ניצן ענבר ניהול פרוייקטים (1992) בע"מ נ. חירם גת חברה להנדסה

פסק-דין בתיק ע"א 2280/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2280/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערערת: ניצן ענבר ניהול פרוייקטים (1992) בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. חירם גת חברה להנדסה ובנין בע"מ 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 24.1.08 בתיק בש"א 19429/07 שניתן על ידי השופטת ו' אלשיך תאריך הישיבה: י"ט באייר התש"ע (3.5.10) בשם המערערת: עו"ד אייל רוזובסקי, עו"ד מור פינגרר בשם המשיבה 1: עו"ד ניצה פונזנר, עו"ד יניב דיין פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. סמכותו של בית המשפט לקבוע תנאים במסגרת בקשת רשות לניהול הליך נגד חברה הנמצאת בהליכי פירוק, היא הסוגיה העומדת להכרעה בערעור זה. התשתית העובדתית 2. בשנת 1996, התקשרה המערערת, חברת ניצן ענבר ניהול פרויקטים (1992) בע"מ (להלן: "המערערת") בהסכם למתן שירותי יעוץ, תיאום, פיקוח וניהול פרוייקט לבניית מבנה משרדים עבור חברת החשמל (להלן: "הפרוייקט"). הועסקו בפרוייקט קבלני משנה רבים, ביניהם גם המשיבה, חירם גת חברה להנדסה ובניין בע"מ אשר שימשה כקבלן הראשי ומצויה כיום בהליכי פירוק (להלן: "המשיבה"). לקראת תום הפרוייקט, נתגלע סכסוך בין המערערת ובין חברת החשמל, באופן שהאחרונה סירבה לשלם למערערת את הסכום אשר מגיע לה לכאורה, תוך העלאת טענות רבות בדבר כשלים בבניית הפרוייקט ונזקים שנגרמו לחברת החשמל בגינם. הסכסוך האמור הוליד תביעה ותביעה שכנגד בין המערערת לבין חברת החשמל, במסגרתן ביקשה המערערת לצרף 17 גורמים נוספים אשר היו מעורבים בפרוייקט, באמצעות הליכי הודעת צד ג'. לגישת המערערת, הצירוף האמור מתבקש לאור האפשרות שאותם גורמים עשויים להימצא אחראיים, במידה כזו או אחרת, לכשלים ולנזקים הנטענים בפרוייקט. יצויין, כי בין מתן צו הכינוס המהווה את יריית הפתיחה להליכי הפירוק של המשיבה, ובין הגשת התביעות בין המערערת לבין חברת החשמל, חלפו מעל לשנתיים (מחודש פברואר 2004 עד חודש יולי 2006). יתרה מכך, הגשת הודעות צד ג' לגורמים הנוספים (ובהם החברה בפירוק) נעשתה למעלה משנה מיום הגשת התביעות (מחודש יולי 2006 ועד חודש אוקטובר 2007). הדברים יהיו רלוונטיים עת ייבחן מועד הגשת תביעת החוב בין המערערת למשיבה לאור הוראת ס' 71 (ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") הקובע כי על נושה להגיש את תביעת חובו תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס. על כל פנים, בבואה של המערערת ליתן הודעת צד ג' למשיבה הנמצאת כאמור בעיצומם של הליכי פירוק, ניצבה המערערת מול מחסום בדמות הוראת סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), לפיו ניתן לפתוח בהליכים נגד חברה בפירוק רק ברשות בית המשפט, ועל פי תנאים שייקבע. משאלה היו פני הדברים, פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן רשות צירוף החברה שבפירוק להליך. ההכרעה