פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בע"מ 2284/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בע"מ 2284/09 בג"ץ 7212/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המבקש ב-בע"מ 2284/09: פלוני העותרת ב-בג"ץ 7212/09: פלונית נ ג ד המשיבה ב-בע"מ 2284/09: 1. פלונית המשיבים ב-בג"ץ 7212/09: 1. פלוני 2. בית הדין השרעי לערעורים 3. בית הדין השרעי בעכו 4. היועץ המשפטי לממשלה התנגדות לצו על תנאי וכן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ב-רמ"ש 6165-11-08, לפיה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות ב-תמ"ש 3350/08 בשם העותרת ב-בג"צ 7212/09 והמשיבה ב-בע"מ 2284/09: עו"ד מדלג' ת'רות בשם המשיב 1 ב-בג"צ 7212/09 והמבקש ב-בע"מ 2284/09: עו"ד אמין בוקעאי; עו"ד סלאם גני בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד מיקי חשין; היועץ המשפטי לבית הדין השרעי: עו"ד אדם אבזק פסק דין השופט ח' מלצר: 1. בני זוג מוסלמיים, אשר היו נשואים על פי דין, התגרשו בבית הדין השרעי. במסגרת הליך הגירושין, הסדיר בית הדין את חלוקת הרכוש בין הצדדים. מספר ימים לאחר הגירושין, הגיש הבעל-לשעבר תביעה לבית הדין השרעי, ובה ביקש שבית הדין יצהיר כי אין לאשתו-לשעבר כל זכות בנכסים מסוימים, מעבר לזכויות שניתנו לה בגדרי הליכי הגירושין. האם יש סמכות עניינית לבית הדין השרעי לדון בתביעה הנ"ל? – זו השאלה שההליכים שלפנינו מעלים. בפתח הדברים אעיר כי התשתית העובדתית, הרלבנטית להכרעה כאן – לא נפרסה לפנינו במלואה, מאחר ומספר מסמכים הנוגעים לעניין כלל לא הוגשו וחלק מהאחרים נמצאו חסרים. אשר על כן אציג להלן את התשתית העובדתית, כפי שהיא עולה מן המכלול הלא-שלם שהביאו הצדדים בפנינו (ולנפקותו של המחסור המסוים בראיות – אדרש בהמשך). העובדות הרלבנטיות 2. המבקש ב-בע"מ 2284/09 (להלן: המבקש) והמשיבה ב-בע"מ 2284/09 (להלן: המשיבה) נישאו זה לזו בתאריך 1.10.2001, על פי הדין השרעי. השניים חתמו על הסכם נישואין טרם שהתחתנו. שני הצדדים מסכימים שאחד מתנאיו של ההסכם קובע, כי במקרה של סכסוך, יחול על הצדדים – הדין השרעי בלבד. עם זאת, המשיבה טוענת כי היא חתמה על ההסכם בלא שהוא הוסבר לה במלואו, וכי היא לא הסכימה לאמור בו (לטענה עובדתית זו – אחזור לאחר מכן). במהלך הנישואין נולדו לזוג שתי בנות, מהן אחת נפטרה. בתאריך 17.1.2008 התגרשו בני הזוג, בהתאם לפסק דין של בית הדין השרעי. במסגרת הליכי הגירושין, הגישו הצדדים מספר תביעות לבית הדין השרעי, וביניהן: תביעות בוררות ("תחכים"), תביעת משמורת קטין, תביעת מזונות אישה, תביעת מוהר, ועוד. גם הליכים אלה לא הוצגו לפנינו במלואם, אך ניכר מטענות הצדדים השונות, כי שאלה של חלוקת רכוש מסויימת בין בני הזוג נדונה והוכרעה על ידי בית הדין השרעי (למצער – בחלקה), במסגרת דיוניו בהליכים אלה. 3. בתאריך 20.1.2008 (קרי – לאחר הגירושין), הגיש המבקש תביעה לבית הדין השרעי הנכבד בעכו, למתן פסק-דין הצהרתי, בגדרה הוא ביקש כי בית הדין הנכבד יקבע כי למשיבה אין עוד זכויות בנכסים מסוימים, ובהם דירה שבה התגוררו בני הזוג בתקופת נישואיהם, וכי כל זכויותיה של המשיבה בנכסים נקבעו זה מכבר על ידי בית הדין השרעי ומעבר לכך – אין לה זכויות רכושיות כלשהן. תביעה זו היא שעומדת, למעשה, במרכז ההליכים שלפנינו. המשיבה התנגדה לתביעה, בין היתר בטענה כי לבית הדין השרעי אין סמכות לדון בענייני רכוש בין בני הזוג, משהסתיימו הליכי הגירושין, ובלא הסכמת שני הצדדים. בתאריך 22.5.2008 דחה בית הדין השרעי הנכבד בעכו (כב' הקאדי ז' ח' להוואני) את טיעוניה של המשיבה, תוך שהוא קובע כי סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) העניק לבתי הדין הדתיים את הסמכות לדון בתביעה, אף בלא הסכמתה של המשיבה. המשיבה הגישה ערעור על החלטה זו לבית הדין השרעי לערעורים בירושלים. הערעור נדחה בתאריך 21.6.2009 (בהרכב: כב' נשיא בית הדין, הקאדי ד"ר א' אלנאטור, כב' הקאדי ד' זיני וכב' הקאדי הממונה מ' אבו-עביד), תוך שנקבע כי סמכותו של בית הדין לדון בתביעתו של המבקש אכן מעוגנת בחוק יחסי ממון. לחלופין, קבע בית הדין לערעורים הנכבד כי העניין נופל לתוך סמכותו הכללית של בית הדין, לדון ב: "תביעות בקשר עם נישואין וגירושין" (וזאת מכוח סעיף 52 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1947-1922 (להלן: דבר המלך במועצה) וסעיף 7(7) לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים, 1933 (להלן: חוק הפרוצדורה)). קביעה זו מהווה את אחד מסלעי המחלוקת בהליכים שלפנינו, ועל כן נקדיש גם לה מספר הערות, בהמשך הדברים. 