמוד, בסיועו של סנגורו, את כתב האישום שהוגש נגדו; להציג בפני הסנגור את גרסתו ואת טענותיו באשר לארועים נשוא כתב האישום; להבין את משמעות העבירות המיוחסות לו, את חומר הראיות הקיים בעניינו ואת העונש שעשוי להיגזר עליו היה ויורשע בדין; ללמוד מסנגורו את פרטי הסדר הטיעון (ככל שהוצע כזה) ואת משמעותו וכן את העובדה שבית המשפט אינו כפוף להסדר הטיעון ואינו מחוייב לכבדו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: 1. אני מתקשה להסכים לעמדת חברַי להרכב לפיה יש מקום בנסיבות ענין זה לקבל את בקשת רשות הערעור ובעקבותיה את הערעור, ולאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו, ולהחזיר את הענין לבית משפט השלום לצורך פתיחת משפטו מחדש. 2. מוקד השאלה בענייננו, כפי שהבהיר זאת המשנה לנשיאה ריבלין, הוא - האם נתקיימו נסיבות המצדיקות להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו בעבירה שיוחסה לו, אשר ניתנה במסגרת הסדר טיעון שהושג בין הצדדים, ואשר בעקבותיה הוא הורשע ונגזר עליו עונש, ולפתוח את משפטו מחדש. 3. סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי) קובע: "חזרה מהודייה (א) הודה הנאשם בעובדה, או בהודייה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודייה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. (ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם, ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות". 4. הודייה של נאשם במשפט הינה ראייה "מלכותית" אשר עליה נסמכת דרך כלל הרשעתו, ומכוחה נגזר דינו (סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי). למסירת הודאה בין כתלי בית המשפט מתלווה בדרך כלל ההנחה כי היא ניתנה מרצון חופשי ומתוך הבנת תוכנה ומשמעותה (ע"פ 556/80 עלי נ' מדינת ישראל, פד"י לז(3) 169, 182 (1983); דו"ח הוועדה לענין הרשעה על-סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר (1994), עמ' 51 (להלן - דו"ח ועדת גולדברג)). שאלת קבילותה של הודיית נאשם עולה בדרך כלל כאשר היא ניתנה מחוץ לכתלי בית המשפט ומובאת כראייה במשפט. אולם שאלת ערכה הראייתי של הודייה עשויה לעלות גם כאשר היא ניתנה בין כתלי בית משפט, בין היתר כאשר הנאשם מבקש לחזור בו ממנה. נסיבות מתן הודייה, מחוץ לכתלי בית המשפט או במהלך המשפט, הן שונות בדרך כלל, והסוגיות העולות בהקשר לקבילותן ולמשקלן שונות אף הן. אולם הדרישה הבסיסית לקיומה של הודייה חופשית ומרצון כתנאי להרשעת נאשם על-פיה עוברת כבריח תיכון, ומשותפת לכל ההודיות באשר הן. 5. קבילות הודיית נאשם הניתנת מחוץ לבית המשפט מותנית בהוכחת התביעה בדבר נסיבות מתן ההודייה, ושכנועו של בית המשפט כי היא הודייה שניתנה מרצון חופשי (סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 4.5.06); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.06); ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פד"י מה(4) 441 (1991)). לא כך הוא באשר להודייה שניתנה בין כתלי בית המשפט, תחת עינו