בבית המשפט קמא 3. המערערת טענה בבית המשפט המחוזי, כי אין לראות בהליך נזיקין מרובה צדדים כבענייננו, הליך בר תביעה במסגרת הליכי הפירוק ועל כן ראוי להכשיר את מתן הודעת צד ג' בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 267 לפקודת החברות. צויין, כי ההליכים מורכבים מאוד מבחינה עובדתית. נוסף על כן, המערערת הגישה הודעת צד ג' נגד צדדים רבים נוספים, ויהיה זה מלאכותי אם רק עניינה של המשיבה לא יידון במסגרת הבירור של הליך הנזיקין. טענותיה של המשיבה, המתנגדת למתן רשות לפתוח בהליכים נגדה, נסמכו על שני טעמים. הטעם הראשון עניינו שקופת הפירוק ריקה, וכי קיים נושה מובטח אשר יש לזכותו שיעבוד בסכום גבוה בהרבה מהסכום הנתבע על ידי המערערת מהמשיבה. הטעם השני, והחשוב לענייננו, שהמערערת לא עמדה בסד הזמנים הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, הקובע כי על נושה להגיש את תביעת חובו תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס. על כן, טענה המשיבה, אין ביכולתה של המערערת להגיש כעת תביעת חוב, ומתן רשות ליתן הודעת צד ג' יש בה משום גושפנקא לקיומו של הליך סרק. בית המשפט המחוזי אישר למערערת הגשת הודעת צד ג' נגד המשיבה, תוך שקבע כי למשיבה "שמורה הזכות לבחור שלא להתגונן ושלא להשקיע כל משאבים במסגרת אותם הליכים אזרחיים". עוד קבע בית המשפט קמא כי המערערת תהא "חסומה ומנועה מהגשת תביעת חוב כלשהי נגד קופת הפירוק, יהיו תוצאותיו של ההליך האזרחי כאשר יהיו" (עמ' 7 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בית המשפט נימק את קביעתו בדבר התנאים האמורים בכך שכוונתה היחידה של המערערת בצירוף המשיבה להליך נוגעת אך לבירור חלוקת האחריות ולא לרצון להישפות מכספי קופת הפירוק. לאור זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי הפתרון אליו הגיע מאזן באופן ראוי בין רצונה של המערערת לבירור תביעתה ולקבלת יומה בבית המשפט, אל מול אינטרס ההגנה על הנושים כפי שהוא עולה מסעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת הרגל. המערערת מסתייגת מהתנאים שנקבעו ומכאן ערעורה. טענות הצדדים 4. המערערת מלינה על קביעתו של בית המשפט קמא אשר החליט אפריורית, כי גם אם תזכה בהליך נגד המשיבה, לא תוכל לתבוע את קופת הפירוק. לטענתה, ההחלטה מעקרת ומייתרת את ההיתר להגיש הודעת צד ג'. המערערת חולקת על הקביעה לפיה צירוף המשיבה להליך דרוש רק לשם בירור אחריותה. לגישתה, אם יתברר שהמשיבה חבה לה כספים, הרי שיש לה זכות להיפרע ממנה (על פי סדר העדיפויות של דיני הפירוק). לדברי המערערת, אין זה נכון שהיא הסכימה לוותר על זכותה לפיצוי מהמשיבה. עוד נטען, כי הקביעה לפיה אין על המשיבה להגיש כתב הגנה, עומדת בסתירה לעצם הרשות ליתן הודעת צד ג', שכן בלא העמדת גירסה לעובדות לא יהיה ניתן לברר את שאלת חלוקת האחריות. בירור זה עשוי להביא, לתפיסת המערערת, למצב של "קיזוז חובות" אשר ייטיב עמה וזאת אף מבלי לתבוע את קופת הפירוק. המערערת הוסיפה כי אין לקבל את