מוחמד מוטלאן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2262/00 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המערער: מוחמד מוטלאן נגד המשיבה: מדינת ישראל תאריך הישיבה: ח' בכסלו התשס"א (5.12.2000) בשם המערער: עו"ד חאלד אזברגה עו"ד זיאד אבו גאנם בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור ערעור על הכרעת-הדין וגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.2.2000 בת"פ 40343/99 שניתנו על-ידי כב' השופט א' א' לוי פסק-דין המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, התחזות כאדם אחר, שיבוש מהלכי משפט וכניסה ושהייה בישראל שלא כדין. לאחר הרשעתו כך בדין גזר עליו בית-המשפט המחוזי - בגין שלוש העבירות הראשונות - עונש מאסר בפועל בן 40 חודשים (מעת מעצרו) ושישה חודשים מאסר על-תנאי, ובגין העבירה הרביעית מאסר על-תנאי בן שישה חודשים. כן חוייב המערער לשלם למתלונן פיצויי בסך של 3,000 ש"ח. הערעור הוא על ההרשעה ועל גזר-הדין כאחד. המדובר הוא בשוד של נהג מונית בידי שלושה אנשים. אותם שלושה שכרו את שירותיו של נהג מונית, המתלונן, ותוך כדי נסיעה תקפו את הנהג, היכוהו באגרופים, ריססו על פניו תרסיס במיכל שהיה במונית, ואחד מהשלושה אף ניסה לחונקו באמצעות חגורה. כל מעשים אלה עשו השלושה כדי לשדוד מן הנהג את פדיון עבודתו ורכוש אחר שהיה במונית. חפצם עלה בידם, והשלושה נטלו מן הנהג סכום של 420 ש"ח, מסמכים שונים, כרטיס אשראי ומכשיר טלפון נייד, ונמלטו מן המקום. כל זה היה באיזור התחנה המרכזית בלוד. בסמוך לאחר מעשה השוד עצר המתלונן ניידת משטרה שחלפה במקום, הסביר לשוטרים את שאירע לו, ויצא עימהם לנסות ולאתר את השודדים. כל אירועים אלה היו בלילה אחד שלחודש ספטמבר 1999, בסמוך לשעה 01:45 בבוקר. תוך כדי הנסיעה בניידת המשטרה נלכד המערער והוחשד כי היה אחד מן השודדים. משנשאל לזהותו, הציג עצמו המערער בזהות בדוייה והכחיש את מעשה השוד שיוחס לו. בהכחשתו זו עומד המערער עד היום. השאלה המרכזית שעמדה להכרעתו של בית-משפט קמא היתה שאלת זיהויו של המערער כאחד משלושת השודדים. בית-משפט קמא סקר בפרוטרוט את העדויות שבאו לפניו, ובפסק-דין מנומק כהלכה קבע כי המערער אכן היה אחד מן השלושה. על מימצא זה - והוא המימצא המרכזי שלעניין - השיג המערער לפנינו, ובשאלה עיקרית זו שומה עלינו להחליט. בית-משפט קמא ייסד את הכרעת-הדין, בראש ובראשונה, על עדותו של המתלונן, נהג המונית, ועל שוטר שנתלווה אליו ואשר עצר את המערער. כן נמצאו לו לבית-משפט ראיות לחיזוק עדותו של המתלונן ועדותו של השוטר, ועל יסוד המישקל המצטבר של כל אלה, ובנוסף להם שקריו של המערער, קבע בית-המשפט כי הוכח להנחת דעתו מעבר לכל ספק סביר, כי המערער היה אחד משלושת השודדים. באי-כוחו המלומדים של המערער, עורכי-הדין חאלד אזברגה וזיאד אבו-גאנם, טענו לפנינו כל אשר נטען לטעון לזכותו של המערער, ולו כדי להטיל ספק באשמתו. שמענו את טיעוניהם של עורכי-הדין בקשב-רב-קשב, אך