פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2285/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2285/10 ע"פ 2361/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המערער בע"פ 2285/10 והמשיב בע"פ 2361/10: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 2285/10 והמערערת בע"פ 2361/10: מדינת ישראל ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 8.2.10 בתפ"ח 11/08 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' מוניץ ש' אטרש וע' עילבוני תאריך הישיבה: י"ז באדר א' תשע"א (21.2.11) בשם המערער בע"פ 2285/10 והמשיב בע"פ 2361/10: עו"ד ש' לוי בשם המשיבה בע"פ 2285/10 והמערערת בע"פ 2361/10: עו"ד מ' עמר כהן בשם שירות המבחן: גב' ב' וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: בפנינו ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 11/08 (כב' השופטים נ' מוניץ, ש' אטרש, ע' עילבוני) לפיו הושת על המשיב עונש של 15 שנות מאסר בפועל בצירוף שני עונשי מאסר על תנאי. כן הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי בן חודשיים שהוטל על המשיב בהליך קודם ותשלום פיצוי למתלוננת. 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, שתחילה כפר בכתב האישום, על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת עסקת טיעון באינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 345(ב)(1)+(2)+(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); בשני מעשי סדום בנסיבות אינוס לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(1)+(2)+(3) לחוק; ובמעשים מגונים בנסיבות אינוס (מקרים רבים) לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(א)(1) ו-345(ב)(1)+(2)+(3) לחוק. לפי עובדות כתב האישום המתוקן בהן הורשע המערער, ביום 6.3.08 חזרה המתלוננת, שהיתה בעת ביצוע המעשים בת 12.5, בהסעה מבית הספר לביתה וכשירדה בתחנת האוטובוס, פגשה במערער שביקש את עזרתה בנשיאת שקיות. המתלוננת נענתה לבקשתו. לאחר שהתעורר אצלה חשד שהדבר אינו כשורה, ביקשה לשוב לביתה, אולם המערער שכנע אותה כי הם מיד מגיעים למקום בו נמצאות השקיות. כשהגיעו לחורשה מבודדת אמר המערער למתלוננת כי בכוונתו לקיים עימה יחסי מין. לאחר שהמתלוננת התנגדה וצעקה לעזרה, הכה אותה המערער ואיים עליה כי אם תצעק או תתנגד – ידקור אותה וירצח את בני משפחתה המוכרים לו. כן ציין כי הוא רציני בכוונותיו. המתלוננת צייתה לו והטילה את מימיה בתחתוניה מרוב פחד. לאחר שהחל המערער ללטף את רגליה ולהצמיד את ידה לאיבר מינו, התחננה בפניו שיפסיק, אולם הוא הפסיק רק כאשר חלף רכב בסמוך למקום, אז הוביל אותה לשדה סמוך. בהגיעם לשדה, חשף המערער את איבר מינו וביקש מהמתלוננת ללטפו, אולם היא סירבה. בהמשך, הורה לה למצוץ את איבר מינו והחדירו לפיה. המתלוננת, שחששה ממנו, צייתה לו. לאחר מכן, הורה המערער למתלוננת לשכב על בטנה, נישק את עכוזה, מישש אותו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, תוך שהיא בוכה מכאבים ונאנקת. בהמשך, הורה לה לשכב על גבה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולאחר מכן אונן בפניה עד שהגיע לפורקן והחדיר את איבר מינו אל איבר מינה בשנית, למשך מספר דקות. בשלב זה עזב המערער את המקום והורה למתלוננת להישאר שם עוד מספר דקות. כתוצאה מהמעשים, נגרמו למתלוננת פצעים וקרע בפי הטבעת, המטומה וקרע בקרום הבתולין, שריטות על לחיה, בגב כף ידה ובעכוזה. 