יעקב כלב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 228/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 228/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט (בדימ.) י' אנגלרד כבוד השופט א' גרוניס המערער: יעקב כלב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט בתל-אביב-יפו מיום 30.11.00 בת.פ. 1012/00 שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' סוקולוב, ש' טימן וא' משאלי תאריך הישיבה: י"ב באדר ב התשס"ג (16.3.2003) בשם המערער: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא פסק-דין השופטת ד' ביניש: שני חברים קבעו ביניהם פגישה, בה אמור היה אחד מהם להחזיר לשני כסף שהוא לווה ממנו. במהלך הפגישה התפתח בין השניים ויכוח שלוּוה במאבק פיסי. הלווה נטל אלת בייסבול והיכה בראשו של חברו מכות קשות שגרמו למות החבר. האם צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי הלווה – המערער – רצח את חברו והתגבשה אצלו ההחלטה להמית, כנדרש ביסוד הכוונה תחילה שבעבירת הרצח? זו הסוגיה העומדת להכרעה בערעור שלפנינו. רקע עובדתי 1. אלה עיקרי העובדות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. משה (מוצי) מלמד (להלן: המנוח) היה חברו הטוב, במשך כעשרים שנים, של יעקב (ג'קי) כלב (להלן: המערער). המערער היה בעלים של עסק לאספקת מושבים לרכבים מסחריים. בשנתיים שקדמו לפרשה זו, נקלע עסקו של המערער לקשיים כלכליים והוא צבר חובות הולכים ותופחים. בניסיון לצאת מהמשבר הכלכלי, לווה המערער כספים מגורמים בשוק האפור, וכן, לווה סכומי כסף גדולים מהמנוח. כפי שעלה מעדותו של המערער, נהג המנוח בנדיבות רבה עם המערער וסייע לו להפחית את חובותיו על ידי מתן הלוואות בתנאי ריבית נוחים. בין המערער למנוח התפתח נוהג לפיו השיב המערער למנוח את ההלוואות שנטל ממנו במזומן, אך היה מפקיד בידיו שיקים דחויים, כעירבון לתשלום ההלוואה. בטרם הגיע מועד פירעון השיק, היה המערער משלם למנוח כסף מזומן תמורתו. מעדותו של המערער עלה כי בשיאו הגיע חובו למנוח לכ-400,000 ₪, ואילו ביום המקרה, חב המערער למנוח כ- 150,000 ₪. 2. ביום ראשון, 30.1.2000, היו השניים אמורים להיפגש בסניף הבנק של המנוח, על מנת שהמערער ישלם למנוח סכום של כ-50,000 ₪ מתוך ההלוואה, כנגד שיק שהיה בידי המנוח. בשעה 11:30 לערך, התקשר המערער למנוח וביקש ממנו לבוא ולאסוף אותו מביתו, משום שמכוניתו התקלקלה והוא אינו מצליח להניעה. יצוין כי המערער לא הצליח לגייס את הסכום האמור, והוא תיכנן לומר זאת למנוח לכשיגיע לביתו. סמוך לשעה 12:00 הגיע המנוח לביתו של המערער. מספר דקות לאחר הגעתו, בישר המערער למנוח כי לא הצליח להשיג את כל הסכום, והוא יוכל לשלם לו סכום קטן במזומן (כ-10,000₪) ועבור חלק נוסף מן הלוואה, ייתן לו שיקים חדשים. המנוח כעס, ובין השניים התגלע ויכוח במהלכו איים המנוח בהפקדת השיק שקיבל מהמערער, ואשר היה, כך הסתבר, שיק גנוב. מעדותו של המערער עלה כי הויכוח לווה באלימות פיסית כלשהי, שטיבה ידון להלן; במהלכה נכנסו השניים למחסן המצוי בסמוך לביתו של המערער. שם, נטל המערער אלת בייסבול והלם בראשו של המנוח – מכות אשר גרמו למותו. 3. לאחר שהמנוח נפל והתמוטט, ניסה המערער לשוות לאירוע אופי חבלני. המערער עלה לחדרו של בנו החייל, שישן אותה עת בחדר אחר בבית. הוא נטל את נשקו האישי של בנו ועטף אותו במעיל שהיה בחדר. המערער הכניס את המחסנית לרובה, דרך אותו, ואז השליך את הנשק בפרדס סמוך לבית. המערער הסיע את רכבו של המנוח לרחבת הדשא שעל יד המחסן, שם שכב אותה עת המנוח; העלה את המנוח למכונית ונסע לחורשה סמוך ליישוב הערבי רנטיס. אז עצר המערער את המכונית, יצא ממנה, וגרם להצתת המכונית, בעוד המנוח שוכב בתוכה. המערער צעד ברגל עד שהגיע לאחד הכבישים הראשיים, ומשם טלפן בטלפון הסלולארי שהיה ברשותו לאשתו ומסר פרטים על מקום הימצאו. 4. כל אותה עת שהו בביתו של המערער בנו החייל, אשר כאמור ישן באחד החדרים בבית, וזהבה סולטנה, עוזרת שהייתה מסייעת לאשתו של המערער (להלן: זהבה). זהבה העידה במשטרה ובבית המשפט, שראתה את המנוח מגיע לבית. בעודה עובדת במטבחון, שמעה קולות של צעקות לעזרה מבחוץ. זהבה יצאה החוצה והציצה לכיוון המחסן. שם, היא ראתה שתי דמויות. היא לא הצליחה לראות את פניהן, אולם, אין מחלוקת כי היו אלה המערער והמנוח. זהבה סיפרה כי המחזה שנגלה לפניה היה של אדם המכה באלה אדם אחר, הרכון על ברכיו. המכות כוונו, על פי עדותה, לגבו וראשו של האדם הרכון. עוד העידה זהבה כי שמעה את המוכה צועק בשמו של המערער, "ג'קי ג'קי". זהבה נבהלה מאוד מן המראות ולכן חזרה הביתה וניסתה להעיר בצעקות את בנו של המערער. זהבה נטלה את מכשיר הטלפון ויצאה מן הבית. היא התקשרה לאשתו של המערער וסיפרה לה כי יש צעקות ומכות במחסן. בזמן שעמדה בחוץ והתקשרה, ניגשה אליה עוברת אורח שחשה בסערת הרגשות שזהבה הייתה נתונה בה. זהבה סיפרה לה את שראתה במחסן. בעוד זהבה מנסה להתקשר למשטרה ראתה את המערער מגיח משביל הגישה לבית. זהבה העידה כי המערער לא הרכיב את משקפיו וכי הוא היה מכוסה בדם, בעיקר בחלק גופו התחתון. היא שאלה לשלומו וניסתה לברר היכן המנוח, אולם המערער הורה לה להישאר במקומה וסיפר לה שפרצו למחסן והם רודפים אחרי הפורץ. בשלב זה, העידה זהבה, נכנס המערער לרכבו של המנוח ונסע החוצה בפראות לכיוון היציאה מן המושב. בעקבות שיחת הטלפון בין זהבה לאשתו של המערער (להלן: זיוה), התקשרה זיוה למערער ושוחחה עימו. שיחת הטלפון בין השניים התקיימה בזמן שהמערער מנסה לטשטש את העקבות בזירת האירוע. המערער אמר לזיוה שהכל בסדר, ושהיא לא צריכה להגיע הביתה. אף על פי כן, זיוה הגיעה לבית. בבואה, המערער כבר לא היה בבית ולכן הזמינה זיוה את המשטרה. חוקרי משטרה הגיעו לבית והחלו לבחון את המחסן ואת הראיות שנותרו מן האירוע, וכן, גבו עדויות מזהבה ומבנו של המערער. זיוה ניסתה להתקשר למערער מספר פעמים, אולם מכשיר הטלפון שלו לא היה זמין. כשעתיים לאחר מכן, כאמור, התקשר המערער לזיוה. חוקר המשטרה שנכח במקום שוחח עם המערער ואיתר את מיקומו. מפקד תחנת משטרת רמלה, שהיה בדרכו לבית המערער, קיבל את ההודעה על איתורו של המערער. מהסיפור שסיפר המערער בשלב זה הבינו חוקרי המשטרה כי מדובר בתקיפה חבלנית על רקע לאומני. על כן, הפעיל מפקד התחנה כוחות משטרה רבים, ובכללם מסוק משטרתי, יחידות מג"ב ויחידות שב"כ לאיתורו של המערער וחילוצו. ניידות משטרה ואמבולנס נשלחו לאיזור בו היה המערער והוא פוּנה לבית החולים. במקביל, המשיך המסוק המשטרתי בסקירה לאיתור הרכב בו שהו, כביכול, המחבלים שפגעו במערער ובמנוח. כעבור מספר דקות דווח מהמסוק כי סמוך לצומת רנטיס אותר רכב שעולה באש. ניידות משטרה ומכבי אש הגיעו למקום. לאחר שהצליחו להשתלט על השריפה, גילו את גופתו של המנוח במכונית. 5. בתשאולים ובשיחות הראשונות שקיימו חוקרי המשטרה עם המערער, מסר הוא גירסה לפיה בני מיעוטים חדרו למושב, התנפלו על המנוח והיכו אותו במוט. בתגובה, נחלץ המערער לעזרת המנוח ושניהם החלו לרדוף אחר בני המיעוטים. המערער סיפר כי בני המיעוטים הצליחו להכניס אותו ואת המנוח למכונית של המנוח ונסעו לכיוון לא ידוע. במהלך הנסיעה, טען המערער, הוא הצליח לברוח מן המכונית ולאחר שהלך בחורשה כשעתיים והגיע לאיזור של כביש ראשי, התקשר לאשתו (ת/45, עמ' 19, 20). גרסה ראשונית זו לא תאמה את הראיות שהתגלו בזירת האירוע, ולכן, החליטו חוקרי המשטרה לחקור את המערער בתחנת המשטרה בחשד לביצוע עבירת רצח. בתום פעולת חקירה ארוכה, שנמשכה אל תוך הלילה, הודה המערער כי המית את המנוח (ת/45, ת/46, ת/50). הכרעת הדין של בית המשפט קמא 6. נוכח הודאותיו של המערער, התמקד הדיון בבית המשפט קמא בשלוש טענות הגנה שהעלה סניגורו: טענת הגנה עצמית, טענה כי המוות נגרם ברשלנות ולחלופין, טענה כי יש להרשיעו בהריגה ולא ברצח. בית המשפט קמא (השופטים: א' משאלי, ש' טימן, מ' סוקולוב) דחה את כל טענות ההגנה שהעלה המערער וקבע כי חומר הראיות והעדויות שהוצגו לפניו אינו מעלה כל ספק באשר להתקיימותם של יסודות הכוונה תחילה כנדרש בעבירת הרצח. בית המשפט קמא בחן את הגרסאות השונות שניתנו על ידי המערער בחקירותיו במשטרה, וקבע כי הגרסה הראשונה שמסר המערער לאחר ש"נשבר" בחקירתו (ת/46), היא הגרסה המשכנעת ביותר והתואמת את יתר הראיות שהתגלו בזירת האירוע. משכך, דחה בית המשפט את גרסאותיו המאוחרות של המערער - במשטרה ובבית המשפט - כבלתי מהימנות, וקבע כי המערער מסר "גרסה מתפתחת", שחלקה ניתן לאחר שנועץ בעורך דין, ומטרתה הייתה להקטין את חלקו באירוע. בית המשפט קמא דחה את טענת ההגנה העצמית ואת טענת גרימת המוות ברשלנות. טענת ההגנה העצמית התבססה על עדותו של המערער ולפיה בינו ובין המנוח התנהל מאבק פיסי קשה עד שהוא חש כי נשקפת סכנה לחייו ולכן, היכה את המנוח באלה. בית המשפט קבע כי גרסה זו היא "גרסה כבושה" אשר הועלתה לראשונה בבית המשפט ואינה תואמת את דבריו של המערער בהודאותיו במשטרה. עוד קבע בית המשפט כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו לבית המשפט אודות מצבו הבריאותי של המערער לאחר האירוע. מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו לבית המשפט, ומעדותו של ד"ר קוגל אשר בדק את המערער, עלה כי החבלות שנמצאו על גופו של המערער לאחר האירוע היו קלות יחסית. ד"ר קוגל העיד כי על אף שלא ניתן לשלול את גרסת המערער בדבר קיומו של מאבק – הרי שהסבירות כי יהיה מאבק קשה, כפי שתיאר המערער, והסימנים שיוותרו בגופו יהיו כה מועטים, היא קטנה מאוד. טענת גרימת המוות ברשלנות התבססה על עדות רופא עיניים מומחה שהוצגה מטעם המערער אשר טען כי ייתכן שבשל נפילת משקפיו של המערער וקוצר ראייתו, הוא החטיא את גבו של המנוח ופגע בראשו (ת/2). בית המשפט קבע כי המומחה לא עשה עליו רושם מהימן, וכי לא ייתכן שהמערער "יחטיא" את גבו של המנוח בשל קוצר הראייה, אך יהיה מסוגל לבצע, ללא משקפיים, פעולות רבות ומסובכות לאחר מכן, כמו הבאת הנשק, דריכתו, החבאתו ונהיגה ברכב עד לצומת רנטיס. 7. הטענה המרכזית אותה בחן בית המשפט היא האם המתת המנוח על ידי המערער מקיימת את יסודות עבירת הרצח, או שמא יש להרשיעו בביצוע הריגה בלבד. