שלום בכר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2264/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2264/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: שלום בכר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 23.1.07 בת.פ. 8308/05 שניתן על-ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: א' באייר התשס"ז (19.4.2007) בשם המערער: עו"ד נ' בונדר בשם המשיבה: עו"ד ע' לינדר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק; החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק; הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק; והיזק במזיד לפי סעיף 452 לחוק. העונש הכולל שהושת על המערער הועמד על 36 חודשי מאסר בפועל. הערעור שלפנינו מכוון כנגד הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. 2. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס לו שלושה אישומים שונים. מן האמור באישום הראשון עולה כי ביום 21.9.05 בסמוך לחצות הגיע המערער לתחנת המוניות במרכז המסחרי בערד, ושם הוא איים לשרוף את ביתה ורכבה של הנהגת רונית לוי, ולהכות את בן זוגה. הרקע למעשים אלו נעוץ, כך על פי הנטען, בעובדה שבן זוגה של רונית הגיש לפני כשלוש שנים תלונה נגד המערער על כך שהצית את רכב המונית שלו. מן האישום השני עולה, כי ביום 30.9.05, בשעת לילה, ניקב המערער שניים מצמיגי מכונית השייכת לשכנו, רומן גרינברג. זאת, לאחר שבין השניים התעורר "ויכוח על קערה". האישום השלישי מייחס למערער עבירה של הצתה והיזק במזיד, וממנו עולה כי ביום 27.9.05, בשעת לילה מאוחרת, שפך המערער חומר דליק על דלת דירתם של שכניו, ארקדי פיי ואשתו, והציתה באמצעות גפרורים, עד שהאש אחזה בדלת שבערה והעלתה עשן. בשלב זה נמלט המערער מן המקום. הרקע להצתה, כך על פי הנטען, הייתה סברתו של המערער כי ארקדי קילל אותו ושיסה בו את כלבו. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' צלקובניק) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו שלוש שנות מאסר, שתיים מתוכן לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, לפיו לא יעבור המערער במשך שלוש שנים עבירה מסוג פשע. בנוסף הורה בית המשפט על הפעלת עונש מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד כנגד המערער בתיק אחר (ת.פ. 8146/02), כך שבסופו של יום נגזרו על המערער 36 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח. 3. הרשעת המערער באישום הראשון התבססה, בעיקרה, על הודעתו של משה פרבר (להלן: פרבר) מיום 21.9.06. הלה ציין כי הוא שהה בתחנת המוניות, כאשר המערער דיבר בקול רם עם סדרן התחנה והשמיע איומים כלפי רונית. יוער, כי זו האחרונה לא נכחה בעת השמעת הדברים, אלא הגיעה לתחנת המשטרה בשלב מאוחר יותר, ועל כן דבר האיום הועבר לה על ידי פרבר. בחקירתו במשטרה, ביום 22.9.06, הכחיש המערער כל קשר לעבירת האיומים המיוחסת לו. בית המשפט המחוזי העדיף את עדותו של פרבר על פני זו של המערער. כן קבע בית המשפט המחוזי, בהתבסס על רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: פרשת לם), כי אף אם דברי האיום