עדנאן מאדי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2274/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2274/12 ע"פ 1961/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערערים בע"פ 2274/12: 1. עדנאן אבו מאדי 2. עמאד אבו מאדי המערער בע"פ 1961/12: מוחמד אבו מאדי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 31.1.2012, בת"פ 38617-02-11, שניתן על-ידי כב' השופט י' שפסר תאריך הישיבה: ד' באדר התשע"ג (14.2.2013) בשם המערערים בע"פ 2274/12: עו"ד יוסי זילברברג בשם המערער בע"פ 1961/12: עו"ד משה מרוז, עו"ד איתי כהן בשם המשיבה: עו"ד סיגל בלום פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על חומרת העונש אשר נגזר, בבית משפט המחוזי בבאר שבע, על שלושה אחים, עדנאן אבו מאדי (להלן: המערער 1), עמאד אבו מאדי (להלן: המערער 2) ומוחמד אבו מאדי (להלן: המערער 3), בת"פ 38617-02-11, ביום 31.1.2012, על-ידי כב' השופט י' שפסר. המערערים הורשעו, על-פי הודאתם, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 2. בגזר הדין, אשר ניתן, כאמור, ביום 31.1.2012, הושתו על המערער 1 (שהיה הנאשם 1 בכתב האישום המתוקן), תשע (9) שנות מאסר מהן שמונה (8) שנים לריצוי בפועל, מיום מעצרו 23.1.2011, והיתרה על-תנאי, שלא יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, כל עבירה מסוג פשע. המערער חוייב בפיצויים בשיעור של 10,000 ₪ למשפחת המתלונן, ובנוסף הוא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 36 חודשים מתוכם 18 חודשי פסילה בפועל, ממועד שחרורו מהמאסר והיתרה על תנאי ל- 3 שנים. על המערער 2 (שהיה הנאשם 3 בכתב האישום המתוקן) גזר בית המשפט המחוזי שבע (7) שנות מאסר מתוכן שש (6) שנים לריצוי בפועל, מיום מעצרו 23.1.2011, והיתרה על תנאי ל- 3 שנים, מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירה מסוג פשע. גם המערער 2 חוייב בפיצויים למשפחת המתלונן בסכום של 10,000 ₪. המערער 3 (שהיה הנאשם 5 בכתב האישום המתוקן) נדון לחמש (5) שנות מאסר מתוכן ארבע (4) שנים לריצוי בפועל, מיום מעצרו 23.1.2011, והיתרה על-תנאי שלא יעבור, במשך 3 שנים ממועד שחרורו מהכלא, כל עבירה מסוג פשע. בנוסף, חוייב המערער 3 בתשלום פיצויים למשפחת המתלונן בסך 10,000 ₪. עובדות כתב האישום המתוקן 3. ביום 20.9.2010 בסמוך לשעה 21:30, המתינו המערער 1 וסלמאן אלמחדי (להלן: המנוח), שניהם נהגי משאיות, בתור להעמסת אשלג, לשם הובלתו ממפעלי ים המלח לאילת. במהלך ההמתנה להעמסה, עקף המערער 1 את הממתינים בתור ובהם גם את המנוח, והעמיד את משאיתו לפני משאית המנוח. כנטען בכתב האישום, כעס המנוח על המערער 1 וניגש אליו למשאית, ועד מהרה הוביל הוויכוח ביניהם לחילופי מהלומות עד שנהגים אחרים הפרידו ביניהם. לאחר שמשאיתו של המערער 1 הועמסה באשלג, הוא יצא מהמפעל בנסיעה לכיוון אילת. זמן מה לאחר מכן, יצא גם המנוח עם משאיתו לאותו כיוון. במהלך הנסיעה לאילת, התערב בסכסוך נהג משאית נוסף בשם פראג' אלעתייקה (להלן: פראג'), אשר פנה אל המערער 1 ואל המנוח באמצעות מכשיר הקשר, על מנת לשכנעם להיפגש בדרך ולערוך "סולחה" ביניהם. המנוח הסכים להצעה ועצר את משאיתו ב"פונדק כושי" כמאה ק"מ צפונית לאילת, והמתין ביחד עם פראג' למערער 1. גם המערער 1 הביע את הסכמתו להיפגש עם המנוח, אך טען כי הוא מתעכב בצומת עין יהב, וביקש כי השניים ימתינו לו. מכתב האישום עולה, כי המערער 1 לא השלים עם העלבון שכביכול נגרם לו והוא התקשר לבני משפחתו "וסיפר להם על מעשיו של המנוח". למשמע הדברים הללו, החלו בני משפחה רבים להגיע למקום מפגש שנקבע באיזור דימונה. באותו מפגש, החליטו בני המשפחה "בתיאום עם [המערער 1]" כי צעירים מבני המשפחה ובהם המערערים 2 ו- 3 וכן הנאשמים 2 ו- 4 בכתב האישום המתוקן, יסעו בשני כלי רכב ביחד עם המערער 1, על-מנת לעצור את משאיתו של המנוח. עוד נטען בכתב האישום, כי בני משפחה מסויימים, ובהם ראשיד מוחמד אבו מאדי ועיד שתיווי אבו מאדי, הנחו את הצעירים כי לאחר שיעצרו את משאיתו של המנוח עליהם לפגוע בו בידיו וברגליו "כנקמה על הפגיעה של המנוח [במערער 1]". החבורה יצאה בנסיעה בשני כלי רכב לכיוון אילת, והצטרפה אל המערער 1 באזור קיבוץ יהל, שם הותיר המערער 1 את משאיתו ונכנס לאחד מכלי הרכב, בהם נסעה החבורה. 