פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2264/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2264/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 2.2.09, בתפ"ח 8005/07, שניתן על ידי סגן הנשיא צ' סגל והשופטים: מ' דרורי וי' נועם תאריך הישיבה: י"ח בסיון התשע"א (20.06.11) בשם המערער: עו"ד ציון אמיר ; עו"ד אריאל ניסים; עו"ד ענת הדד בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד ברוט בת עמי מר יוסי פולק פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. נגד המערער הוגש כתב-אישום בו יוחסו לו עבירות מין, אותן ביצע במספר מתלוננות בין השנים 1996 ל-2001. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים הרשיעו בית-המשפט המחוזי בירושלים בשתי עבירות אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין (להלן: החוק), מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק ומעשים מגונים, לפי סעיף 348(א) לחוק. נקבע, כי לכל העבירות נלווה פן מחמיר, היינו, שהן בוצעו בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק (בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים). עוד הורשע המערער במספר מעשים מגונים, לפי סעיף 348(א) בשילוב עם סעיף 345(א)(3) לחוק. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-12 שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על תנאי והוא חויב לפצות שתיים מהמתלוננות בסכום כולל של 50,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין, נגד גזר-הדין. עובדות כתב-האישום 2. בכתב-האישום פורטו אישומים אחדים, בהם נטען כי המערער פגע בחמש קורבנות, כולן קטינות, תוך ניצול תמימותן ולשם גירויו וסיפוקו המיני: האישום הראשון עוסק במתלוננת י', ילידת 27.5.94, שהיתה חברתן של בנות המערער. כעולה מכתב-האישום, נכנס המערער בשני מועדים נפרדים (אחד מהם ככל הנראה בשנת 2005), בשעת לילה, לחדר בו ישנה י' יחד עם בנותיו, הוריד את מכנסיה ותחתוניה, פיסק את רגליה, נגע באיבר מינה והחדיר את אחת מאצבעותיו לתוכו. באחד המקרים, החדיר המערער את אצבעו גם לפי הטבעת של המתלוננת. באישומים 2, 3 ו-5 מתואר דפוס פעולה זהה של המערער, והפעם בוצעו העבירות בשלוש אחיות – א', ילידת 28.2.1991, ר', ילידת 20.12.1987 ו-ש', ילידת 1.3.1989 – שאף הן היו חברותיהן של בנותיו. המערער נהג להכניס את קורבנו לחדר בו החזיק נחשים ששימשו אותו בעיסוקו כקוסם (להלן: "חדר הנחשים"), שם היה מרים את חצאיתה, נצמד אליה מאחור ומתחכך בגופה עם איבר מינו. בתוך כך, היה המערער נוגע בגוף הילדה ולעיתים אף באיבר מינה. בחלק מן המקרים אף הפשיל את מכנסיו ותחתוניו בשעת מעשה. כתב-האישום ייחס למערער שני מעשים נוספים שבוצעו במתלוננת ר' בלבד: האחד – הקרנה בפניה של סרטים פורנוגראפיים, והשני – משיחת נוזל כלשהו על אחוריה בעת שהיא לנה בביתו. האישום הרביעי, עניינו במעשים מגונים שביצע המערער במתלוננת ע', ילידת 20.5.1982, שבמשך תקופה מסוימת נהגה להגיע לביתו במטרה לבקר את כלבהּ שנמסר לו למשמרת. במספר רב של פעמים בשנת התשנ"ז, נכנס המערער יחד עם ע' לחדר הנחשים, שם ביצע בה מעשים מגונים בדומה למתואר באישומים 2, 3 ו-5. במספר מקרים הוא אף חשף בפני ע' את איבר מינו, ושאל אותה אם היא רוצה לגעת בו. עוד עולה מכתב-האישום, כי באחד הביקורים של ע' בביתו, הושיבהּ המערער על ברכיו ומישש בשתי ידיו את ירכיה תוך שהוא מפסק את רגליה ונוגע באזור מפשעתה. המערער איים על ע' לבל תספר לאיש על המעשים שביצע בה, ופעם, כאשר ניסתה לצעוק, חסם את פיה בכף ידו ואיים עליה כי אם תצעק יכניס אותה לחדר הנחשים, "שם איש לא יוכל לשמוע את צעקותיה". ההליך בבית-המשפט קמא 3. בתשובה לכתב-האישום, כפר המערער בכל המעשים שיוחסו לו. הוא אמנם הודה כי הכיר את המתלוננת י', וכי היא לנה בביתו יחד עם בנותיו, אך טען כי