2. לאחר הרשעתו ובשלב הטיעונים לעונש, ביקש המערער לצרף כתב אישום שהוגש נגדו בבית משפט השלום בנצרת בתיק 4997/09/08 בגין עבירה של עסקה אחרת בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית – עבירות לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 ולפי סעיפים 7(א)+(ג) בצירוף סעיף 29(ג) לפקודה. לפי כתב האישום המתוקן, הסמים נתפסו במהלך ביקורו של אחיו של המערער, שביקר את המערער בעת ששהה במעצר בגין עבירות המין בהן הואשם. המערער הורשע בעבירות הסמים על-פי הודאתו, במסגרת עסקת טיעון. בהתאם להסכמת הצדדים, הוגשו לבית המשפט תסקיר בעניינו של המערער שהיה מתחת לגיל 21 בעת ביצוע המעשים, דו"ח הערכת מסוכנות ותסקיר קורבן. כן הוגשה הערכה ראשונית של שני מומחים מטעם ההגנה, בעקבותיה הגיש המרכז להערכת מסוכנות חוות-דעת משלימה, וחוות-דעת פסיכיאטרית מטעם ההגנה. המדינה ביקשה להטיל על המערער מאסר שלא יפחת מעשרים שנה, בהתאם לעונש המקסימאלי הקבוע בחוק, בגין כל עבירת מין בנפרד ובחופף; מאסר מצטבר בגין עבירות הסמים; מאסר על תנאי ארוך ומשמעותי; קנס; ופיצוי למתלוננת בסך 100,000 ₪. נוסף על טענותיה בדבר חומרת המעשים וחשיבות ההרתעה במקרים מסוג זה, הפנתה המדינה למגמת הפסיקה במקרים דומים. המערער מצידו ביקש לשים דגש על השיקולים לקולא ובכללם הודאתו, החרטה שהביע, נסיבותיו האישיות הקשות והעדר עבר פלילי בעבירות מין או אלימות. כן הפנה המערער לחוות-דעת פסיכיאטרית שהגיש, ממנה עולה כי ניתן להפחית במידה ניכרת את מסוכנותו אם ישולב בטיפול מתאים. 3. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית המשפט על המערער עונש של 15 שנות מאסר בפועל בצירוף 3 שנות מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג פשע מסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, שנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה על פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, הפעלה במצטבר של מאסר על תנאי בן חודשיים שהוטל על המערער בת"פ 1021/06 וכן תשלום פיצוי למתלוננת שישולם בעשרה תשלומים שווים מדי חודש, החל מ-60 ימים לאחר שחרור המערער ממאסר. כן ציין בית משפט קמא כי בשל תקופת המאסר הממושכת ונוכח נסיבותיו האישיות של המערער, לא יוטל עליו קנס. בית המשפט התייחס בפירוט בגזר דינו לתסקיר שירות המבחן, לחוות-דעת המרכז להערכת מסוכנות ולתסקיר הקורבן, ופירט את טיעוני הצדדים. במסגרת התייחסותו לטיעוני המערער, ציין בית המשפט כי המערער הביע התנצלות על מעשיו. כן התייחס בית המשפט לחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם המערער וקבע שלא היה בה כדי ללמד על סיכוי של ממש לטיפול ולהצלחתו, התלויה בין היתר בהסכמת המערער. בהמשך לכך בחן את שיקולי הענישה השונים בהתחשב בנסיבות המקרה, תוך שהתייחס לרף הענישה במקרים דומים ולמדיניות הענישה הכללית בעבירות מין המאופיינות בחומרתן. לחומרה זו, ציין בית המשפט, נלוו במקרה דנן ניצול פער הגילים בין המערער למתלוננת ונקיטת אלימות קשה. נוסף על חומרת המעשים התייחס בית המשפט בגזר דינו היסודי גם להתרשמותם השלילית של הגורמים המקצועיים מן המערער ובפרט למסקנותיהם בדבר האחריות המוגבלת שלקח על מעשיו, להשפעת המעשים על הנפגעת כפי שעולה מתסקיר הקורבן ולעברו הפלילי של המערער, הכולל עבירת הצתה ועבירות סמים. מנגד התחשב בית המשפט גם בנסיבות חייו הקשות של המערער, הודאתו וגילו הצעיר ונוכח כל אלה גזר את הדין. 4. המערער הגיש ערעור על חומרת העונש ואילו המדינה הגישה ערעור שכנגד. אלו הערעורים המונחים בפנינו. 