הפקוחה של בית המשפט. ההנחה במתן הודייה זו היא כי היא ניתנת בדרך כלל מרצון חופשי, לאחר שהוסברה לנאשם משמעות הודייתו, והובהר לו במקרה של הסדר טיעון, כי בית המשפט אינו כבול להסדר הטיעון. אף על-פי כן, גם במתן הודייה כזו ייתכנו מצבים שבהם נפגמת ההודייה אם היא ניתנה בתנאים שאינם משקפים רצון חופשי של הנאשם במובנו הרחב של מושג זה, בין בשל אירועים חיצוניים כגון הפעלת לחץ על הנאשם להודות, ובין ממניעים פנימיים לנאשם, כגון טעות או אי-הבנה של משמעות ההודייה (דו"ח ועדת גולדברג, שם, עמ' 51). עם זאת, המציאות מלמדת כי רוב ההודיות הניתנות בבית המשפט הן הודיות אמת, ורק במקרים חריגים מתברר כי הודייה שניתנה בבית המשפט נגועה בפגם (דו"ח ועדת גולדברג, שם, עמ' 52). לפיכך, רק לעתים נדירות, יימנע בית המשפט להתייחס לעובדה שהנאשם הודה בה כעובדה מוכחת כלפיו, במובנו של סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי. 6. נוכח חשיבותה המכרעת של הודיית נאשם הניתנת במשפט לביסוס הרשעתו, הושאר פתח לנאשם לחזור בו מהודייה כזו, ואף בשלב מתקדם של המשפט. פתח זה הושאר בעיקרו לצורך אותם מקרים נדירים וחריגים שבהם עשוי להתברר כי הודיית נאשם נגועה בפגם, למשל אם הודה במיוחס לו מבלי שהבין די צורכו את משמעות הודייתו והשלכותיה, או שהיה נתון ללחץ כזה או אחר שהביאו להודות מבלי שרצה בכך באופן אמיתי, או שנפל פסול אחר בהודייה השולל ממנה את אופייה הבסיסי כהודייה חופשית ומרצון. 7. הוראת החוק בענין חזרה מהודייה נועדה להשיג שתי מטרות מרכזיות שיש לאזן ביניהן: האחת - לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייה שנתן במשפט כאשר נטען כי נפל בהודייה פגם והיא אינה משקפת את האמת; האחרת - להגן על גורמי היציבות, הוודאות והאמינות החיוניים להליך הפלילי, אשר התנהל ונסמך על הודיית הנאשם באשמה. מתן היתר גורף לנאשם לחזור בו מהודייה באשמה פירושו מתן היתר לסטות מנתיבו של ההליך הפלילי שהתגבש בהתאם להודיית הנאשם, והעמדתו במידה רבה לשליטתו של הנאשם, ובכלל זה, למהלכים מניפולטיביים מצידו, שיסודם בהערכות משתנות של סיכונים וסיכויים באסטרטגיה דיונית כזו או אחרת. חשש זה כבד במיוחד כאשר הבקשה לחזור מן ההודייה עולה בשלב מתקדם של המשפט, ועל אחת כמה וכמה לאחר מתן הכרעת דין וגזר דין, או בשלב ערעור. בנסיבות כאלה, החשש מניצול ההליך הפלילי כאמצעי תימרון בידי נאשם, המבקש לבחון את תוצאות ההליך ועל-פיהן להחליט אם לדבוק בהודייתו או לחזור בו ממנה ולחדש את המשפט, אינו חשש סרק. התכליות הנוגדות בהוראת החוק המאפשרת חזרה מהודייה נועדו, אפוא, מצד אחד, לאפשר ביטולה של הודייה כאשר נפל בה פגם שורשי במובן זה שהיא אינה משקפת בעת הינתנה רצון חופשי ואמיתי של הנאשם במובנו הרחב של מושג זה. ומצד שני - להגן על יציבותו, וודאותו ואמינותו של ההליך הפלילי מפני שימוש לא ראוי באמצעי החזרה מהודייה כאשר מניעים שלא ממין הענין מביאים לבקשת חזרה כזו. 8. האיזון בין שתי תכליות אלה מביא לתוצאה כי על-פי החוק, ובהתאם לפסיקה שהתפתחה סביבו, חזרה