4. במקביל לאמור לעיל, ניהלו הצדדים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה, שזו תמציתם: בתאריך 11.3.2008 הגישה המשיבה תביעה לפירוק שיתוף – לבית המשפט הנכבד לענייני משפחה בקריות (בתאריך 17.4.2008 הוגש כתב-תביעה מתוקן). המבקש הגיש כתב הגנה כנגד התביעה, ובו טען, בין היתר, כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בתביעה, שכן תביעה מקבילה, העוסקת באותן השאלות, מתנהלת בבית הדין השרעי, ולחלופין מאחר שהצדדים קבעו בהסכם הנישואין, כי הדין שיחול עליהם יהיה הדין השרעי בלבד. בית המשפט הנכבד לענייני משפחה (כב' השופט נ' סילמן) דחה, בתאריך 15.9.2008, את טענותיו של המבקש, וקבע כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית המשפט לעניני משפחה בלבד, וכי לבית הדין השרעי אין סמכות עניינית לבחון בתום הגירושין – שאלות רכושיות הנובעות ממהלך הנישואין. עוד קבע בית המשפט הנכבד לענייני משפחה כי הסכמת הצדדים איננה רלבנטית לעניין סמכותו, אלא לעניין הדין שיחול בלבד, ועל כן בטענותיו של המבקש לעניין ההסכמה לגבי הדין – אין כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע. לבסוף, נתן בית המשפט הנכבד את דעתו לעובדה, כי בפסק דינו הוא סותר למעשה את הכרעת בית הדין השרעי הנכבד, בכל הקשור לסמכות העניינית. בית המשפט הנכבד ציין כי הוא מודע להלכה, לפיה כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון במחלוקת רכושית בין בני זוג, הרי שככלל הערכאה האחרת אליה הוגשה תביעה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכות השיפוט רק במקרים נדירים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת (ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נ"ז(2), 118 (2003) (להלן: פרשת פלמן)). בהקשר זה בית המשפט הנכבד היה בדעה כי בהתחשב בכך שלבית הדין השרעי לא מסורה הסמכות לדון בתביעתו הנוכחית של המבקש, הרי שהמקרה שלפנינו נופל לגדרי החריג לכלל הנ"ל, ולכן יש מקום להתערב כאן בסוגיית הסמכות. בקשה לרשות ערעור על ההחלטה הנ"ל, שהגיש המבקש במסגרת רמ"ש 6165-11-08 – נדחתה בתאריך 8.2.2009 על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה (כב' השופטת צ' קינן). 5. המבקש מבקש להשיג, בגדר בע"מ 2284/09, כנגד החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד הנ"ל, ואילו המשיבה הגישה עתירה (בג"צ 7212/09) במסגרתה ביקשה כי תבוטל החלטתו של בית הדין השרעי הנכבד לערעורים – ומכאן ההליכים שלפנינו, שהשמיעה בהם אוחדה. ראוי לציין עוד כי בתאריך 11.10.2010 הוצאנו צו על-תנאי בעתירה ופסק דין זה ניתן לאחר שהוגשו תצהירי תשובה ותגובות ונתקבלה עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר ששמענו טענות בעל-פה מטעם הצדדים והיועמ"ש. 6. להשלמת התמונה יש להוסיף כי במסגרת תביעתה של המשיבה לפירוק שיתוף, עלתה בערכאות לעניני משפחה גם שאלת מועד החלת הסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון: האם ההסדר חל מיום החתונה, או מיום החתימה על הסכם הנישואין (שקדם לחתונה). בית המשפט המחוזי הנכבד פסק בעניין זה כי המועד הקובע הינו יום החתונה של בני הזוג. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו (בע"מ 2098/11), אשר נידונה אף היא לפנינו. לבקשה זו – לא ראינו מקום להיענות מן הטעמים שפורטו בפסק דיננו במסגרת בע"מ 2098/11 פלונית נ' פלוני (19.9.2011). לפיכך נותרה לפנינו כעת ההכרעה בשאלת הסמכות בלבד ובה נתמקד להלן. טענות הצדדים 7. הטענה העקרונית שמעלה המבקש בבקשת רשות הערעור הינה כי לבית הדין השרעי נתונה סמכות עניינית לדון בתביעות רכוש, כגון זו שהוא הגיש. לעניין זה הוא מפנה לחוק יחסי ממון, ובנוסף לסמכותו הכללית של בית הדין השרעי, כפי שנקבעה, לשיטתו, בדין. בנוסף לכך, המבקש טוען כי התנגדותה של המשיבה לסמכותו של בית הדין השרעי – בעייתית, נוכח העובדה כי היא הגישה, בתאריך 19.10.2008, תביעה לבית הדין השרעי בעכו, אשר נושאת מאפיינים רכושיים (תיק מס' 2080/1372). לכן, לגישתו, תמוהה עמדתה של המשיבה, שמצד אחד טוענת כי לבית הדין השרעי הנכבד אין סמכות לדון בתביעות רכוש לאחר גירושיהם של בני הזוג, ומן הצד השני הגישה היא עצמה לבית השרעי תביעות רכושיות. 8. המשיבה סומכת ידיה על ההחלטות שיצאו תחת ידיהם של בית המשפט הנכבד לענייני משפחה קריות ובית המשפט המחוזי בחיפה, והיא מבקשת כי לא נשנה מההחלטות הללו. 9. מאחר שהליכים אלו עוסקים בשאלת סמכותו העניינית של בית הדין השרעי, ביקשנו כי היועץ המשפטי לממשלה יציג את עמדתו בסוגיות שעלו לדיון במכלול. בתאריך 3.7.2011 מסר היועץ המשפטי לממשלה כי בנסיבות המקרה דנן, ובהתחשב בכך שבני הזוג הינם גרושים לפי פסק דינו של בית הדין השרעי, עמדתו היא כי הסמכות העניינית לדון בענייניהם הרכושיים של בני הזוג שקשר הנישואין שביניהם פקע – איננה נתונה לבית הדין השרעי. ברם היועץ המשפטי לממשלה סייג את דבריו במידת מה, והעלה סברה, לפיה בית הדין השרעי עשוי להחזיק ב"סמכות נמשכת" לדון בתביעתו של המבקש. באפשרות היתכנותה של פרופוזיציה זו בענייננו – לא הביע היועץ המשפטי לממשלה את דעתו, כיוון שהיה סבור כי היא תלויה בתשתית העובדתית, שלא הובהרה די צורכה במסגרת ההליכים. עתה לאחר שתוארה השתלשלות העניינים והוצגו הנתונים והטענות – אעבור לליבון הדברים. דיון והכרעה 10. לאחר שמיעת טענות הצדדים, עיון בחומר שהוגש על ידם ובחינת עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה – לבית המשפט לענייני משפחה סמכות ייחודית לדון בתביעתו של המבקש לסעד הצהרתי. כפועל יוצא מכך, אם תישמע דעתי, הרי שדין העתירה – להתקבל, ואילו דין הבקשה לרשות ערעור – להידחות. אביא עתה את נימוקיי למסקנה זו. 11. נקודת המוצא לדיוננו היא כי בתי הדין השרעיים הינם חלק ממערכת השיפוט הממלכתית של מדינת ישראל, ובתור שכאלה הם כפופים, כיתר בתי הדין הדתיים, השואבים את כוחם מן המדינה – לעקרון החוקיות. עקרון זה, שהינו מרכזי ביותר בשיטת משפטנו, קובע, בהקשר שלפנינו, כי אין לו לבית דין דתי אלא אותה סמכות, שניתנה לו על פי חוק (ראו: בג"ץ 3269/95 כץ נ' בלוך, פ"ד נ(4) 590 (1996); בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד ס"א(1), 259 (2006) (להלן: פרשת אמיר)). בטיעונים ובדיון שקיימנו וכן בהחלטות, מושאי ההליך – הועלו מספר חלופות, אשר עשויות לשמש מקור מתאים לסמכות בית הדין השרעי בנסיבות המקרה שלפנינו: דבר המלך במועצה, חוק יחסי ממון, הסכמת הצדדים, ודוקטרינת "הסמכות הנמשכת". נעמיד, איפוא, עתה חלופות אלה במבחן הביקורת. מקור הסמכות העניינית של בתי הדין השרעיים: דבר המלך במועצה 12. סמכותם העניינית של בתי הדין השרעיים קבועה בסעיף 52 לדבר המלך במועצה, המורה כהאי לישנא: "לבתי דין המוסלמים הדתיים יהא שיפוט ייחודי בענין המעמד האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראליים, או נכרים שהנם כפופים בענינים כאלה, לפי חוק נתינותם, לשיפוטם של בתי הדין המוסלמים, בהתאם לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים מיום 25 באוקטובר, 1933, הג'רייה, כפי שתוקן ע"י כל פקודה או תקנות. כמו כן יהא להם, בכפיפות להוראות כל פקודה או הצו מיום 20 בדצמבר, 1921, המכונן מועצה עליונה לענינים המוסלמים הדתיים או כל צווים המתקנים אותו, שיפוט ייחודי בענינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי". עינינו הרואות, כי פרשנותו של המונח: "ענין המעמד האישי" תיעשה בהתאם לנקבע בחוק הפרוצדורה. עיינו: פרופ' מנשה שאוה, השיפוט בדיני משפחה, 324 (התשס"ג-2003); איאד זחאלקה בתי הדין השרעיים: בין השיפוט לזהות 27 (2009). במאמר מוסגר יש לציין כי המונח: "ענין המעמד האישי" מופיע גם בסעיף 51 לדבר המלך במועצה, שם בהקשרם של בתי הדין דתיים אחרים, אולם בפסיקה נקבע כי בכל הקשור לבית הדין השרעי, פירושו של מונח זה ייסמך על חוק הפרוצדורה בלבד (ראו: ע"א 65/89 כליל אבראהים מוסטפא נ' מטוע, פ"ד מד(4) 197 (1990) (להלן: פרשת מטוע); ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578 (1995)). 