ערן קישוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 226/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 226/02 לפני: כבוד הנשיאה (בדימ') ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: ערן קישוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין ועל גזר דין של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו ב-תפ"ח 1013/00, שניתנו בתאריך 16.8.2001 ובתאריך 8.11.2001 (בהתאמה), על ידי כב' השופטים: א' משאלי ז"ל (אב"ד), ש' טימן ו-מ' סוקולוב תאריך הדיון: 24.2.2010 בשם המערער: עו"ד אריאל הרמן בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים: א' משאלי ז"ל (אב"ד), ש' טימן ו-מ' סוקולוב). במסגרת הכרעת הדין, שנכתבה על ידי כב' השופט ש' טימן (אליה הצטרפו בהסכמה: כב' השופטים: משאלי ז"ל ו-סוקולוב) – הורשע המערער בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין, או: החוק). כפועל יוצא מכך, בית המשפט השית על המערער את העונש הקבוע בחוק בגין עבירה זו – מאסר עולם, ולא שעה לבקשתו להשית עליו עונש מופחת, בהתאם למתווה שמאפשר סעיף 300א לחוק. המערער משיג על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין, בטענה שראוי להטיל עליו עונש מופחת כאמור (שמיעת הערעור נדחתה מספר פעמים, כנזכר בפיסקה 14 שלהלן). אפתח בהבאת הנתונים הצריכים לעניין. העובדות הרלבנטיות, ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי והמחלוקות שנתגלעו שם 2. בתאריך 20.2.2000 הוגש כנגד המערער כתב אישום, המייחס לו עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. בכתב האישום נטען כי בתאריך 13.2.2000 גרם המערער בכוונה תחילה למותה של חברתו, שגית עוזרי ז"ל (להלן גם: המנוחה), על ידי כך שחנק אותה בצווארה (להלן גם: האירוע). 3. עובדות המקרה, שאינן שנויות במחלוקת, יובאו להלן, כפי שהן משתקפות מהכרעת הדין: המערער ניהל מערכת יחסים רומנטית עם שגית עוזרי ז"ל במשך כ-4.5 חודשים – עד ליום בו מצאה המנוחה את מותה. בשלב מסוים עברה המנוחה לגור עם המערער. בבוקרו של יום האירוע, המנוחה התלוותה למערער לבדיקות רפואיות שנערכו לו באחת מברכיו. כאשר שבו השניים לדירתם, המנוחה יצאה והתקשרה לאביה מטלפון ציבורי. עם חזרתה, היא הודיעה למערער כי מערכת היחסים שביניהם – נגמרה מבחינתה. לאחר דין ודברים, שאופיין בניסיון מצד המערער למנוע את עזיבת המנוחה, עזר לבסוף המערער למנוחה באריזת חפציה, לקראת הגעתו הצפויה של אביה, שהתכוון לקחת אותה מהדירה. בשלב מסוים פרץ המערער בבכי, אמר למנוחה כי הוא אוהב אותה, ולפת את צווארה. המנוחה הדפה אותו, אך הוא לפת את צווארה בשנית, וכך היא מצאה את מותה. לאחר מכן, המערער הגיף את כל חלונות ודלתות הבית, שתה מים וחלב, עשה את צרכיו ולבסוף התיישב בסלון ועישן. בשלב זה הגיע אביה של המנוחה לדירה, דפק על הדלת ולחץ על הפעמון, אך המערער לא ענה. לאחר כרבע שעה, לחץ אביה של המנוחה על הפעמון בשנית. גם בפעם זו לא ענה המערער, ובעקבות זאת אביה של