מדינת ישראל נ' אסחק חמד

פסק-דין בתיק ע"פ 2285/05 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 2285/05 ע"פ 2459/05 ע"פ 3894/05 ע"פ 4136/05 ע"פ 4144/05 ע"פ 4145/05 ע"פ 4626/05 ע"פ 4848/05 ע"פ 4928/05 ע"פ 4936/05 ע"פ 4939/05 ע"פ 4946/05 ע"פ 5014/05 ע"פ 5030/05 ע"פ 5216/05 ע"פ 6584/05 ע"פ 8154/05 ע"פ 8320/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערערת בע"פ 2285/05, 6584/05 המשיבה בע"פ 2459/05, 8154/05, 8320/05: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 2285/05 והמערער בע"פ 2459/05: המשיב 2 בע"פ 6584/05 והמערער בע"פ 8154/05: המשיב 1 בע"פ 6584/05 והמערער בע"פ 8320/05: אסחאק חמד רזק נימר מוחמד חמד המערערת בע"פ 3894/05 והמשיבה בע"פ 4136/05, 4144/05, 4145/05: המשיב 1 בע"פ 3894/05 והמערער בע"פ 4136/05: המשיב 2 בע"פ 3894/05 והמערער בע"פ 4144: המשיב 3 בע"פ 3894/05 והמערער בע"פ 4145/05: המערערת בע"פ 5014/05 והמשיבה בע"פ 4626/05, 4848/05, 4928/05, 4936/05, 4939/05, 4946/05, 5030/05, 5216/05: המשיב 1 בע"פ 5014/05 ומערער בע"פ 4626/05: המשיב 5 בע"פ 5014/05 ומערער בע"פ 4848/05: המשיב 3 בע"פ 5014/05 ומערער בע"פ 4928/05: המשיב 2 בע"פ 5014/05 והמערער בע"פ 4936/05: המשיב 7 בע"פ 5014/05 והמערער בע"פ 4939/05: המשיב 8 בע"פ 5014/05 והמערער בע"פ 4946/05: המשיב 6 בע"פ 5014/05 והמערער בע"פ 5030/05: המשיב 4 בע"פ 5014/05 והמערער בע"פ 5216/05: מדינת ישראל נ ג ד פלוני פלוני פלוני מדינת ישראל נ ג ד פלוני מגדי אצלאן חמזה רשיד פלוני פלוני פלוני אחמד אצלאן מוסא חזין ערעורים על פסקי-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים: מיום 15.3.05, בת"פ 545/04, שניתן על ידי כבוד השופטת ח' בן עמי; מיום 31.5.05, בת"פ 440/04, שניתן על ידי כבוד השופט י' צבן; ומיום 10.4.05, בת"פ 439/04, שניתן על ידי כבוד השופטת א' אפעל-גבאי תאריך הישיבה: כ"ח בתשרי תשס"ו (31.10.2005) בשם מדינת ישראל: בשם המערער בע"פ 2459/05: בשם המערער בע"פ 4136/05: בשם המערער בע"פ 4144/05: בשם המערער בע"פ 4145/05: בשם המערער בע"פ 4626/05: בשם המערער בע"פ 4848/05: בשם המערער בע"פ 4928/05: בשם המערער בע"פ 4936/05: בשם המערער בע"פ 4939/05: בשם המערער בע"פ 4946/05: בשם המערער בע"פ 5030/05: בשם המערער בע"פ 5216/05: בשם המערער בע"פ 8154/05: בשם המערער בע"פ 8320/05: בשם שירות המבחן לנוער: בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד דניאלה ביניש עו"ד מצטפא יחיא עו"ד אחמד עואודה עו"ד אנדרה רוזנטל עו"ד ודים שוב עו"ד לאה צמל עו"ד מוחמד ח'לאילה עו"ד עבד אלכרים דראושה עו"ד אחמד עואודה עו"ד סאלח איוב עו"ד השאם פראג עו"ד עלאדין עדנאן עו"ד רמי עותמאן עו"ד מוהנד ח'לאילה עו"ד פארס גאנם גב' שלומית מרדר גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 27.8.04 עסק אריאל אולשובסקי (להלן: "אריאל") בפינוי אשפה בישוב בית-אל, ועמו היו שניים: איליה וארכדי. בדרכו חזרה לירושלים התקלקלה המשאית בה נהג אריאל, ולמקום הוזעק רכב חילוץ בו נהג יעקב שבו (להלן: "יעקב"). לאחר שהמשאית תוקנה החלו שני הרכבים ורכב מלווה בתנועה לעבר ירושלים. בשלב כלשהו איבדו נהגי המשאית את הקשר עם הרכב המלווה, טעו בדרכם עד שהגיעו סמוך למחנה הפליטים קלנדיה. משהבחינו הנהגים בטעותם, הם