הטענה בדבר האיחור בהגשת תביעת החוב שכן ממילא מדובר בתביעה נזיקית אשר אינה ניתנת לתביעה במסגרת הליך הפירוק. לדעת המשיבה אין מקום לשנות את החלטת בית המשפט קמא. האיזון שביצע בית המשפט קמא הינו איזון ראוי והולם בין זכות הגישה של המערערת לערכאות ובין מצב קופת הפירוק והפגיעה בנושים האחרים של החברה. בנוסף, מאזן הנוחות השוקל את היעדר התועלת הצפויה למערערת - נוכח היותה של קופת הפירוק ריקה - למול הנזק לנושי המשיבה אשר תצטרך להוציא כספים לצורך התגוננות בתיק הנזיקין, נוטה לטובת המשיבה. דיון והכרעה 5. על מנת לתת מענה לשאלות העולות בערעור זה, נכון לסקור את דברי החקיקה הרלוונטיים לענייננו, היינו סעיף 267 לפקודת החברות וסעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת הרגל. לאחר מכן יש לדון במערכת היחסים בין הסעיפים הנ"ל. דיון זה יסלול את השביל שבסופו יתברר האם צדק בית המשפט קמא בתנאים שקבע במסגרת הרשות למתן הודעת צד ג', אם לאו. סעיף 267 לפקודת החברות סעיף 267 לפקודת החברות משמיענו כדלקמן: "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שייקבע". ההוראה הקבועה בסעיף מביאה לעיכובם של הליכים תלויים ועומדים ושוללת פתיחת הליכים נגד החברה. זאת בכפוף לקביעה אחרת שיכולה להינתן על ידי בית המשפט שעל הפירוק, שהינו הגורם אשר בכוחו לקבוע באיזו מידה תהא החברה בפירוק מעורבת בהליכים משפטיים נוספים ובאילו תנאים (ראו למשל צ' כהן פירוק חברות (2000) (להלן: "צ' כהן") עמ' 368-369). ההגיון העומד בבסיס הסעיף הינו הצורך בחלוקה שיוויונית וצודקת של נכסי החברה, על פי סדר הנשייה הקבוע בדין. הסעיף מבטיח כי ההכרעה בזכויות הנושים וחלוקת הכספים ביניהם לא תיתקל במכשולים בדמות ריבוי הליכים והתדיינויות, ואף חוסר יעילות בחלוקת המשאבים (ראו לעניין זה צ' כהן עמ' 365-366 וגם ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם (בפירוק), פ"ד יז 833, 839; ע"א 400/88 א' סוקול ואח' נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד מה(2) 866, 869-870). אמנם, הגישה לערכאות משולה לזכות יסוד, אולם זאת בכפוף להיותו של בעל הדין אישיות משפטית עצמאית. מעמד של חברה בפירוק פוגם בעצמאות זו. היא מפסיקה להיות חברה ככל החברות בשל כישלונה להוות אישיות עצמאית המסוגלת לנהל את ענייניה. מכאן נוצר צידוק ביצירת תפקיד של "מעין מפקח" לבית המשפט שעל הפירוק, בכל הקשור ליכולתו של צד לפתוח או להמשיך בהליך כנגד החברה בפירוק. כמובן, וכאמור לעיל, השיקול המנחה את בית המשפט בתפקידו כ"מעין מפקח" הינו שמירה על קופת הפירוק הקיימת, באופן העושה צדק ושוויון גם עם הצדדים שבעבר זכו כדין בהליך נגד החברה בפירוק, או אלה הטוענים שעל פי דין ובכפוף לבירור המשפטי, החברה חייבת להם כספים. במקרים בהם לא יהא זה ראוי, צודק, יעיל או מעשי לנהל את ההליך בפני בית המשפט שעל הפירוק, יהיה עליו לשקול מתן אישור לפתיחתם של הליכים משפטיים נגד חברה המצויה בהליכי פירוק. כזה הוא המקרה מקום בו המדובר בתביעות אשר