לא הושמעו ישירות באוזניה של רונית, הרי שהטחתם בפני אותו סדרן, וכן בפני שאר הנהגים שנכחו בתחנה, ובכללם העד פרבר, מקיימת את יסודות עבירת האיום הן כלפי רונית והן כלפי פרבר. זאת, נוכח נסיבות השמעת הדברים - בלב התחנה, בקול רם ובמרחק קצר מפרבר. התנהגותו המשתלחת והמתריסה של המערער נועדה, כך לשיטת בית המשפט, לחדד את המסר המאיים ולא להבליעו, ולכן הוחלט כי האיום הושמע כלפי כלל הנוכחים בתחנה, ובכללם פרבר. עוד נקבע כי האיום, אשר הושמע בריש גלי, יועד לכיוונה של רונית וכי די בכך שהמסר הועבר אליה על-ידי פרבר כדי לקבוע שהוכחה עבירת האיום גם כנגדה. 4. הרשעת המערער בשני האישומים הנוספים התבססה בעיקרה על מספר הודאות שהוא מסר במשטרה. ההודאה הראשונה ניתנה ביום 1.10.06 ובגדרה הודה המערער בחיתוך צמיגי מכוניתו של שכנו, רומן גרינברג, לאחר שהתעורר בין השניים סכסוך בנוגע לקערה אותה מצא המערער. לאחר גביית ההודאה האמורה, נערכה למערער הובלה. קדמה לכך, שיחה שלא תועדה בין המערער לרס"ר אבו-רביע, שבמהלכה הוא אף הודה במעורבות בהצתת דלת הדירה. בעת ההובלה הצביע המערער על מקום הימצאה של קופסת הגפרורים, אשר עימם הדליק את דלת שכנו. זמן קצר לאחר ביצוע ההובלה גבה רס"ר אבו-רביע אמרה נוספת מן המערער, בה הוא הודה שוב בביצוע ההצתה ואף הביע חרטה על כך. באותו יום נחקר המערער פעם נוספת, על ידי החוקרת רוית פציניאש, והוא הודה גם בפניה בביצוע מעשה ההצתה ובניקוב הגלגלים. בעת מתן עדותו בבית המשפט חזר בו המערער מהודאותיו שעה שטען כי מעולם לא היה מסוכסך עם שכניו, וכי בחקירתו במשטרה הוא נאלץ לומר דברי שקר לאור הלחצים הרבים שהופעלו עליו. 5. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו השונות של המערער לפיהם הופעלו עליו לחצי חקירה חיצוניים פסולים שהיה בהם כדי לשלול את הבסיס הרצוני שעמד ביסוד הודאותיו. טענתו של המערער, כי הוא נאלץ להודות במעשים המיוחסים לו בשל חששו להיעצר, כללה השמעת דברים מבולבלים וסותרים לגביי מהלך החקירה ונמצאה בלתי מהימנה על בית המשפט. כן ניתנה הדעת לכך שהמערער הודה במעשיו במספר הזדמנויות שונות במהלכו של יום ה-1.10.06. תחילה, בפני שני חוקרי המשטרה ולאחר מכן בפני פקד שמואל נומה, אשר הורה על המשך מעצרו. בית המשפט התרשם כי למערער ניתנו הזדמנויות שונות להכחיש את הודאותיו, ובפרט במהלך השימוע שנערך לו בפני פקד נומה. כן נתן בית המשפט דעתו לכך שהודייתו של המערער לא הייתה גורפת ובמהלך אחת מחקירותיו הוא אף הכחיש כל קשר לפרשת הונאה אחרת שיוחסה לו. בית המשפט אף סבר כי התנהגותו המוזרה של המערער ומניעיו להיפרע משכניו אינם יכולים להיבחן על פי אמות המידה המקובלות, ומכל מקום נפסק כי אין לפסול את הודאותיו של המערער במשטרה אך משום שהן כוללת דברים אותם הוא בדה מהרהורי ליבו. עוד הוסיף בית המשפט וקבע, כי הודיות המערער נתמכות בראיות חיצוניות ממשיות. כך, הודייתו לעניין הצתת הדירה נתמכת בתיאורה המדויק של קופסת הגפרורים שנמצאה בחיפוש במקום מוסתר, הרחק מביתו, אליו הוביל את אחד החוקרים. כן תיאר המערער בבית המשפט באופן מדויק את המסלול שעבר על אופניו בדרך להשלכת אותה קופסת גפרורים. עוד