ביצעו פניית פרסה במטרה לשוב על עקבותיהם, אולם תושבים מקומיים הבחינו בהם, ומכאן ואילך החלה התפרעות שאך בנס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. בכתבי אישום שהוגשו נגד מעורבים בפרשה נטען, כי המתקהלים ידו אבנים לעבר המשאיות, הכו בהן בעוצמה באמצעות מוטות ברזל, טיפסו על המשאיות תוך שהם שוברים את החלונות, עקרו חלונות ממוגני ירי, תקפו ופצעו חלק מהנוסעים, ולבסוף הציתו את משאית החילוץ. במהלך האירוע הותקף גם נהג של רכב אחר (אשרף דג'אני) שנחשד בטעות כיהודי. ההתפרעות הסתיימה בעקבות ירי באוויר של כוחות הביטחון שהגיעו למקום. את תוצאות ההתפרעות מנתה המדינה בכתב האישום: לאריאל נגרמו פצע בקרקפת, שפשופים באמה, נפיחות בשורש כף יד ימין, וכאבים ורגישויות בגב ובכתף. ליעקב נגרמו זעזוע מוח, קונטוזיה קטנה במוח והמטומות בראש וליד עין ימין. לאיליה נגרמו חתכים ושפשופים במקומות שונים בגופו, בהם חתך בגבה אשר חייב תפרים. למשאית החילוץ של יעקב נשברו כל המראות, נשרף כסא הנהג, נגנבו שני טלפונים ניידים, שיקים, ארגז כלים ורדיו-טייפ. לגרסת המשיבה, השתתפו המערערים בתקיפה בצוותא-חדא מתוך כוונה לפגוע בנוסעי המשאיות עקב היותם יהודים, ולגרום להם חבלות חמורות וכן לגרום נזק לרכוש. בגין כל אלה יוחסו למערערים עבירות של התפרעות, חבלה במזיד וחבלה בכוונה מחמירה. 2. המדינה בחרה להעמיד את המערערים לדין בשלוש קבוצות, שכל אחת מהן נדונה בפני שופט אחר של בית המשפט המחוזי בירושלים. א) עניינם של שמונה מהמערערים נדון בת"פ 439/04, בפני כב' השופטת א' אפעל-גבאי. כל המערערים בקבוצה זו – המערער בע"פ 4626/05, קטין, המערער בע"פ 4936/05, קטין, חמזה רשיד (להלן: חמזה), מוסא חזין (להלן: חזין), מג'די אצלאן (להלן: מג'די), אחמד אצלאן (להלן: אצלאן), המערער בע"פ 4939/05, קטין, והמערער בע"פ 4946/05, קטין – הודו בעובדות המפלילות שיוחסו להם במסגרת הסדר טיעון, ובעקבות כך הורשעו בעבירה של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) ו(2) וכן סעיף 25 לחוק העונשין (להלן: "החוק"). כמו כן הורשעו הששה בעבירות של התפרעות וחבלה במזיד, עבירות לפי סעיפים 152 ו-413ה' לחוק. בנוסף הורשעו המערער בע"פ 4626/05 בעבירת גניבה, והמערער בע"פ 4936/05 בעבירות גניבה והצתה לפי סעיפים 384 ו-448 לחוק. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי למערערים עונשים אלה: למערער בע"פ 4626/05, למערער בע"פ 4936/05, לחמזה ולמערער בע"פ 4946/05 נגזרו 3 שנות מאסר ו-9 חודשים מאסר על-תנאי. אחמד אצלאן נדון לשלוש וחצי שנות מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי. חזין והמערער בע"פ 4939/05 נדונו לשנתיים וחצי מאסר ו-9 חודשי מאסר על-תנאי. מגדי אצלאן נדון לשנתיים מאסר, 9 חודשים מאסר על-תנאי, והופעל בעניינו מאסר מותנה בן 4 חודשים, מחציתו במצטבר, כך שמערער זה עתיד לשאת ב-26 חודשי מאסר. כל המערערים בקבוצה זו משיגים בפנינו כנגד חומרת העונש. מנגד, מערערת בפנינו המדינה (ע"פ 5014/05) על קולת העונשים שנגזרו למערערים. ב) שלושה מהמערערים – המערער בע"פ 4136/05, המערער בע"פ 4144/05 והמערער בע"פ 4145/05 – הובאו לדין בת"פ 545/04, שנדון בפני כב' השופטת ח' בן-עמי. כל השלושה הודו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן שהוגש בעניינם במסגרת הסדר טיעון, וגם הם הורשעו בעבירות