טעתה בזיהויו, וככל הנראה אדם אחר ביצע בה את המעשים האסורים. באשר לאישומים הנוגעים למתלוננות א', ר' ו-ש', טען המערער כי אלה הם פרי עלילה שרקם נגדו אחיהן של המתלוננות, עימו היה מסוכסך. המערער הכחיש את קיומה של היכרות קודמת עם המתלוננת ע', אשר לגרסתו פגש בה לראשונה רק במהלך העימות שנערך ביניהם במשטרה. המערער אף העלה טענה לפיה בתקופה שבמהלכה אירעו המקרים על-פי גרסתה של ע', הוא כלל לא התגורר עם משפחתו באותו בית, ועבר אליו רק מאוחר יותר. ראיות התביעה 4. התשתית הראייתית נגד המערער התבססה רובה ככולה על עדויות המתלוננות: א. המתלוננת י' העידה לראשונה בפני חוקרת ילדים, בסמוך למועד ביצוע המעשים, כאשר הייתה כבת עשר, ופעמיים נוספות לאחר מכן, במטרה לבחון את כשירותה להעיד בפני בית-המשפט. בהתאם להחלטתה של חוקרת הילדים, לא העידה י' בפני בית-המשפט, ועדותה שתועדה בצילום הוגשה כראיה. כן הוגש דו"ח הערכת מהימנות עליו חתומה חוקרת הילדים, וממנו עולה כי זו התרשמה שהתנהגותה של י' תואמת התנהגות של קורבן עבירות מין – הן בחשיפה הדרגתית של קורותיה והן בתיאור התנהגותה בעת האירוע. להערכת החוקרת, י' אכן חוותה את התקיפות המיניות שתוארו על-ידה, וקשייה להיפתח ולפרט את האירועים נבעו, בין היתר, מהבטחתה לחברתה, בתו של המערער, שלא לספר על מעשיו לאיש. על הערכה זו חזרה החוקרת גם בעדותה בפני בית-המשפט, הגם שהודתה כי י' התקשתה למסור פרטים המתארים כל אירוע מתחילתו ועד סופו, וכי חלקים מסוימים מעדותה תוארו באורח כללי. ב. המתלוננות א' ר' ו-ש' חשפו לראשונה בשנת 2005 את דבר המעשים המגונים שנעשו בהן, בפני אשת אחיהן. מששמע על כך האח, פנה יחד עימן למשטרה, שם מסרו, כל אחת בנפרד, הודעות בהן הפלילו את המערער. ברם, בחלוף כשנתיים, וחודש לאחר שהוגש כתב-האישום, הן חתמו על תצהירים בהם נאמר כי הן חוזרות בהן מגרסתן. המתלוננות לא נענו להזמנה להעיד בבית-המשפט קמא, ועשו זאת רק לאחר שהוצא נגדן צו הבאה. בעדותן, עמדו על חזרתן מן ההודעות, ושתיים מהן אף טענו כי חוקרת המשטרה בדתה מדמיונה את הדברים שתועדו על-ידה. בעקבות כך, הוכרזו מתלוננות אלו כעדות עוינות, והודעותיהן במשטרה הוגשו מכח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ג. המתלוננת ע' הגיעה למשטרה בעקבות עדויותיהן של ר' ו-ש', במסגרתן עלה שמה כמי שנפלה אף היא קורבן למעשים מגונים שביצע בה המערער (ת/6, עמ' 3; ת/9, עמ' 3). ע' העידה בפני בית-המשפט וגוללה בפירוט רב את האירועים המבססים את האישום הרביעי. היא הוסיפה וציינה כי בעקבות מעשיו של המערער היא נקלעה לטראומה ודיכאון, ביקשה לעזוב את ביתה לפנימייה מחוץ לעיר כדי למנוע מפגש עם המערער, ואף ניסתה מספר פעמים לשים קץ לחייה. כן הוגש כראיה תיעוד העימות שבוצע בין ע' למערער בעת חקירתו. במהלך העימות, הטיחה ע' במערער האשמות קשות תוך שהיא מתארת את גרסתה לפרטים. לעומתה, השיב המערער תשובות לקוניות ובעיקר שמר על זכות השתיקה. ראיות ההגנה 5. מטעם המערער העידו רעייתו, בתו וכן מר מוגילבסקי, מכר שלו. רעייתו העידה כי מעולם לא ראתה את המתלוננת ע' או את כלבה בביתם, וכן הכחישה כי מי מהמתלוננות הוכנסה לחדר הנחשים. בתו הכחישה כי היתה עדה למעשים מיניים שבוצעו במתלוננות, וכן העידה כי אביה לא ביצע בגופה מעשים מסוג זה. מוגילבסקי העיד כי המערער ומשפחתו עברו לבית שבו על פי הנטען התרחשו המעשים רק בפסח 1997, היינו, לאחר התקופה שבה בוצעו, על פי הנטען, המעשים בע'. הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי 6. הכרעת הדין המרשיעה נסמכת בעיקרה על עדויות המתלוננות השונות, תוך דחיית גרסתו של המערער בה לא נתן בית-המשפט המחוזי אמון. בית-המשפט אימץ את עיקר חוות דעתה של חוקרת הילדים באשר למהימנות גרסתה של י', וקבע כי הילדה אכן חוותה את האירועים המיניים אותם תיארה בחקירתה. בהקשר זה ציין את התנהגותה של י' ש"שידרה אותנטיות