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט, כמו גם בראיות ובעדויות אשר הוצגו בפרשת התביעה, ביקשה התביעה להוכיח כי המערער תיכנן את ביצוע הרצח מבעוד מועד. התביעה סברה כי הגעתו של המנוח לבית המערער לא הייתה מקרית ונעשתה כחלק מתכנון מוקדם. לשיטתה, זומן המנוח לבית המערער בתואנת שווא כאילו מכוניתו של המערער התקלקלה והוא לא מצליח להניעה. להוכחת הטענה כי הרצח תוכנן מראש הציגה התביעה בבית המשפט קמא שורה של עדויות, שמטרתן להוכיח כי מכוניתו של המערער הייתה תקינה, וכי אלת הבייסבול נרכשה למטרת רציחתו של המערער והיא הוצבה, באופן מכוון ולמטרה זאת, במחסן הבית. גרסת התביעה בדבר תכנון מוקדם של הרצח נדחתה על ידי בית המשפט קמא, הגם שהוא ציין כי גרסה זו תואמת את "הרגשתו האישית" (עמ' 45 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי חומר הראיות שהוצג לשם הוכחת גרסה זו - ובעיקר הראיות המתייחסות לתקינות המכונית ולנסיבות רכישת האלה - הותיר ספק, ולכן, לא ניתן היה לקבל את גרסת התביעה מעבר לכל ספק סביר. על אף דחיית גרסת התביעה, קבע בית המשפט כי ניתן להרשיע את המערער בביצוע רצח, אשר יסודותיו התגבשו סמוך לביצוע מעשה ההמתה. אשר ליסוד ההכנה קבע בית המשפט כי ניתן לראות משום "הכנה" בעצם נטילת האלה, הנפתה והנחתתה על ראשו של המנוח. בית המשפט אף קבע כי לא קדם למעשה קינטור - על פי הפרשנות שניתנה למונח זה בהלכה הפסוקה - וזאת, גם אם תתקבל טענת המערער לפיה המנוח היכה בראשו של המערער פעמיים ובעט באשכיו, או איים עליו בהפקדת השיק הגנוב. היסוד השלישי הנדרש להוכחת הכוונה תחילה - ההחלטה להמית - התגבש לדעת בית המשפט קמא, בתכוף להנחתת המכות על ראשו של המנוח. בית המשפט קמא השתמש בחזקת הכוונה ובאינדיקציות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לשם הוכחת קיומה של ההחלטה להמית. בית המשפט קבע כי כאשר הכה המערער בראשו של המנוח לפחות שלוש מכות קטלניות; באלה כבדה העשויה מעץ מלא; ובנסיבות בהן המנוח רכון על ברכיו ומתחנן על חייו - חזקה על המערער כי התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, צפה את מותו של המנוח ורצה בו. על קיומה של החלטה להמית למד בית המשפט קמא גם משלל הפעולות שביצע המערער לאחר הכאת המנוח, ואשר מלמדות על כך שהמערער לא ניסה להושיט כל עזרה למנוח, או למצער לברר אם הוא עודנו חי. במקום זאת, המערער פעל נמרצות לטשטוש העקבות והראיות הקושרות אותו למעשה הפלילי שביצע זה מקרוב. בהקשר זה התייחס בית המשפט גם למחלוקת שהתעוררה בין הצדדים באשר לסוגיית הצתת המכונית. בית המשפט ביכר בנקודה זו את עדותו של המומחה להצתות מטעם התביעה אשר קבע כי האופן בו נשרפה המכונית והנזק הרב שנגרם לה מעידים על שימוש בחומר מאיץ בעירה – הגם שלא נמצאו עקבות של חומר כזה. בית המשפט דחה את גרסת המערער לפיה לא נעשה שימוש בחומר מאיץ בעירה, וכי כל שעשה היה להשליך סיגריה בוערת על מסמכי נייר שהיו במכונית. בית המשפט קבע עוד כי על פי הודאותיו של המערער לא נותר בליבו ספק כי המערער התכוון לשרוף את המכונית כשגופת המנוח בתוכה. בכך, סבר בית המשפט, יש כדי לחזק את המימצאים בדבר ניסיונות המערער לוודא את מותו של המנוח ולטשטש את הראיות נגדו. 8. על יסוד מסקנות אלה, ובקובעו כי המניע לביצוע המעשים היה היקף חובותיו של המנוח; החשש כי "עניבת החנק" הולכת ומתהדקת על צווארו והתחושה שננטש על ידי המנוח, מושיעו היחיד; קבע בית המשפט קמא כי חששו של המערער מהפקדת השיק הגנוב על ידי המנוח הוביל אותו לביצוע המעשה הנורא של רציחת המנוח, חברו הטוב. עם הרשעתו של המערער ברצח, השית עליו בית המשפט את עונש החובה בגין עבירת הרצח, מאסר עולם. הערעור 9. בשלב הערעור התחלף סניגורו של המערער, והסניגור שטען לפנינו, עו"ד ירום הלוי, זנח את מרבית הטענות שנטענו בבית המשפט קמא. בערעור שלפנינו מועלית טענה מרכזית אחת ולפיה לא גמלה בליבו של המערער "החלטה להמית" את המנוח – שהיא תנאי לקיום הכוונה הפלילית המיוחדת ביסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח. לכן, על פי טענת הסניגור, יש לזכות את המערער מעבירת הרצח ולהרשיעו בביצוע עבירת הריגה בלבד. נוכח קביעותיו של בית המשפט קמא וטיעוני ההגנה בערעור, מתמקדת ההכרעה שלפנינו בשאלה אם בעת שהותם של המערער והמנוח במחסן התגבשה החלטה ונוצרה הכוונה להמית את המנוח. 10. טענת הסניגוריה לפיה לא התגבשה החלטה להמית כנדרש בעבירת הרצח מתבססת על התיאורים שמסר המערער בהודאותיו במשטרה אודות המאבק שהתנהל בינו ובין המנוח, אשר יש בהם, לפי הטענה, כדי לעורר ספק בקיומה של כוונה. בא-כוח המערער הפנה לאמירות שונות בהודאותיו של המערער במשטרה, מהן עולה כי המערער לא התכוון להמית את המנוח; וכי השימוש באלת הבייסבול נעשה כתוצאה מכך שהמנוח הכה בראשו של המערער, העיף את משקפיו ובעט באשכיו, באופן אשר מעורר ספק האם השימוש באלה נבע מהחלטה מושכלת להמית את המנוח או שנעשה רק כדי להינתק מאחיזתו של המנוח. לחיזוק טיעונו מפנה בא-כוח המערער לעדויותיהם של השוטרים שהגיעו לזירת האירוע והעידו כי ראו במחסן סימני מאבק; וכן, לעדותו של הפתולוג שבדק את המערער ואישר כי נמצאו על גופו חבלות, שיכול שיהיו תוצאה של מאבק. בא-כוח המערער הוסיף כי אין ללמוד ממעשיו של המערער, לאחר נפילת המנוח, על כוונתו להמיתו, אלא דווקא על הבהלה שאחזה בו כתוצאה מהמאבק ותוצאתו – בהלה אשר מלמדת על כך שהמערער לא הכה את המנוח על מנת להמיתו. כמו כן, בא-כוח המערער מבקש ללמוד מאמרות שמסר המערער, כי בשעה שהעלה את המנוח למכונית, סבר כי הוא כבר מת. לסיכום טענותיו טען בא-כוח המערער כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לאמרות הכלולות בהודאה הראשונה, מהן משתמע כי למערער לא הייתה כוונה להמית את המנוח ולכל היותר, הוא התכוון לתת לו מכה על מנת להוציא את השיק הגנוב מידו. על כך מלמדת, לטענת הסניגור, גם התנהגותו של המערער במהלך החקירה ומצבו הנפשי הקשה לאחר האירוע. 