של נאשם מן ההודייה שנתן במשפט אינה מותנית ברצונו בלבד. רצון זה כפוף לאישורו של בית המשפט. אישור זה אמור להינתן שלא כדרך השגרה, ורק בנסיבות מיוחדות ומנימוקים מיוחדים שיירשמו. ככל ששלב המשפט מתקדם יותר, כך תלך ותקטן נכונותו של בית המשפט לאשר חזרה מההודייה, ותידרש מידת שכנוע רבה יותר לקיומו של פסול ממשי בהודייה המצדיק ביטולו של הליך פלילי שכבר נתקיים, ופתיחתו מחדש. ככל ששלב המשפט מתקדם יותר, כך עלול החשש מפני מניע מניפולטיבי בחזרה מן ההודייה לגבור ולהתעצם. 9. חזרה מהודייה שניתנה בבית המשפט מותנית, אפוא, בנסיבות חריגות, כאשר קיים בה פסול, בין היתר, עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את תוכנה ומשמעותה, או אם ההודייה הושגה שלא כדין ובאמצעים פסולים המצדיקים את פסילתה. ביטול הודייה מוצדק על אף שהוא עלול ליצור מהפך בהליך הפלילי, ולהקשות על ניהולו, מאחר שהוא נועד להוציא את צדקת הנאשם לאור, ולברר את הגנתו בצורה מלאה. אם ההודייה ניתנה בשל טעות, אי-הבנה, או כניעה ללחץ המופעל על הנאשם להודות, בין בידי הסניגור ובין בידי גורמים אחרים, יטה בית המשפט להתיר לו לחזור בו מהודייתו. אם נפל בהודייה פגם הגורע מתוקפה הראייתי כבסיס עליו ניתן להשתית הרשעה פלילית, יותר לנאשם לחזור בו, גם אם חזרה זו באה בשלב מאוחר, ואפילו בשלב ערעור. מנגד, אין מקום להתיר ביטול הודייה כאשר לא נפל בה פגם ממשי, והיא מתבקשת על-ידי נאשם כפרי מהלך מניפולטיבי שנועד לשקלל לאחר מעשה, ובדיעבד, את הסיכויים והסיכונים שבמתן ההודייה במסגרת הסדר טיעון, לצורך הפיכת הקערה על-פיה על-פי התפתחות מהלכי המשפט. 10. אכן, הפסיקה פירשה את הנסיבות בהן יותר לנאשם לחזור בו מהודייתו כ"נסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודייה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו או אם ההודייה הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נז(1) 577, 621 (2002) (השופטת ביניש) (להלן - ע"פ 1958/98); ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.05), פסקה 6; ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל, פד"י נא(1) 332, 336 1997); ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פד"י מה(5) 798, 802-3 (1991)). טענות שמפנה נאשם כנגד ייעוץ משפטי שניתן לו עשויות להוות נימוק מיוחד שיצדיק חזרה מהודייה, למשל אם סניגורו של נאשם פעל מתוך ניגוד עניינים (ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נח(4) 145, 152-153 (2004) (להלן - ע"פ 5561/03)). מנגד, המלצת סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה כי אם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אין בה כדי להצדיק מתן היתר לחזור מן ההודייה (רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.06); ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י מא(2) 572, 577 (1987) (להלן - ע"פ 945/85)). 