אמינות ומהימנות", ואת תיאורה "המדויק והמפורט" על שאירע (עמ' 28-29 להכרעת הדין). סיוע לעדותה של י', כנדרש לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, מצא בית-המשפט קמא בהודעתה של ר' בה תיארה מסכת עובדתית דומה. זו גם זו תיארו כיצד נכנס המערער לחדר בו לנו במהלך הלילה, הפשיל את מכנסיהן ותחתוניהן וביצע בהן מעשה מגונה. כל זאת, שעה שבנותיו ישנו עמן באותו חדר. גם בעדותה של ע' נתן בית-המשפט קמא אמון, בקובעו כי "העדה תיארה את האירועים שחוותה כהווייתם... העידה באופן שוטף, בהיר וקוהרנטי ותיארה את האירועים לפרטיהם מבלי שנזקקה לרענן את זיכרונה מהודעתה" (עמ' 31 להכרעת הדין). סוגיה נוספת אליה נדרש בית-המשפט קמא ביחס למתלוננת ע', עניינה בזמן שחלף מאז ביצוע המעשים ועד להגשת כתב-האישום. בית-המשפט קמא דחה את טענת המערער לפיה יש לבטל את האישומים הנוגעים לע', מאחר וחלפו 10 שנים מביצועם ובהיעדר אישור היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש לפי סעיף 354(ג)(1) לחוק העונשין. נקבע, כי גם אם חלק מן האישומים התיישנו, ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי מספר אירועים, ובהם גם האירוע בו נגע המערער באיבר מינה של ע', התרחשו לאחר 15.1.1997. לפיכך, הגם שלא ניתן למנותן במדויק, לא התיישנו העבירות של מעשה מגונה שביצע המערער בע'. בית-המשפט הוסיף ומצא תימוכין לעדותה של ע' בהודעותיהן של ר' ו-ש' במשטרה. מהודעתה של ר' עולה כי היתה עדה, יחד עם בנותיו של המערער, לאירוע בו עמד המערער צמוד לע', ומשהבחין בהן צעק עליהן וגירשן מהמקום. ש' מסרה בהודעתה כי היתה עדה גם למקרה בו המערער היה צמוד לע' ואונן (עמ' 31-32 להכרעת הדין). באשר למתלוננות א', ר' ו-ש' – קבע בית-המשפט המחוזי כי יש להעדיף את הודעותיהן במשטרה על פני עדותן בפניו. זאת, נוכח התרשמותו כי חזרתן מההודעות נבעה מלחצים שהופעלו עליהן. מסקנה זו התבססה על העובדה כי התצהירים עליהם חתמו המתלוננות, כל אחת בתורה, נוסחו בלשון כמעט זהה, לפיה אמרותיהן בפני החוקרת המשטרתית נבעו מ"לחצים וסכסוכים". בפי המתלוננות לא היה הסבר מניח את הדעת באשר לחזרתן מן ההודעות, ובפרט לא היה בידן להסביר מה פשר אותם "לחצים וסכסוכים". גם ניסיונן של המתלוננות להימנע בכל מחיר ממסירת עדות בפני בית-המשפט, חיזק מסקנה זו. עוד צוין, כי בניגוד להודעותיהן המפורטות והנהירות בחקירתן במשטרה, עדויותיהן בבית-המשפט היו לקוניות ו"כללו הסברים סתומים וטענות כלליות בדבר חוסר זיכרון" (עמ' 38 להכרעת הדין). בתוך כך, ציין בית-משפט קמא, כי לא מצא מקום לפקפק בעדותה של חוקרת המשטרה, לפיה תוכן ההודעות משקף נאמנה את אמרותיהן של המתלוננות בפניה. חיזוק ותימוכין להודעותיהן של כל אחת מהמתלוננות, כנדרש לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, מצא בית-המשפט בהודעותיהן של יתר האחיות ובעדותה של ע', המתארות "מעשים דומים ושיטת ביצוע כמעט זהה בגופן של קטינות ונערות צעירות" (עמ' 41-42 להכרעת הדין). לעומת זאת, הרושם שהותיר המערער על בית-משפט קמא היה שלילי ביותר. נקבע כי מלבד הכחשה גורפת לא היה בגרסתו דבר, ולא היה בידו להציג ראיות כלשהן שיהיה בהן לאשש את גרסתו בדבר עלילה שנרקמה נגדו או לערער במשהו את גרסאות המתלוננות. עוד נקבע, כי אין לסמוך על העדים שהעידו מטעם המערער, הואיל וגרסאותיהם היו סתמיות וניגפו מול מוצקות גרסאותיהן של המתלוננות. נימוקי הערעור 7. במוקד הערעור עומדות קביעותיו של בית-המשפט המחוזי ביחס למהימנותן של ראיות המשיבה והתמונה המפלילה העולה מהן. המערער סבור כי בעדויות המתלוננות נתגלו סתירות ופגמים רבים, אשר למצער יש בהם לעורר ספק סביר באשר למעורבותו באישומים השונים. לגישתו, לא הוכחה באופן וודאי זהותו כמי שביצע את המעשים ב-י', ולא ננקטה זהירות מספקת בהסקת מסקנות מגרסאותיה נוכח העובדה כי נמנע ממנה מלהעיד בבית-המשפט. עוד טען