13. סעיף 7(7) לחוק הפרוצדורה, בתרגומו לעברית, ובחלקיו הרלבנטיים, קובע כי לבית הדין השרעי סמכות לדון ב: "תביעות בקשר עם נישואין וגירושין, מוהר, דמי-מזונות, יחוס ילדים וגידולם, רישום עזבונות וחלוקתם בין היורשים וקביעת חלקיהם על פי חוק" (ראו: ש.ד. גויטיין, א. בן שמש המשפט המוסלמי במדינת ישראל 276 (1957)). כאמור סמכותו של בית הדין השרעי הנכבד לדון בתביעתו של המבקש נלמדה כאן מסעיף זה, ובפרט מן התיבה: "תביעות בקשר עם נישואין וגירושין". לשיטתי, קביעה זו – לא היתה מבוססת, ויש מקום להתערב בה. אסביר את הדברים מיד בסמוך. 14. מאחר שלשון הצירוף: "תביעות בקשר עם נישואין וגירושין" איננה חד-משמעית, יצרה הפסיקה מבחן-עזר המסייע להכריע בשאלה, האם נושא פלוני הינו "בקשר עם נישואין וגירושין" במשמעות ההוראה הנ"ל, אם לאו. על פי מבחן זה, תביעה תהיה בסמכותו של בית הדין השרעי, אם מקורה במעמד (סטטוס) הנישואין או הגירושין עצמם. לעומת זאת, אם התביעה מתבססת על עילות אזרחיות רגילות, אשר רק נוצרו במהלך הנישואין, אזי התביעה איננה "בקשר עם נישואין וגירושין" (ראו: ע"א 77/77 ראבי נ' ראבי, פ"ד לג(1) 729 (1979) (להלן: פרשת ראבי)). לדוגמה, הזכות למזונות קשורה קשר אינהרנטי למעמד הנישואין, ועל כן תביעה למזונות הינה "בקשר עם נישואין וגירושין" (ראו: פרשת מטוע). לעומת זאת, תביעה המתבססת על "חזקת השיתוף" בנכסים בין בני זוג, איננה בסמכותו של בית הדין השרעי, שכן: "העובדה שבין אותם שני אנשים היה קיים קשר נישואין אינה אלא חלק ממכלול המרכיבים [היוצרים את חזקת השיתוף – ח"מ]" (ראו: פרשת ראבי, פיסקה 4). מבחן-העזר שהוצג לעיל הוחל, בשינויים המחויבים, גם בהקשר של בית הדין הרבני, אשר אף לו סמכות ייחודית לדון בענייני "נישואין וגירושין" (ראו: סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים)). יישומו של מבחן זה הוביל במקרה אחד לקביעה, כי תביעה רכושית שהוגשה לאחר הגירושין לבית הדין הרבני – איננה ענין של "נישואין וגירושין" (ראו: פרשת אמיר), ובהמשך הגיע בית המשפט למסקנה זהה בנוגע לתביעה מכוח "הלכת השיתוף", וזאת מאותו הטעם המצוין בפרשת ראבי (ראו: בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994)). לבסוף נקבע גם כי לבית הדין הרבני אין אף סמכות לדון בסעיף שיפוי המצוי בהסכם גירושין (ראו: בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591 (1994) (להלן: פרשת לוי)). 15. ועתה נעבור מן הכלל אל הפרט בהקשר שבפנינו: התביעה שהגיש המבקש לבית הדין השרעי הנכבד הינה תביעה בעלת אופי רכושי ברור, והיא מתבססת על עילות שמקורן במשפט הפרטי; התביעה איננה עוסקת במזונות, או במוהר, אלא מבקשת להצהיר כי נכסים מסוימים שייכים למבקש בלבד ולא למשיבה; התביעה הוגשה לאחר שהגירושין הסתיימו, ותהליך חלוקת הרכוש במסגרת זו – הושלם; לבסוף, התביעה מכוונת, מניה וביה, להביא לשינוי מצב העניינים שנוצר בעקבות הגירושין, בנקודת זמן שבה הקשר המשפטי שבין המבקש למשיבה, שהיה מגולם בנישואין, כבר נותק. נוכח כל הנתונים הנ"ל, ועל רקע המבחנים שנקבעו לעניין זה בפרשת ראבי, מתבקשת המסקנה כי תביעתו של המבקש איננה מבוססת על עילות הנובעות מסטטוס הנישואין ככזה, אלא על עילות אזרחיות שונות שנוצרו במהלך הנישואין, ועל כן – אין היא נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין השרעי הנכבד (לסמכותו של בית המשפט לעניני משפחה בנושאים אלה – עיינו: סעיפים 1 ו-3(ב1) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 וכן: בג"צ 2621/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (27.12.2011)). נמשיך, איפוא, ונבחן עכשיו האם יש בהוראותיו של חוק יחסי ממון כדי להסמיך את בית הדין השרעי לדון בתביעתו של המבקש. חוק יחסי ממון 16. חוק יחסי ממון קובע הסדר רכושי של "שיתוף דחוי", החל על כל הזוגות שהתחתנו לאחר תאריך 1.1.1974, ואשר לא