11. מנגד, באת-כוח המשיבה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, תמונת האירוע, כפי שעולה מן ההודאות ומעדותה של העוזרת זהבה, מצביעה על כך שהמערער הטיח את אלת הבייסבול מספר פעמים בראשו של המנוח, שהוא מקום רגיש, באופן המקים את החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. באת-כוח המשיבה הוסיפה כי טענתו של המערער קרובה במהותה לטענת ההגנה העצמית, אשר הועלתה על ידי המערער בשלבים מאוחרים של החקירה ונדחתה על ידי בית המשפט קמא. עוד ציינה באת-כוח המשיבה כי גרסת המאבק אינה מתיישבת עם עדותה של זהבה, אשר תיארה את המנוח רכון על ברכיו ומתחנן על נפשו, בעוד המערער הולם בו. אשר למעשיו של המערער לאחר שהמנוח התמוטט, טוענת באת-כוח המשיבה כי יש בהם כדי להוות חיזוק נסיבתי המלמד על שליטתו של המערער ומודעותו למצב ומכאן, להשליך על כוונתו של המערער להמית את המנוח. בניגוד לטענת בא-כוח המערער, טוענת באת-כוח המשיבה כי בשום מקום בהודאותיו לא העיד המערער כי היה בטוח שהמנוח מת. על כן, יש לראות בנסיעה ובהצתת המכונית - אפילו אם תתקבל טענתו של המערער כי זרק בדל סיגריה ולא השתמש בחומר מאיץ - פעולות שנועדו לוודא את הריגת המנוח, שלא ניתן היה להבטיחה בזירת האירוע. דיון 12. האם באותן דקות, שבסיומן הנחית המערער את המכות על ראשו של המנוח והביא למותו, התגבשה במערער החלטה להמית את המנוח? כאמור, הצדדים נאחזים באמרות שונות של המערער, זה בכה וזה בכה, להוכחת טענותיהם. נקדים לומר כי מקובלות עלינו הכרעות בית המשפט בשאלות המהימנות והמשקל שניתנו לעדויות השונות ולהודאות המערער במשטרה, ובמיוחד, המשקל המוגבר שנתן בית המשפט להודאתו הראשונה של המערער על פני הודאותיו המאוחרות. הודאה זו היא אכן, כקביעת בית המשפט קמא, הגרסה האותנטית ביותר, אשר יחד עם השחזור, שנעשה מייד בסיומה של חקירה זו, מציגים את תמונת האירוע בכללותו. עוד נציין בשלב זה, כי אנו מקבלים את מסקנת בית המשפט קמא באשר לכך שבוצעה בפרשה זו עבירת רצח. אכן, נראה כי בצדק דחה בית המשפט קמא את גרסת התביעה אודות תכנון מוקדם של הרצח, מאחר שעולה כי ההחלטה להמית, ומעשי ההכנה שנלוו לה, התקבלו במהלך המפגש בין הצדדים. על אף דחיית גרסת התביעה, היה יסוד מוצק להכרעתו של בית המשפט קמא שהרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, ומהטעמים שיפורטו להלן, מסקנתו, כי יסודות עבירת הרצח התגבשו באותן דקות ממש בהן נמצא המנוח בביתו של המערער, בדין יסודה. טענתו המרכזית של המערער, לפיה לא נתגבשה בו ההחלטה להמית, תואמת במידה רבה את טענת ההגנה העצמית אשר נטענה בבית המשפט קמא. בא-כוחו של המערער "הלך בין הטיפות" בניסיון לטעון, מחד גיסא, לקיומו של מאבק בעוצמה המצדיקה את תגובתו האלימה של המערער, אך, מאידך גיסא, בעוצמה אשר אינה עולה כדי הגנה עצמית. דינה של טענה זו להידחות. כפי שיפורט להלן, מהודאות המערער במשטרה ומן הראיות החיצוניות שהוגשו לבית המשפט עולה כי תגובתו של המערער לא הייתה חלק ממאבק פיסי אלים, אלא תוצאה של התגבשות מושכלת של החלטה להמית, כפי שזו פורשה בחוק ובהלכה הפסוקה. על "ההחלטה להמית" ויסודות הכוונה תחילה 13. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) קובע: "רצח (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו- מאסר עולם ועונש זה בלבד: (1)... (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם" היסוד הנפשי המיוחד של ה"כוונה תחילה" הוגדר בסעיף 301(א) לחוק, שזו לשונו: "כוונה תחילה לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". מן האמור בסעיף 301(א) עולה כי על התביעה מוטל הנטל להוכיח את שלושת היסודות המצטברים של הכוונה תחילה, והם: יסוד ההכנה; יסוד "הדם הקר" – הוא יסוד היעדר הקינטור; ויסוד ההחלטה להמית. יסוד ההכנה פורש בפסיקת בית משפט זה כיסוד פיסי מובהק, שעניינו ההכנה למעשה ההמתה או הכנת הכלי המשמש לביצוע הרצח. כפי שציין בית המשפט קמא, יסוד ההכנה התקיים במקרה דנן בכך שהמערער נטל את האלה ממקומה במחסן, והניפה באוויר בטרם הנחיתה על ראשו של המנוח מספר פעמים (וראו, לדוגמא: ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 141; להלן טטרואשוילי; ע"פ 613/76 קרוה נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (2) 770). כך גם באשר ליסוד היעדר הקינטור. על אף הטענה כי התנהל מאבק בין הצדדים, לא טען בא-כוחו של המערער, ובצדק, כי מאבק זה מהווה קינטור - סובייקטיבי או אובייקטיבי- המהווה הגנה מפני הרשעה ברצח. נותרנו, איפוא, עם יסוד ההחלטה להמית ושאלת התקיימותו במקרה שלפנינו. ההחלטה להמית 14. יסוד ההחלטה להמית עוסק במצב הנפשי בו נתון מבצע העבירה בעת המתת קורבנו. היסוד הנפשי הנדרש הוא יסוד נפשי של "כוונה" המתבטא במישור שכלי ורצוני. במישור השכלי נדרש כי מבצע העבירה יצפה את התוצאה הקטלנית ואילו במישור הרגשי נדרש כי הוא ישאף להשיג תוצאה זו. הוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה מחייבת בחינה סובייקטיבית המתייחסת לצפייתו של המבצע את התוצאה ולרצונו של המבצע להשיג את התוצאה הצפויה. לשם בחינה כזו נעזרים בתי המשפט בראיות אובייקטיביות שיש בהן לכאורה כדי ללמד על קיומה של הכוונה הנדרשת ועל מצבו הנפשי הסובייקטיבי של המבצע. לשם כך גובשה בפסיקה חזקה עובדתית הניתנת לסתירה ולפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. משמעותה של החזקה היא שבהיעדר ראיות לסתור ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות, מוחזק המבצע כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את