המערער, כי שגה בית-המשפט קמא בהעדיפו את הודעותיהן של א', ר' ו-ש' במשטרה על פני עדויותיהן בפניו, ובקובעו כי חזרתן בהן מן הגרסה שמסרו במשטרה נבעה ממסכת לחצים שהופעלה עליהן. לגישתו, נדרש היה לתת משקל ראוי לאפשרות שהמתלוננות תיאמו גרסאותיהן במזימה להפלילו, וממילא, לא ניתן היה לקבוע כי העדויות מחזקות אחת את רעותה. התזה בדבר עלילה נתמכת, להשקפת המערער, בהתקיימותן של "נסיבות מחשידות" שאפפו את מתן האמרות במשטרה – העובדה שהמתלוננות לא הגיעו מיוזמתן להגיש תלונה, ומעורבות יתירה של אחיהן והעובדת הסוציאלית שדרבנו אותן לעשות כן. באשר לעדותה של ע', מתמקדות טענות המערער בסתירות הנוגעות למועד ביצוע המעשים ולגילה של המתלוננת באותה עת. לחלופין, ביקש המערער להקל בעונשו בשים לב לזמן שחלף מאז ביצוע המעשים, למצבו הרפואי והנפשי, ולעובדה כי עבירות המין בהן הורשע לא היו מן החמורות. דיון 8. בדומה למקרים רבים בהם מתגלעות מחלוקות בשאלות של עובדה, גורלו של ההליך מוכרע בעיקר בהתבסס על ההתרשמות ממהימנותם של העדים השונים, והרי בתחום זה יש לערכאה הדיונית יתרון בולט על ערכאת הערעור, עקב יכולתה להתרשם מן העדים באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1073 (1963); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)); ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.08.2001) בפסקה 6; ע"פ 1929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.03.2009) בפסקה 16)). הדבר נכון במיוחד מקום בו מדובר בקורבנות של עבירות מין. אלה יתקשו בדרך כלל למסור עדות רהוטה וקוהרנטית, מן הטעם שזו עוסקת בנושא טראומטי ואינטימי, ומכאן החשיבות הנודעת לטון הדיבור של העד, שפת הגוף וכל יתר הגורמים החורגים מתוכן העדות כפי שהיא משתקפת מן הפרוטוקול (ע"פ 993/00 שלמה נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 221 (2002); ע"פ 6375/02 בבקוב נגד מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425 (2004); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625, 634 (2004); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 3.07.2007) בפסקה 12). מטבע הדברים, מרכזיותן של עדויות המעורבים בעבירות מין, משפיעה אף היא על מידת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אותם קבעה הערכאה הדיונית. כאשר ההרשעה מושתת על הכרעה בין גרסאות סותרות של נאשם ומתלוננת, תוך אפשרות מוגבלת להיעזר בראיות אובייקטיביות חיצוניות לאירוע, יתרונה של הערכאה הדיונית בהערכת מהימנותן ומשקלן של הראיות הוא קריטי (וראו: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.01.07), פסקה 37 לפסק דינה של השופטת פרוקצי'ה). יחד עם זאת, יש וערכאת הערעור מתערבת בממצאים של עובדה ומהימנות. מקרים חריגים אלה מתאפיינים בנסיבות מיוחדות, כאשר נעדר יתרונה הטבעי של הערכאה הדיונית בהערכת הממצאים – לדוגמה, כשממצא נומק בטעמים שבהיגיון להבדיל מטעמים שבהתרשמות, או כאשר כלל אי-ההתערבות יוביל בהכרח להכרעה בלתי צודקת בנסיבות העניין, בין היתר, כשהגרסה העובדתית שהתקבלה בידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233 (1983); ע"פ 4977/92 ג'אברין נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 690, 695 (1993); ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5) 265, 280 (1994); ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.03.2006) בפסקה 63). השופטים המלומדים של בית המשפט המחוזי הרשיעו, פה אחד, את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, תוך שהם נותנים אמון בעדויות המתלוננות ומבכרים את גרסתן. בנסיבות אלה, ההכרעה בערעור דורשת בחינה של שתי שאלות עיקריות: ראשית, אם יש מקום להתערב ולשנות מממצאיה של הערכאה הדיונית בדבר מהימנות העדים, ושנית, בהנחה שאין להתערב בממצאיה, האם די בתמונה