4. בכתב האישום נטען כי, במסגרת ההכנה לתקיפתו של המנוח, הצטיידו המערערים באלות ובאבנים כאשר אחד מאנשי החבורה, אחמד אבו מאדי (להלן: אחמד) "הביא עימו סכין שבריה גדולה". עוד נאמר בכתב האישום כי המערער 3 "היה מודע לכך שאחמד מחזיק בשבריה". בסמוך לשעת חצות, נואשו המנוח ופראג' מלהמתין לבואו של המערער 1 ויצאו לדרך לכיוון אילת, תוך נסיעה בכביש הערבה, כאשר פראג' מוביל והמנוח נוסע בעקבותיו. מספר קילומטרים דרומית ל"פונדק כושי" בקילומטר ה- 85 לפני אילת, הדביקו המערערים ובני משפחתם את המנוח ופראג'. רכב מסוג מאזדה שהיה נהוג בידי הנאשם 4 בכתב האישום, חסם את דרכה של משאיתו של פראג' "בהנחייתו של [המערער 1]". פראג' נאלץ לבלום את משאיתו וגם המנוח בלם בעקבותיו, על-מנת למנוע התנגשות במשאית שלפניו. או אז, חסם הרכב הנוסף מאחור את משאיתו של המנוח, כך ששתי המשאיות היו לכודות מלפנים ומאחור. בשלב זה, יצאו במהירות כל נוסעי כלי הרכב הפרטיים (למעט הנאשם 4 שנהג במאזדה), כאשר המערערים 2 ו- 3 נושאים עימם מקלות ואילו המערער 1 אוחז באבן גדולה ואחמד היה חמוש בשבריה. המערערים 2 ו- 3 רצו לעבר משאיתו של המנוח, והמערער 2 פתח את דלת הנוסע שבתא הנהג ואילו המערער 3 הצטרף אל יתר התוקפים, אשר הגיעו מצידה השני של המשאית ונעמדו "ליד דלת הנהג במשאית של המנוח". הנאשם 2 בכתב האישום, ניגש אל מאחורי תא הנהג של המשאית וניתק את חיבור בלמי האוויר במשאיתו של המנוח, על-מנת למנוע מהמנוח לזוז ממקומו. בשלב זה, הגיעו המערער 1 ואחמד אל דלת תא הנהג של המנוח, המערער 1 פתח את דלת המשאית "ויידה לעבר המנוח שישב במושב הנהג אבן גדולה, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום". המערער 1 לא שעה לתחנוניו של המנוח שלא יפגע בו, והוא, ביחד עם אחמד, משכו את המנוח מתוך תא הנהג אל מחוץ למשאית, כאשר, באותה העת, המערער 2 "נמצא מאחורי המנוח בתא הנהג". עם הוצאתו של המנוח אל מחוץ למשאית, החלה חבורת הפורעים לתקוף אותו, תוך שהם מכים אותו באבנים ובאלות בכל חלקי גופו, בכדי לגרום לו "חבלה חמורה, נכות או מום". במהלך תקיפתו של המנוח, פנה פראג' אל התוקפים והתחנן כי יניחו למנוח, אך ללא הועיל. בשלב מסויים, הצליח המנוח להשתחרר מאחיזת התוקפים והחל לרוץ לעבר המרחב הפתוח בשולי הכביש, אך חלק מהתוקפים, ובהם המערער 1 ואחמד, רדפו אחר המנוח והדביקו אותו כעבור זמן קצר "כשהם מיידים לעברו אבנים". הם המשיכו להכותו כדי לגרום לו לחבלה חמורה, ובשלב זה שלף אחמד את השבריה שהיתה ברשותו "ודקר את המנוח כשהוא דוחף את השבריה לבטנו". לאחר מעשה הדקירה נטל המערער 1 את השבריה מידי אחמד ושב עמה לרכב. 5. לאחר זאת, עלו התוקפים לכלי רכבם ונמלטו מהמקום צפונה, בכביש 40 דרך מצפה רמון לאזור "השיג", שם מתגוררת משפחת אבו מאדי בשבט אלעאעם. המנוח נותר בשטח כשהוא מוכה ומדמם ובסיועו של פראג' הוזעקו למקום צוותי מד"א וכוחות המשטרה. המנוח פונה לביה"ח "סורוקה" בבאר שבע והוא מת מפצעיו ביום 22.9.2010. מותו של המנוח נגרם בעקבות הדקירה בבטן שגרמה לפגיעה חמורה בכבד, בלבלב ובכלי דם ראשיים בבטן. כתוצאה מהתקיפה המיוחסת למערערים, נגרמו למנוח חבלות של ממש בדמות שטפי דם בגוו, בכתף ימין, בזרוע שמאל ובגפיים התחתונות. כאמור, המערערים הורשעו, בעקבות המתואר בכתב האישום, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, ואילו הנאשמים 2 ו- 4 בכתב האישום, הורשעו בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) ו- (2) לחוק העונשין. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית משפט קמא הגדיר בגזר דינו את השתלשלות העניינים "המחרידה ומעוררת החלחלה" כ"לינץ'" שנעשה במנוח. זאת, כאשר חבורה של פורעים החליטה לתקוף באופן חמור את המנוח "בשל עניין של מה בכך וללא שקיים כל איום על מי מהם". הפורעים נסעו, בצוותא חדא, מרחק רב ביותר, כאשר הם מצויידים בכלי תקיפה מגוונים ובכלל זה, אלות, אבנים, וסכין שבריה. התקיפה, שתוכננה היטב, כוונתה היתה לגרום לחבלה חמורה במנוח, אך היא הסתיימה באופן טראגי במותו. בית המשפט ציין כי הנסיבות החמורות של האירוע ממקמות את המקרה "במקום גבוה בקשת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה". בבואו לגזור את דינם של המערערים, ציין בית משפט קמא כי יש להבחין בינם לבין הנאשמים 2 ו- 3 ש"היו שותפים למעשה לגרימת החבלה בהיותם חלק מהקבוצה", אך הם לא הכו ולא פגעו פיזית במנוח עצמו. בין המערערים עצמם, נקבע כי המערער 1 עומד בראש מדרג החומרה והוא, לדידו של בית משפט קמא, "מעורב המפתח שבעטיו החל כל האירוע". הוא זה שביקש לנקום על הפגיעה שכביכול נגרמה לו והוא היה הרוח החיה והפעיל באירוע. עוד ציין בית משפט קמא, כי המערער 1 הוא זה ש"נטל את הסכין המגואלת בדם המנוח לידיו לאחר הדקירה שבוצעה בנוכחותו". המערערים 2 ו- 3, ביחד עם המערער 1, גרמו במו ידיהם לחבלות החמורות "בתקיפה פיזית של המנוח". לצד הקולא, זקף בית משפט קמא לזכותם של המערערים את הודאתם באשמה, שהביאה ל"חסכון משמעותי בזמן שיפוטי"; את העובדה כי נגזר, במסגרת הסדר טיעון, עונש קל יחסית על מעורב אחר בפרשה; את דבר היותם של המערערים נעדרי עבר פלילי; ואת העובדה כי הם מנהלים, בדרך כלל, אורח חיים נורמטיבי. לגבי המערער 1, ציין בית משפט קמא כי הוא נשוי ואב לשישה ילדים, כאשר אחד מילדיו נולד, שעה שהוא שהה במעצר. הוא עובד, במשך שנים רבות, כנהג סמיטריילר ותומך בהוריו המבוגרים והחולניים. המערער 2 הינו רווק כבן 24, אשר, קודם למעצרו, עבד בשני מקומות עבודה, מבלי שנשמעו לגביו תלונות כלשהן. לגבי המערער 3 הוגש תסקיר מבחן, ממנו עולה כי הוא סובל מבעיות נפשיות קשות. שירות המבחן התרשם כי מדובר בצעיר חסר בשלות, המתקשה בהפעלת שיקול דעת ואינו מקבל אחריות על החלטות ומעשים בחייו. המשבר שפקד אותו עם מעצרו, הביא לשלושה נסיונות אובדניים והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. לאחרונה, חלה הטבה במצבו, אך גם כיום הוא סובל ממצוקה נפשית ומוגדר כעציר בסיכון ונתון בתנאי השגחה גבוהים. 7. בשקלול כלל הנתונים לקולא ולחומרה, החליט בית משפט קמא ליצור מדרג בעונשיהם של המערערים, באופן שהמערער 1 נדון ל- 8 שנות מאסר בפועל; המערער 2 נדון ל- 6 שנות מאסר לריצוי בפועל; ואילו עונשו של המערער 3 נקבע לכדי 4 שנות מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר הדין הם כמפורט בפסקה 2 לעיל. להשלמת התמונה, יצויין כי הנאשמים 2 ו- 4 נדונו ל- 4 שנות מאסר מהן 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, ואף הם חוייבו בפיצויים למשפחת המנוח בסכום של 10,000 ₪. הנאשם 4 גם נדון לפסילת רשיון נהיגה למשך 36 חודשים, שמחציתם בפועל ומחציתם על תנאי. ערעורם של המערערים 1 ו- 2 (ע"פ 2274/12) 8. עו"ד יוסי זילברברג, בא כוחם של המערערים 1 ו- 2, הבהיר בהודעת הערעור כי בכתב האישום המקורי יוחסו למערערים עבירות של הריגה, החזקת סכין, קשירת קשר לפשע, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בצוותא שגרמה לחבלה של ממש. בכתב האישום המתוקן, אשר הוגש במסגרת הסדר טיעון, נותרה עבירה אחת ויחידה, והיא חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. עוד נטען, כי במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי חלקו של המערער 2 חמור פחות משל המערערים 1 ו- 3, ולעניין זה הפנה עו"ד זילברברג לדברי התובעת בערכאה קמא "אני אציין שלפי הסדר הטיעון ביננו אין הסכמה לעונש, אולם כן הוסכם שחלקו של [המערער 2] הוא פחות חמור [מהמערערים 1 ו- 3]" (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 6-5). כמו כן, הפנה עו"ד זילברברג לדברי התובעת בעמ' 18 לפרוטוקול, ש' 25-23, מהם הוא מסיק כי התובעת התייחסה לחלקם של המערערים 1 ו- 3 "כשווים בחומרתם". בקטע הרלבנטי, נאמר על-ידי התובעת "אנו מבקשים מבית המשפט להשית על [המערערים] עונש מאסר ממושך שמתקרב לעונש המקסימום של העבירה, כשעונשו של [המערער 2] יהיה נמוך מעט משל [המערערים 1 ו- 3]". כאמור, נטען על-ידי עו"ד זילברברג, בהסתמך על קטע זה, כי התביעה הסכימה כי עונשם של המערערים 1 ו- 3 צריך להיות זהה, או לפחות קרוב במידתו. המערערים 1 ו- 2 טוענים, כי בית משפט קמא לא כיבד את ההסכם שנקשר בין הצדדים, שעה שגזר על המערער 2 עונש חמור יותר מזה של המערער 3, ואילו עונשו של המערער 1 הוא כפול במשכו מעונשו של המערער 3. עוד נטען, כי מדובר בעונשים כבדים ובלתי מידתיים, מבלי שהיתה התייחסות לתיקון כתב האישום אשר הביא לשינוי דרסטי לקולא מבחינתם של המערערים. המערערים 1 ו- 2 מוסיפים וטוענים, כי בהודאתם באשמה נחסך זמן שיפוטי יקר, כאשר בכתב האישום הופיעו מעל 45 עדי תביעה. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא התחשב בלקיחת האחריות על-ידי המערערים ולא נתן משקל מספיק לנסיבותיהם האישיות. המערערים טוענים בנוסף, כי העונש שהושת עליהם חמור בהרבה מעונשם של מעורבים אחרים בפרשה, אשר חלקם זכה להקלה משמעותית בעונש וחלקם אף לא הועמד לדין. על יסוד האמור, מבקשים המערערים 1 ו- 2 להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ולהפחית בעונשם "באופן משמעותי". ערעורו של המערער 3 (ע"פ 1961/12) 9. בא כוחו של המערער 3, עו"ד משה מרוז, טען כי בית משפט קמא שם לנגד עיניו "בעיקר את חומרת העבירה", מבלי שנתן משקל ראוי לגילו הצעיר של המערער 3, להיותו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, ולנסיבותיו האישיות הקשות. עו"ד מרוז הצביע על ההתדרדרות שחלה במצבו הנפשי של המערער 3, אשר גררה נסיונות אובדניים והביאה לאשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי. עוד נטען, כי המערער 3 הוא זה שסלל את הדרך להגשת כתבי אישום נגד יתר המעורבים בפרשה, משום שהיה הראשון שהודה במיוחס לו בחקירתו במשטרה והפליל אחרים. בעשותו כן, לא ביקש המערער 3 הבטחה לחסינות מפני העמדה לדין, ולא הובטחה לו כל הקלה בעונש. המערער 3 הוא איש משפחה, המטופל בילדים קטנים. בא כוח המערער טען בנוסף, כי במקרים חמורים יותר, כאשר אף נעשה שימוש בסכין, נגזרו עונשים קלים יותר על עבריינים בעלי פוטנציאל שיקום, כמו המערער 3. עו"ד מרוז טען, אף הוא, לסטייה מכלל אחידות הענישה ביחס לנאשמים אחרים בפרשה, אשר נדונו על הצד המקל או כלל לא הועמדו לדין. לאור האמור, התבקשנו להפחית, באורח משמעותי, בעונשו של המערער 3. תסקיר מבחן בעניינו של המערער 3 10. לקראת הדיון בערעור, ביקשנו משירות המבחן להמציא לנו תסקיר מעודכן בעניינו של המערער 3. מהתסקיר עולה כי מדובר בצעיר כבן 24, נשוי ואב לשתי פעוטות. הוא נעדר עבר פלילי, ונמצא כי יכולתו הקוגניטיבית בינונית ואישיותו בלתי בשלה. המערער 3 נקט בעמדה מטשטשת לגבי המעשים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, והוא מייחס את מעורבותו באירוע לחובה שראה לנגד עיניו לעמוד לצידו של בן משפחתו בעת צרה. עם זאת, התרשם שירות המבחן כי המערער 3 מבין את חומרת מעשיו ומביע צער על התוצאות הקשות של האירוע. כיום, לאחר שהוא אינו נתון עוד בהשגחה, בעקבות משבר שחווה עם מות אביו, מצוי המערער 3 באגף נקי מסמים "ולומד חינוך". אין למערער 3 עבירות משמעת והוא משולב בקבוצה טיפולית של "שליטה בכעסים". אין בתסקיר המבחן המלצה טיפולית נוספת או התייחסות לשאלת עונשו של המערער 3. תמצית טיעוני המשיבה בתגובה לערעורים 11. עו"ד סיגל בלום, באת כוח המשיבה, טענה כי התביעה ביקשה לגזור על המערערים כולם, עונש המתקרב לעונש המירבי הקבוע בצד העבירה – 20 שנות מאסר. אשר למערער 1, נטען כי הוא היה יוזם האירוע ועונשו צריך להיות החמור ביותר. בהתייחס למערער 3, סברה התביעה בבית משפט קמא כי הוא צריך להיות השני במדרג החומרה, ולאחריו במדרג זה צריך להופיע המערער 2. עו"ד בלום הוסיפה וטענה כי בית משפט קמא לא קיבל את הדירוג שהוצע על-ידי התביעה, ולגישתה "נוצר חוסר איזון כי בית המשפט נתן משקל גבוה לנסיבות האישיות של [המערער 3]". בכך אין, לגישת המשיבה, כדי להביא להקלה בעונשו של המערער 2, שאינו בעל נסיבות אישיות קשות, כמו המערער 3. עוד נטען, כי המשיבה החליטה שלא לערער על קולת עונשו של המערער 3, אך אין בכך כדי לשמש עילה להפחתת עונשם של יתר המערערים. אשר למעורבים אחרים בפרשה, נטען כי נאשם בשם שתיווי אבו מאדי נדון ל- 14 חודשי מאסר לאחר שהורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, וזאת בשל קשיים ראייתיים בהם נתקלה התביעה. בהודעה