אושרי גז נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2270/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2270/10 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין (בדימ') כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: אושרי גז נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 1028/07 מיום 3.2.2010 שניתנה על-ידי סגן הנשיא השופט ב' אזולאי והשופטות צ' צפת וד"ר ד' אבניאלי תאריך הישיבה: כ' באדר תשע"ב (14.03.2012) בשם המערער: עו"ד משה מרוז; עו"ד דוד יפתח; עו"ד דן ענבר בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט נ' סולברג: המערער הורשע ברצח, בשיבוש מהלכי משפט, בשתי עבירות של הדחה בחקירה, ונדון למאסר עולם; מכאן ערעורו. עיקרי העובדות 1. ביום 19.11.2006 בין השעות 02:00-01:00 שבה יוליה צנטר (להלן: יוליה), שכנתה של חנית אבן חן (להלן: המנוחה), אל ביתה, חשה בריח גז בבניין והזעיקה עזרה. כבאים שהגיעו למקום איתרו את דירת המנוחה כמקור הריח, נכנסו לדירה דרך חלון ומצאו את המנוחה שוכבת על ספה, ללא רוח חיים. על שולחן ליד המנוחה היו מפוזרים כדורי אנטיביוטיקה וויטמינים. במטבח, כפתור הכיריים של הלהבה הגדולה היה פתוח, ובדירה ריח של גז. לא נמצאו סימני אלימות או מאבק בזירה, למעט פצע שפשוף קטן וטרי על צווארה של המנוחה. לא נמצאו סימנים לפריצה, ודלת הדירה הייתה נעולה מבפנים. בדירה נמצאו יומניה הישנים של המנוחה, בהם תיארה מצב נפשי דיכאוני ושני ניסיונות אובדניים. מצב דברים זה הוביל להתרשמות ראשונית לפיה המנוחה התאבדה. לימים, הודה המערער בהמתת המנוחה. ההודאה בצירוף ראיות נוספות שינו את כיוון החקירה, כפי שיפורט להלן. 2. ביום 5.12.2006 נסעו המערער וחברו ליאור דמרי (להלן: ליאור) במשאית של ליאור. המערער השביע את ליאור בילדיו וביקש ממנו לנדור נדר לפיו לא יספר לאיש את אשר הוא עומד לשמוע. ליאור עשה כן, ואז סיפר לו המערער כי המנוחה לא התאבדה, וכי הוא הרג אותה (להלן: ההודאה הראשונה). לאחר כמה ימים, ותוך חשש לחייו, החליט ליאור כי אינו יכול לשמור את הסוד בלבו, ואמר לחבר, שוטר תנועה במקצועו, כי הוא חושב שהמערער עשה משהו למנוחה. השוטר דיווח למפקד תחנת המשטרה, אשר מסר כי המנוחה התאבדה וכי התיק סגור. משכך, התיר ליאור את הנדר שנדר, ואמר לחברו השוטר כי המערער הרג את המנוחה. התיק נפתח מחדש. ליאור נחקר במשטרה, התבקש להקליט את הודאתו של המערער, וכך עשה. ביום 27.12.2006 הוקלטה שיחה בין המערער לבין ליאור ובה הודה המערער שנית בהריגת המנוחה (להלן: ההודאה השנייה), וכמו כן סיפר כי התוודה גם בפני בן דודו, שמואל דמרי (להלן: שמוליק). ביום 1.3.2007 הוקלטה שיחה נוספת בין המערער לבין ליאור, שיחה שהתקיימה בתא המעצר. 3. שמוליק נחקר במשטרה ביום 2.3.2007 וביום 5.3.2007. תחילה לא סיפר כי המערער התוודה בפניו על הריגת המנוחה, אך בחקירתו השנייה סיפר שמוליק כי ביום 12.12.2006, היום שבו נפטר אביו של המערער, סיפר לו המערער כי הרג את המנוחה. 4. נגד המערער הוגש כתב אישום ואֵלו הם עיקריו: המערער, נשוי ואב לשתי בנות, הכיר את המנוחה, החל בקשר עִמה כשנה לפני מותה, ובמהלך הקשר קיימו יחסי מין. בתחילת חודש ספטמבר 2006 הרתה המנוחה, שמחה על כך, בתחילה לא אמרה למערער כי הוא אבי העוּבּר אלא אמרה שיתכן ואבי העוּבּר הוא אדם אחר. ביום 9.11.2006 סיפרה למערער כי הוא אבי העוּבּר. כעבור יומיים התקשר אליה המערער, התקיימה שיחה קשה ובעקבותיה החליטה המנוחה לנתק את הקשר עם המערער. מששכנועיו לא הועילו והובהר למערער כי המנוחה אינה מתכוונת לבצע הפלה, החליט להמיתהּ. ביום 18.11.2007 בשעה 21:00 או בסמוך לכך, הגיע המערער לביתה של המנוחה ברחוב הגיבורים בנתיבות כדי להוציא לפועל את תוכניתו. המערער נעל על רגליו נעליים שהיו שייכות לעובד תאילנדי שעבד בעבר אצל אביו, על מנת שלא להותיר סימנים שיאפשרו לחוקרי המשטרה לעלות על עקבותיו. לאחר שנכנס לביתה של המנוחה, וידא כי אין אדם זולתה בבית, והמית את המנוחה בדרך שאינה ידועה בוודאות למשיבה. המערער השכיב את המנוחה בסלון וכיסה את גופה בשמיכה על מנת להציג מצג לפיו כביכול הלכה לישון. המערער פתח את ברז הגז כדי לוודא את מותה של המנוחה ועל מנת שייראה כהתאבדות. המערער חיפש בבית נר כדי להדליקו וליצור אפשרות שייגרם פיצוץ כדי למנוע אפשרות לגלות את האופן שבו מתה המנוחה. במהלך שהותו בבית הקפיד המערער שלא להותיר טביעות אצבעות, ולפיכך כיסה את ידיו עם שרוול חולצתו בעת שנגע בחפצים בבית. משלא מצא נר, נעל המערער את דלת הכניסה לבית מבפנים באמצעות בריח, יצא מבעד לאחד החלונות ואת החלון סגר אחריו, כל זאת על מנת להשלים את בּיוּם "התאבדותה" של המנוחה. 5. לבד מהאשמתו ברצח, הואשם המערער כאמור גם בשיבוש מהלכי משפט, ובשתי עבירות של הדחה בחקירה. כזאת עשה המערער: ביום 19.11.2006, לאחר שהתגלתה גופת המנוחה, הוזמן המערער לחקירה, במהלכה התבקש ליתן דגימת רוק לצורך הפקת DNA. המערער ביקש מן החוקרים לצאת לשירותים, מילא פיו מים, ובכניסה לחדר החקירות בלע את המים על מנת שבבדיקה שתיערך לא יימצא רוק. בכך עשה להעלמת ראיות כדי להכשיל את החקירה המשטרתית. ועוד זאת עשה המערער במהלך חקירתו, ניסה להניא את ליאור ואת שמוליק – שבפניהם התוודה כאמור וסיפר להם את סיפור המעשה – מלהעיד אמת בחקירתם. בתא המעצר אמר לליאור: "אבל אתה לא מפיל אותי"; "אנחנו צריכים להיות מתואמים"; "אל תגיד את זה. אתה צריך לשקר"; "אתה צריך להגיד אתה לא יודע כלום"; אתה צריך ללכת על גרסה אחת". לגבי שמוליק: בחדר החקירות, במהלך עימות, תוך כדי החקירה, סימן המערער לשמוליק עם אצבעו על-פיו שיישתוק, על מנת שלא ימסור הודעה או שימסור הודעת שקר. עד כאן עיקרי כתב האישום. 