11. עיתוי הבקשה לחזרה מההודייה הוא שיקול בעל משקל בבחינת כנות בקשתו של נאשם לחזור בו מן ההודייה (ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.05), פסקה 7 (להלן - ענין רגבי); מ"ח 10468/06 קבוע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.07)). היתר לחזרה מן ההודייה לאחר גזר דין יינתן במקרים נדירים, שכן "מתן פתח רחב לנאשמים להתחרט על הודייתם עלול להביא לתוצאה בלתי רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין ישקלו האם כדאי להם לחזור בהם מהודייתם" (ע"פ 10518/06 מירון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.07) פסקה 7; וע"פ 945/85, שם). החשש מתוצאה בלתי רצויה כזו נותן את אותותיו גם בהסדר טיעון, המשקף הסדר שהצדדים הסכימו לתנאיו. מתן אפשרות רחבה לנאשם לחזור בו מהודייתו לאחר שנגזר דינו, אינה רצויה כל עיקר "שאם לא כן, הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד" (ע"פ 5561/03, שם); ברי כי מתן "אפשרות תימרון" כזו אינה משרתת את אינטרס הציבור ואת דרישות הצדק (ע"פ 945/85, שם, עמ' 579; ענין רגבי, שם, פיסקה 7); ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.07)). תוחלת נאשם שנכזבה בענין הקלה בעונש אינה מצדיקה מתן היתר לחזרה מהודייה לאחר מתן גזר דין (ע"פ 1958/98, שם, בעמ' 621). לסיכום הדברים 12. הודייה הניתנת על-ידי נאשם בין כתלי בית המשפט, מוחזקת על פניה, כהודייה כשרה שניתנה מרצון חופשי ותוך הבנת משמעותה והשלכותיה. עם זאת, המחוקק הותיר פתח לבטל הודייה זו על-פי רצון הנאשם אם נפל בה פסול, בין היתר, במובן זה שהיא ניתנה שלא מרצון חופשי, בהעדר הבנה מלאה של תוכנה ומשמעויותיה, תחת לחץ, או שהיא נגועה בפסול אחר הפוגם במעמדה הראייתי. כדי שלא להפוך את יכולת החזרה מההודייה לאמצעי דיוני פסול בידי הנאשם, וכדי להגן על גורמי הוודאות והיציבות הנדרשים בהליך הפלילי, מותנית חזרת נאשם מהודייה שנתן באישור בית המשפט, הניתן בנסיבות חריגות בלבד. ככל שהבקשה לחזרה מההודייה עולה בשלב מתקדם יותר של המשפט, כך הנטייה לאשרה תלך ותקטן, הן בשל החשש מחוסר כנות המהלך, והן נוכח ההשלכה הנילווית לביטול ההודייה בביטול הליך פלילי שכבר נתקיים, תוך אבדן מלוא המשאבים שהושקעו בכך. מן הכלל אל הפרט 13. בנסיבות ענין זה, לא נפל לדעתי פסול בהודיית הנאשם, שניתנה במסגרת הסדר הטיעון שנקשר עמו. יתר על כן, בקשתו לחזור בו מההודייה ניתנה בשלב מתקדם של המשפט, ומסתמן ממנה טעם של תימרון דיוני הקשור בשיקולי הסיכויים והסיכונים לענין חומרת הענישה הצפויה. לא מתקיימים במקרה זה אותם תנאים חריגים למתן היתר למבקש לחזור בו מהודאתו, שמשמעותו היא ביטול הליכי המשפט שנתקיימו, ופתיחתו מחדש. 14. אשר לנסיבות שברקע מתן ההודאה, אנו חיים מפי הפרוטוקול המונח לפנינו, וממנו עלינו לשאוב את הנתונים הרלבנטיים ביחס למהלך הדברים. 15. המבקש הואשם בעבירה של גניבה ממעביד בניגוד לסעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בכך כי בהיותו סוכן מכירות מטעם חברת "וילי פוד" גבה עבור החברה סכום של 39,888 ש"ח בגין סחורה שסופקה, ובמקום להעביר כסף זה לחברה, הוא שלשלו לכיסו. 