אינן בנות הוכחה בפירוק. דוגמא לכך היא התביעה הנזיקית, אשר לא ראוי לה להתנהל בפני בית המשפט שעל הפירוק, בשל אופיה והדרישות הנחוצות לבירורה, לרבות שמיעת עדים ומומחים. אופיה המיוחד של תביעת הנזיקין נובע גם מהקושי לקבוע את רכיב הנזק אשר נתון לשיקול דעת בית המשפט, לרבות אומדנא. מצב מובהק זה של תביעה לסכום בלתי-קצוב, מחייב פרישת היריעה במלואה, תוך קיום דיון של ממש. יוצא אפוא, כי על הנושה הנזיקי, שתביעתו איננה בת הוכחה בפירוק, לבקש מבית המשפט לפתוח בהליכים או להמשיך בהם, כאשר מבנה ההליך תואם את התוצאה של מתן רשות, בכפוף לנסיבות המקרה הקונקרטי. בכך לא סגי. אף אם נותן בית המשפט אישור להחרגת ההליך מגדרי עיכוב ההליכים, הרי שעדיין יש בכוחו לקבוע את התנאים בהם יתנהל ההליך. אמנם, המחוקק לא הגדיר את תחומם של התנאים והותיר לבית המשפט שיקול דעת נרחב ביישומם. עם זאת, ברי כי על התנאים להיקבע בהתאם לנסיבות המקרה, כאשר מתפקידו של בית המשפט להגיע לתוצאה צודקת, תוך נקיטת גישה כלכלית-מעשית המשולבת ברגישות ובשיקולי הצדק שהוזכרו לעיל. סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל 6. כפי שטענה המשיבה, המערערת איחרה את המועד הקבוע בחוק לצורך הגשת תביעת החוב בכשלוש שנים. סעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי: "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". ההגבלה על תקופת הזמן לצורך הגשת תביעת חוב אינה פרוצדוראלית והיא קשורה למהותם של הליכי פשיטת הרגל והפירוק (ראו רע"א 4956/07 פנחס לבנברג ואח' נ' ביקור חולים – הוספיטל ואח' (2.4.2009)). מסגרת הזמן הקשיחה הקבועה בסעיף חיונית לנושים על מנת שאלה יקבלו את תמונת המצב הנכונה והאמיתית בדבר תביעות החוב העומדות נגד החברה בפירוק. קביעת מועד סופי להגשת תביעת חוב, מאפשרת הגדרה ברורה של הנושים והסכומים הנדונים. דרך זו, שנועדה להבטיח לשוויון, מעניקה לנושים את היכולת לכלכל צעדיהם בתבונה בהתאם לסכום המשוער בו יזכו. לפיכך, הרשה המחוקק לשנות את התמונה רק מקום בו יש "טעם מיוחד" המצדיק זאת. כפי שהוסבר לעיל, המערערת ביקשה לפתוח בהליכים כנגד המשיבה שבפירוק לאחר למעלה משלוש שנים מיום מתן צו הכינוס. כאמור, יש לחלק תקופת איחור זו בהגשת תביעת החוב, לשני חלקים. הראשון הינו תקופה בת למעלה משנתיים, ממתן צו הכינוס ועד למועד הגשת התביעה של חברת החשמל נגד המערערת, והשני, התקופה הנוספת של למעלה משנה, ממועד הגשת התביעה ועד בקשתה של המערערת ליתן הודעת צד ג' נגד המשיבה. אין חולק כי בטרם תבעה חברת החשמל את המערערת, לא קמה לאחרונה כל עילה מול המשיבה, שכן לא עלה בדעת המערערת שעליה להישפות ממנה. על כן, אין להלין על המערערת שלא הגישה את תביעת החוב במסגרת הזמנים הקבועה בחוק בשלב הראשון, שהרי לא הייתה לה כל עילה כנגד המשיבה בזמן שבין מתן צו הכינוס ועד למועד הגשת התביעה. בכך, יש בכדי להוות "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת תביעת החוב. אולם, משעה שידעה המערערת על תביעתה של