5. המערער טען כי יש להפחית מעונשו באופן משמעותי. בין נימוקיו טען ב"כ המערער כי שגה בית המשפט בקביעתו כי חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם ההגנה מלמדת שאין סיכוי של ממש להצלחת אפיק טיפולי, אלא להיפך – לטענתו, חוות-הדעת קבעה כי קיים סיכוי גדול להצלחתו של הטיפול. כן ציין ב"כ המערער את הערכתם הראשונית של שני מומחים נוספים, שהגיעו למסקנה כי יש מקום להענקת טיפול להורדת הדחף המיני של המערער לתקופה ארוכה. להערכה זו התייחסה חוות-הדעת השניה מטעם המרכז להערכת מסוכנות ואף לאחריה, הדגיש ב"כ המערער, חזרו שני המומחים על הערכתם זו. עוד צוין כי המערער חתם על הסכמה לטיפול בזריקות להורדת הדחף המיני. לטענת ב"כ המערער, שלילת חוות-דעתם של שלושה מומחים אלה, בהתבסס על חוות-דעת המרכז להערכת מסוכנות שכלל לא התייחסה לפגיעה המינית שעבר המערער בילדותו – הינה מוטעית ופוגעת קשות באפשרות שיקומו של המערער, בין היתר נוכח חשיבות הליך הטיפול לשם הבאת המערער למצב של הכרה בבעיותיו. עוד הודגש כי הסמכתו של המערער לטיפול לא נועדה להשגת הישגים משניים כטענת המרכז להערכת מסוכנות, אלא בשל הצורך בטיפול. נימוק נוסף בעל משקל בטיעוני המערער נגע לנסיבות חייו. נטען כי היה מקום לייחס משקל משמעותי יותר לגילו הצעיר של המערער ולרקע המשפחתי הקשה, שבא לידי ביטוי באלימות שנקטה אמו כלפי אביו הנכה, גירושי ההורים והשארת הילדים במשמורת האב, שהתקיים מקצבת ביטוח לאומי והתקשה לשמש סמכות הורית. על רקע זה, הועבר המערער כבר בגיל צעיר למסגרות חוץ בייתיות ובהיותו בן 11 נפל קורבן לאונס והתעללות מינית על-ידי חניך בוגר בפנימיה בה שולב – אירוע שהחמיר את מצבו הנפשי וההתנהגותי. החמרה זו הובילה בסופו של יום להידרדרות לשימוש בסמים ולהידרדרותו לחברה עבריינית. לטענת ב"כ המערער, רקע זה, כמו גם חוות-הדעת המלמדות על הפרעותיו ההתנהגותיות של המערער ומצבו הנפשי המורכב – מהווים טעם להפחתה בעונשו. 6. בערעור שכנגד ביקשה המדינה להחמיר בעונשו של המשיב, כך שתוארך תקופת מאסרו בפועל באופן שיגזר מהעונש המירבי הקבוע לצד אחת מעבירות המין החמורות בהן הורשע. כן ביקשה להורות על הטלת עונש מאסר מצטבר בגין עבירות הסמים וכי יקבע שתשלום הפיצוי יחל תוך 60 ימים מיום מתן פסק-הדין ולא מיום ריצוי המאסר. ב"כ המדינה טענה כי נסיבות מעשיו של המערער במתלוננת, שהן מהחמורות והקשות ביותר, מחייבות כי נקודת המוצא לקציבת העונש תהיה העונש המקסימאלי הקבוע בצד אחת מעבירות המין החמורות שביצע במתלוננת, ורק בהינתן "נקודות אור", כהגדרת ב"כ המדינה, שלטענתה לא קיימות במקרה דנן, היה מקום להקל בעונש. בין נסיבות אלה הדגישה המדינה את גילה של המתלוננת, שהיתה בעת ביצוע המעשים בת 12.5 בלבד, עובדה המעמידה את המקרה ברף החומרה הגבוה ביותר של עבירות המין. כן צוינה האלימות הקשה שנלוותה למעשי המערער והתמשכותו של האירוע. המדינה הוסיפה כי המסוכנות שנשקפת מן המערער – זו הנלמדת ממעשיו, כמו גם מחוות-הדעת והתסקיר בעניינו – הינה יוצאת דופן ומוגדרת כמסוכנות בינונית לטווח הקצר וגבוהה לטווח הארוך. בהקשר זה טענה המדינה כי בית המשפט לא הסיק את המסקנה העונשית הראויה מהקביעות שקבע