של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, התפרעות וחבלה במזיד. בעקבות הרשעתם נדונו שניים מהמערערים – המערער בע"פ 4136/05 והמערער בע"פ 4144/05 – לשלוש שנות מאסר, ואילו המערער בע"פ 4145/05 נדון ל-30 חודשי מאסר. כמו כן נגזרו לכל אחד מהמערערים 12 חודשי מאסר על-תנאי. בקבוצה זו משיגים בפנינו שלושת המערערים על העונשים שהושתו עליהם. מנגד, מערערת המדינה (ע"פ 3894/05) על קולת העונשים שנגזרו למערערים. ג) הקבוצה השלישית כללה ארבעה נאשמים, שלושה מהם נמנים על המערערים שבפנינו – מוחמד חמד (להלן: חמד), ריזק נימר (להלן: ריזק), ואסחאק חמד (להלן "אסחאק"). עניינם של מערערים אלה והנאשם הנוסף באותו תיק, ואפי אבו לטיפה, התברר בת"פ 440/04, בפני כב' השופט י' צבן. באשר לנאשם 3 – אסחאק, כתב האישום כנגדו תוקן במסגרת הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, והשינוי הבולט בכתב האישום המתוקן הוא שהושמטה העבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, ובמקומה יוחסה לו עבירה של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיפים 335(א) ו-25 לחוק העונשין. ריזק הודה כי זרק לעבר תא הנהג של משאית האשפה שתי אבנים, וחלק על השקפת המשיבה לפיה יש להרשיעו בעבירה לפי סעיף 329 לחוק. בניגוד לחבריו, הכחיש חמד מכל וכל את הטענה לפיה נטל חלק באירוע המיוחס לו. בעקבות זאת נדרש בית המשפט לשמוע את ראיות הצדדים, ובסופו של יום הרשיע את חמד בעבירות של התפרעות, ניסיון לגרום חבלה במזיד וניסיון לחבלה מחמירה. גם ריזק הורשע בעבירה של התפרעות, אולם הוא הורשע גם בשתי עבירות מוגמרות לפי סעיפים 152 ו-329 לחוק. לאחר כל אלה נגזר עונשם של השלושה: על חמד וריזק הושתו 40 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי, בעוד שלאסחאק נגזרו 3 שנות מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי. בשניים מהערעורים שבפנינו (ע"פ 8154/05, ע"פ 8320/05) משיגים חמד וריזק כנגד הרשעתם, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליהם. בערעור נוסף (ע"פ 2450/05) מלין אסחאק על העונש שנגזר לו. את שני הערעורים האחרונים הגישה המדינה. באחד (ע"פ 6584/05) היא משיגה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של חמד להסתפק בהרשעתו של נאשם זה בניסיון לעבור עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, במקום להרשיעו בעבירה המוגמרת. ביקורתה של המדינה בערעור זה מופנית גם כנגד קולת העונשים שנגזרו לחמד ולריזק. בערעור השני (ע"פ 2285/05) משיגה המדינה כנגד קולת העונש שנגזר לאסחאק. להשלמת התמונה אוסיף, כי האישומים כנגד הנאשם הרביעי בקבוצה זו של התיקים, ואפי אבו לטיפה, בוטלו, לאחר שאחד המתלוננים, יעקב שבו, הצביע עליו כמי שחילץ אותו מתוך ההמון. 3. כאמור, כל הערעורים שבפנינו מקורם בפרשה זהה שהתרחשה ביום 27.8.04 ליד מחנה הפליטים קלנדיה. אף שמדובר בשלושה פסקי דין שניתנו בפרשה זו, החלטנו לאחד את הדיון בכל הערעורים, הואיל וכולם, למעט שניים, מופנים כנגד גזרי הדין. שורת ההיגיון מחייבת כי במצב זה תיעשה בחינתם של העונשים אשר הושתו על ידי בית המשפט המחוזי לא רק באופן פרטני, אלא תוך ראייה כוללת אשר מטרתה לוודא כי נשמר האיזון בין העונשים שנגזרו לכלל המעורבים בפרשה, כדי שלא נצא חוטאים לכלל בדבר האחידות בענישה. אולם בטרם נפנה לסוגיית