משלימה, לגבי מעורבים נוספים, נמסר לנו כי ראשיד אבו מאדי, אשר הנחה, ביחד עם אחרים, את הצעירים לנסוע לכיוון המנוח, לא הועמד לדין "בשל העדר ראיות מספיקות". מעורב נוסף, בשם עאמר אבו מאדי, נשפט ל- 24 חודשי מאסר וזאת בשל "חלקו המינורי באירוע" (ת"פ 36643-05-12). הדוקר, אחמד, וכן אדם בשם עיד אבו מאדי, הוכרזו כעבריינים נמלטים והם טרם נעצרו, למרות מאמצים שנעשו מטעם משטרת ישראל לאתרם (צורפו דו"חות פעולה). לאור האמור, מבקשת המשיבה לדחות את ערעורי המערערים כולם. דיון והכרעה 12. בית משפט קמא הגדיר את מעשיהם של המערערים ושל חבריהם כמעשי "לינץ'" שנעשו במנוח, ואכן נראה כי מדובר בהגדרה קולעת. המדובר בפעולה אלימה ואכזרית של מספר רב של פורעים, התוקפים אדם בודד וחסר ישע, שכל חטאו נעוץ בטענה כי הוא פגע בכבודו של אחד מבני משפחתם. בצדק קבע בית משפט קמא כי מדובר בהשתלשלות עניינים "מחרידה ומעוררת חלחלה", שעה שמתקבצת חבורה גדולה של פורעים, המחליטה לקחת את החוק לידיה, ולתקוף את המנוח באופן אכזרי וחסר כל חמלה. החבורה נסעה מרחק רב, על-מנת לחסום את דרכו של המנוח, כשהיא מצויידת בנשק קר, אלות ואבנים ואחד מהתוקפים נושא עימו שבריה. אין מחלוקת, כי החבורה תכננה לגרום למנוח, נכות, מום או חבלה חמורה, אך בסופו הטראגי של האירוע, מצא המנוח את מותו, עקב נעיצת השבריה בחזהו על-ידי אחד הפורעים, אחמד אבו מאדי. כזכור, וחשוב לחזור ולציין זאת, אין מיוחסת למערערים אחריות למותו של המנוח, אך כתוצאה ממעשי התקיפה שלהם ושל חבריהם נגרמו למנוח חבלות של ממש בדמות שטפי דם בגוו, בכתף ימין, בזרוע שמאל ובגפיים התחתונות. 13. הדיון בערעוריהם של המערערים ייעשה בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון תבחן השאלה האם העונש שנגזר עליהם, כשהוא עומד לעצמו, מצדיק את התערבותנו, בשל סטייתו מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות. לעניין זה, יש לחזור ולהזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות, או כאשר ערכאה זו נכשלה בטעות מהותית, בבואה לגזור את דינו של הנאשם (ראו, לעניין זה, ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 7486/07 בר ששת נ' מדינת ישראל (19.3.2009); ע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל (5.9.2011); ע"פ 5024/12 מסעאד נ' מדינת ישראל (30.10.2012)). בשלב השני, תידון השאלה האם יש בעונשם של המערערים משום סטייה מכלל אחידות הענישה, הן בינם לבין עצמם והן ביחס למעורבים אחרים בפרשה. כמו כן, תבחן הטענה, כי מדובר בחריגה מהסדר טיעון שהתגבש בין הצדדים, ככל שהדבר נוגע למערערים 1 ו- 2. 14. העונש הקבוע בצד העבירה, שעניינה חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, הינו 20 שנות מאסר, אך כמו בכל עבירה אחרת, ניתן למצוא בפסיקה קשת רחבה של עונשים, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הקונקרטי. באי כוח המערערים הפנו אותנו לפסיקה מקלה יחסית, ונראה כי מדובר, בעיקרו של דבר, בערעורים מטעם ההגנה, אשר נדחו (פרט לאחד) על-ידי בית משפט זה, ולפיכך אין הם מהווים אסמכתא לרמת הענישה הראויה. דומה, כי בשנים האחרונות, על רקע העלייה המתמדת בגילויי האלימות, המלווה לעיתים בשימוש בנשק קר, קיימת מגמה ברורה של החמרה ברמת הענישה, תוך מתן משקל בכורה לשיקולי הגמול וההתרעה. כפי שנקבע בע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל (13.4.2010): "... קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פיתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשתה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (שם, בפסקה 45, וראו גם, ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (10.11.2009); ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.2008)). על תופעת האלימות, שבמסגרתה נעשה שימוש בנשק קר כגון סכינים, אלות וכיוצא באלו כלי משחית, עמד בית משפט זה בבש"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' רייכמן (7.2.2005), בקובעו: "תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מלחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיות חברה אלימה, ותרומתו של בית המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות לנגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב" (וראו גם, ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011); ע"פ 8675/09 דיגנקוב נ' מדינת ישראל (12.1.2011); ע"פ 925/07 חדד נ' מדינת ישראל (18.6.2008), שבהם אושרו עונשי מאסר דו ספרתיים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כמו במקרה דנן). 