16. הפרוטוקול מיום 11.9.06 מצביע על כך שהנאשם, עו"ד ציטיאט מהסניגוריה הציבורית, ובאת-כוח המאשימה נכחו כולם באולם בעת המשפט. הסניגור מונה לייצג את הנאשם; התובעת הודיעה לבית המשפט כי הושג הסדר טיעון על-פיו הנאשם יודה ויורשע, ויישלח לקבלת תסקיר מבחן. בכפוף לתסקיר חיובי, המלמד על אורח חיים נורמטיבי, חרטה, וכן אישור בדבר הסדר החזרת כספים לחברה, יעתרו הצדדים לבית המשפט להטיל עונש של עבודות שירות ומאסר מותנה. אם התסקיר יהיה שלילי, טיעון הצדדים לעונש יהיה פתוח. על-פי הפרוטוקול, הסניגור הסכים לדברי התובעת, והודיע כי הנאשם יודע כי בית המשפט אינו כפוף לעיסקת הטיעון, ובשלב זה הודיע הנאשם לפרוטוקול: "אני מודה בעובדות כתב האישום. הובהר לי שבית המשפט אינו צד להסדר, ואינו מחוייב לכבדו". על יסוד הודאה זו, ניתנה הכרעת הדין, ולבקשת הצדדים הורה בית המשפט על קבלת תסקיר שירות המבחן. 17. לבית המשפט הוגש תסקיר מבחן מיום 26.12.06 בו ציין שירות המבחן את התרשמותו לפיה, בין היתר, המבקש הקפיד להציג חזות נורמטיבית, והרושם שהתקבל לגביו הוא כי רב הנסתר אצלו על הגלוי, וכי מדובר באדם אשר פיתח דרכי התמודדות בעייתיות, אך כיום אינו בשל להתמודד עם קשיים אלה. עוד צויין בתסקיר, כי בחלק ממקומות העבודה, נאלץ המבקש לסיים את תפקידו על רקע חשדות כי גנב דברים ממקום העבודה. על-פי התסקיר, המבקש הדגיש כי היו אלה חשדות בלבד, וכי מעולם לא היה מעורב בגניבה. הוא שקע בחובות כבדים והיה מחוסר עבודה לתקופה מסוימת. עוד צויין, כי המבקש מתקשה לקחת אחריות על בצוע העבירה, נשוא כתב האישום, והדגיש כי פעל בתום לב. לדבריו, היה אמור להפקיד את הכסף של החברה בבנק, ובאותו יום היתה שביתה בבנק, ואז השאיר את הכסף בבית. לגרסתו, המובאת בתסקיר, באותם ימים עבר דירה, והכסף של החברה אבד במהלך המעבר. לאור דברים אלה, ובהעדר הודאה מצד המבקש בדבר כוונתו לגנוב, ובהעדר מודעות לבעייתיות שבתיפקודו, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה. 18. בעקבות הגשת התסקיר, התקיים דיון בבית המשפט ביום 27.12.06, ובו ביקש הסניגור, לאחר קריאת התסקיר, לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו, שכן הוא לא התכוון לגנוב את הכסף. לטענת הסניגור, לאור דברים שאמר המבקש לקצינת המבחן, עולה חשש ממשי כי המבקש הודה במשהו שלא ביצע על אף שבית המשפט הסביר לו לפני שהודה את משמעות הודאתו, ואת משמעות הסדר הטיעון. 19. התביעה התנגדה לבקשת הנאשם לחזור בו מההודייה. היא עמדה על השלב שבו נתבקשה החזרה - לאחר קבלת תסקיר מבחן שלילי, שמשמעותו היתה כי על-פי הסדר הטיעון ייערך טיעון פתוח לעונש, והאופציה של שליחת המבקש למאסר בעבודות שירות שוב אינה מוסכמת על הצדדים. המבקש באותו הליך אמר: "החדירו לי לראש שאני צריך להודות, ואני צריך לגמור התיק. הודיתי בפני בית המשפט מפני לחץ שעברתי. לחצו עלי שני הצדדים... גם הסניגור וגם התובעת. ושיקול דעת מוטעה או חוסר האבחנה". 