אלכסנדר חנוכוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2289/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2289/10 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: אלכסנדר חנוכוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.1.2010 ומיום 08.02.2010 בתפ"ח 6832-08-08, שניתנו על ידי כבוד סגן הנשיאה א' טל והשופטים ד"ר מ' פינקלשטיין וד"ר א' סטולר תאריך הישיבה: ז' בניסן התשע"ג (18.3.2013) בשם המערער: עו"ד ראובן-רובי שרעבי בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. אישה הסובלת מהתמכרות קשה לאלכוהול ואף סובלת מבעיות נפשיות בקשר לכך טוענת כי הותקפה בדירתה על-ידי מכר, ששדד אותה וביצע בה סדרה של עבירות מין (אונס ומעשה סדום). תלונתה הובילה לחקירה, שבה היא מסרה את גרסתה, וכן נגבו גרסאות מן החשוד במעשה. עם הגשת כתב האישום העידו המתלוננת והנאשם במשפט. בעדותה של המתלוננת נפלו סתירות מסוימות, ומנגד גרסתו של הנאשם נמצאה לא אמינה. בדירתה של המתלוננת נמצאו ראיות חפציות לנוכחותו של הנאשם, אך בבדיקתה של המתלוננת לא נמצאו ממצאי ד.נ.א. הקשורים בנאשם, וכמו כן לא היו עדויות לחבלות גוף המאפיינות לא אחת תקיפות מיניות. השאלה המרכזית שהתעוררה בבית המשפט קמא, ובהמשך לכך גם בפנינו הייתה: האם במכלול נסיבות העניין ניתן להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו, או שמא רק בעבירת השוד בלבד? עיקרי התשתית העובדתית 2. הערעור שבפנינו נסב על אירועים שהתרחשו ביום 6.8.2008. לטענת המתלוננת, בשעות אחר הצהריים של יום זה הגיע לדירתה המערער, אשר באותה תקופה היה מיודד עם בתה, ודפק על דלתה כשהוא נושא עמו בקבוק ויסקי. המתלוננת הזמינה את המערער להיכנס לדירתה, ולטענתה, לאחר ששתו בצוותא, דרש ממנה המערער, באיומי סכין למסור לו את עגילי הזהב שענדה. לאחר מכן, לטענתה, קשר אותה בידיה ורגליה באמצעות תחבושת אלסטית שנמצאה במקום ותקף אותה מינית, בכך שהחדיר את איבר מינו לישבנה, לפיה ולאיבר מינה. בסופו של דבר, לגרסת המתלוננת, המערער נטל עמו תכשיטים, מעיל עור ותרופות, תוך כדי כך שהוא מאיים עליה לבל תעז להתלונן כנגדו במשטרה. 3. בתום האירוע התקשרה המתלוננת לבעלה לשעבר, שהעביר את השיחה לביתם המשותפת. לשמע הדברים, חזרה הבת לדירה. היא התקשרה למשטרה, פעולה שהובילה לפתיחת החקירה בעניין. המתלוננת עצמה פונתה לבית חולים ונבדקה שם. הבת, שקיימה מערכת יחסים מינית עם המערער, ואף קנתה ממנו סמים, התקשרה אליו כדי לשוחח איתו בעניין. המערער הכחיש כל מעורבות בתקיפתה של אמה, אם כי הודה שהגיע לדירתה. 4. משהושלמה החקירה הוגש נגד המערער כתב אישום שייחס לו את העבירות הבאות: אונס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין; ושוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. ההליך בבית המשפט קמא 5. הדיון בבית המשפט קמא התמקד בעיקרו בשאלת הוכחתם של האירועים הנטענים בדירתה של המתלוננת, כאמור בכתב האישום. יודגש כי אין חולק שהנאשם אכן היה בדירתה של המתלוננת ביום האירוע, לאחר שהגיע למקום עם בקבוק ויסקי. בנסיבות אלה, המחלוקת התמקדה בשאלת מעשיו של המערער במקום – האם עזב את הדירה לאחר ביקור תמים או שביצע את העבירות אשר יוחסו לו. בית המשפט קמא שמע את עדויותיהם של המתלוננת והמערער עצמו. לצדן נשמעו עדויות של אנשים מעורבים נוספים שיכלו להעיד על התרחשויות מאוחרות לאירוע, ובהן עדויות בתה של המתלוננת, עדות אשתו של המערער ועוד. כמו כן, הוצגו ראיות חיצוניות נוספות: ראיות מדעיות שנגעו לבדיקה של זירת האירוע; תוצאות הבדיקה הגופנית שבוצעה במתלוננת; ופלטי שיחות טלפון של המעורבים. 