6. בהכחישו את מעשה הרצח שיוחס לו, טען המערער בחקירתו במשטרה ובהעידו בבית המשפט כי אומנם הגיע לדירת המנוחה ביום 18.11.2006 בשעה 20:30 לערך, אולם כפר בכך שמטרת הגעתו הייתה להמית את המנוחה. לטענתו, הוא עזב את המקום סמוך לאחר הגיעוֹ משום שלא היה מענה בבית המנוחה. המערער כפר בשאר סעיפי כתב האישום ככל שהם מתייחסים לביצוע הרצח, כפר באישום לפיו מילא פיו מים ובלע את המים עם רוּקו על מנת שבבדיקה לא יִמצא רוק כדי להכשיל את הבדיקה המשטרתית, וכפר גם בשני האישומים של ההדחה בחקירה. עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 7. בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו לפניו הרשיע כאמור בית המשפט המחוזי את המערער ברצח המנוחה, בשיבוש מהלכי משפט ובשתי עבירות של הדחה בחקירה. הכרעת הדין נסמכה בעיקרה על הודיות החוץ של המערער, ואשר עליהן נתווספו כמה ראיות מסוג של "דבר מה נוסף". בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערער אשר טען כי יש לשלול את הודיותיו כיוון שאינן אמת, משום שהמערער ידוע כשקרן פתולוגי; בשל סתירות פנימיות שנמצאו בהן; ומכיוון שליאור ושמוליק הפלילו אותו לחינם מסיבות שונות. 8. אשר לסיבת המוות, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער רצח את המנוחה על- ידי חניקתה באמצעות חפץ רך ודחיסת ראשה אל תוך כרית כשהיא שכובה על בטנה, כאשר המניע לרצח היה הריונה של המנוחה והצורך בתשלום מזונות. בתוך כך דחה בית המשפט המחוזי את האפשרות שהמנוחה התאבדה באמצעות שאיפת גז או נטילת כדורים, או שמתה כתוצאה משאיפת גז בישול שלא בעקבות ניסיון להתאבד. עיקרי טענות הצדדים 9. טיעוניו של המערער מתמקדים בשתי קביעותיו העיקריות של בית משפט קמא. האחת, קביעתו כי המנוחה נרצחה. בהקשר זה טוען המערער כי הראיות שהובאו בקשר למצבה הנפשי של המנוחה אינן שוללות אפשרות כי התאבדה; כי לא ניתן לשלול את שאיפת גז הבישול כסיבת המוות; כי לא הוּכח שהמוות נגרם כתוצאה מחסימת דרכי הנשימה; כי לא היה מקום לקבל ראיות הזמה מטעם המומחה בתחום הפתולוגיה מטעם המשיבה, ד"ר זייצב; וכי לא היה נכון לאמץ את ראיות ההזמה לגופן. השנייה, קביעתו של בית משפט קמא כי יש אמת בהודאותיו של המערער. בהקשר זה טען המערער כי חוות הדעת שהוגשה מטעמו – לפיה הוא שקרן פתולוגי – לא נשללה; כי מסר לליאור הודאות סותרות אשר רוויות בפרטים שקריים, ובהן כפר והודה באותה נשימה; כי בהודאותיו לא מסר כל פרט מוכמן; כי בהודאותיו לא תיאר את האופן שבו המית את המנוחה משום שלא עשה את המעשה; וכי בהודאותיו הבהיר כי לא חנק את המנוחה ואילו בית משפט קמא קבע כי כך עשה. 10. המשיבה טוענת כי אין בנימוקי הערעור כדי לבסס עילה להתערבותו של בית המשפט שלערעור בקביעות המהימנות ובממצאי העובדה אשר עליהם נסמכת הרשעת המערער. תמציתה של הכרעת הדין בתיק זה היא הכרעת מהימנות מובהקת, אשר לפי ההלכה הפסוקה ערכאת הערעור לא תתערב בה בנקל אלא רק מקום בו קביעותיה ומסקנותיה של הערכאה הדיונית הן בלתי סבירות בעליל, תנאי שלא מתקיים בענייננו. אשר לסיבת המוות, תזת ההגנה לפיה המנוחה התאבדה נשללה בראיות אובייקטיביות, ולעומת כן המתתה של המנוחה במזיד נתמכת בראיות חיצוניות. המסקנה המתבקשת היא כי האפשרות שהמנוחה מצאה את מותה בדרך של חנק/חסימת דרכי הנשימה היא סבירה יותר, וכי מאן דהוא נכח בדירת המנוחה וניסה לשוות לה מראה המעיד על כך שהמנוחה שמה קץ לחייה. אשר להודאות המערער, אֵלו נמסרו במספר הזדמנויות בפני שניים ממקורביו, בית משפט קמא קבע כי הן מקיימות את המבחנים – הפנימי והחיצוני – להערכת משקלן, ולא נפלה כל שגגה בבחינה זו. דיון הודיות החוץ של המערער 11. כאמור, לפני בית משפט קמא עמדו מספר הודיות חוץ של המערער לפיהן הוא אחראי למות המנוחה, הודיות שנמסרו לפני שניים ממקורביו, חברו ליאור ובן דודו שמוליק. על מנת לעמוד על אמיתותן של ההודאות, יש להעבירן במבחנים – הפנימי והחיצוני – כפי שנקבע בע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228 בפסקה 7: "שניים הם החששות המלווים הודאה שמסר נאשם מחוץ לכתלי בית המשפט: האחד, החשש כי על הנאשם הופעל לחץ 'חיצוני' אשר הביא אותו לידי כך שיודה בביצוע מעשה שלא עשה כלל. כנגד לחץ זה עומד המחסום הסטטוטורי של הקבילות, הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), השולל קבילותה של ראיה שלא ניתנה 'חפשית ומרצון'. האחר, החשש כי הנאשם פעל מתוך לחץ 'פנימי' אשר הביא אותו לידי כך שיטול על עצמו אחריות לביצוע מעשה שלא עשה כלל ובכך יביאו לכדי 'התאבדות בהודאה' (ע"פ 48/54 פד"י ח' 690, 691). כנגד לחץ פנימי זה לא קיים כל מחסום של קבילות, אך בית המשפט יבחן אפשרות זו במסגרת המשקל שהוא יעניק להודאה. משקל זה נבחן בשני מבחנים - פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי ('משקל עצמי') בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה, וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר-דעת להתייחס לדברי זולתו באמון. המבחן החיצוני ('דבר-מה') בודק את ההודאה על-פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה. בין שני מבחנים אלה קיימים קשרי גומלין. כך, למשל, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של ה'דבר מה'. לעומת זאת, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדל הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת האמת שבהודאה". 