חתמו על הסכם ממון כדין (להרחבה בנושא זה ראו: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995)). המבקש טוען, כזכור, כי מכוחו של חוק זה, ובפרט מהאמור בסעיף 13(ב) שבו, קונה בית הדין השרעי סמכות לדון בתביעות רכוש בין בני הזוג. דין הטענה – להידחות, מן הטעמים שיובאו בקצרה להלן. 17. סעיף 13 לחוק יחסי ממון קובע כדלקמן: "(א) חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים. (ב) בענין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי". המבקש מנסה להיבנות, כאמור, מסעיף 13(ב) לחוק, אך קשה להלום את טענתו, נוכח מילותיו המפורשות של סעיף 13(א), הקובע כי החוק הנ"ל איננו בא לשנות את כללי סמכות השיפוט. ודוק: החוק לא בא לשנות מן הסמכות, כלומר לא להוסיף ולא לגרוע ממנה, וזאת במובחן ממקרים בהם המחוקק מבהיר כי חוק פלוני איננו בא לגרוע מסמכויות בית הדין הדתי בלבד. אם בכך לא די, הרי שבדברי ההסבר לחוק (ה"ח תשכ"ט מס' 849 עמ' 333, 337) הודגש כי: "החוק המוצע שומר על הדין הקיים בענין שיפוטם של בתי דין דתיים (סעיף קטן (א)), אך הוא מטיל עליהם חובה להפעיל את החוק החילוני הזה, זולת אם הסכימו לפניו הצדדים להתדיין לפי הדין הדתי (סעיף קטן (ב))" (ההדגשה שלי – ח"מ). הנה כי כן, חוק יחסי ממון שינה את מערכת הדינים שאמורה לחול על בני זוג המתגרשים (שכן הוא בא בעקבותיה של "הלכת השיתוף" שהיתה נהוגה עד חקיקתו), אך אין הוא משליך על מישור הסמכות העניינית (ראו גם: אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג 109 (תשמ"ב)). כפי שציין השופט (כתוארו אז) מ' חשין ב-פרשת לוי, עת דחה את הטענה כי חוק יחסי ממון הוסיף על סמכותו של בית הדין הרבני: "[לעניין הסמכות] מה שהיה הוא שיהיה; ולעניין סמכותו של בית הדין הרבני נפנה מבטנו אל חוק שיפוט בתי דין, ואליו בלבד" (ראו: שם, עמוד 604). ואכן, אף אנו, בבואנו לבחון את סמכותו של בית הדין השרעי (במובחן מטענת "הסמכות הנמשכת", שאליה אדרש לאחר מכן) – נפעל בהתאם להנחייתו של השופט מ' חשין, ונפנה את מבטנו בצורה בלעדית אל דבר המלך במועצה ואל חוק הפרוצדורה. מסקנתי מן האמור לעיל היא כי טענתו של המבקש עומדת, איפוא, בסתירה ללשונו הברורה של סעיף 13(א) לחוק יחסי ממון, ועל כן דינה – להידחות. 18. זה המקום לציין טעם נוסף, אשר מוביל לדחיית השגותיו של המבקש. העניין הוא זה: בהליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים, חזר והצהיר המבקש כי לדידו, חוק יחסי ממון איננו חל על מערכת היחסים שבינו לבין המשיבה (ראו, לדוגמה: פיסקה 3(א) לכתב ההגנה שהגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בקריות, מוצג 7 ב-בע"מ 2284/09; פיסקה 4(ב) לתצהיר התשובה מטעמו של המבקש ב-בג"ץ 7212/09). נוכח עמדה זו, קשה שלא לתמוה כיצד מיישב המבקש את טענתו כי חוק יחסי ממון מסמיך את בית הדין השרעי לדון בתביעתו, עם טענתו כי חוק יחסי ממון כלל איננו חל במקרה דנן. גם אם ניתן לייצר עמדה עקבית כלשהי, בהסתמך על שתי טענות אלו (ואינני משוכנע כי הדבר אמנם בגדר האפשרי) – הרי שהמבקש לא העמיד בפנינו מבנה טיעון מורכב שכזה, ולכן לא אוכל לקבל את עמדתו אף מסיבה זו. 19. טענתו האחרונה של המבקש לפנינו היא כי יש בהסכם הנישואין עליו חתמו הצדדים (בו נקבע כי יחול עליהם הדין השרעי בלבד) כדי להקנות סמכות לבית הדין השרעי. האמנם? סוגיה זו אברר מיד בסמוך. הסכמת הצדדים 20. ראשית יש לחזור ולהדגיש כי המשיבה כופרת בכך שהיא חתמה על הסכם הנישואין מרצונה החופשי ולאחר שתוכנו הוסבר לה (ראו: מוצג 6 ל-בע"מ 2284/09). טענה זו של המשיבה נטענה, כפי שניתן להבין, במישור העובדתי, אך אין לנו צורך להכריע בה עתה, מן הטעם הבא: גם אם היינו מקבלים את הטענה כי הסכם הנישואין נחתם מרצונם החופשי של הצדדים (הנחה שאני מקבל כאן, לצורך הדיון בלבד), הרי שההסכם האמור נוגע לדין שיחול בהתקיים מחלוקות בין הצדדים (ראו: פיסקה ב(1) לתצהיר התשובה של המבקש ל-בג"ץ 7212/09). ההסכם איננו משליך, איפוא, על שאלת הערכאה שתדון בסכסוך בין הצדדים, וזאת נוכח ההלכה הידועה, הקובעת כי: "סמכות שיפוט לחוד ודין מהותי שעל פיו נדון הסכסוך לחוד" (ראו: פרשת בבלי, עמוד 252). הנה כי כן, כבר מטעם ראשוני זה יש לדחות את טענתו האמורה של המבקש. 