התוצאה ורצה בה. כלשונו של השופט א' גולדברג בע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 638, 649: "... וכיוון שנעדרים אנו כלים לבחון את צפונות לבו של הנאשם, בכל הנוגע לכוונתו, נדרש בית המשפט לנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלוך נפשו, ככלי ראייתי. כך נולדה "הנחת הכוונה" שהיא חזקה שבעובדה, לפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. יסודה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו. אין ב"הנחת הכוונה" משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית. אין זו אלא הנחה עובדתית-ראייתית, הנלמדת מנסיון החיים והשכל הישר, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה (סובייקטיבית) להמית. הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה. היא אף אינה מעבירה אל כתפיו את נטל השכנוע, אלא אך את נטל הבאת הראיה. משמע: משקמה החזקה, די לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על מנת ליטול ממנה את כוחה" (ההדגשה במקור). הסקת המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית, תוך שימוש בחזקת הכוונה, נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע הקטלני (ראו, מבין רבים אחרים: ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (3) 358; ע"פ 229/89 מדינת ישראל נ' שניר (לא פורסם); להלן: שניר). כך, למשל, יכול כלי ששימש לביצוע הרצח לשמש אינדיקציה משמעותית לקיומה של צפייה וכוונה. (ראו, למשל, בעניין טטרואשוילי, שם בוצע הרצח תוך שימוש בגרזן, או בע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (4) 577, שם הנחית הנאשם מכות במוט ברזל ובמוט עץ על גולגולת המנוח). צורת הביצוע וטיב הפגיעה מעידים אף הם על התגבשותה של ההחלטה להמית; כך, למשל, פגיעה במקום רגיש בגוף, הוכרה כאינדיקציה להוכחת ההחלטה להמית, וזאת, אף אם הייתה רק פגיעה אחת ויחידה אך במקום רגיש ומסוכן (ראו: ע"פ 889/78, 68/79 מוגרבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (1) 576; ע"פ 4246/91 ג'בארה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)). כן ישמשו כאינדיקציה להתקיימות ההחלטה להמית אופי התקרית שהובילה לרצח או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים ואשר יכולים ללמד על קיומה של החלטה שהתגבשה בדעה צלולה וללא קינטור (ע"פ 652/90 יחזקאל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 705, 712; להלן: יחזקאל; ע"פ 2316/98 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (5) 797; להלן: סויסה). הנה כי כן, כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות תוך שהוא נבחן על פי האינדיקציות שיש בהן כדי ללמד על קיומה של החלטה להמית. 15. משבאים אנו להחיל מבחנים ועקרונות אלה על המקרה דנן, דומה כי נוצרת "חזקת כוונה" ברורה אשר לא נסתרה בראיות שהובאו על ידי המערער. בחינת הודאותיו של המערער, החל מההודאה הראשונה בה נחשף לראשונה המעשה הקטלני וכלה בהודאה האחרונה – אשר נמסרה כשבועיים וחצי לאחר מעצרו של המערער, אינן מותירות ספק כי המאבק שלכאורה התנהל בין הצדדים, לא היה משמעותי, ולא היה בו כדי לשלול את יכולתו של המערער לקבל החלטה מושכלת. חשוב לציין בהקשר זה כי על אף שבית המשפט קמא נתן משקל מוגבר להודאתו הראשונה של המערער, הוא ביסס את הכרעת דינו גם בהתייחס להודאותיו המאוחרות יותר המתיישבות עימה ואינן סותרות את האמור בה. אכן, לשם הבנת האירוע אנו ניזונים בעיקר מדבריו של המערער ומן התיאור שהוא מסר במשטרה ובבית המשפט. אך, לתיאורים אלה נלוות הראיות החיצוניות ובעיקרן עדותה של זהבה העוזרת והראיות שנמצאו בשטח. מכלול הראיות יוצר פסיפס ראייתי ותמונה כוללת של האירוע, באופן שהופך את חזקת הכוונה לכוונה מוכחת. 16. עיון במכלול הודאותיו של המערער, וכאמור, במיוחד בהודאות הראשונות, מעלה כי התחושה המרכזית שהובילה את המערער, ובמידה רבה ניתן לראות בה המניע לביצוע מעשה ההמתה, הייתה תחושה של ייאוש וחשש מפני העתיד. בהודאתו הראשונה (ת/45), שניתנה בשעות הלילה שלאחר יום הרצח, הכחיש תחילה המערער את המיוחס לו ורק לאחר חקירה ארוכה הוא החל להתוודות. נקודת המפנה בחקירה החלה שעה שהמערער חשף את האיומים שקיבל מגורמים בשוק האפור. כשחוקרי המשטרה הבינו שזו "הנקודה החלשה" של המערער הם החלו לחקור אותו לעניין זה וניסו, דרך בירור חששותיו לגבי האיומים על חייו וחיי משפחתו, לברר את טיב האירועים באותו יום מר ונמהר. בשלב זה החל המערער לשתף פעולה עם החוקרים ולספר את שאירע בדקות הגורליות. המערער בחר לפתוח את התיאור - ובכך יש ללמד על "מרכז הכובד" של האירועים - בעדות אודות השיק הגנוב (ת/46 עמ' 28). המערער התוודה בפני חוקרי המשטרה שהשיק שהוא העביר למנוח כבטוחה לתשלום ההלוואה "נמכר" לו על ידי גורמים בשוק האפור. זהו שיק שאינו שייך לו, אלא שיק מזויף המתיימר להיות של "חברה טובה" ואשר נועד לשמש לפיקדון וערבות בלבד. המערער סיפר בהודאתו שהמנוח גילה את התרמית ואיים עליו בהפקדת השיק: "היה לו שיק להיום שהוא גילה שזה שיק חרטה כאילו ולמרות שאמרתי לו הנה יש לך שיקים אחרים תן לי מזומן תן לי את השיקים הוא אמר לא אני אפקיד ואתה תלך לבית סוהר ואני אעשה לך בושות בכל העיר והמשפחה והכל." (ת/46, עמ' 28) מרגע שהמערער הבין שדווקא המנוח, שהיה המושיע שלו במשך תקופה ארוכה, הוא זה שיכול