חברת החשמל ועל התגבשות עילה כנגד המשיבה, היה עליה לפעול באופן מיידי ולהודיע למפרק כי בכוונתה להגיש תביעת חוב נגד המשיבה בעילה נזיקית שלא במסגרת הליכי הפירוק. פעולה כזו היה בה כדי לעדכן את הנושים בזמן אמת ולהעמידם מוקדם ככל שניתן על האפשרות שיצטרף "שחקן חדש" בתחרות על כספי קופת הפירוק. זאת, תוך שמירה על אינטרס הנושים לידיעת מצבם במסגרת התחרות האמורה. תחת זאת, השהתה המערערת את הגשת הודעת צד ג' לתקופה של מעל שנה. הצידוק החל על איחורה של המערערת בהגשת הודעת צד ג' לתקופה הראשונה של כשנתיים עד למועד הגשת תביעת הנזיקין נגדה, אינו ממשיך לחול מהשלב בו הוגשה התביעה. או אז, היה עליה לפעול תוך חצי שנה, אם לא מוקדם מכך. המערערת לא הצביעה על כל "טעם מיוחד" המצדיק את איחורה בהגשת הודעת צד ג' לאחר המועד בו הוגשה נגדה תביעת הנזיקין. היא הסבירה את האיחור בעיכוב בהתקדמות ההליכים המקדמיים בתיק הנזיקין. ברם, הליך הנזיקין לחוד והליך הפירוק לחוד. משעה שנודע למערערת דבר קיומו של הליך הנזיקין, היה עליה לפנות למפרק ולעדכנו בדבר האפשרות כי תנקוט בהליכים כנגד המשיבה. מערכת הגומלין בין הסעיפים השונים 7. נראה כי במקרה דנא, בית המשפט המחוזי היה מודע היטב למשמעות המשפטית של שני הסעיפים שהוזכרו – סעיף 267 לפקודת החברות וסעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת הרגל – ובצורך ליישמם על נסיבות המקרה. בחינת הסעיפים מלמדת על קיומו של קשר גומלין ביניהם במקרה זה. מצד אחד, אופי התביעה מצדד במתן רשות למערערת לפתוח בהליך משפטי כנגד החברה בפירוק על פי סעיף 267 לפקודת החברות. מהצד האחר, איחור המועד להגשת ההליך, שגרם לאי עמידתה של המערערת במסגרת הזמנים של חצי שנה הקבועה בסעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת הרגל, אף לאחר הגשת התביעה נגדה. בנסיבות אלו, יש לבחון ידה של מי מההוראות על העליונה. האם המחדל הדיוני בדבר הגשת התובענה באיחור, או שמא מהותה של התביעה התומכת במתן רשות להגישה. עולה כי בית המשפט קמא פתר את ההתנגשות האמורה על ידי עריכת הפשרה הבאה: ניתן לפתוח בהליך, אך החברה בפירוק אינה חייבת להתגונן, ואילו המערערת מנועה מהגשת תביעת חוב. בהחלטתו כך, ניסה בית המשפט לפעול באופן בו תושגנה כל המטרות. מחד גיסא ייערך בירור עובדתי בדבר אחריותה של המשיבה ומקומה בתמונה הכוללת של תביעת הנזיקין, מאידך גיסא, המערערת לא תוכל להגיש תביעת חוב, ואף המשיבה לא תחוייב להתגונן. השאלה הנותרת הינה האם מדובר בפיתרון רצוי, או שמא יש להתערב בו. המסגרת הדיונית 8. לעיתים המסגרת הדיונית חותמת את ההכרעה. זהו המצב בענייננו. אבהיר. אינני מתעלם מההגיון המעשי הטמון בהכרעת בית המשפט המחוזי. לשיטתו, ניתן יהיה לנהל את ההליך מבלי שהמשיבה תחוייב להתגונן ולהשקיע את המשאבים הדלים שברשותה בהתגוננות מפני הודעת צד ג', כאשר ניתן לצפות שהעלות הכספית לא תהא נמוכה. מנקודת מבט אחרת, ייערך בירור של תרומת המשיבה לרשלנות בתיק הנזיקין, היה ותיקבע, באופן בו החלוקה בין