12. תחילה, על מנת לעמוד על אמיתותן של ההודאות, נביא את עיקריהן. אלו עיקרי הודאות המערער בפני ליאור (פסקאות 13-14 להכרעת הדין): בהודאה הראשונה ניתק המערער את הסוללה ממכשיר המירס שלו מחשש להאזנה, השביע את ליאור לבל יספר את אשר הוא עתיד לשמוע, סיפר כי המנוחה לא התאבדה, אלא כי הוא הרגהּ, והמניע למעשה היה המזונות שהוא עתיד לשלם לה. המערער סיפר לליאור כי הגיע לביתה של המנוחה, היא לא נתנה לו להיכנס אבל הוא התעקש, לבסוף נכנס, והמנוחה הכינה לו "קפה משהו כזה". המערער ניסה לשכנע אותה לבצע הפלה, וכשראה שלא עולה בידו, הרג אותה. עוד סיפר המערער כי היו לו כפפות גומי, וכי פתח את הגז על מנת שיחשבו שהמנוחה התאבדה, וידא שהיא מתה, וחזר "בטיסה" הביתה. ליאור היה המום, ושאל את המערער איך לא גילו את טביעות האצבעות שלו על הקפה, והמערער השיב כי לא נגע בכלום. עוד סיפר המערער כי מצאו חור בגג וחשבו שהיה פורץ. המערער השביע את ליאור פעם ועוד פעם שלא יספר את אשר שמע ממנו, גם לא לאשתו של המערער, ואמר "זה עשרים שנה בכלא או בקבר". 13. בהודאה השנייה, המוקלטת, בפני ליאור, חזר המערער וסיפר כי הרג את המנוחה (פסקה 16 להכרעת הדין). המערער אמר כי שכנע את המנוחה לבצע הפלה והיא אמרה לו שאינה רוצה לראות אותו, וכי אם יבוא תזמין משטרה. שוב סיפר כי בתחילה לא רצתה המנוחה לפתוח לו את הדלת, לבסוף נכנס והיא הציעה לו לשתות. ליאור אמר כי מדובר בקפה והמערער ענה "תקשיב מים". המערער סיפר כי לא ישכח את הדקות האחרונות שלה, איך היא המסכנה קראה לו "סבלה אולי דקה" והדגים קולות של חניקה וגניחה, סיפר כי באה לנשק ולחבק אותו והוא לא רצה כדי שלא להשאיר ד.נ.א, ואמר כי אפשר להרוג בן אדם ללא סימנים. בהמשך אמר: "הלכתי כל החדרים ראיתי הכל נקי" ועוד אמר כי כיסה אותה "כמו שהיא ישנה". לשאלה מה היה קורה אם המנוחה לא הייתה מתה ענה: "אז אני חיכיתי שם עוד עשר דקות... המשכתי... המשכתי עוד יעני ווידוי הריגה". ליאור אמר למערער כי מזל שהמנוחה מתה ולא נשארה בחיים והמערער השיב: "ליאור ליאור, אם היא הייתה נשארת חיה... היא לא הייתה נשארת חיה, היא לא הייתה נשארת חיה כי כאילו המוח שלה... ליאור: אויר לראש. אז חנקת אותה. אושרי: לא, זה לא חניקה. ליאור: אז איך? אושרי: איך שהיא אמרה לי (השמיע קולות אדם נחנק) ליאור: לא? אושרי: כן". בהמשך דיבר המערער על שלוש אופציות להטמין את המנוחה, ליאור אמר שאילו היו מגלים היו עולים על כך שמדובר ברצח, והמערער ענה: "ליאור בחייאת ליאור רק אתה יודע את הכל". וכן: "אושרי: אם היה חשד... היו עוצרים אותי. ליאור: אבל שמע מה אני אגיד לך עשית עבודה נקייה... איך יצאת מהדלת? אושרי: נעלתי עליה, נעלתי מבפנים עם הבריח... יש במקלחת חלון קטן". על אופן יציאתו, מהחלון, אמר המערער: "זה עם נעילה כזאת עם הקליק זה בלי ידית בלי כלום". בהמשך סיפר כי עשה את זה בלי כפפות, אלא שם שרוולים לדלת ולידיות. עוד סיפר כי לקח נעליים של תאילנדי, וכי חיפש נר הבדלה כדי שיהיה פיצוץ וכל הבלוק ייפול. באיזשהו שלב אמר המערער: "אני נגעל מעצמי". המערער הזהיר את ליאור "ליאור בחייאת ליאור שוב פעם אני איתך אתה לא מדבר אף מילה... זה דבר שאם אנחנו נופלים בו, אני עשרים שנה לכלא כמו כלום". אשר לתכנון אמר: "אושרי: זהו, זה תכנון של... ליאור: שבוע. מהרגע שאמרה שהיא בהיריון. אושרי: איך? ליאור: מהרגע שהיא בהיריון תכננת? המערער: כן". המערער סיפר כי זה ארע בשעה 21:30 וכי עצרה אותו ניידת משטרה בדרכו חזרה לביתו. עוד סיפר כי נבהל כאשר החוקר התקשר אליו למחרת והזמין אותו לתחנת המשטרה. 14. פעם נוספת הוקלטה שיחה בין ליאור לבין המערער בתא המעצר (פסקה 17 להכרעת הדין; ת/2). ליאור הוכנס לתא המעצר, אמר למערער כי המשטרה חושדת שהוא יודע משהו ושהוא יהיה חייב לדבר. המערער אמר לו לדבר בשקט. במהלך השיחה נאמרו הדברים האלה: "ליאור: למה הרגת אותה? היית חושב שהיא... הרגת הילד, בן שלך, מה אני אגיד לך. אושרי: ליאור ליאור, זה כבר קרה". כמו כן נאמר: "ליאור: אמרתי מה שמוליק יודע? הוא לא יודע כלום. מה יש לו לדעת? אם היה יודע לא היו באים רק אלי. אושרי: ליאור, באמת הוא יודע. הוא יודע שכאילו (לא ברור). ליאור: מה? אושרי: הוא יודע אה, הוא לא יודע ש (לא ברור) הוא יודע שהרגתי אותה". בהמשך אומר המערער כי התוודה בפני שמוליק ביום הלוויה של אביו, בחוץ, ובכך אישר את גרסתו של שמוליק (אשר תפורט בהמשך) באשר להודאה בפניו: "אושרי: הוא בא אלינו לפני הלוויה הביתה בשבע וחצי שמונה, אז באנו להקים ת'אוהל. ליאור: וסיפרת לו, סיפרת לו בחוץ, נכון? אושרי: כן". "בחוץ אין קלטות". "שמוליק זה בונקר". ליאור הגיב: "בשביל מה סיפרת לו? בשביל מה? אמרתי לך, לפעמים יש לך פה, אתה לא יודע לשתוק. אתה לא יודע לשתוק. אם היית שותק אולי לא היית פה. אושרי: כן נכון". כשליאור נשמע לחוץ מבדיקה במכונת אמת הרגיע אותו המערער ואמר כי עורך הדין אמר לו שצריך לעשות בדיקת ד.נ.א אבל מכונת אמת אינה קבילה ועליו לסרב. המערער נשמע אומר: "תקשיב, הוא רוצה להפחיד אותך, אתה לא קולט?... רוצה להפחיד אותך בזה שתספר את כל האמת... אתה צריך להגיד אתה לא יודע כלום. אתה יודע רק ש...". כמו כן שיכנע המערער את ליאור שלא להישבר תחת הלחץ: "אז, אל תיתן להם, להפך, אם אתה אומר לנו, אתה תהיה כאילו, כאילו, שותף לפשע שלי, לא יודע למי סיפרת, כאילו אתה לא יודע כלום, אתה תהיה פה יום יומיים וזהו". ועוד: "אתה, אתה חייב שיהיה לך גרסה אחת ללכת איתה עד הסוף. זהו. אל תשנה גרסאות, למה אנחנו נסתבך. מבין? הבנת?... ארור היום זה שהכרתי אותה, ארור, אה?" וכן: "נו בחיאת ליאור, אתה נשבעת בילדים שלך שאתה לא מספר... אני ידעתי, אני סיפרתי לשמוליק ולך... שמוליק כמו ברזל". כשליאור אמר שיעשה התרת נדרים אמר לו המערער: "אל תעשה". המערער כעס על ליאור כאשר האחרון אמר לו כי סיפר שהמערער שכנע את המנוחה להפסיק את ההריון: "אל תגיד את זה". ליאור שאל: "יכול להיות שהם יודעים את מה שדיברנו" והמערער עונה: "איך?". במהלך השיחה חוזרים השניים ותוהים מנין יש למשטרה מידע ומעלים השערות שונות. בהמשך המליץ ליאור למערער להגיע להסדר טיעון והמערער שאל מספר פעמים האם כדאי לו. 15. אשר להודאה לפני שמוליק, זו התרחשה ביום שבו נפטר אביו של המערער. לדברי שמוליק (פסקה 20 להכרעת הדין), הוא הגיע לביתו של המערער על מנת לסייע בהקמת האוהל, המערער קרא לו, בכה, אמר שהוא רוצה לדבר איתו בדחיפות, לקח אותו לצד ואמר לו "אני הרגתי אותה". שמוליק השיב: "מה אתה מטומטם", קפא ולא רצה לשמוע. המערער אמר עוד: "לא, עשיתי וואחד עבודה עם החלון והגז". שמוליק לא זכר באיזה חלון מדובר, אמר שהוא חושב שזה חלון השירותים, וכשהזכירו לו אישר זאת. המערער הוסיף ואמר כי הוא מספר לו על כך מפני שהוא יודע לשמור סוד. שמוליק תיאר כי לא רצה לשמוע יותר ואמר למערער: "בוא נחזור לאנשים". אחרת, המערער היה מספר לו גם איך הרג את המנוחה. 