6. בעדותה תיארה המתלוננת את תקיפתה על-ידי המערער – תוך התייחסות מפורטת לשוד ולמעשים המיניים שנעשו בה. עדות זו חזרה על עיקרי הדברים שנמסרו במשטרה, אך כללה סתירות לגבי פרטים מסוימים, למשל בכל הנוגע לסדר שבו בוצעו בה העבירות המיניות הנטענות (האם האונס קדם למעשה הסדום או להיפך וכדומה). 7. המערער עצמו העיד כי הגיע לדירתה של המתלוננת ושתה עמה ויסקי, אך הכחיש את כל שאר המעשים שיוחסו לו. 8. בתה של המתלוננת תיארה את המצב הרגשי הקשה שבו מצאה את אמה עם ההגעה לדירה. כמו כן, היא ציינה שהבחינה על ידיה בסימנים הנראים כסימני קשירה. המתלוננת אף תיארה בעדותה את השיחה הטלפונית שקיימה עם המערער ושבה הכחיש את טענותיה של המתלוננת. 9. אשתו של המערער העידה אף היא על שיחות שקיים המערער בשלב זה ושבהן הכחיש באופן גורף את טענות המתלוננת ואף גילה נכונות לכך שיילקחו ממנו בדיקות גופניות לשם בדיקת התאמה של ד.נ.א. 10. בפני בית המשפט קמא הובאו כאמור גם מכלול הממצאים לגבי הבדיקות שבוצעו בזירה ובגופה של המתלוננת. מן הממצאים עלה שבדירתה של המתלוננת נמצא מכשיר טלפון של המערער, וכן נמצאה תחבושת אלסטית בחדר השינה (ממצא שעלה לכאורה בקנה אחד עם טענת המתלוננת באשר לקשירתה). לעומת זאת, בבדיקה הגופנית שנערכה במתלוננת לא נמצאו חבלות המעידות במישרין על ביצועה של תקיפה מינית, וכן לא נמצאו על גופה או במיטתה ממצאי ד.נ.א. המתאימים למערער. על-פי חוות הדעת המדעית של פרופסור היס, העדרן של חבלות אינו סותר את האפשרות שבוצעו בה מעשים מיניים, במובן זה שחסרונם אינו סותר אפשרות זו (אם כי אינו תומך בה, כמובן). כמו כן הובאו פלטי שיחות סלולריות של המעורבים, במטרה להתחקות אחר פרק הזמן שבו שהה המערער בדירתה של המתלוננת. 11. בבית המשפט קמא נחלקו הדעות בנוגע להכרעת הדין. שופטי הרוב (השופט (כתוארו אז) ד"ר מ' פינקלשטיין וסגן הנשיאה א' טל) הרשיעו את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. לעומת זאת, דעת המיעוט (השופט ד"ר א' סטולר) גרסה שיש להרשיעו רק בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ולזכותו מן העבירות של אונס ומעשה סדום – מחמת הספק. 12. פסק הדין העיקרי של דעת הרוב נכתב על-ידי השופט פינקלשטיין. לאחר בחינה מפורטת של חומר הראיות הגיע השופט פינקלשטיין לכלל מסקנה שאשמתו של המערער הוכחה כנדרש ביחס לכל אחת ואחת מן העבירות שיוחסו לו. אכן, עדותה של המתלוננת כללה סתירות. אולם, השופט פינקלשטיין קבע כי בכללותה היא הייתה עדות מהימנה, ברורה ועקבית, וכי הסתירות בכל הנוגע לפרטיהם של חלק מן המעשים לא פגעו בה, ואף מתיישבות עם הניסיון המצטבר באשר לעדויותיהן של קורבנות מין. השופט פינקלשטיין קבע כי עדותו של המערער עצמו הייתה בלתי מהימנה. כמו כן, נמצאו לעדותה של המתלוננת חיזוקים שונים, ובהם עדות בתה באשר למצבה הנפשי במועד שבו ראתה אותה בסמוך לאחר האירוע והסימנים שבהם הבחינה על ידיה, כמו גם הממצאים בזירת האירוע עצמו (התחבושת האלסטית, הטלפון של המערער). השופט פינקלשטיין סבר שהעדרם של ממצאים ישירים לביצוען של עבירות מין, כמו גם העדרם של ממצאי ד.נ.א. אינם מונעים את הרשעתו של המערער בהתחשב במכלול הראיות האחרות. 