בגזר הדין לענין חומרת המעשים ומסוכנות המערער. עוד נטען כי לא היתה לצד הודאתו של המערער חרטה כנה ונטילת אחריות ובכך יש כדי להשפיע על המשקל שיש לתת להודאתו ועל הערכת מסוכנותו. בהקשר זה התייחסה באת-כוח המדינה גם לחוות-הדעת המעודכנת מטעם המרכז להערכת מסוכנות ולתסקיר שירות המבחן העדכני שהונחו בפנינו, החוזרים על הקביעות בדבר סירובו של המערער לראות את הבעייתיות במעשיו, ועל כך שהוא אינו מכיר בשימוש בכוח שעשה ואינו מגלה אמפתיה לקורבן. קביעות אלה מלמדות, כך לטענת המדינה, כי אין לקבל את טיעוני המערער בדבר סיכויו של אפיק השיקום והטיפול. כן צויין שלא ניתן די משקל להשפעת המעשים על המתלוננת ומשפחתה, שידרשו משאבים רבים על מנת לשקמה. נוסף על כך נטען כי בית משפט קמא לא נתן די משקל לחומרתן של עבירות הסמים בהן הורשע המערער. באשר לרכיב הפיצוי בעונש, ציינה ב"כ המדינה כי נוכח תקופת המאסר הממושכת ובקשתה להחמיר בעונשו – לא עירערה על גובה הפיצוי, אולם טענה כי הקביעה שהפיצוי ישולם 60 יום לאחר השחרור מחטיאה את תכלית הפיצוי. 7. שמענו את טיעוני הצדדים וקראנו בעיון את גזר דינו של בית המשפט המחוזי ואת המסמכים הנלווים המצויים בתיק והגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות המערער ולקבל את טענות המדינה בערעור שכנגד, בנוגע למשכו של עונש המאסר בפועל ולמועד תשלום הפיצוי. 8. מערך השיקולים הרלוונטיים לגזירת עונשו של אדם כרוך בתכליות השונות העומדות ביסוד הענישה, לאור אופי העבירה ונתוני המקרה הקונקרטי (ע"פ 9919/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.10)). בכללם של שיקולים אלה יש לשקול בין היתר את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, נסיבותיו האישיות של הנאשם ושאלת הצורך בהרתעתו הספציפית, לצד ההרתעה הכללית. במקרה שלפנינו, הגם שאין להתעלם מנסיבות חייו של המערער שעמדו ברקע ביצוע המעשים ובכללם הפגיעה המינית שעבר בילדותו וחשיפתו לפגיעה המינית שעברה בת זוגו – הרי שלצד נסיבות אלה ולצד שיקולים נוספים לקולא אליהם התייחס בית משפט קמא בגזר דינו היסודי והמעמיק – יש להעניק משקל בכורה לחומרת המעשים ולצורך בהרתעה מפני ביצועם. עם השנים ניתן בפסיקתו של בית משפט זה ביטוי לחומרתן המיוחדת של עבירות מין באמצעות העלאת רף הענישה בעבירות הללו (ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(1) 594, 605 (2001); ע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.1.02); ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.10)). חומרתן של עבירות אלה, נעוצה באופי המעשה הפוגע בזכות הקורבן להגנה על גופה וצנעתה, בהשפלה ובפגיעה באוטונומיה הכרוכות בה (ראו ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(3), 168, 180 (2004)). מקום בו נלווית למעשים אלה אלימות כמו זו בה נקט המערער, והתנגדות כמו זו שביטאה המתלוננת בענייננו בכך שצעקה לעזרה, התחננה בפני המערער שיחדול ממעשיו ובכתה – מתחדדת כמובן הפגיעה באוטונומיה של הקורבן על גופה ובכבודה וממילא מתאפיין המעשה בחומרה יתרה. כך גם נודעת חומרה יתרה לעבירות מין בקטינים, לאור ניצול פערי הכוחות האינהרנטיים הקיימים בין בגיר לקטין (ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ''ד נח(3) 823, 848 (2004); ע"פ 10139/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.10)). במקרה שלפנינו, ניצל המערער לא רק את פער הכוחות