16. טענתו העיקרית של המערער בהקשר זה היא כי הוא שקרן פתולוגי, ובהתאם לכך מדובר בהודאות שקריות. על כן, בקבלת הודיותיו של המערער נוצר מצב בלתי הגיוני – לפי הטענה – מצב דברים שבו מבוססת הרשעה של שקרן פתולוגי על הודאתו-שלו. לטענת המערער, הדברים מתחדדים לנוכח נסיבות מסירת ההודאות ופרטי ההודאות. 17. אינני מקבל את טענות המערער בדבר חוסר האמינות שיש לייחס להודאותיו. ראשית, מדובר בגרסה כבושה אשר לא עלתה באף אחת מהודעותיו של המערער במשטרה, והושמעה בפעם הראשונה בדיון לפני בית משפט קמא. אשר לבחינת ההודאות גופן, בשל נטייתו של המערער לספר שקרים, הודאותיו נבחנו בהשוואה לסיפורי השקרים שהיו מנת חלקו של המערער בעבר, ומהשוואה זו עולה כי הודאותיו של המערער הן "סיפור אחר" במובן זה שבהן הוא לא שיקר אלא דיבר אמת. בנוסף וכנדרש, הודאותיו של המערער עומדות במבחן הפנימי ובמבחן החיצוני, אשר לפיהם נמצא כי בהודאות שהן אמת עסקינן. נפרט. 18. טענתו של המערער בדבר חוסר האמינות שיש לייחס להודאותיו בהיותו שקרן פתולוגי היא טענה כבושה, וזו האינדיקציה הראשונה לחוסר האמינות שבה. בחקירותיו במשטרה הכחיש המערער כי הודה לפני ליאור ושמוליק בהמתת המנוחה, הכחיש כי מדובר בקולו-שלו בקלטת שבה נשמעת הודאתו השנייה לפני ליאור במשאית, והכחיש כי אמר את הדברים או עשה את המעשים שנשמעו מפיו בקלטת. בשלב מסויים אף טען כי ליאור ושמוליק מפלילים אותו לשווא מסיבות שונות. המערער גם לא הזכיר כי מדובר בשקר בשעה שדיבר עם ליאור בתא המעצר, אלא ניכר באופן פשוט וברור כי ידע שמדובר באמת ורק חיפש דרכים להתחמק מהפללתו ומהעונש הצפוי לו. לעומת זאת, בחקירתו בבית משפט קמא החליט המערער לשנות גרסה והעלה בפעם הראשונה את הטענה לפיה הודאותיו לפני ליאור ולפני שמוליק היו עוד פרק בסיפוריו השקריים. הסברו של המערער באשר לסתירות שנמצאו בגרסאותיו ולאיחור בהעלאת טענתו, לפיה הוא לא סיפר אמת במשטרה כיוון שחשש שהשוטרים לא יאמינו ל"בעיית השקרים" שלו, איננו משכנע. 19. מעבר לחוסר האמינות שיש בטענת המערער לפיה הודאותיו הן שקריות, ישנן כמה אינדיקציות המעידות על אמיתותן של ההודאות. אכן, כפי שטוען המערער, הודאותיו "חשודות" בשל מנהגו לשקר. אולם, אף המומחה שנתן חוות דעת פסיכולוגית מטעם המערער לא קבע כי בשקרן פתולוגי עסקינן, אלא כאפשרות סבירה, והוסיף כי גם שקרן פתולוגי איננו משקר תמיד, בכל עת בכל שעה ובכל עניין. על כן, נדונה השאלה האם הודאותיו של המערער נופלות לגדר אותם מצבים שבהם הוא איננו משקר. התשובה לשאלה זו היא חיובית, מכמה נימוקים. ראשית, להבדיל מסיפורי המעשיות האחרים של המערער, הרי במקרה זה המערער נשבע בחיי ילדיו כי הוא דובר אמת, ועמד על כך שליאור ישבע בחיי ילדיו ויידור נדר שלא לספר את סודו. ליאור מצדו ראה עצמו מחוייב בנדר, כך שרק לאחר שהנדר הוּתר גילה את אשר שמע מפי המערער. עוד עלה מההתרחשויות כי נדר מהווה מוטיב נורמטיבי מחייב ומשמעותי עבור המערער עצמו וסביבתו החברתית, באופן שלמשל בעקבות נדר שנדר בעבר הפסיק להתראות עם המנוחה לתקופה מסויימת. גרסתו של המערער לעניין הנדר לא הייתה עקבית ולא משכנעת, ונשללה על-ידי בית משפט קמא בשל היותה "הזויה" ולא מוּכחת. אשר להודאה לפני שמוליק, זו הייתה תחת השפעה של כובד העיתוי, ביום פטירת אביו של המערער, אליו היה קשור מאוד, והמערער ציין לא אחת כי בחר להודות ברצח לפני שמוליק בהיותו ידוע כשומר סוד. 20. זאת ועוד, הנסיבות שבהן ניתנו ההודאות מתאימות למי שמתוודה על מעשה פשע ולא לכזה שמתרברב. הן נעשו בארבע עיניים, כאשר בהודאה לפני שמוליק, המערער לקחוֹ הצִדה מחבורת האנשים שהיה מצוי בתוכה, תוך שציין כי מדובר בעניין דחוף, ורק אז התוודה בפניו. המערער גם חשש מהאזנות סתר, ובשיחות עם ליאור העלה את החשש, ניתק את הבטרייה במכשיר הפלאפון שלו ולחש. בנוסף, אין דומה בדיה על הישגים והצלחות שלא היו ולא נבראו ושיש בהם כדי להאדיר את שמו של המערער בעיני אחרים, לבדיה על מעשה פלילי של רצח, ובעיקר רצח אישה אהובה הנושאת את בנו בקרבה. גם סיפור הבדיה שאותו הביא המערער כראיה לכך שהוא מסוגל להמציא סיפור שקרי בעל אופי פלילי איננו מלמד על יכולתו לשקר במקרה של רצח, ואף לא נמצאה כל תמיכה לסיפור בדיה זה. ועוד, מדבריו של המערער ניתן ללמוד כי הוא הבין עד כמה רצח הוא מעשה חמור וכי ידע שלא מתלוצצים בעניינים כגון דא. כל אלה מובילים למסקנה כי על אף שבאדם הנוטה לשקר עסקינן, הודאותיו אלה שונות מסיפורי הבדים ה"רגילים" שלו; והריהן אמת. 21. בית משפט קמא ציין כי ליאור ושמוליק, בפניהם התוודה המערער בהמתת המנוחה, האמינו לו, כאשר ליאור אף חשש לחייו בהיותו העד היחיד המודע למעשי המערער. זאת, הגם שהם הכירו היטב את אופיו כמספר סיפורי מעשיות. אין מקום להתערב בקביעה זו. הציטוטים שעליהם הצביע המערער במטרה לסתור קביעה זו אינם משכנעים, שכן שני העדים – חבר ובן דוד – הרגישו לא בנוח להפליל את המערער ומשם הסתייגותם, כפי שקבע בית משפט קמא. אמנם, כטענת המערער, העובדה כי עד מאמין לדברים אשר שמע איננה מלמדת על כך שהדברים הם נכונים, אולם במקרה זה יש בכך כדי לחזק וליתן אינדיקציה נוספת לכך שהודאתו של המערער שונה משאר סיפורי הבדיה שהיו מנת חלקו, ומכל מקום זו איננה ההוכחה היחידה לכך. כמפורט לעיל, קיימות אינדיקציות נוספות לאמיתות ההודאות גם מבלי לקחת בחשבון את התרשמותם של ליאור ושמוליק. 