21. זאת ועוד – אחרת. אף אם הייתי מקבל כי הצדדים הסכימו על זהות הערכאה שתכריע בסכסוכים ביניהם (הנחה שאיננה מבוססת כאמור נוכח לשון ההסכם), הרי שממילא, הסכמה שכזו אין בה כדי להתגבר על הכלל שנגזר מעיקרון החוקיות, שכן אין לבית דין אלא את הסמכות שהקנה לו החוק והסכמה לא יכולה להועיל פה. אכן: "במקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות, שהחוק אינו מעניק לו; החוק הוא שנתן והוא הוא שיקבע וייקח" (ראו: פרשת לוי, עמוד 617; כן עיינו: פרשת אמיר, בפיסקה 15). ודוק: יש לציין כי הסכמתם של צדדים פלונים יכולה להשליך, בנסיבות מסוימות, על סמכותו העניינית של בית הדין הרבני לדון בתביעה מסוימת, וזאת נוכח הוראתו של סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ברם הוראה דומה איננה קיימת בכל הקשור לבית הדין השרעי. משנדחו טענותיו הנ"ל של המבקש – אעבור לבחון אפשרות שהעלו באי-כוח היועץ המשפטי לממשלה, לפיה ייתכן ובמקרה זה עשויה לחול דוקטרינת "הסמכות הנמשכת". סמכות נמשכת 22. הפסיקה הכירה בכך שבמקרים מסוימים, ערכאה משפטית מחזיקה בסמכות טבועה, ה"נלווית" לסמכות המקורית, ונגזרת ממנה. ביטוי מרכזי אחד להלכה זו הינו עקרון "הסמכות הנמשכת", הקובע כי כאשר הכריע בית דין בנושא פלוני בעבר, תוך שימוש בסמכות מקורית, הרי שתוכר סמכותו הנמשכת לחזור ולדון באותו העניין בין אותם בעלי הדין (ראו: בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634 (2002) ולאחרונה: בג"ץ 6929/10 בהרכב מורחב פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (20.03.13) (להלן – עניין פלונית)). עם זאת, כתנאי להפעלת ה"סמכות הנמשכת" היכן שהיא קיימת (דהיינו כאשר ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה והסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית – עיינו: עניין פלונית), יש להראות עדיין כי חל שינוי מהותי בנסיבות שעליהן התבססה ההחלטה הראשונה, הדורש שינוי או ביטול של ההחלטה האמורה. על כן אין להשתמש ב"סמכות הנמשכת" על מנת לפרש את ההחלטה הראשונה, או לערוך בה "מקצה שיפורים" (ראו: פרשת לוי; פרשת אמיר; עניין פלונית). יתר על כן, סמכות זו מתמצית ככלל וחולפת מן העולם עם סיום ההליך המשפטי בעניין תביעת הגירושין (ראו: עניין פלונית). הנה כי כן, בניגוד לגישה שמצאה ביטוי בעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אני סבור כי החלתן של אמות המידה הנ"ל על ענייננו אכן מובילה למסקנה ברורה, והיא כי בית הדין השרעי איננו מחזיק פה ב"סמכות נמשכת" לדון בתביעתו הנוכחית של המבקש. הנימוק למסקנה זו מתבסס, בין היתר, על העובדה כי תביעתו של המבקש איננה מבוססת על שינוי נסיבות שחל, אלא אדרבא – היא מבקשת דווקא להצהיר כי הנסיבות לא השתנו. זאת ועוד – ממילא, כפי שצוין בפרשת לוי, הכרעה בנושאי ממון הינה, ככלל, הכרעה סופית, ועל כן היא איננה מאפשרת, במרבית המקרים, שימוש ב"סמכות הנמשכת" (ראו: שם, עמוד 611). מעבר לכך – התביעה הוגשה כאמור לאחר גמר ההליך בעניין תביעת הגירושין ומכאן שלפי הלכת ענין פלונית הסמכות הנמשכת חלפה מן העולם. בסיום הדברים הנוגעים לסמכות העניינית של בית הדין השרעי, יש מקום להידרש לשאלת התנהלותה של המשיבה במכלול ולהשלכותיה על ענייננו. לכך אפנה עתה. סמכות עניינית ומניעות 23. המבקש טוען, כזכור, כי גם המשיבה הגישה לבית הדין השרעי תביעה רכושית לאחר הגירושין, וכפועל יוצא מכך, היא מנועה עכשיו מלטעון כי לבית הדין השרעי אין סמכות עניינית לדון בתביעה הרכושית שהוגשה על ידו. טענת המניעות מסתמכת, בין השאר, על הוראות סעיף 15(ד)(4) רישא לחוק יסוד: השפיטה, אשר קובע כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ מוסמך, בין היתר: "לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פיסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו". כהערה פתיחה בעניין זה אזכיר, כי גם אם יתברר כי טענתו של המבקש נכונה מבחינה עובדתית (עניין הנתון למחלוקת, כפי שאראה להלן) – הרי שאין בכך כדי להוות ראיה לעניין עצם הסמכות של בית הדין השרעי. כפי שכבר הובהר לעיל, הסכמת הצדדים אין בה כדי להקים סמכות עניינית במקרה זה, ובתוך כך נכללת גם "הסכמה" שלובשת צורה של פנייה עצמאית לבית הדין השרעי (השוו: ע"א 201/82 פרץ נ' אסולין, פ"ד לז(2) 838 (1983)). משמעותם של הדברים: כל טענה בעניין התנהלותה של המשיבה אמורה להשליך לעניין המניעות בלבד. על רקע האמור לעיל, אפנה לבחון את טענתו של המבקש לגופה. 