העונש, אכריע תחילה בערעורים המופנים כנגד הכרעת הדין שניתנה בת"פ 439/04 של בית משפט קמא – ערעוריהם של מוחמד חמד (ע"פ 8320/05), נימר ריזק (ע"פ 8154/05), והמדינה (ע"פ 6584/05). אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בערעוריהם של חמד וריזק. ערעורים אלה מופנים כנגד הכרעת הדין שבעיקרה היא עובדתית, וכידוע ההלכה הנוהגת היא שבית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, והכוונה לאלה המתבססים על התרשמותה מהעדים המופיעים בפניה. יתרה מכך, אני סבור כי בחינתה של הכרעת הדין לגופה, אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה. 4. בעניינו של חמד נסמכת ההרשעה על עדותם של שניים: מוסא חזין והמערער בע"פ 4939/05. מוסא תיאר את יידוי האבנים על ידי צעירים משולהבים, והוא אישר בחקירתו כי גם הוא עצמו זרק אבן לעבר המשאיות. החשוב לענייננו הוא, שבאמרה שנרשמה מפיו (ת/20), מנה מוסא את שמותיהם של אחדים מבין אלה שהשתתפו בהתפרעות, וביניהם נקב גם בשמותיהם של חמד ושל ריזק. גם המערער בע"פ 4939/05 הזכיר בחקירתו (ת/22) את שמו של חמד כמי שזרק 4-3 אבנים לעבר המשאיות, אולם ברישום הודעותיהם של מוסא חזין והמערער בע"פ 4939/05 נפל פגם חמור, הואיל ואף שהשניים נחקרו בערבית נרשמו הודעותיהם בעברית. עקב כך לא פעלו החוקרים בהתאם למצוותו של סעיף 8(1) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, לאמור: "תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה". המחוקק היה ער לאפשרות שיהיו מקרים בהם לא יהיה ניתן לתעד בכתב חקירתו של חשוד בשפה שבה היא התנהלה, ועל כן קבע כי במקרה זה תתועד החקירה בתיעוד חזותי או קולי. אולם, החוקרים לא עשו שימוש גם בחלופות המוצעות, ועל כן אפשר שבנסיבות אחרות היינו מתייחסים להודעות ת/20 ו-ת/22, כראיות שמשקלן אינו רב ואפשר אף שהיינו מתעלמים מהן כליל. ברם, את אשר החסירו החוקרים הם השלימו בדרך אחרת, והכוונה לכך ששני העדים – מוסא והמערער בע"פ 4939/05 – רשמו בכתב-ידם ובשפה הערבית, שני מסמכים שבהם הם חזרו על עיקרי הגרסה שנרשמה מפיהם בהודעות ת/20 ו-ת/22. בכך אין כמובן כדי לרפא את הפגם שנפל בשתי ההודעות האחרונות, אולם אין ספק שהמסמכים אותם כתבו העדים מלמדים כי תיעוד חקירתם בעברית על ידי השוטרים לא חטא לאמת. לעובדה אחרונה זו – התיעוד העצמי – נודעת חשיבות נוספת, הואיל והעדים מוסא חזין והמערער בע"פ 4939/05 חזרו בהם במהלך עדותם בבית המשפט מהגרסה המפלילה שנרשמה מפיהם בחקירה, וטענו כי ההודעות הוצאו מהם שלא כדין. את הגרסה הזו דחה בית המשפט המחוזי, ולאחר שעיינתי בהנמקתו, נחה דעתי כי הוא היה רשאי לנהוג כך, ולהעדיף את אמרות העדים מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. 5. השאלה הנוספת בה נדרש בית המשפט המחוזי להכריע, היתה אם בחמד ובריזק התקיימה הכוונה המיוחדת בה עוסק סעיף 329 לחוק העונשין, היינו, "להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה ...". להשקפתי, על שאלה זו יש להשיב בחיוב. ראשית, משום שיידוי אבנים בנסיבותיו של המקרה נושא הערעורים, מהווה שימוש ב"נשק מסוכן או פוגעני" בלשונו של סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, מכוח המבחנים שנקבעו למושג זה בע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 159, 172; וראו גם ע"פ חבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 