13. דעת המיעוט של השופט סטולר הבחינה בין העבירה של שוד בנסיבות מחמירות, אשר גם לשיטתו הוכחה במידה הנדרשת, לבין עבירות המין שיוחסו למערער. בהעדרם של ממצאים מדעיים אובייקטיביים שתמכו בביצועם של המעשים המיניים, כמו גם לרקע הסתירות שנמצאו בעדותה של המתלוננת, סבר השופט סטולר כי יש לזכות את המערער מחמת הספק. 14. סגן הנשיאה טל הצטרף לפסק דינו של השופט פינקלשטיין. לשיטתו של סגן הנשיאה טל לא נמצאה הצדקה בנסיבות העניין "לפלג" בין העדויות, וככל שניתן אמון בעדותה של המתלוננת לצורך הרשעה בגין מעשיו בחלק מן האירוע המתואר בכתב האישום, אין הצדקה לזכותו מן העבירות האחרות. 15. המערער הורשע בבית המשפט קמא ברוב דעות, ובהמשך לכך הוטל עליו עונש של 12 שנות מאסר בפועל, ובנוסף לכך שנה מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שלא יעבור בתוך שלוש שנים משחרורו עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין וכן כל עבירת אלימות כלפי גוף או עבירת רכוש (למעט עבירה על סעיף 413 לחוק העונשין) וחיוב בפיצויים למתלוננת בסך של 30,000 שקל. הערעור 16. הערעור שבפנינו מכוון כנגד הרשעתו של המערער בעבירות של אונס ומעשה סדום, וממילא גם כנגד חומרת העונש שהושת עליו. 17. בעיקרו של דבר, בא-כוחו של המערער ביקש לאמץ את דעת המיעוט בבית המשפט קמא וטען כי הספק העולה ממנה צריך לפעול לטובתו של המערער. בטיעון המפורט בפנינו התמקד בא-כוחו של המערער ב"ניסיון החיים" בכל הנוגע לפרטי הדברים שיוחסו למערער. לשיטתו, אין זה סביר להניח שהעבירות המיוחסות למערער לא הותירו במתלוננת חותם גופני או הותירו בגופה ממצאי ד.נ.א. התואמים את המערער. הוא הוסיף וטען כי פרק הזמן שבו בוצעו המעשים, לפי הנטען (ושאותו ניתן לתחום על-פי תרשימי שיחות טלפון שנעשו עם המערער) – לטענתו כרבע שעה – לא יכול היה להתאים לביצוען של כל העבירות המתוארות במתלוננת. 18. המדינה מצידה ביקשה לדחות את הערעור וסמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. באת-כוח המדינה הדגישה כי הערעור מכוון למעשה כנגד קביעות עובדתיות מבוססות היטב שנעשו על-ידי בית המשפט קמא, וכי אין הצדקה להתערב בהן. הכרעתנו 19. לאחר שבחנו את הדברים הגענו לכלל דעה שדין הערעור להידחות. 20. הרשעתו של המערער בדעת רוב היא הרשעה מבוססת היטב בחומר הראיות. בית המשפט קמא בחר לתת אמון בעדותה של המתלוננת, ולעובדה זו יש לייחס משקל רב. לאחר עיון בחומר אף אנו סבורים כי הסתירות בדבריה של המתלוננת, שעליהן עמד בא-כוחו של המערער (כמפורט בפסקאות 62-61 לפסק דינו של השופט פינקלשטיין – בנוגע לסוג המשקה ששתתה עם המערער, לתיאור סדר המעשים המיניים שנעשו בה, ולאופן הצמדת הסכין לצווארה) אכן אינן משמעותיות בנסיבות העניין, בשים לב לכך שהמתלוננת שמרה על עקביות לגבי עיקרי התלונה, בכל הגרסאות שמסרה החל ביום האירוע. 21. חשוב להוסיף ולהדגיש, כי השופט פינקלשטיין נתן דעתו להתמכרותה של המתלוננת לאלכוהול ולבעיותיה הנפשיות, אך התרשם שלא היה בהן כדי לפגום בכושר השיפוט שלה בכל הנוגע לתפיסת המציאות. להערכת העדויות על-ידי הערכאה המבררת יש ליתן משקל רב, ואף מכריע, במצבים מסוג זה. על כך יש להוסיף כי הסתירות שעליהן הצביע בא-כוחו של המערער באשר לפרטיהם של מעשי התקיפה המינית לא היו כאלה שפגעו בלוז גרסתה של המתלוננת, וכפי שנפסק לא אחת – הטראומה של קרבן עבירת מין יכולה בהחלט להשפיע על הקוהרנטיות בהצגת פרטיהם של מעשי העבירה (ראו למשל: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 221-225 (2002); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (3.7.2007), בפסקאות 14-12). 