פסק הדין המלא
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ 228/02
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: פלוני
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על גזר-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.11.01 בת"פ 171/01 שניתן על-ידי כבוד השופטים ס' ג'ובראן, ר' שפירא ור' ש' צמח
תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז תשס"ב (4.7.02)
בשם המערער: עו"ד מוהנד חלאילה
בשם המשיבה: עו"ד נעמי כץ
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. שנים רבות התעלל המערער באשתו ובששת ילדיו. בשלוש מחמש בנותיו ביצע מעשים מיניים חמורים ואכזריים - אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים בכפיה - מאז היותן ילדות כבנות שמונה ועד הגיען לגיל 16. זאת, במספר רב של פעמים, ולעתים, בתדירות של פעמיים עד שלוש בשבוע. המערער הנהיג בביתו אווירה של טרור, ונהג להכות מכות קשות את אשתו ואת ילדיו.
חקירת המשטרה נגד המערער נפתחה על יסוד תלונה שהגישה בתו הבכורה, לאחר שבגרה וגילתה כי המערער ביצע מעשים מיניים גם באחיותיה. כתב-האישום, הכולל ארבעה אישומים - שלושה הנוגעים למעשים מיניים בשלוש בנותיו והאישום הרביעי הנוגע למעשי התעללות, וכן תקיפה וחבלה חמורה באשתו ובילדיו - מייחס למערער עשרות רבות של עבירות-מין וכן מעשי תקיפה וחבלה חמורים רבים.
בכל העבירות האלה הודה המערער והוא הורשע בהן בהתבסס על הודאתו.
במהלך הדיון בגזר-הדין ביקשה הבת הבכורה להחמיר בעונשו של המערער, בתארה את ההשפעה ההרסנית של התעללותו המינית של אביה על חייה ועל חיי אחיותיה. בית-המשפט המחוזי דן את המערער ל28- שנות מאסר, בהסבירו כי "מי שרוצח נפשות של ילדיו, ראוי לעונש זה, גם אם אין מדובר בעבירה שענינה גרימת מוות ממש".
2. על גזר-דין זה הוגש הערעור שבפנינו.
טענתו של המערער, שהינו יליד 1953, היא, כי למעשה דן אותו בית-המשפט המחוזי למאסר עד קץ ימיו, ובכך פגע העונש בזכותו לכבוד. המערער מבקש, לנוכח הודאתו באשמה, המלמדת על חרטתו הכנה, ונוכח גילו, להעמיד את עונשו על מאסר שאינו עולה על 20 שנה.
3. טענות המערער אינן יכולות להתקבל.
אכן, עונש של מאסר עד סוף ימיו של אדם, ללא אפשרות לשחרור, פוגע בזכותו לכבוד. ראו ע"פ 3112/94 אבו-חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 422, בע' 427, והשוו לפסק-הדין הגרמני 45 Bverj. GE 187 (1987), הקובע, כי שמירה על כבוד האדם דורשת יצירת מבנה מוסדי המאפשר לאסיר שלא לסיים את חייו בכלא. ואומנם, הדין בישראל מאפשר לשחרר אסיר לאחר ריצוי חלק מן העונש שהוטל עליו. כך, סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א2001- (להלן: חוק השחרור ממאסר) מסמיך ועדת שחרורים לשחרר על-תנאי אסיר שריצה שני-שלישים מעונש המאסר שהוטל עליו, וסעיף 4 לאותו חוק מסמיך ועדת שחרורים מיוחדת לשחרר אסיר הנתון במאסר של לפחות 25 שנים - להוציא אסיר-עולם שלגביו החוק קובע הסדר אחר - גם אם טרם ריצה שני-שלישים מתקופת מאסרו. סעיף 12(א) לחוק השחרור ממאסר מתנה שחרור של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת-מין בקבלת חוות-דעת כי האסיר אינו מסוכן עוד לציבור, וסעיף 12(ב) לחוק הנ"ל מאפשר, אף בהיעדר חוות-דעת שכזאת, לשחרר את האסיר על-תנאי אם הוועדה סבורה כי ניתן יהיה לשחררו בתנאים שיסירו את החשש לשלום הציבור. נמצא, כי בפני המערער פתוחים הליכי שיקום, שאם יצליחו עשוי המערער, על-פי דין, להשתחרר לפני ריצוי מלוא עונשו.