25, 33). שנית, האירוע בו נטלו שני המערערים חלק לא היה עוד קטטה או תגרה שרבות מסוגן באות בפני בתי המשפט חדשות לבקרים. בהמון שהתקהל סביב המשאיות, וביניהם חמד וריזק, פיעם הרצון לפגוע בקורבנות ממניע לאומני. אלה אחרונים, קורבנות התקיפה, לא חטאו במעשה אסור, לא פגעו באיש ואף לא גרמו נזק לרכוש הזולת. כל "חטאם" נבע מכך שהם ישראלים שהיו נוסעיה של משאית אחת שטעתה בדרכה, ואחרת שהגיעה לחלצה. המערערים היו חלק מהמון שהסתער לעבר המשאיות ונוסעיהן, כאשר כל אחד בדרכו תרם תרומה להשגתה של מטרה משותפת – פגיעה בנוסעים וברכבים עצמם. לעניין זה אפשר שחלקו של כל אחד משני המערערים היה שולי, אולם אחריותם בפלילים אינה נמדדת רק על פי תרומתם הישירה לאירוע, אלא גם מתוך ראייה רחבה יותר של מטרתו המשותפת של ההמון שהם היו חלק ממנו, ושלהגשמתה תרמו המערערים גם במעשיהם שלהם וגם בעידוד ששאב כל אחד מהמתפרעים ממעשיהם של חבריו (לעניין זה ראו ע"פ 6202/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 685; ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5), 747). לסיכום, דעתי היא שיש לדחות את ערעוריהם של מוחמד חמד ונימר ריזק כנגד הרשעתם. מאידך, אין ספק כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להסתפק בהרשעתו של חמד ב"ניסיון" לבצע עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, באשר גם "הניסיון" הוא בבחינת "עבירה מוגמרת" לפי אותו סעיף (ראו 329(א)(2) לחוק). התוצאה היא אפוא, כי בעניין זה אני מציע לקבל את ערעור המדינה בע"פ 6584/05 ככל שהוא מופנה כנגד ההרשעה. בשאלת העונש אדון להלן. 6. באי-כוחם המלומדים של המערערים העלו בפנינו שורה של נימוקים המצדיקים, להשקפתם, הקלה בעונשים שנגזרו לשולחיהם. חלקם של אותם נימוקים הוא אינדיבידואלי, אולם חלקם משותף, ולהלן אמנה חלק מהם: מדובר באנשים צעירים ביותר, שאחדים מהם היו קטינים בעת האירוע וחלקם קטינים גם היום; מרבית המערערים נעדרי עבר פלילי קודם, ועל כן מאסרם הפעם הוא מאסר ראשון שהשלכותיו על הנושא בו קשות, במיוחד כאשר מדובר בקטינים; הרקע לאירוע היה אותה מצוקה הנובעת מהמצב המדיני והשלכותיו בכל מישורי החיים של המערערים ובני משפחותיהם; לתקיפת המשאיות ונוסעיהן לא קדם תכנון, ומדובר באירוע שהתפתח באופן ספונטאני; הרשעתם של מרבית המערערים מושתת על הודאתם בעובדות במסגרת הסדרי טיעון, וההודאה לא זו בלבד שחסכה בזמן שיפוטי, אלא אף גלומה בה חרטה; במהלך חקירתם שיתפו המערערים פעולה ומסרו מידע שהביא למעצרם של אחדים מאלה שהשתתפו באירוע; כן הופנינו לתסקיריו של שירות המבחן, שבחלק מהמקרים המליץ להסתפק בעונש מתון, וביחס לאחדים מהקטינים המליץ להסתפק בתקופת המעצר שחלפה עד ליום מתן גזר הדין בבית משפט קמא; לבסוף, נטען כי רמת הענישה שננקטה בעניינם של המערערים חרגה מרמת הענישה המקובלת, בכלל, ומזו הנהוגה בעניינם של מתפרעים יהודים בפרט. 7. הפרשה בה עוסקים הערעורים שבפנינו היא חמורה, וכאמור, אך בנס לא הסתיימה בתוצאה קשה פי כמה. היה זה פוגרום שבבסיסו עמד מניע לאומני, ואשר כוון לפגוע לא בחיילים של "צבא-כיבוש", ולא בעושי דברם של גורמי הביטחון, אלא באנשים תמימים שנקלעו לסביבה עוינת משום שטעו בדרכם. כלפי התנהגות שלוחת רסן זו אין לגלות הבנה או חמלה, וגם חרטה בדיעבד שהשמיעו המערערים משקלה מועט, הואיל