22. הודאותיו של המערער ממלאות אחר המבחן הפנימי. מעבר לסימני האמת העולים מתוך הודאות המערער כאמור לעיל, הודאותיו עומדות במבחן הפנימי גם משום אלה: הודאותיו הן עקביות אף-על-פי שליאור שאל כמה פעמים האם המערער "שפוי" או "שתה משהו", המערער סיפר על מעשיו בצורה מסודרת וכרונולוגית כאשר פנה אל ליאור ואל שמוליק, הסביר כיצד פעל על מנת שלא להותיר אחריו סימנים, ביקש כמה פעמים מליאור לבל יסגיר אותו, ופירט גם לגבי המניע שהביא למעשה. בנוסף, המערער התוודה על אחריותו למות המנוחה מספר פעמים ובפני אנשים שונים, ועובדה זו לבדה מחזקת את משקלן הפנימי של כל אחת מההודאות: "משקלן הפנימי של כל אחת מהודאותיו של המערער מתחזק נוכח ריבוי אמירותיו של המערער בפני גורמים שונים ובמועדים שונים" (ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.7.2008) פסקה כ"ז והאסמכתאות שם). 23. אשר לטענות המערער בדבר סתירות ופרטים שקריים המצויינים בהודאות, יצויין כי העובדה שבהודיה משולבות עובדות שגויות, אין בה, כשלעצמה ובכל מצב כדי ליטול מן ההודיה את כוחה הראייתי (ע"פ 1714/95 אבי יתום נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.4.1997) פסקה 5). יש לקבל בהקשר זה את קביעותיו של בית משפט קמא אשר בחן את הטענה ופסק כי חלק מן הסתירות הנטענות אינן כאלה, חלק אחר מהן אינו מהותי, חלק נובע מאי-דיוקים או חוסר הבנה של ליאור בהיותו נרגש כאשר שמע את הדברים, וחלק מהן שקרי, ומדובר בפרטים שהוסיף המערער כחלק מהסיפוק שהפיק מכך. כך שבעניין דנן, אין בטענתו-זו של המערער כדי ללמד על חוסר מהימנות ההודיות. בתוך כך, גם הטענה בדבר הפרט השקרי שמסר המערער באשר לאופן יציאתו מן הדירה איננה משכנעת. אמנם המערער סיפר לליאור כי יצא דרך חלון במקלחת, וכי "זה חדר למחסן עם מכונת כביסה ומייבש... ומשם זה דלת ישר לחצר", למרות שלא ניתן היה לצאת בדרך זו מן הדירה. יתכן כי אכן מדובר בפרט שקרי ששרבב המערער, ואולי אף חשב שמדובר בפרט מרשים, שכן ליאור בעדותו בבית המשפט סיפר כי שאל את המערער איך הצליח לצאת מחלון כל כך קטן והמערער ענה כי כל הגוף כאב לו אחר כך. המערער סיפר לליאור על החלון ממנו יצא, כי "זה עם נעילה כזאת, עם קליק. זה בלי ידית בלי כלום" ואף הדגים בקולו את הצליל, ולשמוליק סיפר כי עשה "וואחד עבודה עם הגז והחלון". אכן, קיים בדירה חלון שנסגר "עם קליק", ודבריו של המערער באשר לכך מבהירים כי ידע שניתן לצאת מהדירה בדרך שכזאת תוך השארת הדלת נעולה, וזהו תיאור וידע של מי שעשה זאת בעצמו, ואולי אף פרט מוכמן. אשר לטענה בדבר החלק החסר בהודאות, אמנם המערער לא סיפר בדיוק כיצד רצח את המנוחה, אך הוא הסביר מדוע: "כי אם חס וחלילה יקחו אותך לחקירה ואתה תספר", כך שהחסר בפרט זה בהודאותיו אינו גורע מאמיתותן. בית משפט קמא השלים חסר זה בהתאם לראיות שנמצאו בזירה, כפי שיפורט להלן, ואין בהכחשת המערער לגבי מות המנוחה בחנק כדי לערער קביעה זו, מאותה סיבה, שהרי המערער לא רצה שייוודע לליאור כיצד רצח את המנוחה. 24. הודאות המערער צולחות גם את המבחן החיצוני, באשר ישנם מספר 'דברי מה נוספים' המאמתים אותן. האחד, ידיעת פרטים מוכמנים. המערער מסר מספר פרטים מוכמנים בפעמים שבהם התוודה בפני ליאור, אשר לא היו אמורים להיות בידיעתו. המערער סיפר על כך שהדירה הייתה נעולה מבפנים; על דליפת גז מהכיריים; על הכדורים שפיזר על מנת שיהיה נדמה שהמנוחה התאבדה; על כך שהמנוחה נמצאה מכוסה כולה עד מעל לראשה; על כך שניתן להרוג מבלי להשאיר סימנים, ובכלל זאת סימני ציפורניים, עור או שיער; על כך שהמנוחה נתנה לו מים; שסבלה אולי למשך דקה. המערער טען באשר לחלק מן הפרטים, כי אין מדובר בפרטים מוכמנים, שכן הוא שמע אותם בעת שנחקר במשטרה. בית משפט קמא דחה טענה זו, בהסתמך בין היתר על עדויותיהם של אבי המנוחה ושל החוקר ברונו אילוז, וכן מחמת העדר פירוט ותימוכין באשר לחלק מן הפרטים. בנוסף, ישנם מספר פרטים מוכמנים אשר המערער לא פרט כלל כיצד הגיעו לידיעתו. אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו של בית משפט קמא. המערער טען כי לא הוכח שפרטים אלה נשמרו בסוד, וכי לא נשללה האפשרות שהגיעו לידיעתו ממקורות חיצוניים כדוגמת עיתונות או שמועה. ברם, המערער לא ביסס טענה זו, וגם לא הסביר לגרסתו איזה פרט הגיע לידיעתו ובאיזה אופן. הוסף לכך את שלילת גרסתו האחרת לפיה שמע פרטים אלה בעת שנחקר במשטרה. די באלה על מנת שלא לקבל את טענותיו של המערער בדבר הפרטים המוכמנים שכביכול אינם מוכמנים. 25. 'דברי מה נוספים' מצא בית משפט קמא באלה: למערער הייתה הזדמנות להביא למותה של המנוחה, הוא נכח במקום ובזמן שבו מצאה המנוחה את מותה, לא היה בפיו כל הסבר סביר להימצאותו באזור דירת המנוחה זמן רב כל כך, והוא האדם האחרון שהיה לו קשר עִמה; למערער היה מניע, הוא לא היה מוכן להשלים עם ההריון ועם תשלום המזונות. הכחשתו של המערער את המניע, תוך סתירות רבות בגרסתו, לא התקבלה; הודאותיו של המערער השתלבו במסכת האירועים; כמה מן הטענות שהעלה המערער בגרסאותיו במשטרה ובבית המשפט באשר לאירועים שהתרחשו בערב מותה של המנוחה נסתרו בראיות חיצוניות. 