20. לטענה זו השיבה התובעת (עמ' 7 לפרוטוקול בית משפט השלום) כי המבקש הוא זה שפנה אליה בבקשה לנהל משא ומתן, והיא סירבה. לדבריה, בסופו של דבר, התנהל משא ומתן ארוך. עמדת התביעה בתחילה היתה כי יש לדרוש הטלת עונש מאסר בפועל על המבקש, ולא להסתפק בעונש מאסר בעבודות שירות. רק בכפוף לקיום תסקיר מבחן חיובי, הסכימה לבסוף להסתפק בעונש כזה. לדבריה, "הלחץ לא היה מצד התביעה. הלחץ היה הפוך" (עמ' 7). היא הוסיפה, כי הסניגור מעולם לא לחץ על הנאשם בנוכחותה, אלא להפך - אמר למבקש שיעשה מה שהוא רוצה. גם מדברי הסניגור עולה כי הוא לא לחץ על המבקש להודות, אלא הסביר לו את הסיכונים המשפטיים בניהול משפט הוכחות, ולבסוף המבקש החליט את אשר החליט. 21. לאחר שבית משפט השלום דחה את בקשת המבקש לחזור בו מהודאתו, התקיים טיעון לעונש. במסגרתו, טען המבקש כי הוא מתנצל על הספק שהטיל באמינותם של הסניגור והתובעת. הוא ממשיך ואומר: "בנוסף, אפילו לא לרגע מיום המקרה לא התחמקתי, ולא חשבתי לרגע אם זה כסף שלי או לא שלי, או כל דבר אחר. לצורך הענין, הלכתי לחברה וניסיתי לסגור את הדברים בדרך הטובה ביותר, ולא התחמקתי מזה. הבאתי מסמכים על כך... אם עשיתי טעויות, אני מתנצל בפני בית המשפט. אני מבקש מבית המשפט שיסלח לי וייתן לי דרך להמשיך..." (הדגשה לא במקור). 22. לא מתקיימות בעניינו של המבקש נסיבות המצדיקות חזרתו מההודאה. הודאתו התקבלה מרצון חופשי ומתוך הבנה מלאה של משמעותה. למבקש הוסבר כי קיים סיכוי שאם תסקיר המבחן יהיה חיובי, תהיה הסכמה בין הצדדים להסתפק בעונש של עבודות שירות. בפגישתו עם שירות המבחן, אפשר שהמבקש סבר מן הסתם, כי התנערותו מאחריות למעשה העבירה עשויה, היא עצמה, להוליד תסקיר חיובי, שיביא להקלה בעונש, והעלה גרסת הגנה. כאשר בסופו של יום הוגש בעניינו תסקיר שלילי, הבין המבקש כי משמעות הדבר היא שהטיעון לעונש יהיה חופשי, וכי התביעה עלולה עתה לדרוש בעניינו עונש מאסר בפועל. מצב דברים זה, כך ניתן להניח, הניע אותו לבקש לחזור בו מן ההודייה, ולנהל משפט. 23. טענותיו של המבקש בענין לחץ שהופעל עליו כביכול על-ידי עורכי הדין - הסניגור והתובעת - הופרכו, והוא עצמו התנצל על ההאשמות שהטיח בהם בענין זה. לא מצאתי כל ביסוס שהוא לטענה כי ייצוג המבקש על-ידי הסניגור שפעל בשמו בבית משפט השלום היה לקוי במשהו, או שעניינו של המבקש טופל בצורה בלתי נאותה כמתחייב מן הענין. לא למותר גם להעיר, כי טענת החפות שהעלה המבקש באיחור רב בפני שירות המבחן נשמעת, כשלעצמה, תלושה ומלאכותית, וקשה להתרשם מזעקת "החפות" העולה ממנה. 24. התרשמותי היא כי הבקשה לחזור מן ההודאה בנסיבות מקרה זה היא בבחינת אקט תכסיסני מצד המבקש, אשר נועד לאפשר לו ל"זכות" מן ההודייה לצורך העונש, אם ציפיותיו יתממשו ותסקיר המבחן יהיה חיובי, והעונש שייגזר יהיה מתון. מנגד, אם ציפייה זו לא תתממש, והתסקיר יימצא שלילי, והתקווה לעונש מקל לא תוגשם, כי אז ניתן לבטל את ההודייה, והמשפט ייפתח מחדש. לא התרשמתי כי מדובר בענייננו בהודייה שניתנה מלכתחילה באורח פסול, בלא שהמבקש הבין את מלוא משמעותה, או תוך שמאן דהוא לחץ עליו להודות בלא שהיה