וחוששני שלולא הופרעה מלאכתם, היה סופם של קורבנותיהם רע ומר. מכאן דעתי, שבנסיבות מסוג זה שיקולי הגמול וההרתעה הם העיקר, באשר זו הדרך להעביר לכל את המסר לפיו מי שחוטא בעבירות מסוג זה, עתיד לשלם על כך באובדן חירותו לתקופה ממושכת. באשר לטענה לפיה קיימת אפליה בין יהודים לערבים בענישתם של מתפרעים, אשיב, כי גם לאחר שעיינתי בפסקי הדין שהוצגו בפנינו לא שוכנעתי כי אפליה זו אכן קיימת, בעיקר משום שקיים קושי להקיש מנסיבותיו של מקרה אחד למשנהו. למעלה מן הדרוש אוסיף את מה שנראה לי כברור מאליו, לאמור, התפרעויות של המונים בכלל, ועל רקע לאומני בפרט, צריכות לזכות בתגובה עונשית קשה וכואבת, ויהיה מוצאם של המתפרעים אשר יהיה. כך נוהגת מדינת חוק. כך זכאים לצפות כל הבאים בשעריו של בית המשפט. 8. בבואי לבחון את העונש סברתי כי נכון יהיה להחמיר יותר עם אותם מערערים שהיו בלב הזירה ובסמיכות מיידית לקורבנותיהם, הואיל מטבע הדברים הנזק שגרמו אלה או שהיו עלולים לגרום, היה גדול יותר. שיקול נוסף שהנחה אותי הוא גילם של כל אחד מהמערערים, באשר דעתי היא שיש להחמיר בעונשם של הבוגרים בחבורה, ולהקל מעט בעניינם של קטינים. לבסוף, סברתי כי יש להוסיף ולתת משקל, ולחומרה, לאלה מבין המערערים שזו אינה הרשעתם הראשונה בפלילים, ובמיוחד לאלה שכבר חטאו בעבירות דומות. 9. כשאותם תבחינים עומדים לנגד עיני, הגעתי לכלל דעה כי בראש סולם החומרה ניצב עניינו של אחמד אצלאן (ע"פ 5030/05). מערער זה שהיה בן 21 בעת האירוע, זרק לעבר המשאיות לפחות שתי אבנים, שאחת מהן פגעה במטרתה. כמו כן הוא הכה במוט ברזל בשמשת הנהג. אולם לא רק אלה עומדים לחובת מערער זה, אלא גם העובדה שבחודש נובמבר 2002 הוא הורשע בגין יידוי אבנים ונגזרו לו 8 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. מעורבותו באירוע הנוכחי מלמדת שאחמד לא למד דבר מהמאסר בו נשא, וגם המאסר המותנה שהושת עליו לא היה בו כדי להרתיעו מלחזור לסורו. מכאן מסקנתי כי במערער זה גלומה סכנה של ממש לציבור. בית המשפט המחוזי גזר לאחמד אצלאן שלוש וחצי שנות מאסר, וסבורני כי עונש זה נוטה לקולא לנוכח רמת הענישה שננקטה ב"פרשת חבאס". אני מציע אפוא כי נקבל את ערעור המדינה ונעמיד את עונשו של אחמד אצלן על 5 שנים. 10. מערער בגיר נוסף הוא מוחמד חמד (ע"פ 6584/05 ו-8320/05), שבעת האירוע היה בן 21. לכאורה, חלקו של מערער זה בפרשה היה קטן יותר מחלקם של חבריו (זרק 3-2 אבנים לעבר משאית האשפה). אולם, מדובר במי שכפר במעשים שיוחסו לו, ואף שעובדה זו אינה צריך להיזקף לחובתו, אין הוא יכול לזכות באותה הקלה הניתנת לנאשמים שעל ידי הודאתם חסכו בזמן שיפוטי. אולם בעניינו של מערער קיים נימוק נוסף להחמרה, וכוונתי לעברו הפלילי. בשנת 2000 הוא הורשע בעבירות של התפרצות, תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות, ונדון ל-6 חודשי מאסר ומאסר על-תנאי. יתרה מכך, בחודש נובמבר של אותה שנה הורשע המערער בעבירה של סיכון אדם בנתיב ציבורי, ובית המשפט גזר לו 20 חודשי מאסר. בחודש מאי 2001 הורשע המערער בשלישית, והפעם בעבירת הצתה בגינה נדון למאסר על-תנאי. נראה כי מוחמד חמד מתקשה לסגל לעצמו אורחות חיים מתוקנות, הואיל וחרף דרכי הענישה שננקטו בעניינו, הוא שב פעם אחר פעם לסורו. למערער זה גזר בית המשפט המחוזי 40 חודשי מאסר, ואף שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש מקום שנמצא כי הוא סוטה במידת-מה מהענישה הנוהגת, אני סבור כי לצורך השמירה על האיזון הראוי בין עונשיהם של כלל המעורבים, נכון יהיה להעמיד את עונשו של מוחמד חמד על 4 שנות מאסר, בנוסף למאסר על-תנאי שנגזר בבית משפט קמא. 11. ארבעה מערערים נוספים היו במרכזה של הזירה ובקרבה מיידית לקורבנות, ואלה הם: המערער בע"פ 4144/05, ביחס אליו נטען כי זרק לפחות ארבע אבנים אשר פגעו בחלונותיה של משאית האשפה, ואחר כך הטיל מוט ברזל אשר פגע אף הוא בחלונות; המערער בע"פ 4626/05, שזרק לפחות 4 אבנים אשר פגעו בחלונותיה של משאית האשפה, ובהמשך גנב מהרכב מכשיר טלפון סלולארי וארנק שהכיל כסף; המערער בע"פ 4936/05, שזרק לפחות 10 אבנים על משאית האשפה, וגנב שיקים ומסמכים ממשאית החילוץ, חתך את כסא הנהג והציתו; והמערער בע"פ 4946/05, שהכה במוט ברזל בחלון השמאלי של תא הנהג של משאית האשפה, וזרק אבנים רבות לעברה ולעבר משאית החילוץ. כל ארבעת המערערים הללו היו קטינים בעת האירוע (ילידי השנים 1987 ו-1988), וזו מעורבותם היחידה וממילא גם הרשעתם הראשונה בפלילים. לכל ארבעת המערערים נגזרו 3 שנות מאסר ומאסר על-תנאי, ואף שעונש זה נראה בעיני מתון בהשוואה לאלימות שהפגינו ולחלקם באירוע, אני מציע, בעיקר לנוכח גילם, כי נותיר אותו על כנו, וכתוצאה מכך נדחה את הערעורים ההדדיים שהונחו בפנינו. 12. נימר ריזק (ע"פ 8154/05), שהיה בן 21 בעת האירוע (יליד שנת 1983), כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, אולם בתום שמיעתן של הראיות נמצא כי הוא זרק שתי אבנים לעבר תא הנהג של אחת המשאיות, אף שלא הוכח כי האבנים פגעו בנוסעים. כפי שנאמר בעניינו של מוחמד חמד, גם נימר אינו זכאי להקלה לה זוכים נאשמים שהודו וחסכו בזמן שיפוטי, אולם בניגוד לחמד, לנימר אין עבר פלילי, ולפיכך, אני מציע להותיר את עונשו (40 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי) על כנו. 13. שני מערערים, נעדרי עבר פלילי, שלא הגיעו לקרבת המשאיות ממש, וחומרת מעשיהם פחותה ממעשיהם של אלה בהם דנתי עד כה, הם המערער בע"פ 4136/05, והמערער בע"פ 4939/05. הראשון הודה בכך שהשליך שתי אבנים גדולות לעבר משאית האשפה, ולפחות אחת מהן פגעה במטרתה. מערער זה היה קטין בעת האירוע (יליד שנת 1986), ובית המשפט גזר לו שלוש שנות מאסר ומאסר על-תנאי. כאמור, דעתי היא כי חומרת מעשיו של המערער בע"פ 4136/05 נופלת מחומרת מעשיהם של אלה שבעניינם דנתי בסעיף 11 של חוות דעתי, ועל כן אני מציע להקל מעט בעונשו ולהעמידו על 30 חודשי מאסר, בנוסף למאסר המותנה שנגזר בבית משפט קמא. באשר למערער בע"פ 4939/05 – הוא הודה שזרק שתי אבנים שפגעו בגלגליה של משאית האשפה. מערער זה היה צעיר המתפרעים שהועמד לדין (בן 16 שנים בלבד בעת האירוע), ועליו השית בית המשפט המחוזי 30 חודשי מאסר ו-9 חודשי מאסר על תנאי. נראה לי, כי על אף חומרת האירוע נכון יהיה להקל בעונשו, מאותם טעמים המנחים אותנו בענישתם של קטינים, ולפיכך אני מציע להעמיד את עונשו על שנתיים מאסר בלבד, בנוסף לעונש המאסר המותנה שנגזר בערכאה הראשונה. 