26. די בהודאותיו של המערער אשר אמיתותן הוּכחה מעבר לכל ספק סביר, במשולב עם כמה וכמה 'דברי מה נוספים' כנ"ל, על מנת להוכיח את אשמתו ברצח המנוחה, וניתן היה להסתפק בכך. יתר הראיות הן מעבר לנדרש. להלן יפורטו טענות נוספות של המערער באשר לסיבת המוות, ובכלל זה בעניין מצבה הנפשי של המנוחה. אקדים את המאוחר ואציין כי אין בטענות המערער בהקשר הזה כדי להעלות ספק לגבי אשמתו. אמנם את עצם סיבת המוות אין ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת, אולם האפשרות כי המנוחה מתה מחמת שאיפת גז בישול היא רחוקה מאד, ואין בה כדי לקעקע את המסקנה הכוללת בהתבסס על הראיות כולן, כי אשמתו של המערער הוּכחה מעבר לכל ספק סביר. סיבת המוות 27. המנוחה נמצאה בדירתה ללא רוח חיים, כשהיא שוכבת על הספה בסלון, ראשה מכוון אנכית אל תוך כרית, וגופה מכוסה כולו בשמיכה. על השולחן לידה היו מפוזרים כדורי אנטיביוטיקה מסוג מוקסיפן וויטמינים של חומצה פולית. בחלל הסלון מצוי גם המטבח, כפתור הכיריים של הלהבה הגדולה היה פתוח, ובדירה הורגש ריח של גז. לא נמצאו בדירה סימני אלימות או מאבק למעט פצע שפשוף קטן וטרי על צווארה של המנוחה. כמו כן לא נמצאו בדירה סימני פריצה והדלת הייתה נעולה מבפנים. לפני בית משפט קמא עמדו ארבע סיבות אפשריות למות המנוחה: התאבדות על-ידי נטילת הכדורים שהיו מונחים לידה, התאבדות באמצעות שאיפת גז בישול, מוות כתוצאה משאיפת גז בישול שלא תוך כדי ניסיון להתאבד, ורצח באמצעות חסימת דרכי הנשימה העליונות הגורם לתשניק חנק. 28. אשר לאפשרות כי המנוחה התאבדה על-ידי נטילת הכדורים שהיו מונחים לידה, בית משפט קמא מצא – ועל כך אין מחלוקת – כי כדורים אלה אינם רעילים ואינם גורמים למוות. כמו כן, אילו הייתה המנוחה בולעת כמות גדולה של כדורים, שרידיהם היו נמצאים בבדיקה הטוקסיקולוגית. על כן נקבע כי: "מן הסתם הכדורים פוזרו לידה על השולחן כחלק מביום ההתאבדות" (פסקה 58 להכרעת הדין). 29. בית משפט קמא שלל את האפשרות לפיה המנוחה התאבדה על-ידי שאיפת גז בישול. גבי דידי, גם אם לא ניתן לשלול אפשרות זו לחלוטין, הרי שסבירותה נמוכה עד מאד, ואין בהעדר ודאות מוחלטת בנקודה זו, כדי להטיל ספק סביר באשמתו של המערער, בהסתמך על הראיות הנוספות המצויות בתיק, כפי שיבואר. 30. גופת המנוחה נותחה ונבדקה. הוגשו חוות דעת מאת ד"ר זייצב, רופא משפטי מומחה בפתולוגיה מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית, ומאת ד"ר קוגל, רופא משפטי, מומחה בפתולוגיה מטעם ההגנה. בחוות דעתו מיום 16.1.2007 קבע ד"ר זייצב כי "בהעדר ממצאים חבלתיים ו/או חולניים משמעותיים בנתיחה ונתוני הרעלה בבדיקה טוקסיקולוגית, לא ניתן לקבוע ברמת הודאות הרצויה את סיבת המוות". ד"ר קוגל קבע בחוות דעתו מיום 6.11.2008 כי: "הסבירות שהמנוחה נחנקה באמצעות כיסוי פתחי הנשימה שלה איננה מבוססת". אשר למוות כתוצאה משאיפת גז בישול קבע ד"ר קוגל כי זוהי "סיבת מוות סבירה ביותר". אכן, קבע ד"ר קוגל, כי לא ניתן לשלול לחלוטין חנק, אך בהיבט הרפואה המשפטית אין לאבחנה זו על מה להתבסס, זאת להבדיל מהאפשרות השנייה, מוות בעקבות שאיפת גז בישול, אשר מתבססת על הממצאים בשטח. על-פי החלטת בית משפט קמא מיום 30.4.2009, הוגשה חוות דעת משלימה מאת ד"ר זייצב. לא הייתה מניעה לעשות כן, בין כעדות הזמה, בין כראיה נוספת לפי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, על יסוד נימוקי ההחלטה. לדברי ד"ר זייצב, על סמך ממצאי הנתיחה ולפי נסיבות האירוע, אין זה סביר שהמנוחה מתה כתוצאה משאיפת גז בישול. את השוני בין חוות הדעת הראשונה לזו המשלימה נימק ד"ר זייצב בהעדר תמונה מלאה של נתוני הזירה בשעת כתיבת חוות הדעת הראשונה. על-פי עדותו, אילו מלכתחילה היו עומדים לפניו הנתונים שנודעו לו בשלב מאוחר, היה קובע כי יותר סביר שמותה של המנוחה נגרם באמצעות כיסוי דרכי הנשימה החיצוניים. ביום 22.6.2009 הגיש ד"ר קוגל חוות דעת נוספת, בעקבות חוות הדעת המשלימה של ד"ר זייצב. שני המומחים העידו בבית המשפט. 31. מחוות הדעת של המומחים עולה כי אין בכוחם של ממצאי הנתיחה והבדיקות הטוקסיקולוגיות כדי לבסס את סיבת המוות ברמת הוודאות הנדרשת. על כן, כפי שכתבו המומחים, נדרשות בדיקות נוספות כגון מצב הזירה ועברהּ הרפואי של המנוחה. אכן, הכרעת דינו של המערער אינה יכולה להתבסס רק על סמך חוות הדעת הללו, אלא רק בהשתלבותן במארג הראייתי הכולל. כזכור, אחד הממצאים העיקריים בזירה הוא גז הבישול. ראוי לציין בהקשר הזה כי נקבע שהודאותיו של המערער הן אמת, ובכללן גם אמירותיו באשר לגז הבישול, לפיהן הוא פתח את הגז כדי שיחשבו שהמנוחה התאבדה, ובפעם אחרת אמר כי פתח את הגז וחיפש נר הבדלה כדי לגרום לפיצוץ. משום כך, יש לבחון בזהירות רבה את טענת המערער כי קיים ספק סביר באשר לאשמתו בהסתמך על גז הבישול, שכן זהו ממצא שהמערער עצמו 'שתל' בזירה למטרה זו בדיוק. 32. מבחינה פיזיולוגית, ועל כך אין חולק, גז הבישול איננו רעיל כשלעצמו, והוא הופך להיות מסוכן רק בהחליפו את החמצן שבאוויר. אולם מניתוח הזירה ניתן ללמוד כי לא סביר שריכוז הגז שנמצא בסביבת המנוחה היה כה רב עד כי אירעה החלפה כזאת בנסיבות העניין דנן, כפי שציין בית משפט קמא, מכמה נימוקים. ראשית, דירת המנוחה לא הייתה סגורה בצורה הרמטית. חלון השירותים היה פתוח וכמו כן היה חריץ "ענק" בדלת ביתה של המנוחה ממנו דלף הגז לחדר המדרגות, כפי שהעידה השכנה יוליה. בנוסף, מהסיור שערך בית משפט קמא בזירת האירוע עולה כי אין מדובר בחלל קטן, אלא בדירת שלושה חדרים בגודל סטנדרטי. המטבח והסלון, בו נמצאה המנוחה ללא רוח חיים, מהווים חלל אחד גדול הנפתח לחדרי הדירה הנוספים. רוחב החלל כ-3 מטרים ואורכו, על-פי הערכה, פי שניים לפחות. המנוחה לא הייתה קרובה למקור הגז. הספה עליה שכבה ממוקמת בקרבת הקצה האחד לאורכו של החלל ומקור הגז ממוקם בקצה השני, בצמוד לחלון המטבח. אמנם הרצפה בחלל הדירה נמצאה לחה, אך לא הוכח כי עיבוי הגז על הרצפה מלמד על ריכוז גבוה של גז. 33. זאת ועוד, הזירה איננה מלמדת על רצון להתאבד ועל תכנון בהתאם. כאמור, המנוחה נמצאה שכובה על הספה הרחק ממקור