15. ומכאן לעניינם של המערערים עצמם. בית משפט קמא גזר על המערער 1 עונש הכולל 8 שנות מאסר לריצוי בפועל. בית משפט קמא ראה במערער זה, בצדק, כרוח החיה והפעילה באירוע הקשה, והגדירו כ"מעורב מפתח". ואכן, המערער 1 היה בין היוזמים של שרשרת האלימות שננקטה נגד המנוח, בכך שדיווח לבני משפחתו על העלבון שנגרם לו, כביכול, מידיו של המנוח, והוא זה אשר עמד בסוד ההחלטה, לעצור את משאיתו של המנוח ולגרום לו לחבלות חמורות, כנקמה על מעשיו. נזכור, כי המערער 1 נקט בדרך של הונאה כלפי המנוח וחברו, בכך שהודיע להם על הסכמתו לפגוש את המנוח וליישב את הסכסוך ביניהם בדרכי שלום. בכך, גרם המערער 1 לעיכובו של המנוח, עד לשעת חצות ב"פונדק כושי", דבר שנתן שהות לאיסוף חבורת הפורעים וליציאה בכיוונו של המנוח. המערער 1 הגיע עם החבורה, כשהוא מצוייד באבן גדולה אותה השליך על המנוח, אשר ישב בתא הנהג של משאיתו, ולאחר מכן הצטרף אל יתר אנשי החבורה, אשר הפליאו את מכותיהם במנוח. הוא היה עד לנעיצת השבריה בחזהו של המנוח, והוא נטל אותה במו ידיו כשהיא מגואלת בדמו של המנוח, ונטש את המקום, ביחד עם בני החבורה, מבלי להושיט עזרה למנוח או להזעיק את גורמי הסיוע הרפואי. בית משפט קמא זקף לזכותו של המערער 1 את הודאתו באשמה, את עברו הנקי, את היותו אב לששה ילדים קטנים ואת תמיכתו בהוריו המבוגרים והחולניים. דומה, כי בית משפט קמא, שקל את כלל השיקולים הצריכים לעניין וערך איזון ראוי בין שיקולי החומרה הרבים הנעוצים במעשיו של המערער 1 לבין נסיבותיו האישיות ויתר השיקולים לקולא. בנסיבות אלה, אין ניתן לומר כי בית המשפט החמיר בעונשו של המערער 1 יתר על המידה, ואפשר כי ההפך הוא הנכון. אשר למערער 2, הוא נמנה על חבורת הפורעים, אשר דלקה אחר המנוח על-מנת לגרום לו לחבלה חמורה, כנקמה על הפגיעה בכבודו של המערער 1. המערער 2 היה מצוייד באלה, והוא זה אשר פתח את דלת הנוסע בתא הנהג של המנוח ונכנס פנימה. לאחר מכן, הוא הצטרף ליתר התוקפים, אשר הכו את המנוח באבנים ובאלות, בכל חלקי גופו, במטרה לגרום לו לנכות, מום או חבלה חמורה. בית משפט קמא ציין כי חלקו של המערער 2 באירוע הקשה, קטן במידה מסויימת מחלקו של המערער 1, אך הוא, כמו גם המערער 3, הוגדרו על-ידי בית משפט קמא כ"מעורבים עיקריים". המערער 2 הינו כבן 24, רווק, אשר עבד קודם למעצרו בשני מקומות עבודה. בית משפט קמא זקף לזכותו את הודאתו באשמה ואת עברו הנקי, וגזר עליו, בין היתר, 6 שנות מאסר לריצוי בפועל. סבורני, כי אף כאן נעשה איזון ראוי בין כלל השיקולים לקולא ולחומרה, ומשאין מדובר בנסיבות אישיות יוצאות דופן המצדיקות הקלה בעונש, אין לראות בעונשו של המערער 2 משום סטייה מרמת הענישה המקובלת, ובודאי שאין מדובר בסטייה כה קיצונית, המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. המערער 3 נמנה, אף הוא, על חבורת הפורעים אשר תקפה באלות ובאבנים את המנוח, הבודד וחסר הישע. הוא עצמו היה חמוש באלה, והיה מודע לעובדה כי אחמד אבו מאדי נושא עימו שבריה. מעובדות כתב האישום עולה כי המערער 3 הכה בגבו של המנוח באלה, מספר פעמים, בעוד האחרים חובטים במנוח בכל חלקי גופו, באבנים ובאלות, בכדי לגרום לו לחבלה חמורה, נכות או מום. בית משפט קמא עיין בתסקיר מבחן בעניינו של המערער 3, טרם שגזר את דינו, ומצא כי מצבו הנפשי של מערער זה, בכי רע. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי וביצע מספר נסיונות אובדניים, עקב משבר נפשי קשה אליו הוא נקלע. בית משפט קמא נתן משקל נכבד לקולא לנסיבות אלה, וכן לעובדה כי הוא היה הראשון, אשר הודה במשטרה וגרם להפללתם של יתר המעורבים בפרשה. בשל הנסיבות האישיות המיוחדות, החליט בית משפט קמא להשית על המערער 3 עונש מאסר העומד על 4 שנים לריצוי בפועל. אין ספק, כי בית משפט קמא הלך כברת דרך ארוכה לקראת המערער 3 והקל בעונשו, במידה לא מועטה. לפיכך, אין כל בסיס להתערבותנו במידת העונש שהושת על המערער 3, ונוסיף, כי לו עמד בפנינו ערעור מטעם המשיבה, בעניינו של מערער זה, אפשר שהיינו אף שוקלים להחמיר בעונשו. 