לגרום למעצרו ולגלגל את כדור השלג שיביא לנפילתו הסופית, הוא החליט לעשות כל שנדרש כדי לעצור את הסחרור. בכלל זה, גם להמית את המנוח ובלבד שיקבל את השיק חזרה, ויבטיח שהמנוח לא יוכל לעשות בו שימוש. בחקירתו הראשונה העיד המערער, בתשובה לשאלת החוקרים אם החליט לחסל את המנוח בגלל השיק, כי: "לא יודע מה עבר לי בראש אני כשהוא אמר לי ככה אמרתי ככה אמרתי אני אתן לו מכה בראש ואני אקח לו את השיק" (ת/50 עמ' 3). גם בשחזור חזר המערער על כך שרצונו לקחת את השיק מהמנוח הוביל למעשה הקטלני, והעיד כי: "הויכוח פה היה על נושא של שיקים שהייתי חייב לו כסף והוא אמור היה להביא לי שיק מסויים והוא לא הסכים, הוא ביקש את המזומן ואני אמרתי לו שהיום לא יהיה, הוא אמר אם לא יהיה אז אני אפקיד את השיק, וככה התחיל על שטות כזאת, התחלנו לדחוף אחד את השני והתחילה אלימות שזה פשוט מגעיל היה" (ת/49, עמ' 6). כפי שעולה מהודאותיו של המערער, אשר נתמכות גם בראיות החיצוניות, מעשיו לא נבעו מתוך פחד מאלימותו, כביכול, של המנוח, וגם לא מתוך הצורך בהגנה עצמית. המאבק הפיסי היה רק נדבך שולי בסיטואציה. המאבק האמיתי היה בניסיון של המערער להמשיך את מאבק ההישרדות הכלכלי שלו שנמשך אז כבר שנתיים, ושהמנוח עמד לשים לו סוף. תיאור השיק כגורם המרכזי להמתת המנוח חזר על עצמו בכל ההודאות של המערער ובשחזור שערך. רק בהודאה האחרונה (ת/4) אשר נמסרה כשבועיים וחצי לאחר מעצרו, ולאחר שנועץ בעורך דין, חזר בו המערער מתיאורים אלה וטען שהשיק שהיה במחלוקת בינו ובין המנוח היה שיק שמשוך מהחשבון של בנו, והוא חשש שהפקדתו תהפוך את החשבון למוגבל. טענה זו, לא זו בלבד שנטענה בשלב מאוחר של החקירות, אלא שיש בה גם סתירה משמעותית לדבריו בחקירות הראשונות. נראה כי טענה זו נטענה לשם המעטת חלקו של המערער ובכדי למזער את האפשרות שבית המשפט יראה בכך מניע לביצוע העבירה. על כן, בצדק נדחתה טענה זו על ידי בית המשפט. 17. אכן, היה מאבק פיסי בין השניים. המערער, בכל הודאותיו, מתאר דחיפות וסטירות הדדיות. אך, כאמור, לא היה זה מאבק שניטרל את יכולת ההחלטה של המערער. המאבק גם לא היה בעוצמה פיסית משמעותית. בהודאה הראשונה מתאר המערער כי "התחילו דחיפות" (ת/46 עמ' 28); ובשחזור הוא ממשיך ומתאר דחיפות וסטירות: "פה אירע דחיפות בינינו, התחיל ויכוח ביני ובין מוצי [המנוח], והתחילו דחיפות והוא לא הסכים למה שביקשתי, ואני לא הסכמתי כאילו למה שהוא ביקש, התחלנו דחיפות, דחיפות, ובשיא טפשותי הרמתי את המקל ונתתי לו מכה." (ת/49 עמ' 5). התיאור הזה חוזר על עצמו, בקווים דומים, גם בהודאות הבאות של המערער. המערער מתאר בעיקר דחיפות ולפיתות אך לא מאבק פיסי אלים. ככל שמתקדמת חקירתו של המערער, ובמיוחד לאחר שנועץ בעורך דין, בהודאה שנמסרה כשבועיים וחצי לאחר מעצרו, תיאור המאבק מתעצם והמערער מנסה להציג את המנוח כמי שהגיע לביתו "בצורה יותר תקיפה" (ת/4, עמ' 2). כמו כן, רק בהודעה מאוחרת זו מספר המערער לראשונה סיפור לפיו המנוח שלח אנשים שאיימו עליו בטלפון, שאם לא ישיב למנוח את כספו הם יהרגו אותו. השילוב של העצמת סיפור המאבק והצגת הסיפור על האיום הקודם והאיומים שהשמיע המנוח במהלך המאבק, מחזקים את התחושה שהתוספות המאוחרות של המערער נועדו להמעיט מחלקו ומתיאור כוונתו לחסל את המנוח. לכאורה, אילו המנוח איים על המערער כחודשיים לפני האירוע, ניתן היה לצפות מהמערער שיזכיר זאת מייד בתחילת החקירה, כשם שהזכיר את האיומים שקיבל מהגורמים בשוק האפור. משלא עשה כן, יש יסוד מוצק לקביעתו של בית המשפט קמא, שלא האיום הפיסי ולא המאבק הם שהיוו גורם מכריע בפעולתו האלימה של המערער, כי אם החלטתו הברורה והמושכלת להמית את המנוח. התיאור המינורי של המאבק, כפי שנזכר בחקירות הראשונות של המערער, הולם את הראיות החיצוניות שהוגשו לבית המשפט ובמיוחד את הממצאים הרפואיים מבדיקות המערער בבית החולים ובמסגרת המעצר. כפי שציין בית המשפט קמא, חוות הדעת הרפואיות ועדותו של ד"ר קוגל אינם מותירים כל ספק כי התקיים מאבק בין השניים, אך בעוצמה נמוכה בהרבה מזו שנטענה על ידי המערער בחקירתו האחרונה ובעדותו בבית המשפט. ד"ר קוגל, המומחה שבדק את המערער, ציין כי החבלות שנמצאו על גופו של המערער הן מועטות וקלות יחסית, וניכר כי נגרמו על ידי כפות ידיים פשוטות או מאוגרפות וציפורניים. יתירה מזו, ד"ר קוגל אף ציין בעדותו כי ייתכן שחלק מן החבלות לא נגרמו כלל ממאבק, אלא ייתכן שנגרמו לאחר שהמערער נשען על משהו או נתקל בחפץ כלשהו. ד"ר קוגל לא זיהה בבדיקה דימומים משמעותיים או חבלות קשות, ולכן, ציין כי הוא "מצפה ממאבק של 10 דקות תוך שמתארים גלגול על הרצפה ומכות וחבטות ואגרופים שיהיו מעט יותר ממצאים על פני גופו של הנבדק, דבר שלא היה בבדיקה הזאת" (עמ' 105 לפרוטוקול). ממצאים אלה תואמים גם את הבדיקות הרפואיות שנערכו למערער עם הגעתו לחדר המיון מייד לאחר האירוע. בסיום הבדיקה נכתב כי מצבו הכללי של המערער טוב; לא נתגלתה רגישות בבטן או בצלעות; אין סימני גירוי וללא חבורות (ת/47). גם בבדיקה שנערכה למערער כשבוע לאחר מכן, בעקבות תלונותיו אודות כאבים באשכים, ציין הרופא שבדק את המערער כי התגלתה "רגישות קלה במימוש", אך לא נזק מעבר לכך. ממצאים אלה מוכיחים כי המאבק היה בעוצמה פחותה בהרבה מזו שתיאר המערער, ובודאי שלא בעוצמה אשר הצדיקה תגובה חריפה כל כך. בהחלט ייתכן, כפי שטענה באת-כוח המדינה, כי החבלות שהתגלו על גופו של המערער לא נגרמו מן המאבק, אלא משלל הפעולות שביצע המערער לאחר נפילת המנוח והעלאתו למכונית. 