לא נמצא לנו כי עלה בידם לערער את המימצאים שקבע בית-משפט קמא. ניידת הסיור של המשטרה שוטטה ברחובות לוד באמצעו של אותו לילה - לאחר השוד - ובדרכה עברו על-פני אדם שהלך רגלית. בראותו אותו אדם, נזדעק נהג המונית והחל צועק: "זה הוא, זה הוא". משעצרה הניידת הבחין אותו חשוד במתרחש ונמלט מהמקום בריצה. הניידת המשיכה בסריקות ולאחר כדקה וחצי מצאו את המערער שוכב על המידרכה במקום מסויים, מכורבל בשמיכה ולבוש בבגדיו ובנעליו. השוטר זיהה את אותו אדם ששכב על-פי לבושו כאדם שנמלט קודם לכן, ואילו המתלונן מצידו זיהה אותו אדם כאחד השודדים על-פי פניו ועל-פי שערו. לאחר זיהוי זה בידי המתלונן - ובידי השוטר כמסייע למתלונן - לא נמצא לנו כי עלה בידי באי-כוח המערער לערער את קביעתו של בית-משפט קמא כי המערער נימנה עם שלושה שודדים. לזיהוי המערער בידי המתלונן נילוו גורמים מסייעים אחדים שבית-משפט קמא מונה במפורש ובמפורט בפסק-דינו ואין אנו מוצאים צורך לחזור עליהם אחד לאחד. נזכיר אך זאת, כי בעת השוד ריססו השודדים את פני נהג המונית במיכל שהיה במונית, ולדברי המתלונן נדף מאותו אדם שנעצר - המערער - ריחו של אותו תרסיס כפי שאותו ריח נדף מהמתלונן עצמו. באי-כוח המערער טענו לפנינו כמה וכמה טענות. כך טענו, למשל, לא נמצאו טביעות אצבע של המערער על מיכל התרסיס. טענה זו אין בה ולא כלום, ולו מן הטעם שלא נטען כי היה זה המערער דווקא שריסס את פני המתלונן - המערער, להבדילו מחבריו הרעים. עוד טוענים באי-כוח המערער, כי המשטרה ראוי היה לה לגבות הודעות מאותם אנשים אשר המערער, לטענתו, שהה עימהם בעת השוד, קרי, לבדוק את טענת האליבי של המערער. אפשר יש צדק מסויים בטענה זו, אך בנסיבות העניין אין בה כדי לקדם את המערער, ולו מן הטעם שהמערער יכול היה לבקש מאותם אנשים כי ימסרו הודעות במשטרה מטעמו, ולא שמענו טעם סביר מפיו מדוע לא עשה כן. יתר-על-כן: אחד מאותם האנשים שהמערער היה בחברתם, כביכול, הובא כעד הגנה, ובית-המשפט קבע מפורשות שאין הוא מאמין לו. עוד טענו באי-כוח המערער כי לא נערך מסדר זיהוי למערער, כנדרש, ואולם בנסיבות העניין גם אם אמרנו כי היה פגם באי עריכת מסדר - ולא אמרנו כן - לא ירד פגם זה לשורשם של דברים. בשעה שאדם מזהה באורח ספציפי פלוני שעבר עבירה, מסדר זיהוי אין בו כדי להעלות או להוריד, והרי המתלונן ראה את מי שאמור הוא לזהותו אך לפני דקות או שעות מספר. בענייננו שלנו, זיהויו של המערער היה זיהוי תוך כדי נסיעה בטבורו של הלילה, וזיהוי זה - אשר נתקבל על דעתו של בית-משפט קמא - די היה בו כדי לקשור את המערער לעבירת השוד. העונש שהוטל על המערער אינו עונש חמור יתר על המידה, והגם שאין לו למערער הרשעות קודמות, לא נמצא לנו כי ראוי שנתערב בגזר-דינו של בית-משפט קמא. כללם של דברים: אנו מחליטים לדחות את הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין. היום, ח' בכסלו התשס"א (5.12.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00022620.G01