16. ומכאן נעבור לשלב השני, שבו תבחן השאלה, האם יש להקל בעונשם של המערערים בהתבסס על כלל אחידות הענישה. ברע"פ 4600/12 יאשייב נ' מדינת ישראל (13.6.2012) ציינתי כי "עקרון אחידות הענישה, הנגזר מעיקרון השוויון בפני החוק, מורה על החלת שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות, ובאותן נסיבות" (וראו גם, ע"פ 3117/12 ארביב נ' מדינת ישראל (6.9.2012)). כפי שנקבע בע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל (8.2.2012): "מטרתו של עקרון זה הינה להבטיח שוויונם של נאשמים בפני החוק ולמנוע שרירות בענישה. בענייננו ישנה חשיבות מוגברת לאחידות הענישה נוכח העובדה שמדובר בעבירות דומות שהן חלק מפרשה אחת..." (וראו גם, ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל (8.2.2012); ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (14.10.2012); רע"פ 5326/12 סיאם נ' מדינת ישראל (7.8.2012)). ואולם, עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל ומלאכת גזירת הדין אינה בגדר תרגיל מתמטי, וכפי שנאמר בע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל (28.3.2012): "עקרון אחידות הענישה איננו כלל הכרעה סופי ומוחלט, מן 'סרגל מכאני' שממנו אין לסטות... אין לבצע פעולת 'העתק-הדבק' מנאשם בתיק אחד לנאשם בתיק אחר רק בשל עקרון אחידות הענישה, שומה על בית המשפט לשקול היטב את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, על מנת לחתור לענישה ההולמת את העבירה על-פי אמות המידה המקובלות במשפטנו". ולא למותר הוא, להביא מדברי בית משפט זה בע"פ 10370/02 סויסה נ' מדינת ישראל (27.5.2003): "אין להשתית על עקרון אחידות הענישה את תורת הענישה כולה. כלל זה מהווה שיקול ענישה חשוב, אך לא בלעדי, בין מכלול השיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור המשולבים זה בזה". 17. ומן הכלל אל הפרט. טענתם המשותפת של כל המערערים, היא כי יש להחיל את כלל אחידות הענישה, ביחס לעונשים שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, ובפרט בשים לב לעובדה כי ישנם אחרים, ובכללם החשוד ברצח, אשר לא נתנו, עד כה, את הדין בגין מעשיהם. בנוסף, טוענים המערערים 1 ו- 2 כי יש להחיל עליהם את כלל אחידות הענישה בהתחשב בעונש שנגזר על המערער 3, ולנוכח עמדת התביעה בערכאה קמא, בנוגע לעונשם של מערערים אלה. נפתח תחילה בטיעוניו של עו"ד זילברברג בעניינם של המערערים 1 ו- 2. לטענתו של עו"ד זילברברג, התביעה ראתה את המערערים 1 ו- 3, כמי שעומדים באותו מדרג של חומרה, ואילו בעניינו של המערער 2 נאמר מפורשות, כי עונשו צריך להיות קל יותר מזה של המערער 3. בפועל, כך נטען, הושת על המערער 1 עונש מאסר כפול במשכו מזה שנגזר על המערער 3 ואילו המערער 2 נדון לעונש חמור מזה של המערער 3, בניגוד להסכמה העונשית שגובשה עם התביעה. בחינת עניינו של המערער 1, מעלה כי אין תימוכין לטענת הסנגור, לפיה הוסכם על התביעה כי עונשו יהיה שווה ברמתו לעונשו של המערער 3. עיון בפרוטוקול הערכאה קמא מלמד כי התביעה ראתה במערער זה, כדמות המפתח בפרשה, ועתרה להטלת עונש המתקרב לעונש המירבי הקבוע בצד העבירה. לפיכך, ובהתאם לעמדת התביעה, היתה הצדקה מלאה להשית על המערער 1 עונש חמור יותר מזה שהוטל על המערערים 2 ו- 3, ויש לדחות את טענות הסנגור, בהקשר זה. לעומת זאת, יש ממש בטענתו של עו"ד זילברברג, ככל שהדברים נוגעים למערער 2, לנוכח האמור בפרוטוקול מפי התובעת, כי "לפי הסדר הטיעון ביננו אין הסכמה לעונש אולם כן הוסכם שחלקו של [המערער 2] הוא פחות חמור [מהמערערים 1 ו- 3]" (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 6-5) . דברים דומים מופיעים גם בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 24. בית משפט קמא לא קיבל את עמדת התביעה באשר למדרג