בינו לבין המתלוננת, שהיתה בת 12.5 בלבד בעת ביצוע המעשים, אלא אף את התמימות המאפיינת קטינים בגיל זה – שהיא שהובילה אותה להיענות לבקשתו לסייע לו בנשיאת שקיות. המערער הונה את המתלוננת, שירדה מהסעת בית הספר בתחנת האוטובוס, בהוליכו אותה למקום בו ביצע את זממו. אף כשהתעורר חשדה של המתלוננת, הניח את דעתה כי הם מיד מגיעים למקום בו נמצאות השקיות ובכך המשיך וניצל את תמימותה. נוסף על חומרת המעשים, מהווה אף רמת מסוכנותו של המערער, שהוערכה בדו"ח המעודכן שהוגש לפנינו מטעם המרכז להערכת מסוכנות כגבוהה לטווח ארוך – כטעם נוסף להחמרה בעונשו, וזאת נוכח הצורך בהרתעתו האישית. הערכה זו נתמכה גם בתסקיר שירות המבחן המעודכן שהוגש בעניינו של המערער, בו צוין כי מבדיקה שנערכה לאחרונה למערער על-ידי מב"ן, עולה שרמת מסוכנותו הינה בינונית לטווח קצר וגבוהה לטווח ארוך. בדו"ח הערכת המסוכנות צוין עוד כי מעגל התמיכה של המערער אינו יכול להוות גורם ממתן מסוכנות, נוכח אי הצלחתו בהצבת גבולות ויחסו להרשעתו. כן צוין שללא קשר למסוכנותו המינית, מעברו הפלילי (בכללו עבירת הצתה ועבירות סמים, שאת חלקן ביצע בתקופת מעצרו) ומקווי אישיותו עולה כי המערער אינו נרתע מהחוק. כך גם, מבלי לגרוע מהמשקל שיש לייחס להודאתו של המערער במעשים, יש מקום לציין כי לא מדובר בהודאה מיידית, אלא בהודאה שניתנה לאחר שהחל המשפט ואף החלו להישמע עדים וכי ככל העולה מתסקירי שירות המבחן ודו"חות הערכת המסוכנות, גם אלה העדכניים, לא מדובר בנטילת אחריות אמיתית וחרטה כנה. בכך יש כמובן כדי להשליך לא רק על המשקל שיש לייחס להודאה, אלא גם על הסיכויים לשיקומו של המערער באופן שיהיה בו כדי להפחית את מסוכנותו. בהקשר זה יוער כי לא נעלמו מעינינו חוות-הדעת שהציגה ההגנה וטענותיו בדבר סיכויי ההצלחה של אפיק טיפולי, אולם לא ראינו לסטות ממסקנת בית המשפט המחוזי שמצא שיש להעדיף על פניהן את חוות-הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, שנערכו בשלוש הזדמנויות שונות על-ידי שתי מעריכות שונות ומתיישבות עם האמור בתסקירי שירות המבחן (ראו לענין זה: ע"פ 1436/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.11)). באשר לטענת המערער כי חוות-הדעת של המרכז להערכת מסוכנות לא התייחסו לעובדה שהוא עצמו נפל קורבן בילדותו לפגיעה מינית – הרי שבדו"ח הערכת המסוכנות העדכני צוין במפורש כי הן בתסקיר המבחן הראשון והן בחוות-הדעת הפסיכיאטרית נכתב שהמערער נפל קורבן לפגיעה מינית בגיל 11, כך שמכל מקום, עובדה זו עמדה ברקע המלצות שירות המבחן וברקע הערכת המסוכנות העדכנית מטעם המרכז להערכת מסוכנות. אף לנזק שנגרם למתלוננת, כפי שציין בית משפט קמא, יש לייחס משקל בגזירת העונש (ע"פ 5703/03 פלונים נ' מדינת ישראל פ''ד נז(6) 176, 182 (2003)). לא יכול להיות חולק על הנזק הרב לקורבן העבירה הטבוע בעבירות מין, שכפי שנאמר בעבר הוא בבחינת הנחה שאין צורך להוכיחה (ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.09)). בענייננו נלמד נזק זה אף מתסקיר הקורבן ממנו עולה הטלטלה שיצר אירוע זה בחייה של המתלוננת, קשייה של המתלוננת לעבד את הפגיעה וניסיונות ההדחקה שלה לצד פרצי בכי, עלבון וכעס. על כך מוסיפים הוריה כי אופייה של המתלוננת השתנה בעקבות הפגיעה, קשריה החברתיים השתנו וחלה ירידה של ממש בהישגיה הלימודיים. עוד עולה מהתסקיר השפעת האירוע על משפחתה של המתלוננת. כך, מתארים הוריה כי מאז