הגז, בעוד שאדם הגיוני אשר חפץ להתאבד באמצעות גז לא היה מרחיק את עצמו ממקור הגז. כמו כן, לא נמצא בספרות שהוצגה על-ידי המומחים משני הצדדים מקרה אחד שבו אדם שבחר להתאבד באמצעות גז התאבד באופן שכזה. 34. אשר לבדיקות שנעשו במנוחה, אלה אמנם אינן שוללות מוות כתוצאה משאיפת גז כפי שטוען המערער. לעומת זאת, בנתיחה נמצאה נפחת בריאות הנגרמת מניסיון לנשום דרך דרכי נשימה חסומות. המומחה מטעם ההגנה, ד"ר קוגל, אישר כי ממצא כזה אכן מחליש את האפשרות שהמוות נגרם משאיפת גז, אך לא שלל זאת שכן ריכוז גבוה של גז בוטן (שהוא אחד ממרכיבי גז הבישול) גורם להפרעות קצב, אשר גורמות לקושי בנשימה ולנפחת, ובסופו של דבר מביאות למוות. אלא שבית משפט קמא קבע כי מדובר בהשערה בלבד ללא כל בסיס, ובהעדר נתונים על ריכוז הגז, כאשר הראיות מצביעות על ריכוז גז נמוך. 35. לכל אלה הוסיף בית משפט קמא את מצבה הנפשי הטוב של המנוחה עובר למותה, כפי שיפורט להלן, השולל גם הוא את האפשרות שהמנוחה שמה קץ לחייה. 36. המערער העלה טענות שונות באשר לחוות הדעת המשלימה שהגיש המומחה הרפואי מטעם המשיבה, ד"ר זייצב, עליה הסתמך בית משפט קמא. לטענתו, מחד גיסא שלל ד"ר זייצב את קביעתו של ד"ר קוגל, לפיה ריכוז הגז בדירה היה גבוה, מן הטעם שלא התבססה על נתונים מדעיים, ומאידך גיסא הגיע ד"ר זייצב למסקנה הפוכה לפיה הריכוז לא היה מספיק גבוה כדי לגרום למוות, בהסתמכו בעצמו על נתונים בלתי מדעיים. כך שבשתי קביעות עסקינן, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם לא נמצאו נתונים מדעיים באשר לריכוז הגז בדירה, על כן פנה ד"ר זייצב ובית משפט קמא בעקבותיו לנתונים שנמצאו בזירה העשויים לשפוך אור על הנתון המדעי החסר, ובהם גודל החלל שבו נמצאה המנוחה, חוסר ההרמטיות של הדירה והמרחק בין המקום בו נמצאה המנוחה לבין מקור הגז. נתונים אלה מובילים למסקנה כי לא סביר שבסביבת המנוחה היה גז בריכוז מספיק גבוה על מנת לגרום למותה. מה גם שלא הוכח קשר בין הנתון עליו הסתמך המערער – עיבוי הגז שנמצא בזירה – לבין הימצאות ריכוז גבוה של גז בסביבת המנוחה. 37. עוד טוען המערער בהקשר הזה, כי הבסיס העובדתי עליו הסתמך ד"ר זייצב לביסוס מסקנתו איננו נכון. זאת מכיוון שד"ר זייצב הסתמך על דברי הכבאים שנכנסו לדירה, לפיהם ריח הגז לא היה חזק ועל כן הם לא נזקקו למסכות, אולם בכך התעלם ד"ר זייצב מן העדויות שהובאו על ריח חריף של גז, מן העובדה כי הכבאים המתינו כ-40 דקות מסגירת ברז הגז על ידם ועד לכניסתם לדירה, ומכך שהכבאים פתחו את כל חלונות הדירה כדי לאוורר אותה. יש טעם בטענת המערער לפיה העובדה שהכבאים לא השתמשו במסכות עם כניסתם לדירה איננה מלמדת על ריכוז הגז בעת המוות, מהסיבה האמורה. אולם, כאמור לעיל, קיימים ממצאים נוספים המצביעים על כך שלא סביר שריכוז הגז בדירה היה גבוה מספיק על מנת לגרום למות המנוחה. די בממצאים אלה. 38. בית משפט קמא אף שלל את האפשרות לפיה מתה המנוחה כתוצאה משאיפת גז, הגם שלא רצתה למות. זאת, בין היתר, על סמך הממצאים בזירה. כך, לא נמצא כל סימן לסיר חימום או בישול על הכיריים ועל כן ההסתברות כי המנוחה שכחה את כפתור הכיריים פתוח מבלי שתצית את האש היא קלושה; התנוחה בה נמצאה המנוחה איננה טבעית גם לאדם שמת משאיפת גז ללא רצון להתאבד, שכן התגובה הטבעית היא להתרומם ולשאוף אויר, או לפתוח חלון ולפחות להסתובב על מנת לחוש הקלה. 39. מכאן לסיבת המוות שאימץ בית משפט קמא, תשניק חנק באמצעות חסימת דרכי הנשימה העליונות. מסקנתו-זו נתמכה במספר נימוקים. אשר לממצאי הנתיחה, בבדיקות נמצאו גודש, בצקת ריאות ונפחת, האופייניים למוות בחנק, אם כי לא רק למוות שכזה. אמנם לא נמצאו סימני התנגדות שהם הסימנים העיקריים המאפיינים מוות בחנק, אך בית משפט קמא קבע כי ההלם, יכולותיה הגופניות ותנוחת השכיבה של המנוחה על בטנה הקשו על יכולתה להיאבק במערער ומכאן העדר סימני המאבק. המנוחה בוודאי בטחה במערער אשר אותו אהבה, הוא נהג בה בכבוד ומעולם לא היה אלים כלפיה, לא הייתה לה כל סיבה שלא לבטוח בו, ועל כן סביר כי פעולה אלימה מצדו גרמה לה להלם ולשיתוק, בעיקר בתנוחה בה שכבה, על בטנה, וכאשר הופנתה כלפיה אלימות קטלנית ללא כל ציפייה או הכנה. המנוחה שקלה בשעת מותה 50 ק"ג, גובהה 162 ס"מ, צנומה, וגם בהריון. סבירה אף האפשרות שהמערער, גבוה וחזק ממנה, מנע כל אפשרות תזוזה באמצעות ישיבה עליה ו'סגירת' הידיים. די למנוע ממנה התנגדות למשך 10-20 שניות עד שתאבד את הכרתה כדי שניתן יהיה להמשיך ולחנוק אותה ללא כל התנגדות נוספת. 40. המתת המנוחה בחנק עולה בקנה אחד גם עם האופן שבו נמצאה בזירה. שכיבתה של המנוחה על בטנה כשפניה מופנות אל תוך הכרית, מעוכות, ללא עדשה בעין ימין, הנסיבות הללו מלמדות על תקיפתה של המנוחה מאחור, וגרימת מותה על-ידי חסימת דרכי הנשימה העליונות. נוסיף לאלה את דברי המערער עצמו בשיחתו עם ליאור כשאמר כי המנוחה מתה מהעדר חמצן במוח לאחר שסבלה דקה או שתיים וכן דבריו בשיחה המוקלטת לפיהם אם המנוחה הייתה נשארת בחיים, המוח שלה היה נפגע מחוסר חמצן. מצבה הנפשי של המנוחה 41. בית משפט קמא דן במצבה הנפשי של המנוחה עובר למותה, ומצא כי על אף רקע דכאוני בעבר וניסיונות אובדניים, הרי שבזמן הסמוך למותה הייתה המנוחה במצב נפשי טוב, וכי לא הייתה כל אינדיקציה למחשבות אובדניות בתקופה שקדמה למותה. המנוחה פגשה את המערער, התאהבה בו, בדתה את החבר "אסף" כדי לעורר את קנאתו, עזבה את מגוריה הבעייתיים במחיצת אמה בשדרות ועברה להתגורר באופן עצמאי בנתיבות. המנוחה הרתה למערער, הריון מתוכנן על-ידה, אשר גרם לה אושר רב והיא הייתה נחושה בדעתה להמשיך אותו. את מסקנתו ביסס בית משפט קמא על יומני המנוחה, ועל עדויותיהם של הפסיכולוגית גב' בט רייז, השכנה יוליה, מר אלדד חורי והמערער. 