שירותי אשכנזי אילת בע"מ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 226/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 226/10 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. שירותי אשכנזי אילת בע"מ 2. יעקב אשכנזי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באילת (השופט י' עדן) מיום 3.1.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בב"ש 2325/09 בשם המערערים: עו"ד רוני גורסקי פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באילת (השופט י' עדן), מיום 3.1.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בב"ש 2325/09. 1. ביום 14.9.2009, במסגרת הליך קודם אשר התנהל נגדו בתיק עמק 20012/07 (להלן: ההליך הקודם), ולאחר שמיעת ראיות, הרשיע השופט עדן את המערער 2 בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש בעבודות טעונות היתר לפי חוק התכנון והבניה ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. 2. ביום 3.2.2009 הוגש נגד המערער 2, כמו-גם נגד המערערת 1 ונאשמת נוספת, כתב אישום בגין עבירות של הפעלת תחנת מעבר ללא התשתיות ובניגוד לדרישות הקבועות בדין, לפי תקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998 וחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים); גרימת זיהום אוויר חזק ובלתי סביר וריח בלתי סביר, לפי חוק מניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן: חוק מניעת מפגעים) ותקנות מניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), התש"ן-1990 (להלן: תקנות מניעת מפגעים); אי נקיטת אמצעים למניעת זיהום אוויר וריח מתחנת מעבר לפסולת, לפי תקנות מניעת מפגעים וחוק מניעת מפגעים; ועיסוק ללא רישיון או היתר זמני, לפי חוק רישוי עסקים וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995. כן מיוחסת למערערת 1 עבירה של לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים, לפי חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הניקיון), ואילו למערער 2 ולנאשמת הנוספת מיוחסות גם עבירות של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד, לפי חוק מניעת נפגעים ולפי חוק שמירת הניקיון (להלן: ההליך הנוכחי). בהמשך, ביום 10.11.2009, הגישה המדינה בקשה (ב"ש 2325/09) להורות למערערים להפסיק לאלתר את פעילותה של תחנת המעבר עליה נסוב כתב האישום ולפנות את הפסולת שמצויה בשטחה (להלן: בקשת הצו). 3. בדיון שהתקיים ביום 25.6.2009 בהליך הנוכחי, העלו המערערים טענות מקדמיות בדבר הליך אחר התלוי ועומד נגדם ובדבר הליך נוסף בו זוכו לטענתם מחלק מהעבירות המיוחסות להם בהליך הנוכחי, והתיק נקבע לישיבת מענה נוספת ליום 7.12.2009. בפתח הדיון שנערך ביום 7.12.2009 ביקש בא-כוח המערערים כי המותב יפסול עצמו מלדון בעניינם, כמו-גם בבקשת הצו (להלן: בקשת הפסלות). בבקשת הפסלות נטען כי העובדה שהמותב הדן בהליך הנוכחי הרשיע את המערער 2 בהליך הקודם, הנוגע לאותם מקרקעין, לאחר שמיעת ראיות, מעוררת חשש ממשי לכך שהמותב לא יוכל לדון בהליך הנוכחי באופן אובייקטיבי. כן צוין, כי הדיון בהליך הנוכחי אף עשוי להשפיע על המותב בעת גזירת דינו של המערער 2 בהליך הקודם. 4. ביום 3.1.2010 דחה השופט עדן את בקשת הפסלות הן ביחס לדיון בתיק העיקרי והן ביחס לדיון בבקשת הצו, וקבע כי אין בעובדה שדן בעניינו של המערער 2 בהליך הקודם, כדי לבסס עילה לפסילתו. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שהמעשים נשוא ההליך הקודם מתייחסים לתאריכים שונים מאלה עליהם מבוסס האישום נשוא ההליך הנוכחי, ובהתחשב בכך שבקשת הצו, אשר הוגשה בחודש נובמבר 2009, כלל אינה נוגעת למועדים שנדונו בהליך הקודם. עוד ציין בית המשפט בהחלטתו, כי בקשת הפסלות לא הוגשה בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעה למערערים עילת הפסלות, ומכאן שדין הבקשה להידחות מפאת השיהוי בהגשתה. עם זאת, קבע בית המשפט כי לאור תוכנה של בקשת הצו, אין זה רצוי שאותו מותב ידון בה ובתיק העיקרי, ולפיכך יועבר התיק העיקרי למותב אחר. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, אשר מתייחס אך ורק להחלטת המותב שלא לפסול עצמו מלדון בבקשת הצו. בערעורו, טוען בא-כוח המערערים כי העובדה שהשימוש במקרקעין אליהם נוגעים שני ההליכים, הקודם והנוכחי, התבצע בתאריכים שונים, אינה מפיגה את החשש מפני משוא פנים כלפי המערערים. כן נטען, כי טענת הפסלות נטענה בהזדמנות הראשונה, שכן היא אינה נובעת מעצם קיומו של ההליך הקודם, אלא מקביעות שנקבעו במסגרת הכרעת הדין שניתנה בו, ומשכך – לא ניתן היה להגיש את בקשת הפסלות קודם למתן הכרעת הדין בהליך הקודם. 6. דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי העובדה שבית המשפט הכריע בעבר בעניינו של נאשם, אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות (ראו: ע"פ 2879/07 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.2007); ע"פ 1623/08 דרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 262, 304-302 (2006)). אכן, קיימים מקרים בהם על-אף הנחת מקצועיותו של בית המשפט, יהיה בעובדה כי שופט דן נאשם בהליך קודם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, אולם מקרים אלה חריגים ונדירים הם (ראו, למשל: ע"פ 286/01 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2001)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שבמסגרת ההליך הקודם לא העיד המערער 2 ואף לא הביא מטעמו עדים, כך שלא נקבעו כל ממצאי מהימנות לגביו. בנסיבות אלה, לא הוכח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. עוד יצוין, כי בית המשפט קמא החליט להעביר את הדיון בתיק העיקרי למותב אחר, כך שהשופט עדן ידון בבקשת הצו בלבד, כדי למנוע היחשפות של המותב הדן בתיק העיקרי לחומר החקירה בשלב מוקדם. אף החלטה זו נותנת ביטוי לכך שבית המשפט קמא מודע לחובתו לדון באופן נטול פניות בעניינם של המערערים, ושבכוונתו לכבד חובה זו. משהגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות לגופו, אין צורך להכריע בשאלה האם השיהוי בו הוגשה בקשת הפסלות מצדיק, כשלעצמו, את דחייתה. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ב' בשבט התש"ע (17.1.2010). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10002260_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il