18. במיוחד שופכת אור על מהלך האירועים ומחזקת מסקנות אלה עדותה של זהבה - בהתחשב בכך שזהבה הייתה עדת ראייה ישירה להכאת המנוח על ידי המערער. קריאת עדותה של זהבה אינה מותירה כל ספק כי אף אם התקיים מאבק בין השניים, הרי ידו של המערער הייתה על העליונה. זהבה העידה כי חמש דקות בלבד לאחר שהמנוח הגיע לבית, היא החלה לשמוע צעקות - אולם, זהבה סיפרה כי לא היו אלה צעקות של ויכוח, כי אם זעקות לעזרה (עמ' 89 לפרוטוקול). היא יצאה החוצה והציצה לכיוון המחסן, שם ראתה מישהו רכון ומעליו מישהו אחר מכה אותו באלה. המוכה צעק לעזרה וקרא בשמו של המערער "ג'קי ג'קי" (עמ' 80 לפרוטוקול). זהבה, שנבהלה מן המראה ניסתה להעיר את בנו של המערער ומשזה לא התעורר התקשרה לאישתו של המערער. היא סיפרה בעדותה כי בעודה משוחחת עם אשת המערער "נהייתה דממה פתאום" (עמ' 82 לפרוטוקול). זהבה, שחשה כי משהו נורא קרה, ניסתה להתקשר למשטרה, אולם, היא לא הספיקה להזעיק את השוטרים, שכן בזמן שחייגה למשטרה, ראתה את המערער, שהורה לה לא להיכנס למחסן ולהישאר במקומה (עמ' 84 לפרוטוקול). עוד העידה זהבה כי המערער ביקש לדעת אם הספיקה לדבר עם מישהו, והיא אמרה לו שלא. מעדותה של זהבה ניתן להסיק כי היא שמעה את החלק המשמעותי ביותר של המאבק, ואז יצאה החוצה להסתכל וראתה את המערער מכה את המנוח כשהאחרון רכון על ברכיו. אילו היה המאבק בעוצמה אותה תיאר המערער בבית המשפט, יש להניח כי זהבה הייתה שומעת את הצעקות בשלב מוקדם יותר. יתירה מזו, ניסיונו של המערער להרחיק את זהבה מזירת האירוע ורצונו לוודא שהיא לא הספיקה לומר לאיש את שראתה מלמד על ניסיונו, מייד לאחר נפילת המנוח, לטשטש את הראיות נגדו ולהמשיך את וידוא ההריגה רחוק מזירת האירוע. מן התיאור הנורא שמסרה זהבה בעדותה ניתן לדמיין את הסיטואציה המחרידה בה המנוח היה רכון על ברכיו והתחנן על נפשו שעה שהמערער המשיך להכות בראשו. אף אם הייתה מטרת ההכאה להוציא מידיו את השיק הגנוב - ואף אם היינו מקבלים את גרסת המערער בדבר המאבק - די היה במכה הראשונה כדי לנטרל את המנוח. למרות זאת, המערער המשיך להכות בראשו של המנוח, מכות בעוצמה חזקה כל כך, עד אשר גרמו לשברים רבים בגולגולת ולמותו של המנוח, זמן קצר לאחר מכן. די בתיאור זה כדי להקים את חזקת הכוונה. המערער עשה שימוש באלה כבדה מעץ מלא, אשר אין חולק כי היא כלי רצחני. הוא בחר להכות בראשו של המנוח, שהוא איזור רגיש ומסוכן ביותר, בנסיבות בהן התוצאה הסופית היא ברורה וצפויה. הוא גרם למנוח לשברים בגולגולת ולנזקים קשים, כפי שניתן היה להיווכח מעיון בדו"ח הפתולוגי ובתמונות שצורפו לו. הנימוקים והראיות שהובאו על ידי המערער לא עוררו כל ספק בחזקה זו ולא סתרו אותה. טענתו כי המאבק הפיסי הוביל אותו לביצוע המעשים, אינה יכולה להתקבל נוכח הראיות החיצוניות המצביעות, מעל לכל ספק סביר, כי לא היה זה מאבק שהצדיק תגובה רצחנית שאינה עומדת בפרופורציה לתיאוריו של המערער בעצמו או לחוות הדעת הרפואיות בדבר מצבו הגופני. בנסיבות אלה, אין אלא להסיק כי המערער החליט החלטה קרה ומושכלת להמית את המנוח, שאיים להסגירו. חשוב לציין כי העובדה שההחלטה להמית התקבלה במהלך הויכוח בין הצדדים אין בה כדי לגרוע מהמסקנה שההחלטה להרוג נתקבלה עקב מניע שהיה למערער, ובהיעדר קינטור מן הסוג שהמשפט מכיר בו. היינו, החלטה להשיג מטרה באמצעות חיסולו של המנוח. הלכה ידועה ומושרשת היא כי כוונת הקטילה, כמו גם מעשי ההכנה שנלווים לה, יכולים להתגבש בסמוך למעשה ההמתה, ולא מימד הזמן שקדם לאירוע הוא המכריע בשאלת התגבשות הכוונה; ויסודות הכוונה תחילה אף יכולים להשתלב אלו באלו (ראו: ע"פ 663/78 שמידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (1) 63, 72; יחזקאל, לעיל, עמ' 714, שניר, לעיל, פסקה 5 לפסק הדין). מעשי המערער לאחר התמוטטות המנוח 19. בית המשפט קמא הקדיש חלק משמעותי מהכרעת הדין לניתוח מעשי המערער לאחר התמוטטות המנוח, כנסיבות המלמדות על כוונתו המקורית להביא למותו של המנוח. ואכן, בית משפט זה עמד בעבר על כך שפעמים התנהגותו של מבצע העבירה לאחר המעשה יכולה לזרות אור על מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה. עם זאת, בעניין סויסה הנזכר לעיל התרענו כי "כאשר מבקשים אנו להסיק מסקנה מתגובות שלאחר מעשה עלינו להיות זהירים ביותר בבחינת השאלה אם יש בה כדי להעיד באופן מהימן על המצב הנפשי שקדם לארוע" (שם, עמ' 815). תוך נקיטת זהירות מתחייבת זו, סבורים אנו, לאחר בחינת הראיות, העדויות והודאות המערער, כי יש בהתנהגות המערער לאחר המעשה כדי ללמד, בדיעבד, על כוונתו המקורית. אף כי ייתכן שהמערער פעל בעקבות הבהלה שאחזה בו, כפי שציין בא-כוחו, הרי מבוססת היטב מסקנתו של בית המשפט קמא, כי העובדה שהמערער לא ניסה לטפל במנוח, או אף לזעוק לעזרה, יש בה, בנסיבות העניין, כדי ללמד בדיעבד על כוונתו להמיתו. בא-כוח המערער הפנה אותנו לאמירות שונות שמסר המערער בחקירותיו, מהן משתמע כביכול כי המערער ניסה לבחון האם המנוח חי או מת, וכי בשלב בו העלה המערער את המנוח למכונית, הוא ידע שהמנוח כבר מת, ולכן, אין לטעון כי פעולותיו המאוחרות נעשו להבטחת מותו של המנוח. בית המשפט קמא דחה טענה זו, ואנו מצטרפים למסקנתו. בהודאתו הראשונה של המערער, ציין הוא באופן מפורש שלא היה בטוח שהמנוח מת, אף בשלב שהוא נכנס הביתה להביא את הנשק. המערער נשאל על ידי החוקרים מה עשה אחרי שראה אותו נופל ו"איך הוא מת? איך ידעת?" בתשובה, המערער עונה: "אני לא יודע אם הוא מת...