המתקבלת נוכח ממצאים אלו כדי להוביל להרשעת המערער ברמה הנדרשת בפלילים (וראו: וקנין, פסקה 35 לפסק דינה של השופטת פרוקצי'ה). מהימנותן של המתלוננות 9. לאחר שבחנתי בחינה מדוקדקת את מכלול הטענות והראיות כמו גם את הכרעת-דינו המנומקת של בית-משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי לא קמה עילה להתערבותנו בממצאים אליהם הגיע, וממילא גם לא מצאתי מקום לשנות מקביעותיו. עניינו של המערער נמנה במובהק עם אותם מקרים בהם נודעת חשיבות יתירה להתרשמות ישירה מן העדים, בין היתר, מטעמים אלה: התשתית הראייתית העומדת לחובתו מיוסדת, רובה ככולה, על גרסאותיהן של המתלוננות העומדות בסתירה לגרסתו; המעשים בוצעו לפני זמן רב ולכך נודעת חשיבות כאשר מדובר במתלוננות כה צעירות; שלוש מתוך חמשת המתלוננות חזרו בהן מגרסתן המפלילה, ובית המשפט נדרש לברר מה גרם לכך. לאורך הערעור ניכר ניסיונו של המערער להציג את עדותיהן של המתלוננות כמבולבלות וחסרות פשר. לשם כך דרש המערער בקוצו של יוד, נתלה בניסוח כזה או אחר, ומצירוף של תיבה לתיבה ביקש להצביע על קושי או סתירה פנימית שנפלו לכאורה בדברי המתלוננות. כפי שאראה בהמשך, טענות מסוג זה מתיישבות מאליהן נוכח המארג הראייתי הכולל, ואין בהן כדי לקעקע את מהימנותן של המתלוננות. הגרעין הקשה של העדויות היה עקבי ומהימן, ועלה בקנה אחד עם מכלול הראיות והגרסאות שנשמעו בפרשה זו. גם אם נותרו מספר תמיהות שהעלה המערער לא מפוענחות, אלו מצויות בשולי הדברים ועל כן אינן פוגמות בתמונה הכללית. 10. עקב ריבוי הטענות בערעור, אתייחס בקצרה לבולטות שבהן: א. המתלוננת י' – שאלת זיהוי המערער ואופן ביצוע המעשים המערער תמה כיצד עלה בידי בית-משפט קמא לקבוע בהכרעת דינו ממצא לפיו המתלוננת י' ראתה את המערער מכניס את אצבעו לאיבר מינה, בעוד שבחקירתה השניה, בתשובה לשאלה השיבה לחוקרת "איך אני לא יודעת" (ת/16ב, עמ' 5, ש' 26). כן מלין המערער על קביעתו של בית-המשפט קמא, לפיה י' זיהתה אותו כמי שביצע בה את המעשים, אף שטענה בעדותה כי עיניה היו עצומות וכי החדר היה חשוך. בתמיהות אלו אין ממש. בעדותה בפני חוקרת הילדים התייחסה י' באופן קונקרטי וברור למערער כמי שביצע בה את המעשים, ושללה את האפשרות שאת המעשים ביצע אחר (ראו לדוגמה: ת/16 עמ' 12 ש' 16-25; ת/16א עמ' 13 ש' 1-5; ת/21א עמ' 4 ש' 19-22). עוד עולה מדבריה כי היא עשתה עצמה ישנה בעוד שלמעשה היתה ערה בעת שהמערער ביצע בה את זממו (ת/16 עמ' 13 ש' 25-26; עמ' 14 ש' 3-4). ואם לא די בכך, הרי שבינה ובין המערער התקיימה אינטראקציה מילולית במהלך האירוע (ת/16 עמ' 16 ש' 18-19; ת/16א עמ' 2 ש' 11-18). באשר לאופן שבו החדיר המערער את אצבעו לאיבר מינה – המתלוננת הדגימה זאת באמצעות בובה שהיתה בחדר החקירה (ת/16א, עמ' 5). העובדה שי' לא העידה בפני בית-המשפט קמא, לא גרעה מיכולתו לקבוע ממצאי מהימנות ביחס אליה בהסתמך על התרשמותו מתיעוד החקירה ומעדותה של חוקרת הילדים. בתיעוד זה צפיתי גם אני, ונוכח התרשמותי מהתנהגותה של י' בחקירתה – מצבה הנפשי, סימנים שהסגיר גופה, האופן שבו גוללה את קורותיה ותוכן אמרותיה – שוב אין לי ספק כי לא נפל פגם במסקנתו של בית המשפט המחוזי, היינו, ש"הילדה אכן חוותה את האירועים המיניים אותם תיארה. הבעות פניה של הילדה ואופן דיבורה הותירו עלינו רושם לפיו הילדה אצרה בתוכה סוד שהתקשתה לספרו, כי הייתה נבוכה לספר על המעשים המיניים שנעשו בגופה, וכמו התכווצה בכיסאה בטרם חשפה בהדרגתיות כל פרט ברצף האירועים. הילדה הרגישה נבוכה לספר על המעשים, דיברה לעיתים בלחש, וקימצה בפרטים. התנהגות זו משדרת אותנטיות, אמינות ומהימנות, ומשכנעת כי הילדה מתארת אירועים אמיתיים, אשר אותם חוותה על בשרה ועל נפשה... התיאור המדויק והמפורט של הילדה אודות מעשיו המיניים של הנאשם, ובפרט החדרת אצבעו לגופה, אינם אופייניים לעולם המושגים של ילדים בני גילה, ועל כן תיאורה