יצוין, כי המערער הודה ברכישת חומר מדלל דליק יום לפני ביצוע ההצתה. חומר זה נתפס מיד לאחר ההצתה בביתו. הודאת המערער באשר לניקוב צמיגי המכונית נתמכת בדברים שמסר בעדותו, בגדרה הוא אישר כי הכיר את רכבו של המתלונן גרינברג על אף שהלה היה דייר מזדמן בבנין, וכי הוא ידע לאתר את הרכב אף על פי שהוא הוחנה במרחק מה מן הבניין. לכך התווספה הודאת המערער בכך שבלילה בו נוקבו צמיגי הרכב, הוא רכן ליד גלגליו כדי לקשור את שרוכיו. בית המשפט עמד, איפוא, על כך שלמערער הייתה הזדמנות לחבל ברכב, וכן על כך שגלגלי הרכב נוקבו פעמיים נוספות בעבר, כאשר הוא הוחנה בסמוך לביתו של המערער. על יסוד כל האמור, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 6. טענתו העיקרית של המערער מכוונת כנגד קבילות ההודאות שמסר במשטרה. מאחר ובית המשפט התרשם כי המערער הינו אדם חלש שכוחותיו תשו במהלך החקירה ומאחר והוא סבר כי אין לנתח את התנהגותו על פי הדפוסים המקובלים, שומה היה על בית המשפט, כך לעמדת המערער, לבחון את הודאותיו בקפידה מרובה. עוד טוען המערער בהקשר זה, כי בית המשפט לא נתן כל משקל לעובדה שהוא לא הועמד על זכותו להיוועץ עם עורך דין בטרם נחקר על ידי השוטרים. לטענתו, אי מימוש זכות זו מביאה לפגיעה בחופש הבחירה והרצון החופשי שלו ודי בה כדי להביא לפסילת הודאותיו. כן מלין המערער על פגמים נוספים שנפלו בתיעוד החקירה. בהקשר זה נטען על ידו כי תוכנה של אחת מן השיחות שניהל עם רס"ר אבו-רביע לא תועדה על ידו, וכי לא קיים תיעוד חזותי כלשהו לחקירות שנערכו לו. בהמשך, טוען המערער כי בית המשפט שגה משמצא לנכון לייחס משקל מלא להודאותיו במשטרה. לעמדתו, הודאותיו נעדרות כל היגיון פנימי, מעוררות תמיהה, עומדות בסתירה לעדויות המתלוננים ולראיות הנוספות הקיימות בתיק. בהקשר זה, טוען המערער כי במהלך הודאותיו מסר פרטים שאינם נכונים וכי למעשה הוא כלל אינו מסוכסך עם שכניו, ואין לו כל סיבה להתנכל להם. מאחר ובית משפט קמא הגיע למסקנה כי המערער אכן בדה פרטים מליבו, סבור המערער כי אין כל הצדקה ליתן אמון בדבריו וכי אין מקום להפריד בין חלקי הודאותיו השונים. עוד טוען המערער כי בית המשפט שגה שעה שלא נתן דעתו לכל מחדלי החקירה, אשר נמנעה מלברר את טענת האליבי שהעלה ביום 27.9.06, לפיה בעת ביצוע עבירת ההצתה הוא שהה בתחנת מוניות, ואשר נמנעה מלחקור כדבעי את זירת אירוע ההצתה. כן טוען המערער, כי בהתחשב בכלל נסיבות המקרה שומה היה על בית המשפט לדרוש תוספת ראייתית מוגברת. המערער סבור כי הנתונים החיצוניים אליהם הפנה בית המשפט אינם עונים לדרישה זו. באשר לאישום הראשון, טוען המערער כי ספק אם ניתן לקבוע ממצאים מרשיעים על סמך עדותו של פרבר, אף אם ינתן בה אמון מלא. זאת, מאחר ובמהלך עדותו בבית המשפט ציין פרבר כי הוא אינו זוכר מה אמר בהודעתו במשטרה. לבסוף, טוען המערער, כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר שהעבירה נשוא אישום זה טרם התיישנה, וכי ממילא לא מתקיימים יסודות עבירת האיום. המשיבה מנגד, מבקשת לדחות מכל וכל את ערעורו של המערער, בסוברה כי הוא נטול כל בסיס וכי פסק הדין שיצא תחת ידי בית המשפט המחוזי הינו מבוסס היטב על העדויות שהובאו בפניו ולכן אין כל מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. 