לא יודע כשעזבתי את האוטו [בחורשה] אני חושב שהוא עוד היה חי" (ת/46, עמ' 30). אמירות דומות חוזרות על עצמן גם בהודאות המאוחרות. כך, למשל, בחקירה שלאחר השחזור המערער טוען שהמנוח נפל: "ראיתי אותו עם העיניים פתוחות והוא היה עוד נושם" (ת/14 עמ' 4), או שהוא חשב, לכל היותר, שהמנוח מת או איבד את ההכרה (ת/49, עמ' 13, 19). רק בחקירה האחרונה (ת/4) טען המערער כי הוא ניסה להזיז את המנוח ולבדוק אם הוא מגיב (שם, עמ' 5) וכי כשהעלה אותו לאוטו היה בטוח שהוא מת (שם, עמ' 15). העלאת טענה זו בחקירה האחרונה בלבד מצטרפת למסקנה הכללית לגבי חקירה זו, קרי, הניסיון למזער את חלקו של המערער ולהציגו כמי שפועל מתוך הגנה עצמית. אמרות אלה עומדות בניגוד לאמרותיו הספונטניות בחקירות הראשונות, שיש בהן כדי לזרות אור על תחושותיו הראשוניות ביותר ועל התגבשותה של הכוונה להמית את המנוח. כשמשלבים את הודאותיו של המערער ועדותה של זהבה, עולה כי במשך דקות ארוכות לאחר שהמנוח התמוטט ונפל המערער לא ניסה להושיט לו כל עזרה. נהפוך הוא. שלל פעולותיו לאחר הכאת המנוח מלמדת על קור רוחו ורצונו לטשטש את הראיות ולוודא את מותו של המנוח. המערער אסף את הכסף ופנקסי השיקים שנפלו מכיסיו של המנוח; חזר לבית ונטל את נשקו של בנו; דרך את הנשק ופלט יריה לאוויר; החביא את הנשק בפרדס; שב לזירת האירוע ונטל את מכוניתו של המנוח; גרר את המנוח אל המכונית; נסע לחלקת יער; נטש את המכונית הבוערת והמציא את סיפור המרדף אחר המחבלים. בכל הפעולות האלה, אין כדי להותיר ספק, ולו קל שבקלים, שהמערער לא פעל מתוך בהלה גרידא, אלא מתוך תכנון ורצון להבטיח את מותו של המנוח ולהעלים את הראיות המפלילות הקושרות אותו למעשה הרצחני. בולטת במיוחד בהקשר זה הצתת מכוניתו של המנוח, כשגופת המנוח בתוכה. בית המשפט קמא קיבל את עדותו של העד המומחה להצתות מטעם התביעה, אשר העיד כי על אף שלא נמצאו במכונית עקבות של חומר מאיץ בעירה, האופן בו נשרפה המכונית והנזק הקשה שנגרם לה מעידים על שימוש בחומר כזה. הממצאים שקבע בית המשפט קמא בעניין זה מבוססים על העדות וחוות הדעת של העד המומחה. יצוין עם זאת, כי אף אם היינו מקבלים את טענת המערער ולפיה נגרמה ההצתה כתוצאה מזריקת הסיגריה על מסמכי נייר שהיו במכונית, אין בכך כדי להפחית מן הכוונה הנלמדת מהמעשה. זאת במיוחד נוכח העובדה שאין המערער מכחיש בהודאותיו כי התכוון לגרום לשריפת המכונית. בהודאותיו הראשונות של המערער הוא מעיד כי ראה עשן עולה מן המכונית, ובכל זאת, הוא המשיך ללכת ולא ביקש להפסיק את מקור העשן (ת/46, עמ' 30). חוקרי המשטרה שאלו את המערער מדוע הניח את הסיגריה והוא השיב: "אני לא יודע למה, שידלק האוטו, זה...משהו שעשיתי מיכני אתה מבין? זה לא משהו ש...לא יודע להסביר" ובהמשך המערער נשאל אם הבחין שהאוטו עולה באש, והוא משיב: "לא, יצא עשן ואני הלכתי לא הסתכלתי, נשרף לא נשרף, לא הסתכלתי, המשכתי ללכת וזהו." (ת/ 49 עמ' 19). מעשיו אלה של המערער הם ההוכחה המשמעותית ביותר לרצון לוודא את מותו של המנוח. בהתחשב בכך שהמערער לא וידא קודם לכן האם המנוח חי או מת, וביודעו שהמכונית עולה באש והוא בכל זאת בחר להמשיך ללכת ולא להסתכל חזרה, אין אלא להסיק כי ביקש בכך להבטיח את מותו של המנוח. בא-כוח המערער טען כי לכאורה, אילו רצה המערער במותו של המנוח, יכול היה להמשיך להכותו עד מותו. אולם, כפי שציינה באת-כוח המשיבה, בשלב שבו נפל המנוח והתמוטט, ראה המערער את העוזרת זהבה וזיהה שכנים שהחלו להתאסף במקום. לכן, גם אילו רצה לוודא את מותו של המנוח בזירת האירוע, לא יכול היה לעשות כן, מאחר שחשש שהשכנים יראו אותו מבצע את המעשה; וכפי שהוא עצמו העיד, בשלב זה הוא חשב שעדיף יהיה להזיז במהרה את המנוח מן המקום, בטרם תגיע משטרה לאיזור (ת/49 עמ' 22). 20. מעשיו של המערער הקימו נגדו את חזקת הכוונה אשר לא נסתרה על ידו ולא הובאו ראיות שיש בכוחן לעורר ספק ביחס אליה. אשר על כן, משנדחתה טענתו המרכזית של המערער לפיה תגובתו נבעה מעוצמת המאבק ומהצורך להשתחרר מלפיתתו של המנוח, לא נותר לנו אלא לקבוע כי המערער המית את המנוח בכוונה תחילה, כמשמעותה בעבירת הרצח. אכן, ניכר כי המערער נכנס ל"סחרור" שנבע ממצבו הכלכלי ומן החשש מהגורמים בשוק האפור, שאיימו על חיי ילדיו בעבר. כפי שציין בית המשפט קמא, יש ואירועים כאלה מביאים אדם לביצוע מעשים קשים שאין בהם כל היגיון. במיוחד כך, שעה שקורבנו של המערער היה אחד מחבריו הטובים, אם לא הטוב שבהם. ואולם, אין בכך כדי להפחית מעוצמתן של הראיות, המצביעות על כך שבאותן דקות אומללות גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המנוח, ובלבד שהדבר יועיל להמשך מאבק ההישרדות היומיומי שלו. אשר על כן, נוכח מכלול חומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט קמא, אשר מבסס את הרשעתו של המערער למעלה מכל ספק, הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט (בדימ.) י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ.) השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ב' בתמוז התשס"ג (2.7.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט (בדימ.) ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01002280_N07.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il