24. מן החומר שהוגש לנו עולה כי בתאריך 19.10.2008 הגישה אמנם המשיבה תביעה לבית הדין השרעי, שהוגדרה על ידי המבקש בבקשת רשות הערעור שלו כ: "תביעת רכוש". המבקש אף צירף את כתב התביעה האמור לבקשת רשות הערעור שלו (ראו: מוצג 8 ל-בע"מ 2284/09). המשיבה, מצידה, לא גילתה בעתירתה כי היא הגישה את התביעה האמורה (התנהלות שיש בה, מטבע הדברים, יותר משמץ של בעייתיות). בדיון שהתקיים בפנינו שאלנו את ב"כ המשיבה לפשר התביעה האמורה ונמסר לנו כי: "זו תביעה להחזרת הרכוש", וכי: "זה רכוש אישי של המשיבה" (ראו: עמודים 7-6 לפרוטוקול). לא למותר לציין כי הסברים אלה, שנמסרו בשפה רפה – לא הניחו את דעתנו, שכן הם אינם מבארים במה שונה למעשה תביעתה של המשיבה מתביעתו של המבקש. בניסיון נוסף להבהיר את הסוגיה, הורינו כי המבקש ימציא לבית המשפט את פסק הדין של בית הדין השרעי בתביעה ה"רכושית" הנ"ל שהגישה המשיבה. המבקש אכן מסר את פרוטוקול הדיון בבית הדין השרעי, ואת פסק הדין האמור, שניתן בתאריך 22.9.2010, וממסמכים אלה עולה התמונה הבאה: בשלב הדיון, המשיבה נדרשה להישבע בפני בית הדין השרעי, כי היא לא הכירה, והיא איננה מסכימה, להסכם מסויים שנעשה, על פי הנטען, עם אחיה. בהסכם האמור נקבע, כפי הנראה, כי חובות מסוימים שהיו למשיבה לפני נישואיה – יימחקו, בתמורה לוויתורה של המשיבה על מיטלטלין מסוימים, הכוללים: מקרר, תנור, מכונת כביסה, תנור גז, שואב אבק ועוד (להלן: המיטלטלין). לאחר שהמשיבה נשבעה כאמור, הסיר המבקש את התנגדותו למסור לה את המיטלטלין, ואכן בית הדין השרעי הנכבד קבע בהחלטתו כי המיטלטלין יימסרו למשיבה במקום ובשעה מסוימים. עיון בתביעתה של המשיבה לפירוק שיתוף מעלה כי לכאורה אותם מיטלטלין מתבקשים כחלק מן התביעה בפני בית המשפט לענייני משפחה (ראו: מוצג 6 ל-בע"מ 2284/09, בפיסקה 14(ב) לכתב התביעה המתוקן). 25. מהי משמעותם של נתונים אלה לענייננו? לא אכחד כי דעתי איננה נוחה מהתנהלותה של המשיבה, ובעיקר מן העובדה כי תביעתה לבית הדין השרעי לא הוזכרה כלל בעתירתה לפנינו. יחד עם זאת, מסופקני אם יש בכך כדי לשנות מהמסקנות, כפי שהובאו לעיל, וזאת משני נימוקים משלימים, אותם אביא להלן: (א) השאלה העובדתית המרכזית הרלבנטית לטענת המניעות הינה – האם התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין השרעי הינה "רכושית" במהותה (שאז אין היא שונה מתביעתו של המבקש), או שמא היא בעלת אופי אחר (ובמקרה זה, ייתכן שעמדתה של המשיבה בנוגע לסמכות הינה עקבית, שכן ייתכן שתביעתה נמצאת בסמכות בית הדין השרעי). דא עקא, שבעניין זה לא ניתן להגיע למסקנות עובדתיות נחרצות, על בסיס המסמכים שהוגשו לעיוננו. במה דברים אמורים? כאמור, הנתון היחיד שהוא בעל משמעות לענייננו הינו פסק דינו של בית הדין השרעי הנכבד מתאריך 22.9.2010. מקריאת הפרוטוקול ופסק הדין לא ברור האם תביעתה של המשיבה עסקה בזכויות במיטלטלין (מה שיהווה, על פניו, תביעה "רכושית"), או שמא התבססה התביעה על העובדה כי הזכויות במיטלטלין נקבעו כבר, במסגרת הליכי הגירושין, על ידי בית הדין השרעי, והתביעה החדשה של המשיבה כוונה רק לאכיפת מסירת המיטלטלין לידיה, זאת נוכח טענתו החדשה של המבקש, כי קיים הסכם מאוחר שבו הוחלט כביכול לשנות מן ההסדר שאליו הגיע בית הדין השרעי במסגרת הליכי הגירושין. מבלי לנטוע מסמרות בעניין אציין, כי לגבי דידי, במידה והאפשרות האחרונה היא הנכונה (והדבר, כאמור, לא הוכח), הרי שתביעה שכזו אכן יכולה באופן עקרוני ובתנאים מסוימים ליפול לגדר "הסמכות הנמשכת" של בית הדין השרעי, שכן שינוי נסיבות מאוחר (הסכם בין המבקש לבין אחיה של המשיבה) יכול אולי להוליד את הצורך לבחון מחדש את החלטותיו של בית הדין השרעי. מסקנתי