הפגיעה נהרסו חייהם והשתנו לחלוטין וכי הם מתקשים לחזור לתפקוד, בין היתר נוכח התחושה הקשה שמתארת האם בדבר חוסר האונים והאשמה שלא הצליחה להגן על בתה ונוכח החשש המתמיד והפחד לשלומה של המתלוננת, כפי שמתאר אביה. עוד מתארים ההורים כי מאז הפגיעה הם מסיעים את בתם לכל מקום, גם מבית הספר, שכן היא אינה יכולה להישאר לבד. מסקנת תסקיר הקורבן היא כי הגם שנכון לעת הזו כוחותיה של המתלוננת לחזור למסלול חיים תקין עומדים לה, קיימת סכנה של התמוטטות נפשית והתנהגותית ועל כן נדרשים משאבי זמן וכסף רבים לשיקומה ושיקום משפחתה. כפי שצויין לעיל, אל מול שיקולים אלה קיימים גם שיקולים לקולא, בראשם נסיבות חייו הקשות של המערער שעומדות ברקע ביצוע המעשים, היותו קורבן התעללות מינית והאירוע הטראומטי שארע לבת זוגתו, כמו גם גילו הצעיר והודאתו במעשים. שיקולים אלה לא נעלמו מעינינו, אולם נוכח חומרת המעשים בהם חטא המערער, קשה לקבל את טענתו כי העונש שהוטל עליו אינו מתחשב בהם. תחת זאת, אנו סבורים כי יש לקבל את עמדת המדינה שהעונש שהושת, הגם שאינו קל, אינו הולם את נסיבותיו החמורות ביותר של האירוע, את האופן בו ביצע המערער את המעשים האכזריים והסדיסטיים ואת המסוכנות העצומה הנשקפת ממנו. זאת, כאשר מדובר בקורבן תמים – ילדה קטנה בדרכה חזרה מבית הספר, שנעתרה לפיתויו וביקשה לעזור לו לשאת שקיות. המערער לא נרתע לא מפני גילה הצעיר, לא מפני בכייה וצעקותיה, והמשיך לבצע את זממו. הפגיעה בה קשה מנשוא ואת היקפו של הנזק קשה לשער. העונש צריך לבטא סלידה מהמעשה ולשמש גורם מרתיע למערער ולעבריינים פוטנציאליים אחרים. נקודת המוצא לגזירתו הינה העונש המירבי הקבוע בחוק (עשרים שנה) לצד חלק מהעבירות בהן הורשע המערער. מתאימים לענין זה דבריו של כב' השופט א' א' לוי בע"פ 9933/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.06), שעניינו גם כן בעבירות מין חמורות שבוצעו בקטינה, תוך ניצול תמימותה, ובגינן הושתו על הנאשם 18 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. באותו מקרה דובר בקטינה שיצאה בשעת ערב מבית הוריה כדי ללוות את חברתה, נענתה לבקשתו של התוקף לבוא "לסייע לפצוע", וכך נפלה קורבן למעשים שביצע בה. על כך נאמר בפסק-הדין: "לנסיבות מסוג זה נועד העונש המרבי שקצב המחוקק לצידן של העבירות בהן הורשע המערער, וממנו יש לסגת רק לנוכח נסיבות חריגות, וכאלו לא מצאנו בערעור שבפנינו." כך גם במקרה שלפנינו. על כן, נוכח חומרת המעשים ונסיבות המקרה, וכערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין, אנו מוצאים כי יש להחמיר בעונשו של המערער כך שיוספו לתקופת המאסר שנגזרה עליו בגין מכלול העבירות שביצע, שנתיים נוספות. אשר על כן יעמוד עונש המאסר בפועל על 17 שנים וחודשיים מאסר שהופעל, וזאת מיום מעצרו, אליהן יתווספו עונשי המאסר על תנאי שהשית בית משפט קמא על המערער בגין עבירות המין ועבירות הסמים בנפרד. באשר לרכיב הפיצוי – לא נתערב בסכום שנפסק, אולם על מנת שפיצוי זה ימלא את תכליתו, אנו מורים להקדים את מועד התשלום, כך שהמערער יחל בתשלומו תוך 60 יום מיום פסק-דיננו, וישלמו ב-10 תשלומים שווים ורצופים מדי חודש. הערעור איפוא נדחה והערעור שכנגד שהגישה המדינה מתקבל, בהתאם לאמור לעיל. ניתן היום, כ"ו באדר א' תשע"א (2.3.11) ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10022850_B04.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il