42. המערער מעלה טענות באשר למסקנה זו של בית משפט קמא ולראיות המבססות אותה. לטענתו, הראיות שהובאו בקשר למצבה הנפשי של המנוחה אינן שוללות אפשרות שהתאבדה. אין בידי לקבל טענה זו. ממכלול הראיות עולה כי מצבה הנפשי של המנוחה איננו מלמד על כך שהתאבדה, ואין בו כדי להעלות ספק סביר באשר לאחריותו של המערער למותה. אמנם המנוחה ניסתה פעמיים בעבר לשים קץ לחייה, אולם אין ראיה המלמדת על כוונה כזאת עובר למותה. ההפך הוא הנכון. נפרט. 43. המנוחה ניהלה יומן וכתבה בו יום לפני מותה. לטענת המערער, היומן חושף את הטלטלות בנפשה של המנוחה, את הלכי הרוח המשתנים ומלמד על חוסר יציבות. כפי שהעידה גב' רייז כאשר הוקראו לה כמה קטעים מן היומן (לגבי עדותה אייחד דברים בהמשך). מדובר במצוקה קשה. על כן, לא ניתן לשלול כי מצוקה זו הובילה את המנוחה להתאבד. אינני מקבל טענה זו. כפי שכתב בית משפט קמא, היומן אמנם מלמד על קושי ואכזבה מהקשר עם המערער, אולם, כפי שהעידה גב' רייז, בד בבד עם התסכול מהקשר ניכרה גם אופטימיות, שמחה על ההריון ורצון להמשיך אותו. זאת ועוד, ישנם בנמצא יומנים של המנוחה משנים עברו בהם כתבה קודם לניסיונה הקודם להתאבד. מהשוואה בין התיאור שם לבין התיאור עובר למותה עולה כי קיים שוני ממשי בין היומנים. שם כתבה המנוחה בבירור מידי יום על רצונה למות, בשונה מן הכתוב ביומנים הרלוונטיים לתקופה עובר למותה, בהם אין כל אזכור למוות. אמנם מובעים שם רגשות אכזבה מהקשר שלה עם המערער, אך בד בבד הביעה המנוחה ביומנה את רצונה העז ללדת את בנו של המערער אפילו לבד, בלעדיו. 44. עוד הסתמך בית משפט קמא על עדותה של גב' בט רייז הנ"ל, פסיכולוגית במקצועה. המנוחה הופנתה אל גב' רייז במסגרת השירות הציבורי הפסיכולוגי בשדרות לאחר ניסיון התאבדות ראשון באמצעות כדורים, עת הייתה בכיתה ט'. הקשר ביניהן נמשך גם לאחר שהתקציב הטיפולי הסתיים. גב' רייז ליוותה את המנוחה גם במהלך השירות הצבאי ולאחריו כאשר בתחילה הגיעה אליה המנוחה לטיפול תמורת תשלום סמלי ולאחר מכן התקיים קשר לא פורמאלי "מתוך הרגשה אנושית". על כן, גב' רייז אמנם לא העידה כמומחית, אולם עדותה בדבר הקשר שניהלה עם המנוחה עובר למותה שפכה אור על מצבה הנפשי בתקופה ההיא. זו מקצת עדותה: כשלושה שבועות לפני מותה, ביקשה המנוחה מגב' רייז לבוא לבקר בדירתה. במהלך הביקור המנוחה הייתה מאושרת, שמחה וצחקה, הציגה את הדברים הטובים שיש לה בארון, סיפרה שהיא בהריון מהמערער, כנראה בכוונה, שהיא מטפלת בעצמה ובתינוק שיש לה בבטן והציגה את תמונות האולטרא סאונד. עוד סיפרה המנוחה, כי היא מתכננת להביא את הילד לעולם, וכי היא מצפה שמצבה הכלכלי ישתפר. לאחר הביקור שוחחה העדה עם המנוחה פעמיים נוספות במסגרתן שאלה אותה המנוחה שאלות ענייניות על פרנסה, ומצב רוחה היה מרומם. עוד ציינה גב' רייז כי לפני ניסיון ההתאבדות השני הייתה המנוחה במצוקה משפחתית וכלכלית, אולם עובר למותה היא לא התנהגה כאילו היא במצוקה כלכלית. הרושם משיחות הטלפון עם המנוחה היה שהיא מחפשת עבודה ולא מתקשרת אליה ב"טלפונים של ייאוש". יש לציין כי בחקירתה במשטרה גב' רייז לא שללה את האפשרות כי המנוחה התאבדה, אולם בד בבד אמרה כי היא התפלאה כששמעה על ההתאבדות וכי "זה היה הדבר הכי רחוק שהייתי חושבת עליו בתקופה הזאת וזה לא נכון לגבי התקופה הקודמת". 45. יוליה, שכנתה של המנוחה העידה אף היא. אמנם מדובר בקשר שטחי, אולם היה בעדותה כדי ללמד מעט ממה שעבר על המנוחה בתקופה שלפני מותה. לדברי יוליה, התקיימו בינה לבין המנוחה שיחות במהלך החודש שלפני מותה. המנוחה סיפרה לה כי סיימה ללמוד עיצוב, ושכרה דירה בנתיבות כדי להתחיל לעבוד, מאחר ובנתיבות אפשר להתקדם. המנוחה נראתה ליוליה כמי שרוצה לעבוד. תחילה עבדה מספר ימים במסעדה שבה עבדה יוליה, ולאחר מכן בסופרמרקט. ביום שלישי, כמה ימים לפני מותה, ביקשה המנוחה מיוליה לפרסם בשבילה מודעה בשפה הרוסית לפיה דרושה תופרת שתסייע לה. מר אלדד חורי העיד אף הוא, ועדותו תומכת בכך שהמנוחה בדתה את דבר קיומו של החבר אסף על מנת לעורר את קנאתו של המערער. המערער העיד על עצמו כמי שהיה אוזן קשבת למנוחה, וסיפר כי המנוחה אף פעם לא דיברה איתו על קשיים כלכליים ונראה היה לו כי לא חסר לה דבר. כמו כן אישר המערער כי בשיחות שניהל עם המנוחה ביום מותה, לא הבחין בהתנהגות חריגה. 46. נמצא כי מצבה הנפשי של המנוחה עובר למותה היה טוב, וכי לא קיימת אינדיקציה למחשבות אובדניות. מסקנה זו מחזקת את שלילת הטענה כי המנוחה התאבדה על-ידי שאיפת גז בישול. סוף דבר 47. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי לא בכדי הודה המערער פעם ופעמיים – לפני חברו ולפני בן-דודו – ברציחתה של המנוחה. לא הייתה זו התרברבות ולא בדיה, אלא אמת במערומיה. לא שקרנות פתולוגית הביאתוֹ להודות במעשה, אלא כנראה נקיפות המצפון. כאשר אמר, כן עשה. המערער רצח את המנוחה. הוא עשה כן מחמת סֵרובה להפיל את עוּבּרה; המערער תכנן את המעשה מראש, וביצע אותו כנראה באמצעות חפץ רך ודחיסת ראשה של המנוחה אל תוך כרית כשהיא שוכבת על בטנה על ספה בסלון דירתה, מבלי יכולת ממשית להתנגד. המערער דאג ל'תפאורה' הולמת על מנת לטשטש את מעשיו ולשווֹת למותה של המנוחה אופי של התאבדות: פיזור כדורים, הדלקת ברז הגז ועוד. בּיוּם ההתאבדות צלח בתחילה, אך בעקבות הודיותיו הנ"ל של המערער נפתח התיק מחדש, תזת ההתאבדות נשללה בראיות אובייקטיביות, ובדין הורשע המערער. 48. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיא א' ריבלין: אני מסכים. משנה לנשיא (בדימ') השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג. ניתנה היום, י' בסיון תשע"ב (31.5.2012). המשנה-לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10022700_O07.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il