היא, איפוא, כי המסמכים, אשר הוגשו לנו – אינם מאפשרים להכריע מהי, בדיוק, מהות תביעתה של המשיבה, וכפועל יוצא מכך, הטענה העובדתית, המהווה בסיס להשגותיו של המבקש במישור המניעות – לא הוכחה כדבעי. (ב) אם מתעלמים מהתביעה שהגישה המשיבה לבית הדין השרעי (נוכח האמור בסעיף קטן (א) שלעיל), הרי שבכל הקשור לתביעה הרכושית שהגיש המבקש, היה ברור לאורך כל הדרך כי המשיבה מתנגדת התנגדות נחרצת לסמכותו של בית הדין השרעי לדון בתביעה זו. הדבר ניכר מן העובדה שהמשיבה העלתה את טענת הסמכות העניינית בתחילת הדיון בבית השרעי הנכבד בעכו, ואף חזרה עליה בפני בית הדין השרעי הנכבד לערעורים (ראו: פיסקה 3 לעיל). בהתחשב בכך, קשה לקבל כי המשיבה לא עוררה את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לה, כפי שדורש סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. יתר על כן בפרשת לוי נקבע – בנוגע לטענה הנובעת מהוראת החוק האמורה – כדלקמן: "הוראת חוק זו לא נועדה – לא מעיקרה ולא בכלל – להקנות לבית-דין רבני סמכות עניינית במקום שסמכות זו – על דרך העיקרון – איננה קיימת ואינה מתקיימת בחוק שיפוט בתי דין. [...] אכן, לתחולתה של הוראת המניעות שבסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, תנאי מוקדם והכרחי הוא שבית הדין הרבני מחזיק בסמכות עקרונית על-פי החוק, ובהתקיים תנאי זה ניתן להשתיק בעל דין מטעון כי לא הסכים לסמכות" (ראו: שם, עמוד 619; ההדגשה שלי – ח"מ). דברים נכוחים אלה יפים גם לענייננו: משקבעתי, כאמור לעיל, כי לבית הדין השרעי לא מסורה בנסיבות שלפנינו סמכות – לא סמכות מקורית, ולא "סמכות נמשכת" – הרי שטענת המניעות, כשלעצמה ומתוך עצמה, איננה יכולה להעניק לבית הדין השרעי סמכות שהוא איננו מחזיק בה מלכתחילה. סיכומם של דברים 26. מצאתי כי בית הדין השרעי איננו מחזיק בסמכות עניינית לדון בתביעתו הרכושית הנוכחית של המבקש – לא מכוח סעיף 52 לדבר המלך במועצה ולחוק הפרוצדורה, לא מכוח סעיף 13 לחוק יחסי ממון ולא מכוח הסכמת הצדדים. כן הגעתי למסקנה כי במקרה זה אין תחולה לדוקטרינת "הסמכות הנמשכת". לבסוף, קבעתי כי התנהלותה של המשיבה, למרות הבעייתיות המסוימת שאפיינה אותה – איננה מטה את הכף לזכותו של המבקש. בהתחשב במכלול זה, ברור הדבר כי החלטותיהם של בתי הדין השרעיים בעניין תביעתו הרכושית של המבקש – ניתנו ללא סמכות, ועל כן יש כאן מקום להתערבות. בית המשפט לענייני משפחה הנכבד צדק, איפוא, כשקבע כי מקרה זה נופל לגדרי החריגים להלכה שנקבעה בפרשת פלמן. כזכור, בגדרי פרשה זו נקבע כי מקום בו הוכרעה במירוץ הסמכויות שאלת הסמכות על ידי ערכאה אחת – הערכאה האחרת בדרך כלל לא תיזקק עוד לשאלת הסמכות. ברם, בצד עקרון זה הוצב חריג לפיו במקרים מסוימים ובהתקיים "טעם מיוחד", תוכל בכל זאת הערכאה השנייה לדון – ולהכריע שוב – בשאלת הסמכות. אחד מן המקרים בהם מתקיים "טעם מיוחד" שכזה תואר בפרשת פלמן כך: "כאשר ברור וגלוי על-פני הדברים, כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות, או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטים הכרעתה בטלה" (ראו: שם, בעמ' 139 בפיסקה 16; ההדגשה שלי – ח"מ). נסיבות המקרה שלפנינו מלמדות כי החריג שצוין שם – מתקיים כאן. הנה כי כן – ההזקקות לעניין מוצדקת פה, על אף העובדה כי לרוב בית משפט זה נוהג איפוק בכל הקשור להתערבות בהכרעות של בתי דין דתיים בכלל, ושל בית הדין השרעי בפרט (ראו: בג"ץ 8906/04 פלונית נ' פלוני (20.7.2005)). 27. בשים לב לכל העולה מן המקובץ – אציע לחברותיי לדחות את בקשת רשות הערעור (בע"מ 2284/09), ולקבל את העתירה (ב-בג"ץ 7212/09), כך שהצו על-תנאי שהוצא בה יהפוך למוחלט. החלטת בית הדין השרעי בעכו הנכבד מתאריך 22.5.2008, וכן החלטת בית הדין השרעי לערעורים הנכבד מתאריך 21.6.2009 – יבוטלו, איפוא, מחמת חוסר סמכות עניינית. בנסיבות העניין אני מציע כי לא נשית צו להוצאות. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, כ"ה בתמוז התשע"ג (‏3.7.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09022840_K09.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il