22. כידוע, על-פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ניתן להרשיע נאשם בעבירת מין על פי עדות יחידה של הקורבן, ובלבד שבית המשפט פירט בהכרעת דינו את הנימוקים לכך. במקרה דנן, לא רק שהכרעת דינו של השופט פינקלשטיין הייתה מנומקת ומפורטת, אלא שלעדותה של המתלוננת נמצאו מספר חיזוקים – מצבה הנפשי בסמוך לאחר האירועים הנטענים; הסימנים הגופניים שבהם הבחינה בתה על ידיה. מנגד, גרסתו של המערער הייתה רצופה סתירות לא מוסברות. כך למשל, עצם כניסתו לדירתה של המתלוננת הוכחשה על-ידו תחילה כליל (כפי שעולה מפרוטוקול חקירתו במשטרה מתאריך 6.8.2008) ואילו בהמשך מסר שנכנס לדירה ושתה עם המתלוננת (בעימות עם המתלוננת מתאריך 14.8.2008 ובבית המשפט. ראו גם פסקה 74 לפסק דינו של השופט פינקלשטיין). באשר להימצאו של הטלפון הנייד שלו בדירת המתלוננת טען תחילה כי המתלוננת חטפה אותו מידיו (בחקירתו במשטרה מיום 6.8.2008), אך בהמשך טען כי איננו יודע כיצד הגיע המכשיר לבית המתלוננת (בעימות עם בתה של המתלוננת מיום 11.8.2008), או בשינוי נוסף כי שכח את המכשיר בסלון הבית (בגרסתו בבית המשפט. ראו גם פסקה 40 לפסק דינו של השופט פינקלשטיין). 23. חשוב לחזור ולהדגיש כי להיעדרם של ממצאים מדעיים התומכים בעדותה של המתלוננת אין לתת משמעות מכרעת, בהתחשב בכך שממצאים מסוג זה אינם קיימים תמיד, גם במקרים שבהם אין חולק על כך שבוצעה במתלוננת חדירה המבססת אונס או מעשה סדום. אכן, דעת המיעוט התבססה במידה רבה על היבט עובדתי זה. חשוב להוסיף ולציין, בהקשר זה, כי דעת מיעוט כשלעצמה אינה מקימה ספק סביר (ראו למשל: ע"פ 3399/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקות 21-20 (2013)). 24. ככל שטענותיו של המערער התבססו על מה שהוצג כ"ניסיון החיים" הרי שטענות אלה היו ספקולטיביות. לא הונח כל בסיס ראייתי לקביעה כי המעשים שהתרחשו בדירתה של המתלוננת, כאמור בכתב האישום, לא יכלו להתפרס על פני פרק זמן קצר יחסית. 25. לאמיתו של דבר, ההכרעה במקרה זה קמה או נופלת על בסיס הערכת עדותה של המתלוננת (לגופה, כמו גם בהשוואה לעדותו של המערער). עובדה זו כשלעצמה מהווה שיקול מוצק לדחיית הערעור, לאור ההלכה הפסוקה לפיה הערכאה הדיונית היא המתאימה ביותר להערכת מהימנות עדויות (ראו למשל: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225 (1983); ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.2008)). לגופם של דברים, יש טעם רב בהטעמתו של סגן הנשיאה טל כי בנסיבות העניין לא נמצא טעם טוב ל"פילוג" עדותה של המתלוננת. ככל שבית המשפט רוחש לעדותה אמון, אין מקום שלא לרחוש לה אמון בכל הנוגע לעבירות המין שנעשו בה רק משום שלא נמצאו עדויות מדעיות התומכות בגרסתה (וכל זאת, כאשר ידוע שראיות מסוג זה אינן נמצאות תמיד). 26. התוצאה היא שהרשעתו של המערער נותרת על כנה. בנסיבות אלה, אין גם מקום להתערב בעונש שהשית עליו בית המשפט קמא (כמפורט בפסקה 15 לעיל) – עונש המבטא את חומרת העבירות כמו גם את כיעורן, ולא כל שכן כאשר נעשו תוך ניצול חולשתה של המתלוננת, כמי שחולשתה הנובעת מהתמכרות ידועה למערער, וכל זאת בביתה, במקום שבו הייתה צריכה לחוש מוגנת יותר מכול. 27. הערעור נדחה אפוא על כל חלקיו. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: שלושת שופטי בית המשפט המחוזי קיבלו כמהימנה את עדותה של המתלוננת. השופטים פינקלשטיין וטל מצאו שיש לקבל את מלוא תיאוריה וגרסתה ואילו השופט סטולר, סבר שיש להרשיע את המערער על פי עדותה רק בעבירת השוד, ולזכותו מחמת הספק מעבירות המין שיוחסו לו בהיעדר ממצאים אוביקטיביים לתמוך בביצועם של המעשים המיניים. אני מסכימה לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ואבקש להוסיף מספר מילים משלי. קשה לי לקבל את ההפרדה שיצר שופט המיעוט בין מעשה השוד לעבירות המין ואני מסכימה עם עמדת השופט פינקלשטיין שיצג את דעת הרוב וציין בבית המשפט המחוזי בהקשר זה כי עיוות דין עלול להיגרם גם מזיכויים של אלה שיש להרשיעם וכי חובתנו למנוע הרשעת חפים מפשע ולהבטיח שהאשם לא יצא פטור. בית משפט זה, חזר והדגיש לא אחת כי עבירות מין המבוצעות בינו לבינה ככלל אין להן עדים וברוב המקרים לא ניתן למצוא להן חיזוקים חיצוניים. משכך מצא המחוקק לקבוע הוראות במספר חוקים שנועדו להתמודד עם הקשיים המאפיינים הליכים שבמרכזם קורבנות עבירות מין (ראו למשל: סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), שהשמיט את דרישת הסיוע בהרשעה על-פי עדות יחידה בעבירות מין, והחליפה בדרישה כי בית המשפט יפרט מה הניעו להסתפק בעדות זו; סעיף 68(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המאפשר לנפגע עבירת מין להעיד "בדלתיים סגורות"; סעיף 2ב לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957, המאפשר לנפגע לבקש למסור את עדותו שלא בנוכחות הנאשם אלא בנוכחות סניגורו; סעיף 354(א) לחוק העונשין, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת בעבירות מין בתוך המשפחה שבוצעו בקטין, בעבירות מין שבוצעו בחסר ישע על ידי האחראי לו, בעבירות מין מסוימות שבוצעו על-ידי האחראי על קטין שאינו בן משפחתו ובמספר מקרים נוספים). ועוד אוסיף כי במרוצת השנים החל בית המשפט לגלות נכונות להכיר במאפייניהן המיוחדים של עדויות מפי נפגעי ונפגעות עבירות מין ולא לזקוף לחובתם באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות שנתגלו בעדויות (ר' ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (3.7.07)). במקרה שבפנינו מדובר למעשה באירוע נמשך אחד שראשיתו במעשה שוד וסיומו בעבירות מין שבוצעו במתלוננת בחדר השינה על מיטתה. לא ניתן להתעלם מהטראומה שעברה מהמצב הרגשי הקשה שבו נמצאה לאחר המעשה, ומסימני הקשירה שנמצאו על ידיה כפי שאילו תוארו על ידי בעלה לשעבר ובתה של המתלוננת. כמו גם התחבושת האלסטית והפלאפון של המערער שנמצאו בחדר השינה של המתלוננת. המתלוננת מסרה ארבע הודעות במשטרה בהן חזרה על עיקרי גרסתה, בית המשפט ששמע את דבריה האמין לעדותה וקיבל את גרסתה. משכך, קשה לקבל מדוע תעליל על המערער ותוסיף על מעשי השוד שביצע, גם לשיטת שופט המיעוט, עבירות מין, אם אלו לא בוצעו בה, וכן תזעיק את בעלה לשעבר ואת בתה ותספר להם סיפורים מביכים שלכאורה לא היו ולא נבראו ולכך כפי שציינו השופטים לא ניתן כל הסבר. כאמור, אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז לדחות הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, י"ב בסיוון התשע"ג (21.5.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10022890_A03.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il