שלם עם אמיתות הודאתו. שינוי התייחסותו להודייה בא בעקבות תסקיר המבחן השלילי, כפרי שקלול חדש של הסיכויים והסיכונים לענין העונש. מהלך תמרוני כזה אינו נסיבה להתיר חזרה מהודייה, ובוודאי לא בשלב כה מתקדם של המשפט, וכאשר אגב כך נעשה ניסיון להכתים פרקליטים, עובדי ציבור, בהאשמות שווא בדבר הפעלת לחץ עליו שלא היה ולא נברא. 25. אוסיף עוד, כי ערכאת ערעור ראשונה, ולא כל שכן ערכאת ערעור שניה, אמורות ליתן משקל מיוחד להתרשמותו של שופט הערכאה הדיונית, המתבקש להעריך ולקבוע אם נתקיימו תנאים חריגים לחזרת נאשם מהודייה. בהליך כזה נדרש השופט, בין היתר, להתרשם מאמינות הסבריו של הנאשם המבקש לחזור בו מהודייתו. הן הנאשם והן באי-כוח הצדדים מופיעים וטוענים בסוגיה זו בפני שופט הערכאה הדיונית. בית המשפט, מהיכרותו את ההליך שהתנהל בפניו על כל פרטיו, מצוייד באמצעים הישירים והבלתי-אמצעיים לבחינת כנות טענותיו של הנאשם ביחס למהות הודייתו. הוא בעל היכולת להעריך את שאלת קיומן של נסיבות חריגות, אשר הן, ורק הן, עשויות להצדיק חזרה מהודיית נאשם, שבעקבותיה מתרחש "מהפך" בהליך הפלילי המתנהל בפניו. בענייננו, השתכנע בית המשפט קמא כי בקשת המבקש לחזור בו מההודייה נבעה ממניעים שאינם כנים, ולכן סירב לבקשה. יש לתת משקל מיוחד להתרשמותו זו של בית משפט קמא, ולהגביל את התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו רק למקרים מיוחדים וחריגים. 26. ואחרון - בא-כוחו הנוכחי של המבקש ביסס את עיקר בקשתו לרשות ערעור על מסכת כללית, ארוכה ומסועפת של טענות כלליות קשות, מן הגורן ומן היקב, כנגד מה שהוא מכנה, בין היתר, כ"מושג חדש שבא למקומותינו - 'יום מוקד'". הסניגור פורש בטיעוניו תיאור נרחב של המתרחש ב"ימי מוקד" בערכאות הדיוניות, כשהוא מתאר בצורה ציורית מסכת עיוועים של ניהול משפטים בקצב סרט נע, בשיטה, שלטענתו, פוגעת באופן מובנה ושורשי בזכויות נאשמים. אגב כך, הוא קושר ביקורת כללית זו על השיטה לניהול משפטו הקונקרטי של המבקש ב"יום המוקד", ומנסה להקיש מכך היקשים בדבר קיפוח קשה בזכויותיו הדיוניות. הביקורת הכללית על השיטה מגוייסת אף היא לתמיכה בבקשת המבקש לחזור בו מהודייתו. התיאור המובא ביחס למגעים בין המבקש לבין הסניגור דאז, ולבין נציגת התביעה לצורך השגת הסדר טיעון, משתרע על פני עמודים רבים בבקשת רשת הערעור, כאשר בתוך כך מתוארים פרטים על אופן השגת הסדר הטיעון, מה אמרו וכיצד התנהלו באי-כוח הצדדים באותו אירוע, ומה הביא את המבקש להסכים להסדר הטיעון. אין צריך לומר, כי הסניגור הנוכחי לא היה שותף להליך בבית משפט השלום, מה שאינו מונע ממנו מלהטיח האשמות קשות בסניגור הקודם, אשר ייצג את המבקש במשפטו, הן בבית משפט השלום והן בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי. ההאשמות מתארות מחדלים מקצועיים קשים של הסניגור דאז (ראו למשל עמ' 33 ואילך - פסקאות 114 ואילך לבקשה למתן רשות ערעור). לא למותר לומר, כי לסניגור, מושא האשמות אלה, לא ניתנה הזדמנות להגיב להן, בין בכתב ובין בעל-פה. 27. הניסיון לקדם את