4. לגוף העניין, העונש עצמו, הגם שמבחינת ראותו של המערער קשה הוא, הולם את חומרתן המפליגה של העבירות שביצע ואת ריבוין. ראו והשוו לדברי השופט יעקב טירקל בע"פ 1456/01 חדאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, בפיסקה 9 לפסק-דינו. בכך מקיים העונש גם את דרישת המידתיות. ראו לסלי סבה, "זכויות האדם ומערכת הענישה - האם שנות ה90- הניבו שתי מהפכות חוקתיות?", מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 183, בע' 193.
מבין מטרותיה של הענישה - החינוך, השיקום, ההרתעה הכללית והאישית, התגמול וההוקעה - הרי שבפשעים שביצע המערער יש לייחס משקל מכריע לתגמול ולהוקעה, שעניינם הוא הגשמת הצדק. התגמול נועד לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת הוקעתה של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו. ראו ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, בע' 85-84; ע"פ 3004/98, 3031 מדינת ישראל נ' שבתאי, פ"ד נה(3) 577, בע' 585. היחס הראוי, המשקף גם עמדה מוסרית המכירה בקדושת חייו ושלמות גופו של האדם כערך, מחייב התייחסות של בית-המשפט בשלב גזירת-הדין לריבוי מעשי האינוס שבוצעו במספר בני-אדם. התייחסות כזו עשויה להוביל למסקנה, כי העונש המירבי הקבוע לעבירה של אינוס איננו הולם מעשי אינוס רבים כלפי מספר אנשים, במיוחד כאשר מעשי האינוס מבוצעים במשפחה.
עונש המאסר הממושך שהוטל על המערער הולם את חומרת המעשים שביצע, עשרות רבות של פעמים ובמשך שנים בבני-משפחתו, ובפרט בשלוש בנותיו, שאותן עשה כלים לסיפוק יצריו. לעונש זה גם מטרות תועלתיות. כליאת המערער למשך תקופה ממושכת, בגידרה מורחק הוא מבני-המשפחה שהפך לקורבנותיו, מגינה עליהם ואף נותנת ביטוי להרתעת הרבים ולתופעה המחרידה של ניצול מיני של ילדים על-ידי הוריהם.
אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את הערעור.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
הבעיה של תכלית הענישה עתיקת ימים היא, ועסקו בה דורי דורות של הוגים, חכמי אומות העולם וחכמי ישראל. נאבקים ביניהם זרמים מזרמים שונים: אלה הדוגלים בתכלית יחידה ואחידה - תהא היא תועלתנית או מטאפיזית - ואלה הדוגלים בצירופן של תכליות אף אם יש ביניהן ניגוד רעיוני. הן המסורת היהודית, הן תפיסת המשפט הנוהג - אצלנו ובמדינות אחרות - מאמצות גישה פלורליסטית המאחדת בתוכה מטרות שונות של ענישה, תוך מודעות כי קיים ביניהן ניגוד. לטעמי, פתרון רב-ערכי זה תואם את רעיון ההשלמה (complementarity) מיסודו של הפיסיקאי הדני וחתן פרס נובל נילס בוהר. הקושי המעשי העומד בפני בית המשפט הוא מציאת האיזון ההרמוני בין התכליות המנוגדות של גמול, כפרה, הרתעה כללית, הרתעה אישית ומניעה אישית, שיקום, התחשבות בקרבן הפשע וברגשותיו והתחשבות בכבוד העבריין כאדם שנברא בצלם אלקים. ואמנם זו משימה קשה עד מאד, אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה.
לאחר עיון בנסיבות המקרה הנדון, מסכים אני למסקנתה של חברתי השופטת ד' דורנר ולנימוקיה.
ש ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים לפסק-דינה של חברתי הנכבדה, השופטת ד' דורנר, ולהערותיו של חברי הנכבד, השופט י' אנגלרד.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ט' באב תשס"ב (18.7.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 02002280.L01
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il