מותיר רושם מהימן, ומחזק את המסקנה כי העידה על מעשים אותם אכן חוותה" (עמ' 29-28 להכרעת הדין). ב. המתלוננת ע' – שאלת מועד ביצוע המעשים השאלה אם חלפו 10 שנים מעת ביצוע המעשים במתלוננת ע', נדונה בהרחבה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, נוכח הדרישה לקבלת אישור של היועץ המשפטי לממשלה לצורך הגשתו של כתב האישום (סעיף 354 לחוק העונשין). לעומת זאת, בערעור הקדיש המערער חלק נכבד מטענותיו לשאלת מועד ביצוע המעשים בע', מן הטעם שסבר כי יש בגרסאותיה בהקשר זה כדי ללמד על חוסר מהימנותה. המערער ציטט אמירות רבות של ע' מהן עולה לכאורה בלבול בנוגע למועד ביצוע המעשים, ולמעלה מברמיזה הציע כי שינויים אלו בגרסתה נבעו מן הצורך "לשפרה" ולהתאימה לסתור את טענותיו. וכך לדוגמה בעדותה בפני בית-המשפט קמא טענה כי בעת ביצוע המעשים היתה "בערך או קצת לפני 14 או 14" (עמ' 43, ש' 20 לפרוטוקול הדיון), ואילו במהלך העימות עם המערער השיבה לשאלת החוקרת כי היתה בת 12 בעת שביצע בה את המעשים (ת/1א, עמ' 6). עניין זה לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי, ולהשקפתו, לא היה בתיקון גרסתה של ע' בעניין זה כדי לפגום במהימנותה. עוד נקבע, כי הסבריה של ע' בהקשר זה מניחים את הדעת וכי בנסיבות העניין – מצבה הנפשי של ע' כאשר מסרה את עדותה הראשונה וחלוף הזמן מקרות האירועים – אך טבעי הוא כי המתלוננת תטעה בפרטים מסוימים (עמ' 34 להכרעת הדין). לא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לשנות ממסקנה זו של הערכאה הדיונית. אדרבא, מתלוננת זו מסרה הודעה במשטרה, התעמתה עם המערער באופן ישיר ותקיף, וכן העידה נכוחה בפני בית-המשפט. בדבריה תיארה באופן שוטף ולפרטי פרטים את גרעין ההתרחשויות, ותימוכין לגרסתה נמצאו למכביר בעדויותיהן של מתלוננות נוספות. בנסיבות אלה, שאלת מועד ההתרחשות מצויה בשולי הדברים, ואין בה כדי להשליך באופן ממשי על מהימנות העדה, שהרי "אין זה מקרה נדיר שקורבן עבירות מין, ובמיוחד כאשר מדובר באדם צעיר שחווה התעללות משך שנים ארוכות, מתקשה למסור פרטים לגבי מועדים מדויקים בהם בוצעו עבירות בגופו" (ע"פ 10922/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.2007)). ג. העדפת הודעותיהן של א', ר' ו-ש' על פני עדויותיהן בבית-המשפט סעיף 10א לפקודת הראיות מאפשר לבית המשפט לקבל אמרה שמסר עד מחוץ לכותלי בית-המשפט, בכפוף לשלושה תנאים: נדרש כי מתן האמרה הוכח במשפט, בין באמצעות העד עצמו ובין באמצעותם של עדים אחרים; לצדדים ניתנה הזדמנות לחקור את מוסר האמרה על דוכן העדים; על העדות להיות שונה בפרט מהותי מן האמרה או שהעד מכחיש או איננו זוכר את תוכנה. מסירת אמרותיהן של המתלוננות הוכחה במשפט בעדותה של חוקרת המשטרה שגבתה אותן. היא אכן השיבה כי היא אינה זוכרת את גביית האמרות אלא רק במעורפל, אולם אין להתפלא על מצב זה שכן מדובר במי שנוהגת לגבות הודעות מחשודים וקורבנות כמעשה של יום יום. עם זאת, החוקרת זכרה כי העובדת הסוציאלית נכחה בעת חקירתה של ש' (עמ' 136 לפרוטוקול ש' 10). לא זו אף זו, שלושת המתלוננות בעדויותיהן ובתצהיריהן לא התכחשו לעצם מסירת האמרות או לעובדה כי חתמו עליהן, וטענתן התייחסה לאמיתות תוכנן בלבד (עמ' 37 להכרעת הדין). המתלוננות העידו בסופו של יום בפני בית-המשפט קמא ותוכן עדויותיהן נבדל מהותית מזה שבהודעותיהן. לפיכך, נתקיימו כל תנאי הקבילות הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות, ולא היתה כל מניעה מלהגיש את אמרותיהן של המתלוננות כראיה במשפט. באשר להשגות המערער כנגד ההחלטה להעדיף את האמרות על פני העדויות בבית-המשפט, סבורני שגם דינן להידחות. בעניין זה התבססה החלטתה של הערכאה קמא על האמון שניתן בדבריה של החוקרת, על ההתרשמות הישירה מהעדות, נוסחם הזהה של התצהירים, והניסיון להתחמק מעדות בבית המשפט. בנסיבות אלו התקשיתי לראות מהי השגגה שנפלה בהחלטתו