עניינו של המבקש בבקשת רשות הערעור בדרך של מתיחת ביקורת כוללנית על שיטת "ימי המוקד" אינה ראויה להתייחסות ולו מן הטעם שהיא אינה מתבססת על מערך עובדות מאומתות, ועל תשתית רחבה ומבוססת של נתונים, המצריכה ניסיון מצטבר, שטרם נצבר בהליך דיוני יחסית חדש זה. מטבע הדברים, גורמי המקצוע במערכת המשפטית, המופקדים על בחינת יישומה של השיטה הלכה למעשה, אינם נוטלים חלק בהליך זה, וקולם ועמדתם ביחס לביקורת זו אינם נשמעים. מעבר לכך, ביקורת כללית על שיטה דיונית המעוגנת בחוק היא, ביסודה, ענין למחוקק לענות בו, והוא הגורם במערכת השלטונית המופקד על שינויים ותיקונים בשיטה, מקום שעולה צורך בכך. בענייננו, די אם ייאמר כי ימי המוקד הם פרי הסדר הדיון המקדמי שעוגן בסעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי, אשר נועד לייעל את אופן ניהולם של הליכים פליליים (למעט בסוגים מסויימים של עבירות), תוך ניסיון להביא לצמצום המחלוקות, ובמידת האפשר להביא לסיום ההליך בדרך מוסכמת, לרבות בהסדרי טיעון (הצעת חוק 158, תשס"ח, עמ' 548). הוועדה לסדר דין פלילי בראשות כב' השופט א' מצא, עקבה אחר הפרקטיקה שהתפתחה בהליך המקדמי בבתי המשפט השונים, והציעה לעגן בחוק את ההליך האמור ואת תנאיו הבסיסיים, במטרה להבטיח את תקינותו של ההליך, ובד-בבד להגן על זכויות הנאשם במהלך הפעלתו. אופן ביצועו ויישומו של הליך זה, הלכה למעשה, מצדיק בוודאי מעקב ובקרה כדי לבחון, בין היתר, את מידת ההגנה שהוא מבטיח לזכויות הנאשמים בהליך הפלילי. מעקב זה יש לקיים במסגרות המערכתיות שנועדו לכך, על יסוד ניתוח מעמיק, אחראי ורציני של מכלול הנתונים הנדרשים, ותוך הפקת לקחים מהניסיון המצטבר. הטחת האשמות כלליות כנגד השיטה במסגרת הליך אינדיבידואלי אינה הדרך לבחינה ראויה של נושא חשוב זה, ואין מקום להתחשב בהן לצורך הענין הקונקרטי שבפנינו. 28. אשר לטענות הקשות שהשמיע בפנינו הסניגור כלפי קודמו, וכלפי בעלי תפקיד אחרים שלקחו חלק בהליך השיפוטי, אסתפק באמירה כי נראה ששגה בא-כוח המבקש כאשר הטיח האשמות כבדות על חברים למקצוע בלא שצירף כלל את תגובתם של בעלי התפקיד ובלא שנתאפשרה להם זכות המענה (מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.11.05)). יתר על כן, מהלכי המשפט כפי שהם מתוארים בפרוטוקול בית משפט השלום עומדים בסתירה חזיתית לדברים הקשים שהושמעו כנגד נושאי התפקיד. טוב היה עושה ב"כ המבקש אילו התמקד בטענות המשפטיות העולות בפרשה זו, והיה נזהר בהטלת דופי קשה בחברים למקצוע על לא עוול בכפם, ובלא שניתנה להם כל הזדמנות להגיב ולהגן על כבודם המקצועי. 29. סוף דבר: הייתי דוחה את בקשת רשות הערעור, ומקיימת את פסקי הדין של שתי הערכאות דלמטה. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין, כנגד דעתה החולקת של השופטת א' פרוקצ'יה לקבל את הערעור ולהורות על החזרת התיק לבית-משפט השלום. ניתן היום, ה' בניסן התשס"ט (30.3.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08022920_P05.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il