14. אסחאק חאמד (ע"פ 2459/05 ו-2285/05) הודה בכך שזרק מספר אבנים לעבר שתי המשאיות. על הצדדים היה מוסכם כי אין ראיה לכך שהאבנים שהשליך מערער זה פגעו במשאיות או בנוסעיהן. יתרה מכך, מערער זה הודה בחקירתו במעשים שיוחסו לו, ואף הפליל מעורבים אחרים בפרשה. אכן, מערער זה היה בגיר בעת האירוע (יליד שנת 1985), אולם לנוכח חומרתם הפחותה של המעשים שיוחסו, מחד, והעונש שהושת על המערערים בהם עסקתי בסעיף 11 של חוות דעתי, אני מציע לדחות את ערעור המדינה כנגד קולת העונש, ולהעמיד את עונשו של אסחאק על 30 חודשי מאסר (במקום 3 שנות מאסר). 15. באשר למוסא חזין (ע"פ 5216/05), ביחס אליו היה מקובל על המדינה כי הוא זרק אבן אחת בלבד לעבר משאית האשפה וזו לא פגעה במטרתה, אני סבור כי יש לנהוג כבעניינו של אסחק חאמד, ומכאן המלצתי לדחות את ערעור המדינה, ולהותיר את העונש שגזר בית המשפט המחוזי (30 חודשי מאסר ו-9 חודשים מאסר על-תנאי), ללא שינוי. 16. לכאורה מצבו של חמזה רשיד (ע"פ 4928/05) דומה לזה של אסחאק חאמד ומוסא חזין. גם הוא היה בגיר (יליד שנת 1984), וגם הוא הסתפק בזריקתן של אבנים שאין ראיה כי פגעו במטרתן. מאידך, לחמזה הרשעות קודמות (5 עבירות של התפרצות וגניבה), עליהן נדון בשנת 2000, בין היתר, למאסר. הנה כי כן, גם ביחס למערער זה ניתן לומר כי הוא מתקשה ללמוד את לקחם של ההליכים הפליליים שהתקיימו בעניינו בעבר, ועל כן אני סבור כי יש להותיר את העונש שהושת עליו (3 שנות מאסר ו-9 חודשים מאסר על-תנאי), על כנו. 17. המערער בע"פ 4145/05 הודה, כי זרק ארבע אבנים לעבר המשאיות. מערער זה היה בן 16 וחצי בעת האירוע, והוא נעדר עבר פלילי. גם ביחס אליו היה מוסכם כי אין ראיה לכך שהאבנים שזרק פגעו במשאיות, וחשובה מכך העובדה שהוא הסתלק מהזירה במהלך האירוע. למערער זה גזר בית המשפט המחוזי 30 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי. אינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה להחמיר בעונש, אדרבא, מחמת גילו הצעיר אני מציע להעמיד את עונשו על שנתיים מאסר (במקום 30 חודשים). 18. אחרון המערערים בעניינו יש להכריע הוא מגדי אצלאן (ע"פ 4848/05). מערער זה הודה במהלך משפטו כי זרק מספר אבנים לעבר שתי המשאיות, ובעקבות כך נגזר לו מאסר בן שנתיים וכן 9 חודשים מאסר על-תנאי. כמו כן הופעל מאסר מותנה שעמד נגדו (4 חודשים), מחציתו במצטבר, כך שהוא עתיד לשאת ב-26 חודשי מאסר. אכן, בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של מערער זה בהשוואה לעונשים שהושתו על מעורבים אחרים בפרשה. הוא נהג כך משני טעמים עיקריים: האחד, שבמהלך האירוע הוא נלקח מהזירה על ידי אביו; האחר, מתוך הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא עלה, כי המערער סובל מפיגור ובעיות נפשיות. בנסיבות אלו לא מצאתי כי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי נפלו פגם או שגיאה, ועל כן אני מציע לדחות את הערעורים ההדדיים. 19. לסיכום, לא מצאתי מקום או עילה להתערב בעונשים שהושתו על מערערים אלה: המערער בע"פ 4626/05, המערער בע"פ 4936/05, המערער בע"פ 4946/05, נימר ריזק, מוסא חזין, חמזה רשיד ומגדי אצלאן. מאידך, אני מציע להחמיר בעונשם של אחמד אצלאן (5 שנות מאסר), ומוחמד חמד (4 שנות מאסר), ולהקל בעונשם של והמערער בע"פ 4136/05 (30 חודשים), המערער בע"פ 4939/05 (24 חודשים), אסחאק חאמד (30 חודשים), והמערער בע"פ 4145/05 (24 חודשים). ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ד' בכסלו תשס"ו (5.12.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05022850_O03.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il