הצדדים השלישיים תהא נוחה יותר. זאת כאשר המערערת לא תהיה רשאית לקצור את פירות הזכיה, באם תזכה בהליך. בכך יינתן ביטוי למחדלה בדבר האיחור בהגשת תביעת החוב. החסר בטיעון זה הוא כי הינו יפה להליך בפירוק, אך אינו תואם את ההליך בתביעת הנזיקין. רוצה לומר, כי ההכרעה שניתנה תואמת את תפקידו של בית המשפט לפקח על נושא הפירוק. נערך כאמור, סוג של איזון בין הדרישות הקבועות בסעיף 267 לפקודת החברות וסעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת הרגל. עם זאת, ההליך מתנהל לא רק בעולם דיני הפירוק אלא גם באולם אחר, בו מתנהלת תביעת הנזיקין. אלה שני מסלולים שונים. מבחינת נקודת מבטה של תביעת הנזיקין קיים קושי. נוצר מעין הליך שאינו הליך בפועל. המשיבה הנמצאת בפירוק אינה חייבת להתגונן, בעוד המערערת מנועה מלעשות שימוש נגד המשיבה בכל פסק דין שיינתן בעניינן. יוצא כי ידיו של צד להליך הנזיקי כבולות מראש. קשיים מעשיים מתעוררים אף הם. מנקודת מבט זו יש מקום לשקול את מידת התועלת בקיומו של הליך בתנאים המגבילים שנקבעו. כפי שכבר נאמר – הליכי הפירוק לחוד והליכי הנזיקין לחוד. הפרדה זו אינה אומרת שאל לבית המשפט של פירוק לשקול את השלכת החלטתו בהליך הפירוק על ההליך האחר. ההיפך הוא הנכון. במסגרת שיקול הדעת הרחב המוענק לבית המשפט של פירוק, אף השיקול של השפעת החלטתו על ההליך האחר, גם מבחינה מעשית, עשוי להיות רלוונטי במקרה המתאים. ברם, הסוגיה נשוא הכרעתו של בית המשפט תלויה במתווה הדיוני שבגדרו מובא התיק. המשיבה לא ערערה על התוצאה לפיה הותר להגיש כנגדה הודעת צד ג' חרף הנתון שלכאורה איחרה המערערת את המועד בן ששת החודשים הקבוע לצורך הגשת תביעת חוב. הרשות להגיש הודעת צד ג' על ידי המערערת נגד המשיבה אינה נושא הערעור והיא מהווה רכיב דיוני קיים. הערעור הוגש על ידי המערערת ומופנה אך ורק כנגד התנאים המגבילים שנקבעו. במצב האמור, עומדות בפני בית משפט שלערעור שתי אפשרויות. האחת, לבטל את המגבלות שנקבעו תוך השארתו של הליך הודעת צד ג' על כנו. האחרת, שלא להתערב בהחלטה כפי שניתנה. בצומת הכרעה זה, על ערכאת הערעור לבחור בתוצאה הנכונה יותר מבין השתיים. אם זוהי הסוגיה הדורשת הכרעה, דעתי היא כי מוטב שלא להתערב בהחלטה כפי שניתנה. ביטול התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, עלול לפגוע בנושים האחרים של המשיבה על אף שאלו הגישו את תביעותיהם למפרק במועד. לדעתי תוצאה זו פחות צודקת ממתן רשות למערערת למצות את זכויותיה נגד המשיבה במסגרת התביעה הנזיקית. יש לזכור כי פתיחת ההליך נגד המשיבה תלויה במתן רשות על ידי בית המשפט שעל הפירוק, ועל כן יש לתת עדיפות למימוש מטרות דיני הפירוק ותכליתם, כפי שהובהרו לעיל. 9. סוף דבר, הייתי מציע לדחות את הערעור. בעקבות נימוקי, מוצע כי כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ח בטבת תשע"א (4.1.11). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08022800_Z07.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il