הענישה המוצע, ונתן משקל רב לנסיבותיו האישיות של המערער 3 ולמצבו הנפשי, שגרר אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי וביצוע מספר נסיונות אובדניים. ניתן לראות בעמדתו זו של בית משפט קמא משום יישום העקרונות שנקבעו בפסיקה, בנושא כלל אחידות הענישה, שכידוע אין לראותו כעקרון מכאני שאין בלתו. נראה, כי בית משפט קמא סבר, לנוכח מכלול השיקולים, כי יש להקל בעונשו של המערער 3, חרף עמדת התביעה, בשל נסיבותיו האישיות המיוחדות, ובכך אינני רואה מקום להתערב. עו"ד זילברברג טען בנוסף, כי מדובר בסטייה מהסדר טיעון שגובש עם התביעה, ממנו חרג בית משפט קמא, ללא הצדקה עניינית. הגם שאין דיון בעניין זה בגזר דינו של בית משפט קמא, עולה בבירור כי עמדו לנגד עיני בית המשפט נימוקים כבדי משקל, אשר הצדיקו סטייה מההסדר (אם היה כזה), וכידוע הוא כי "בית משפט אינו מחוייב לתנאיו של הסדר הטיעון אליו הגיעו הפרקליטות והנאשם" (בג"צ 3036/10 נגר נ' פרקליטות המדינה (מחוז תל אביב) (17.8.2006)). על השיקולים אשר ינחו את בית המשפט, בבואו לאשר או לדחות הסדר טיעון, ראו, בין היתר, ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577; ורע"פ 2806/05 דיין נ' מדינת ישראל (20.1.2005)). לסיכום, הנני סבור כי אין למצוא פגם בהחלטתו של בית משפט קמא ליתן משקל מוגבר לנסיבותיו האישיות ולמצבו הנפשי של המערער 3, ולהקל בעונשו, לעומת העונש שנקצב למערער 2. יצויין, כי לו אנו ישבנו בערכאה הדיונית, אפשר שהיינו מחמירים יותר בעונשו של המערער 3, אך מכאן ועד להקלה בגזר דינו של המערער 2, המרחק גדול עד למאד. לפיכך, יש לדחות את טיעוניו של עו"ד זילברברג, בהקשר זה. 18. ומכאן נעבור לטענות המשותפות לכל המערערים, באשר לגורלם של יתר המעורבים בפרשה. במוקד טענותיהם של המערערים עומד עונשם של הנאשמים 2 ו- 4 בכתב האישום המתוקן, ושל מעורבים נוספים, כפי שיפורט להלן. אשר לנאשמים 2 ו- 4, נקבע על-ידי בית משפט קמא כי הם לא החזיקו כלי משחית ולא תקפו פיזית את המנוח. ככל שעולה מכתב האישום, הנאשם 2 ניתק את בלמי משאיתו של המנוח ואילו הנאשם 4 הסיע ברכבו את החבורה. בית משפט קמא לא הקל ראש בחומרת מעשיהם של הנאשמים 2 ו- 4 וגזר עליהם, בין היתר, 3 שנות מאסר לריצוי בפועל. דומה, כי גזר דין זה משקף כראוי את חלקם של הנאשמים הנ"ל באירוע, והמערערים שלפנינו אינם יכולים להבנות מרמת ענישה זו. נאשם אחר, בשם שתיווי אבו מאדי, נדון ל- 18 חודשי מאסר, לאחר שהורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ואין ללמוד מכך דבר לגבי העונש הראוי למערערים. בהודעה משלימה מטעם המשיבה, הובהר לנו כי מעורב נוסף בשם עאמר אבו מאדי, שהורשע בסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בכך שנסע עם החבורה אך לא יצא מהרכב, נדון ל- 24 חודשי מאסר בפועל. גם בעונש זה אין כדי לשמש קנה מידה לעונשם של המערערים. באותה הודעה נמסר כי שניים, אשר הנחו את הצעירים לחסום את רכבו של המנוח, לא נתנו את הדין. האחד (ראשיד אבו מאדי) לא הועמד לדין בשל העדר ראיות מספיקות, והשני (עיד אבו מאדי) לא נעצר עדיין, והוכרז כעבריין נמלט. נותר עוד לדון בעניינו של החשוד ברצח, אחמד אבו מאדי, שאף הוא לא נעצר והוכרז כעבריין נמלט. המשיבה הבהירה כי נעשו נסיונות לאתרו, וצירפה דו"חות פעולה, המעידים על הפעולות שננקטו. הגם שלטעמנו ניתן וראוי היה לעשות יותר, על-מנת להביא למעצרו ולהעמדתו לדין של החשוד ברצח (ועדיין אין זה מאוחר לעשות כן), איננו סבורים כי יש בכך כדי להשליך על עונשם של המערערים. אין מדובר בהחלטה, שלא למצות את הדין עם החשוד ברצח, אלא בנסיונות כושלים לאתרו ולעוצרו, ולא הובהר לנו כיצד יש בעובדה זה כדי להביא להקלה כלשהי בעונשם של המערערים. סוף דבר 19. על יסוד האמור לעיל, ומשלא נמצאה כל עילה להתערבות בעונשם של המערערים, אציע לחבריי לדחות את הערעורים על חומרת העונש. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט צ' זילברטל אני מסכים. ש ו פ ט ניתן היום, ‏כ' באדר התשע"ג (‏27.2.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12022740_I03.doc עפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il