בית המשפט המחוזי. אדרבא, גרסתן המאוחרת של המתלוננות בבית-המשפט קמא, לאו גרסה היא. המתלוננות לא ידעו להסביר את הנסיבות שהובילו אותן להעליל על המערער עלילת שווא, ועדותן התאפיינה בתשובות חסרות ומתחמקות. כך למשל בתשובה לשאלה כיצד התעוררה היוזמה להתלונן במשטרה ענתה א' "אני לא זוכרת מה היה" (עמ' 122 לפרוטוקול, ש' 23-25); בתשובה לשאלה מה היה הסכסוך עליו הצהירה כגורם למסירת תלונתה במשטרה, השיבה ש' "לא יודעת איזה סכסוך" (עמ' 129 לפרוטוקול, ש' 11-13); גם ר' לא ידעה לומר באיזה סכסוך מדובר (עמ' 109 לפרוטוקול, ש' 9-10); בתשובה לשאלה מדוע יש להעדיף את גרסתה השנייה, השיבה ש' "לא יודעת. אני יותר בוגרת. כשהייתי קטנה זה היה מתוך... לא יודעת מה להגיד לך" (עמ' 130 לפרוטוקול, ש' 10-17); בתשובה לשאלה מדוע לא הצהירה כבר במשטרה כי הדברים לא באמת התרחשו ותלונתה נבעה מלחץ שהופעל עליה, השיבה ש' "לא יכולה לענות לך, כי לא זוכרת מה היה. אפילו את המקום שהייתי בו אני לא זוכרת" (עמ' 131 לפרוטוקול, ש' 1-3). העובדה שאחי המתלוננות והעובדת הסוציאלית שטיפלה בהן היו מעורבים בעידוד המתלוננות לפנות למשטרה, אינה מעידה בהכרח על מזימה להפליל את המערער. אפשר שהקושי והפחד של המתלוננות מפני חשיפת הפרשה והפגיעה הצפויה בבנותיו של המערער, הם שהצריכו דרבון ועידוד לפנות למשטרה. תימוכין לכך ניתן למצוא למכביר בעדויות השונות: בעדותה של ש' היא ציינה "אנחנו משפחות מאוד קרובות ולא העזתי לעשות את זה, אף אחת לא מעיזה להתלונן" (ת/9 ,עמ' 3, ש' 87). א' מסרה בעדותה: "ריחמתי על יואב בגלל הילדים שלו, הם ילדים קטנים. ואני גם הבטחתי לאביגיל שאני לא אספר לאף אחד. וגם בגלל שאני קטנה ולא ידעתי למי לפנות" (ת/7, עמ' 2, ש' 30-31). גרסתם של אחי המתלוננות והעובדת הסוציאלית תאמו לתשובות אלו. כך בתשובה לשאלה מה היתה עמדת אחיותיו לגבי הפניה למשטרה, השיב האח "זה לא היה פשוט הן פחדו מאוד" (עמ' 85 לפרוטוקול, ש' 5-7). העובדת הסוציאלית השיבה על אותה שאלה: "הן מאוד לא רצו, הן מאוד פחדו... זו היתה בשבילן סוג של בגידה... הן לא ראו למה צריך לעורר את העניין מחדש" (עמ' 92 לפרוטוקול, ש' 14-17). בדומה לכך אפנה לדבריה של י' על הקושי שבחשיפת הפרשה בשל נאמנותה לבתו של המערער: "לא מסכימה לי לגלות את זה, הבטחתי לה שאני לא מגלה את זה" (ת/16, עמ' 10, ש' 30-31), וכן "היא [בתו של המערער] אומרת לי שאני... שאני אחשוב פעם הבאה לפני מה שאני עושה" (ת/21א, עמ' 6, ש' 6; וכן עמ' 5, ש' 1-2, ש' 16-25). ד. תמיכת הגרסאות זו בזו טענות המערער נגד השימוש בעדויות השונות כממלאות את דרישות "הסיוע" (הנדרש לעדותה של י') או "החיזוק" (הנדרש לעדויות א', ר' ו-ש'), נדחות מאליהן נוכח ממצאי המהימנות אותם קבע בית-המשפט המחוזי. משנקבע כי הוכחה זהות המערער כמי שביצע את המעשים בי', וכי יש להעדיף את אמרותיהן של א', ר' ו-ש' על פני עדויותיהן בבית-המשפט, שוב אין מניעה לראות בעדויות השונות כתומכות זו בזו. כפי שציין בית-משפט קמא (עמ' 29-30 להכרעת הדין), עדות הטעונה "דבר לחיזוק" או "סיוע" יכולה היא עצמה לשמש ככזו לרעותה (וראו: ד"נ 25/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 457 (1981)). מעדויות המתלוננות עולה בבירור כי המעשים המיניים שבוצעו בהן נעשו בדפוס פעולה זהה, וכבר נקבע בעניין זה כי עדות בדבר מעשים מיניים דומים שבוצעו בקטין, יכולה לשמש כראיה מחזקת או מסייעת לעדות העיקרית (וראו: ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.09.2005)). הספק סביר 11. דחיית טענות המערער במישור מהימנות המתלוננות, אינה סוף הדרך בבחינת ההרשעה בערעור. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת להרשעה בפלילים היא ברמת שכנוע שמעל לספק הסביר. אימוץ הגרסה המפלילה בידי הערכאה הדיונית על בסיס התרשמות מעדים, עשויה עדיין להותיר תמיהות מסוימות על כנן. בענייננו, נותרת עמימות מסוימת באשר למועדים המדויקים בהם אירעו חלק מהמעשים שבוצעו בע', ובאשר לנסיבות שאפפו את חזרתן של א', ר' ו-ש' מתלונותיהן. בנוסף על כך, י' לא העידה בפני בית-המשפט, וגרסתה התאפיינה בכלליות ובקושי לתאר כל אירוע מתחילתו ועד סופו. המערער סבור כי באלו יש כדי להעלות ספק באשר לאשמתו, ולתמוך בטענתו בדבר עלילה שנרקמה נגדו. על טיבו של הספק הסביר המצדיק זיכויו של אדם מעבירות המיוחסות לו, עמד בית-משפט זה פעמים רבות. נקבע כי יש להצביע על ספק ממשי בעל אחיזה בחומר הראיות, ואין די בספק שהסתברותו היא בגדר אפשרות רחוקה ותיאורטית. רף ההוכחה הנדרש בעניין זה איננו של מה בכך. על המערער להראות כי הספק המתעורר בעניינו מערער את המערך העובדתי שהוצג בפרשת התביעה, עד אשר לא תוכל עוד לעמוד על רגליה המסקנה המרשיעה (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם, 13.09.2005). מכאן, שהמערער איננו יוצא ידי חובתו בהצעת תזה של חפות המתבססת על היתכנותה של מערכת נסיבות היפותטית, אלא נדרשת הוכחתה של תזה שהסתברותה ממשית (ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד(3) 465,471 (1990)). במקרה שלפנינו, שוכנעתי כי לא מתעורר כל ספק בדבר אשמתו של המערער. ה"יש" הראייתי במקרה זה מספיק כדי לבסס את המסקנה המפלילה, וזאת, גם אם אין בידינו לשחזר את כל האירועים מבחינת מועדם ופרטיהם באופן וודאי. בפני בית-המשפט קמא התייצבה שורה ארוכה של עדים: המתלוננות ע', א', ר' ו-ש', חוקרת הילדים שחקרה את המתלוננות י', חוקרת המשטרה שגבתה מא', ר' ו-ש' את הודעותיהן, המערער עצמו, רעייתו ובתו וכן מר מוגילבסקי, שכנו. פסק הדין קמא מיוסד על ניתוח מפורט ויסודי של מכלול הראיות והעדויות ושזירתן זו בזו עד כדי יצירתו של מארג שלם המתאר בבהירות את סיפור המעשה. אם נותרו תמיהות מסוימות, הן מצויות בשולי הדברים ואין בכך כדי לגרוע מן הוודאות שבגרסה המפלילה. מנגד, את גרסתו של המערער באשר להאשמות שהטיחו בו חמש מתלוננות שונות, קשה לקבל והיא אינה מניחה את הדעת. לדבריו יש לפקפק כמעט בכל העדויות בפרשה זו למעט עדותו-שלו: א', ר' ו-ש' זממו להפלילו בעצת אחיהן; ע' נקראה לחבור למזימה בידי אשת האח; י' מסרה גרסה מבולבלת וטעתה בזיהויו; חוקרת הילדים "זיהמה" את עדותה של י'; וחוקרת המשטרה לא הקפידה לקיים את הנהלים לגביית אמרות מהמתלוננות, ואף קיים חשש שבדתה את הדברים מלבה. סבורני כי גרסה זו מופרכת, וממילא אין בה כדי לעורר ספק סביר באשר להרשעת המערער. אין זה סביר כי אחיהן של א', ר' ו-ש' ידיח אותן לעדות שקר בנושא כה רגיש ועקב סכסוך מינורי, ובאורח פלא תטעה י' בסמוך לכך בזיהויו, ועקב כך תגיש נגדו תלונה על מעשים דומים לאלה המתוארים בעדויות האחיות. באותה מידה לא סביר כי מתלוננות רבות כל כך, שהקשר ביניהן רופף, יחברו יחד כדי להפליל את המערער במעשים שלא עשה. נוכח כל אלה, סבורני כי לא נפל פגם בהרשעת המערער, ועל כן הייתי דוחה את הערעור כנגד הכרעת הדין. גזר הדין 12. גם באשר לעונש לא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותנו. מעשיו החמורים של המערער, ריבויים, וגילן של נפגעות העבירות, חייבו לנהוג בו ביד קשה כדי לגמול לו על מעשיו, וכן במטרה להרתיע את הרבים. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים עם דעתו של חברי השופט א' א' לוי שהתביעה הוכיחה את אשמת המערער מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מקום להתערב בעונש שהוטל. לטעמי, העניין אינו דורש דיון נקודתי בהגדרת הספק הסביר. כך או כך, ראו דעתי בע"פ 9809/08 ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25.11.2010). ש ו פ ט הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום ג' באב התשע"א (03.08.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09022640_O06.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il