7. דין הערעור להידחות. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק כדבעי, תוך שהוא ערך בחינה מפורטת ומדוקדקת של חומר הראיות ושל הטענות השונות שהעלה המערער. איני סבור כי קמה עילה להתערבות במסקנתו הסופית של בית המשפט לפיה אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. אעבור, כעת, לבחון את טענותיו העיקריות של המערער. באשר להרשעת המערער באישום הראשון הנוגע לעבירת האיומים, זו התבססה, כאמור, על הודעתו של פרבר במשטרה ועל עדותו בבית המשפט, וכן על דבריה של הנהגת רונית לוי מהם עולה כי היא שמעה על דברי האיומים מפרבר וכי שלוש שנים קודם לכן שרף המערער את רכב המונית השייך לבן זוגה. התרשמותו של בית המשפט המחוזי הייתה כי עדותו של פרבר לפיה המערער איים בשריפת רכוש השייך למתלוננת הינה מהימנה, תוך שנקבע על ידו כי "העד משה פרבר העיד בצורה מאופקת, השתדל לדייק בתיאור האיום שהושמע, ולא ניסה לייחס לנאשם אמירות המכוונות לפגיעה ברכוש, מעבר למה שנאמר על ידו" (עמ' 60 לפסק הדין). נוכח האמור החליט בית המשפט המחוזי להעדיף את עדותו של פרבר על פני זו של המערער, אשר הכחיש מכל וכל את ביצוע המעשה המיוחס לו. איני רואה מקום לסטות מקביעה זו. כלל נקוט הוא בשיטת משפטנו, כי בית-משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בפרט כאשר אלו נוגעות לממצאי מהימנות. שכן, הערכאה הדיונית היא זו ששומעת ובוחנת באופן בלתי אמצעי את העדויות, ולה ניתנת האפשרות להתרשם באופן ישיר מן העדים שהעידו לפניה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 234). בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך שמדובר במקרה חריג, המצדיק התערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמותה מן העדויות השונות. מעדותו של פרבר עולה באופן ברור כי המערער ביצע עבירת איומים, ולכן קביעה זו של בית המשפט המחוזי בדין יסודה. עוד אעיר, כי איני מוצא ממש בטענה שמעלה המערער לעניין אי הוכחת מועד ביצוע העבירה. שכן פרבר ציין בעדותו, כי ביום 21.9.05 הוא הגיע לתחנת המשטרה כדי למסור הודעה באשר לאיומים שהשמיע המערער כלפי הנהגת רונית לוי (ראו עמוד 21 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול)). יום לאחר מכן נחקר המערער במשטרה בנוגע לאותו אירוע (ראו ת/2) ועל כן אין מקום לטענה כי עבירה זו התיישנה. כן סבור אני, כי קביעתו של בית המשפט לפיה במקרה דנא התקיימו יסודות עבירת האיום, חרף העובדה שהאיום לא הושמע ישירות באזוניה של רונית, בדין יסודה. קביעה זו מתבססת בעיקרה על ההלכה שקבע בית משפט זה בפרשת לם, ואיני רואה מקום להתערב בה. 8. בפי המערער טענות שונות אף לעניין הרשעתו בשני האישומים הנוספים. טענתו העיקרית בהקשר זה נוגעת לאי יידועו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין וללחצים שהופעלו עליו על ידי חוקרי המשטרה בעת גביית הודאותיו. אף בטענות אלו איני מוצא כל ממש. טענתו של המערער באשר ללחצים חיצוניים פסולים שהופעלו עליו במהלך החקירה נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי, אשר מצא את גרסתו של המערער מבולבלת ומלאת סתירות ולכן ראה הוא לנכון להעדיף על פניה את גרסת החוקרים, אשר עמדו על כך שהודאותיו של המערער ניתנו באופן חופשי ומרצון. אף בנקודה זו איני מוצא מקום לסטות מן ההלכה שצוינה לעיל לפיה ערכאת הערעור תימנע, על דרך הכלל, מלהתערב בהכרעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. זאת ועוד, מן הראוי לזכור כי פעולת החקירה מעצם טבעה עשויה להעמיד את הנחקר במצב של לחץ, מבוכה וחוסר נוחות (ראו למשל, בבג"ץ 4054/95 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, פ"ד נג(4) 817, 835-834; ע"פ 7033/04 יאיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לכן, גם אם המערער חש באי-נוחות כלשהי במהלך חקירתו, הרי שאין הדבר בהכרח מעיד על כך שהופעלו נגדו אמצעי חקירה בלתי-הוגנים, וודאי שאין די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת הודאותיו. מאחר ובענייננו, אומצה גרסת השוטרים לפיה לא הופעלו לחצים פסולים על המערער, אין מקום לפסול את ההודאות השונות שנמסרו על ידו אך בשל הטעם האמור. לבסוף, אעיר כי מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער יכול היה לחזור בו מן ההודאות שמסר תחת לחץ, כך לטענתו, במהלך השימוע שנערך לו על ידי פקד שמואל נומה. מעדותו של פקד נומה עולה כי הוא נוהג לקיים את הליך השימוע באווירה נינוחה, ובדרך כלל ללא נוכחתם של שוטרים נוספים. ואכן, המערער לא ציין בעדותו כי פקד נומה הפעיל עליו אמצעי לחץ כלשהו, ואף על פי כן במהלך אותו שימוע שב והודה המערער בעבירות המיוחסות לו. כפי שציין פקד נומה במהלך עדותו: "אני עושה לו את השימוע, אני קצין תורן, אני רק שואל אותו מה הוא אומר על ההצתה, הנאשם ענה לי שהוא עשה את זה מתוך כעס. הוא אמר הכל מתוך רצון חופשי, אני במקרה הזה הייתי האחד שהוא התוודה בפניו..." (עמ' 41 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). 9. באשר לטענה כי המערער לא יודע על זכותו להיוועץ עם עורך דין, הרי שהיה מקום לדחותה אך מן הטעם שהיא הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים ומאחר והיא לא נתמכה בתשתית ראיתית מבוססת. לא זו אף זו, מעיון בעדויות השונות מתקבלת תמונה שונה לחלוטין. כך למשל, כשנשאל המערער האם הוא זוכר שהקריאו לו את זכויותיו, השיב האחרון "אני זוכר את זה. רוית היתה החוקרת" (עמ' 49 לפרוטוקול). זאת ועוד, אף פקד נומה ציין בעדותו כי הוא העמיד את המערער על זכותו להיוועץ עם עורך דין (ראו עמ' 41 לפרוטוקול). באשר לפגמים שנפלו, כך לעמדת המערער, בחקירתו של החוקר אבו-רביע, הרי שיש לזכור כי המערער חזר על הודאתו באשר לביצוע העבירות המיוחסות לו בשלב מאוחר יותר, בפני שני שוטרים נוספים – החוקרת רוית פציניאש ופקד שמואל נומה. לאור האמור, נדמה כי גם אם היה מקום לפסילת ההודאה שנפלה בה פגם - וכאמור איני מבקש להביע כל עמדה בסוגיה זו –עדיין ניתן היה לבסס את הרשעת המערער על שתי ההודאות המאוחרות (השוו וראו ע"פ 7033/04 הנ"ל, פיסקה 12). איני מוצא ממש אף בטענה לפיה האליבי שהציג המערער בתחילת חקירתו לא נבדק כדבעי על ידי המשטרה. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי לאחר שהמערער הודה במעשים המיוחסים לו התייתר הצורך לבדוק את האליבי שהועלה על ידו. ציון פרטים נוספים הנוגעים לאליבי זה בעת מתן העדות בבית המשפט, נעשה בשלב מאוחר מדיי כאשר חקירת המשטרה כבר הסתיימה, ולכן אין למערער להלין אלא על עצמו. 10. טענה נוספת אשר בפי המערער נוגעת לפרטים לא נכונים שמסר ביודעין לחוקריו במשטרה ולסתירות פנימיות שנפלו בהודאותיו, סתירות אשר יש בהן, כך לטענתו, כדי להשפיע על מהימנות ההודאות. אף טענה זו מתקשה אני לקבל. סתירות פנימיות המתגלות בעדות, אינן כשלעצמן חייבות להוביל מניה וביה לשלילה מיידית של כל דברי העדות. לבית המשפט נתונה הסמכות לבור את הבר מן התבן ולאמץ מקצתם של דברי עדות ולדחות יתרתם, אם הוא אינו מקבל את מכלול דבריו של העד כאמינים (ראו למשל, ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302). בהקשר זה, עמד בית המשפט על ההבחנה החשובה בין סתירה בדבריו של עד, שנאמרו במעמד אחד, לסתירה בעדויות שנמסרו בהזדמנויות שונות. ככל שמדובר במקרה האחרון, הרי שלא רק חלוף הזמן עשוי להיות הגורם להבדלים בעדויות. הבדלי גרסאות מן הסוג האמור יכול ויגרמו גם עקב לחצים של גורמים חיצוניים המנסים, לא אחת, להניע את העד לחזור בו מדבריו, או בשל רצונו של העד לזכות בטובת הנאה לעצמו או בשל כוונתו להתאים את עדותו החדשה לצורכי המשפט (ע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813, 819). מכאן, שגם אם נכונה טענת המערער לפיה בדה חלק מן הדברים מהרהורי ליבו, אין בכך כדי להשמיט את הקרקע תחת הודאותיו באשר לעצם ביצוע המעשים, הודאות אשר בית המשפט המחוזי מצא אותן כמהימנות וכבעלות משקל פנימי. מעבר לנדרש, אעיר כי אף על פי שהמערער מחזיק באופן עיקש בעמדה לפיה אין לו כל סכסוך עם שכניו, הרי שמחומר הראיות מצטיירת תמונה מעט שונה. כך, מעדותה של רונית לוי, עולה כי משפחתה נמצאה בסכסוך מתמשך עם המערער, מאחר והוא שרף בעבר רכב שהיה שייך למשפחתה וכי בהזדמנות אחרת בנה תקף את המערער. מעדותו של ארקדי פיי עולה כי עובר לביצוע ההצתה הוא העיר למערער הערה ברוסית על השלכת זבל במקום שאינו מיועד לכך, ואילו זמן קצר לפני ניקוב צמיגי מכוניתו של רומן גרינברג התעורר בינו לבין המערער ויכוח על קערה כלשהי. בנסיבות אלו מתקשה אני לקבל את העמדה לפיה המערער כלל לא היה מסוכסך עם שכניו ולכן נעדר כל מניע לבצע את המעשים המיוחסים לו. אף טענתו של המערער לפיה הודאותיו לא נתמכו בראיות חיצוניות מבוססות דיין, היכולות להוות "דבר מה" נוסף, דינה להידחות. בית-המשפט המחוזי מנה שורה של ראיות חיצוניות, היכולות גם יכולות להוות "דבר מה" נוסף. דעתי היא כי די בראיות חיצוניות אלו, אשר פורטו על ידי בהרחבה קודם לכן (פיסקה 5 לעיל. כן ראו עמוד 74 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), כדי לבסס את הרשעת המערער בעבירות השונות שיוחסו לו. נוכח האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ד באייר התשס"ז (2.5.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07022640_H03.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il