המנוחה עזב את המקום. המערער נטל מספר תרופות והחליט לעלות לגג הבניין ולהתאבד, אך לאחר שהגיע לגג נמלך בדעתו, וירד. אז יצא מן הדירה, והתקשר מטלפון ציבורי לאביה של המנוחה. בשיחה שאל המערער את האב האם המנוחה הגיעה כבר לביתו, ומסר לו שהיא הלכה לחברה. לאחר מכן נסע למרפאה בה טופל, לקח מרשמים של תרופות ונסע אל בית הוריו, שם מצא את אמו, וביקש ממנה לאכול. כשהגיע אביו של המערער לבית המשפחה, שוחחו השניים בנוגע לחוב שהיה חייב המערער לבנק. לאחר מכן, הוא סיפר לאביו ולאמו על פרטי האירוע, ומסר במעמד זה, בין השאר, כי הרג את המנוחה בחניקה (ראו: עמודים 402-401 להכרעת הדין). ההורים ביקשו לקחת את המערער לתחנת המשטרה. בדרך עצרו המערער והוריו בבית מרקחת וקנו למערער כדורים. לאחר מכן הגיע המערער בלווית הוריו לתחנת המשטרה בגבעתיים, ושם נעצר. 4. בתחנת המשטרה בגבעתיים מסר המערער גירסה שעלתה בקנה אחד עם מה שמסר להוריו (ראו: עמוד 402 להכרעת הדין). לאחר מכן הועבר המערער לתחנת המשטרה במרחב ירקון, שם מסר לראשונה גירסה שבה טען כי לא 'חנק' את המנוחה, אלא 'חיבק' אותה, וכי לא הרגיש דבר בעת האירוע (ראו: עמודים 408-407 להכרעת הדין). כן טען המערער כי לא היה מודע לכך שגרם למותה של המנוחה, אף שעות לאחר האירוע, ועד לרגע מתן הודעתו זו. לגרסאות אלו נוספה גרסה רביעית, אשר ניתנה במהלך עדותו של המערער בפני בית המשפט הנכבד קמא. גם בגדרי גירסה זו השתמש המערער במינוח 'חיבוק' ולא 'חניקה', אך במעמד זה הוא ידע לספר על רגשותיו במהלך האירוע, בניגוד לגרסתו השלישית (ראו: עמודים 408-407 להכרעת הדין). 5. על עובדות המקרה, כפי שהן פורטו לעיל, הצדדים הסכימו, כאשר סלע המחלוקת העיקרי נגע למצבו הנפשי של המערער בשעת האירוע. בעוד שהמשיבה טענה כי המערער פעל בצורה מודעת ומכוונת – באי כוחו של המערער גרסו כי המערער פעל במצב של העדר שליטה עקב "אוטומטיזם", כמשמעות מונח זה בסעיף 34ז לחוק העונשין, והם טענו כי קיומו של מצב זה פוטר את המערער מאחריות פלילית לאירוע. בהקשר זה יש להרחיב במקצת, וכך אעשה מיד בסמוך. 6. סעיף 34ז לחוק קובע כהאי לישנא: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה". בית משפט זה נדרש להגדרת המונח "אוטומטיזם" כהגדרתו בסעיף 34ז לחוק, וקבע כי משמעותו היא כי: "בשעת האירוע הנדון היה הנאשם נטול הכרה (או מודעות) על הנעשה אתו ומסביבו ועקב כך, לא שלט על תנועותיו" (ראו: ע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 729, 735 (1976) (להלן: פרשת חמיס)). עוד נקבע כי הנטל להוכחת טענת ה"אוטומטיזם" מונח על כתפי המערער (ראו: סעיף 34ה לחוק העונשין). בית המשפט מצווה לבחון טענה זו, כשהיא מועלית, בזהירות מירבית (ראו: פרשת חמיס, עמוד 736). בהתאם לכך, נדחו בעבר טענות מסוג זה, אף במקרים בהם ניתנה חוות דעת רפואית התומכת בטענת הנאשם (ראו: ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29 (1981); ע"פ 79/87 גרנות נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 617 (1989); ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 221 (1992)). המערער טען, כאמור, כי עובר לאירוע, הוא נכנס למצב של "דיסוציאציה", אשר במסגרתו נשללה ממנו היכולת לפעול בצורה מודעת. על רקע טענה זו, נסבה הכרעת הדין על שאלת מצבו הנפשי של המערער בשעת המעשה, כאשר שני הצדדים תמכו את טיעוניהם בחוות דעת פסיכיאטריות. להלן יובאו עיקרי העדויות שהוצגו בפני בית המשפט הנכבד קמא בהקשר זה, ושעליהן הוא הסתמך בהכרעת דינו. 7. מומחה בריאות הנפש שהעיד מטעם המדינה, ד"ר גרינשפן, איבחן את המערער כסובל מהפרעת אישיות גבולית. עם אבחנה זו הסכימו גם עדי ההגנה, אך אלו הסיקו ממנה מסקנות שונות, להן אדרש בהמשך הדברים. ד"ר גרינשפן תיאר את ההפרעה, ממנה סבל המערער, ככזו הפוגעת ביכולתו של אדם לקבל מרות, לקחת אחריות, לקשור קשרים אנושיים, להעריך את עצמו ואחרים הערכת אמת, וכד', אך הוא סבר שהיא לא פגעה במנגנון השיפוט הערכי של המערער (ראו: פרוטוקול הדיון שקדם להכרעת הדין, עמוד 89, שורות 16-3. הערה: פרוטוקול הדיון שקדם לגזר הדין מוספר בנפרד). תופעת ה"דיסוציאציה" הוגדרה על ידי ד"ר גרינשפן כ: "מצב שבו אתה מאבד קשר מסוים, איזה שהם אינטגרציות כלליות של המציאות" (ראו: עמוד 90 לפרוטוקול הדיון שקדם להכרעת הדין). לשיטתו, אדם שסובל מתופעה זו – לא יוכל לזכור את הרגעים שבהם היה "מנותק" מהוויתו (ראו: שם, שם). מכיוון שהמערער זכר פרטים רבים מן האירוע, הסיק ד"ר גרינשפן כי לא ייתכן שמדובר במקרה זה ב"דיסוציאציה". לחיזוק הטענה שהמערער לא סבל מ"דיסוציאציה", הציגה המשיבה את שתי גרסאותיו הראשונות של המערער – בפני אביו ואימו ובתחנת המשטרה בגבעתיים, וכן דו"חות משטרתיים, בהם סיכום חקירות המערער שנערכו במהלך שהותו בתחנות המשטרה בגבעתיים ובמרחב ירקון. כל אלה (בצירוף חלקים מעדות האב, שהעיד מטעם התביעה – עדות שאליה אתייחס בקצרה בהמשך) הראו, לשיטתה, כי מצבו הנפשי של המערער בזמן האירוע לא שלל אחריות פלילית. 8. לעומת עמדת המשיבה – המערער ביקש לצייר תמונה אחרת בנוגע למצבו הנפשי עובר לאירוע ההמתה ובמהלכו. לצורך זה הוא הסתמך על מספר ראיות: (א) חוות-דעת של ד"ר שרי, שהוגשה במשפט, ובמסגרתה אובחן המערער כסובל מהפרעת אישיות גבולית, כאמור. לדעתו של ד"ר שרי, הפרעה זו יצרה מצב של "דיסוציאציה" אצל המערער בשעת האירוע, אשר מנעה ממנו את השליטה על עצמו. חוות דעת נוספת, התומכת בתזה זו, הוגשה גם על ידי ד"ר לוין ו-ד"ר סוסנוסקי. (ב) בנוסף, הסתמך המערער על עדותו הוא, ועל עדות בני משפחתו – אמו, סבתו ואחותו, אשר מסרו על אירועים שונים בעברו של המערער, המלמדים, לשיטתם, על הרקע הפסיכולוגי הקשה שלו. לדוגמה, אחותו של המערער העידה כי המערער נהג לעמוד מול המראה בשירותים במשך שעות ארוכות מבלי לזוז, דבר המעיד לדעתה על תופעה של "דיסוציאציה", כבר בגיל מוקדם (ראו: פרוטוקול הדיון שקדם להכרעת הדין, עמוד 232). זה המקום לציין כי במשפט העידו עדים נוספים (כגון: ד"ר מרק זאבין, ד"ר פישר, מר שלומי בן זקן, והשוטרים שטיפלו בעניינו של המערער בתחנות המשטרה השונות), ואולם עדותם של אלה לא משליכה על הסוגיות שבערעור, ועל כן אין צורך לפרט דבריהם כאן. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, בהסתמך על מכלול הנתונים שלפניו ועל רקע הטענה המשפטית שהובאה לעיל, כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה שהונח על כתפיו, לעניין טענת ה"דיסוציאציה", וזאת משני טעמים מרכזיים: (א) בית המשפט התרשם התרשמות שלילית מעדות המערער ומעדות בני משפחתו, שהעידו מטעם ההגנה. באשר למערער, קבע בית המשפט כי: "[המערער – ח"מ] לא הצליח להרשים אותי כמי שפיו ולבו שווים, וכמי שהאמת – נר לרגליו" (ראו: הכרעת הדין, עמוד 417, שורות 2-1). גם פעולותיו של המערער לאחר מותה של המנוחה (שתוארו לעיל, בפיסקאות 4-3), נתפסו כפעולות "שקולות, זהירות וציניות", ולא כפעולותיו של אדם שחווה אירוע נפשי קשה (ראו: הכרעת הדין, עמוד 418, שורה 17). כן נדרש בית המשפט למספר נתונים נוספים שחיזקו את מסקנתו: הודעתו של אביו של המערער, אשר תיאר את המערער כשקרן כפייתי; עדותו של המערער עצמו, אשר סיפר כי היה משקר באופן תדיר; עדותו של ד"ר שרי, אשר כאמור הגיש חוות דעת מטעם ההגנה, שבה נכתב כי להתרשמותו, בכיו של המערער בפניו היה מאולץ (ראו: הכרעת הדין, עמוד 417), ולבסוף, גם עדותם של בני משפחתו של המערער, אשר לשיטתו של בית המשפט היתה מגמתית ו"מגוייסת" (ראו בהרחבה: הכרעת הדין, עמ' 421-419). (ב) חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם ההגנה – לא היטו את הכף לזכותו של המערער, משני טעמים: (1) בעדותם בפני בית המשפט ציינו ד"ר שרי וד"ר לוין (שהעיד בנוגע לחוות הדעת שהוגשה על ידו ועל ידי ד"ר סוסנוסקי) כי הם מסתמכים בצורה משמעותית על דברי המערער ובני משפחתו – והרי אלה נמצאו, כאמור לעיל, כמקורות מידע לא אמינים. (2) גם לגופם של דברים – חוות הדעת נמצאו כלוקות בחסר. בית המשפט תיאר את חוות דעתו של ד"ר שרי כמתבססת על: "קביעות חסרות בסיס בכתובים; התחמקויות והפניה למאמרים ולתיאוריות עלומות" (ראו: הכרעת הדין, עמוד 423, שורות 2-1). דבריו של ד"ר לוין הוצגו כ: "דברים בלתי מדויקים, או כאלה שאין לו עליהם ידיעה אישית והוא לא עסק בהם" (ראו: הכרעת הדין, עמוד 425, שורות 8-6). 10. נוכח האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד ביכר את טיעוני המשיבה על פני גרסתו של המערער לעניין מצבו הנפשי של המערער בשעת האירוע, וקבע כי: "זהו אחד המקרים שבהם פעל הנאשם [המערער – ח"מ] על פי דחף הידוע גם בשם 'יצר הרע'...וכי גם הפעם אין זה אותו מקרה יוצא דופן, שבו יצליח הנאשם להתנער מהאשמה על סמך טענה לאוטומטיזם" (ראו: הכרעת הדין, עמוד 429, שורות 19-22). לאחר שלילת טענת הסייג לאחריות הפלילית, המשיך בית המשפט וקבע כי כלל יסודות העבירה – העדר קנטור, הכנה והחלטה להמית – מתקיימים פה, ולפיכך הוא הרשיע את המערער בעבירת הרצח. לעניין יסוד ה"החלטה להמית", שעל קיומה משיג המערער בפנינו, הסתייע בית המשפט הנכבד קמא ב"חזקת הכוונה", הקובעת כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. נוכח ממצאי דו"ח הנתיחה, וחוות הדעת שהתווספה לה, שהצביעו על כך שתהליך המתתה של המנוחה ארך מספר דקות, בית המשפט קבע כי לא ייתכן שהמערער לא היה מודע ולא רצה בתוצאות מעשיו. גזר הדין 11. כידוע, במצוות סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, המורשע בעבירת הרצח, דינו: "מאסר עולם ועונש זה בלבד". לכלל זה מצוי חריג בסעיף 300א לחוק, בדבר עונש מופחת, המורה (בחלקיו הרלבנטיים) כדלקמן: "300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה...הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת...: (1) ... (2) להימנע מעשיית המעשה". הלכה היא כי הפעלתו של סעיף 300א(א)(2) לחוק תיעשה רק מקום בו תוכח קיומה של: "הפרעה נפשית חמורה", ובנוסף – יוכל הנאשם להראות כי אותה "הפרעה נפשית חמורה" גרמה לכך שהוא לא יכול היה להימנע מלנהוג כפי שנהג (ראו: ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769 (1998) (להלן: פרשת צאלח); ע"פ 8800/07 בראשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2010) (להלן: פרשת בראשי)). 12. לאחר שהורשע בעבירת הרצח – המערער טען בפני בית המשפט הנכבד קמא כי יש להפחית בעונשו ממאסר העולם המחוייב, כפועל יוצא מתחולתו של הסעיף שהובא לעיל. לחיזוק טענתו, הגיש המערער חוות דעת רפואית חדשה, אשר נכתבה על ידי ד"ר סוסנוסקי (אותו ד"ר סוסנוסקי שנטל, כאמור, גם חלק בכתיבת חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם ההגנה טרם ההרשעה). תמצית מסקנתו של ד"ר סוסנוסקי בחוות דעתו השנייה היתה כי גם אם המערער לא נכנס למצב "דיסוציאטיבי", הרי שנשללה ממנו היכולת להימנע מהמעשה אותו עשה (ראו: עמוד 5 לחוות הדעת). 13. בית המשפט בחן את טענתו זו של המערער ודחה אותה, הואיל והיא כשלה, לדידו, בשתי נקודות: (א) חוות הדעת לעניין גזר הדין (להלן: חוות הדעת השניה) דמתה מאוד במאפייניה לחוות הדעת שהוגשה על ידי המומחה בשלב שקדם להרשעה (להלן: חוות הדעת הראשונה). בחוות הדעת השניה נאמר כי למערער לא נערכה בדיקה רפואית נוספת, וכן, כי המומחה הסתמך בצורה בלעדית על מסמכי בית המשפט משלב הכרעת הדין, בנוסף למסמכים שעמדו לרשותו לטובת חוות דעתו הקודמת (שם, עמוד 1). מכאן שהמומחה הסתמך על אותם הנתונים לשם כתיבת חוות הדעת השנייה, ואולם מנתונים אלו, הוא הסיק מסקנה אחרת מזו שהסיק בחוות הדעת הראשונה. נזכיר כי בחוות הדעת הראשונה נטען כי הפרעת האישיות גרמה למצב "דיסוציאטיבי" ובחוות הדעת השנייה נטען לעומת זאת כי הפרעת האישיות גרמה ל: "הכחשה של המצב והמציאות" (עמוד 5 לחוות הדעת השנייה). היכולת להסיק מאותה תשתית עובדתית שתי מסקנות רפואיות שונות החלישה משמעותית, לדעת בית המשפט המחוזי הנכבד, את משקלה של חוות הדעת השניה, וכדבריו בעניין זה: "קשה להבין כיצד יכולה חוות דעת זו – על פניה – לשכנע את בית המשפט ... במיוחד כשהיא סומכת על אותה אבחנה, שכבר נדחתה על ידינו בעבר, ורק נבנתה עליה תזה חדשה" (ראו: גזר הדין, עמוד 7, שורות 9-5). (ב) לגופו של עניין, חוות הדעת מייחסת למערער "הפרעת אישיות", ולא "הפרעה נפשית חמורה" (לבד מפעם אחת, שבה מוזכר בה המונח "הפרעה נפשית חמורה"). מצב נפשי שכזה (הפרעת אישיות) – אין בו עילה מספקת על מנת להחיל את סעיף 300א לחוק. מכאן, שבית המשפט הנכבד קמא לא השתכנע על סמך חוות הדעת, ועדותו של המומחה, כי תנאיו של סעיף 300א(א)(2) ישימים במקרה שלפנינו. כנגד הכרעת הדין, ולחילופין, כנגד גזר הדין, מופנה כאמור הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 14. השגותיו של המערער הן, כאמור, כפולות – כנגד הכרעת הדין וכנגד גזר הדין; בשתיהן עוברת כחוט השני טענה כללית, בדבר מצבו הנפשי של המערער עובר לאירוע, שיש להציגה, תחילה, במנותק מן הטיעונים לגופם: לשיטתו של המערער, אף אם מקבלים את הכרעתו של בית המשפט הנכבד קמא, אשר שלל כאמור את טענת ה"דיסוציאציה", יש להתחשב, לצורך בחינת טענותיו, במצרף הבעיות בתחום בריאות הנפש מהן סבל המערער, והן: הפרעת האישיות שהתאפיינה ברמת ארגון נמוכה; חרדת נטישה; הפרעת קשב וריכוז והיפר-אקטיביות (להלן: טענת המצרף הפסיכולוגי). בחינת המצרף הפסיכולוגי כמכלול המשפיע על המערער בצורה מצטברת תוביל, לשיטתו, למסקנות שונות מאלו שאליהן הגיע בית המשפט הנכבד קמא, במישורים הבאים (בהם מיקד בא-כוחו של המערער את טענותיו בדיון שהתקיים בפנינו, ואשר נדחה מספר פעמים, לרוב לבקשת המערער): (א) במישור הכרעת הדין, המערער טוען כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, עת קבע כי במקרה זה, התקיים יסוד ה"החלטה להמית". המערער סומך את דבריו על מצבו הנפשי בעת האירוע, אשר נבע כאמור מן המצרף הפסיכולוגי. מצב זה מנע ממנו, כך נטען בשמו, לצפות את התוצאה הקטלנית, או לרצות בהתגשמותה. במסגרת השגות אלו, המערער מנסה להשלים את התשתית העובדתית שנקבעה כמחייבת בבית המשפט הנכבד קמא, ולהוסיף עליה פרטים נוספים, הרלבנטיים, לשיטתו, למכלול. כך הוא גורס, כי כתוצאה מן האהבה הגדולה שרחש למנוחה, ועל רקע מצבו הנפשי, אשר תואר כאמור לעיל, הוא נתקף בחרדה בעוצמה גבוהה עם הודעת המנוחה על הפסקת הקשר ביניהם. מצב דברים זה – לא איפשר לו, לשיטתו, לשקול את מעשיו כראוי, ועל כן הוא ממילא לא רצה במותה של המנוחה. כן טוען המערער כי בית המשפט הנכבד קמא לא נתן דעתו לכך, כי לא היו על גופה של המנוחה סימנים המעידים על מאבק. שילובם של הנסיבות הללו, כפי שתוארו לעיל, מלמד, לדעתו של המערער, כי לא היה מקום במקרה זה לשימוש ב"חזקת הכוונה", שכן היא נסתרת, או למצער, כי קיים כאן ספק סביר לגבי תחולתה של דרישת "ההחלטה להמית". (ב) במישור גזר הדין, המערער מלין על דחיית טענותיו לעניין ההקלה בעונש מכוח סעיף 300א לחוק העונשין. לטענתו, מכלול הבעיות הנפשיות מהן הוא סובל עולה, בצורה מצרפית, כדי "הפרעה נפשית חמורה", כמשמעותה בסעיף 300א לחוק. 15. המשיבה, מצדה, סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. דיון והכרעה 16. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי אם תשמע דעתי, דין הערעור – להידחות, על שני נדבכיו. אסביר עתה את הנימוקים למסקנתי הנ"ל. מישור הכרעת הדין 17. טרם שאדרש לגופם של טיעוני המערער, אזכיר כי יסוד ה"החלטה להמית" מקפל בתוכו, מבחינה משפטית, שני רכיבים: צפיית התוצאה הקטלנית, והרצון שתתגשם (ראו: ע"פ 339/84 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, 258 (1985)). מדובר ביסוד נפשי טהור, שמבחנו סובייקטיבי, ולכן, מטבע הדברים, לא ניתן להכריע לגביו בצורה אנליטית בלבד. כפועל יוצא מכך: "נעזר בית המשפט בכלים האובייקטיבים הנתונים בידיו ובניסיון החיים, כדי לגבש אינדיקציות לקיומה או להיעדרה של כוונה והחלטה להמית. אינדיקציות אלו שאובות, בין היתר, מפעולותיו של הנאשם עובר, במהלך ולאחר מעשה ההמתה ומן החזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו" (ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009) (להלן: פרשת מיקל); ראו גם: ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 30, 37-35 (2002); ע"פ 7942/04 בן שיטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.11.07)). המסקנה בעניין זה תיגזר ממכלול הנתונים שעומדים לנגד בית המשפט, וכן: "מן האינטראקציה בין כל נסיבה ונסיבה ומהשתלבותן של הנסיבות יחד לכדי תמונה שלמה" (ראו: פרשת מיקל). אשר למוות בחניקה, הרי שנקבע בפסיקה כי במקרים כגון אלו, מכלול הנתונים וחזקת הכוונה מעידים ביתר שאת על קיומה של "החלטה להמית" (ראו: ע"פ 759/77 גולדני נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 813, 825 (1978); ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 160 (1998); ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2010)). 18. לאחר שעיינתי בדו"ח הנתיחה ובחוות הדעת שנלוותה לו (שסומנו ת/20 ו-ת/21, בהתאמה), ובחוות הדעת הרפואיות השונות שהוגשו בהליך, אשר נגעו למצבו הנפשי של המערער עובר לאירוע, והכל בהתיחס לעובדות המקרה, כפי שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי גם במקרה זה יש להחזיק את המערער כמי שהתכוון לתוצאות פעולתו, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. 19. באשר ל"חזקת הכוונה": בחוות הדעת הרפואית שהוגשה בתמיכה לדו"ח הנתיחה נכתב כדלקמן: "א. בלחץ ידני ממושך על הצוואר איבוד הכרה מופיע אחר כחצי דקה–דקה והמוות אחרי דקות בודדות נוספות. ב. בזמן לחץ ידני על הצוואר הקורבן יכול לזוז ולהתנגד לפעולה או מסיבה כלשהי יכול להישאר במצב "סטטי"" (ההדגשה שלי – ח"מ). עינינו הרואות, כי מבחינה רפואית, אפשרי המצב בו המנוחה התנהגה ברגעים אלו בצורה שלא תותיר את רישומה בצורת "סימני מאבק", אך הדבר אינו גורע מעוצמת תחולת חזקת הכוונה במקרה זה. על מנת שהמנוחה תמצא את מותה, המערער צריך היה ללחוץ על צווארה, לחץ לא מבוטל, למשך מספר דקות. יש לזכור כי החניקה היא פעולה "מצטברת" – הדעת נותנת, כי כל הפסקה בת כמה שניות בחניקה היתה מובילה לתוצאה אחרת מזו שהתרחשה בפועל (עיינו: י' קדמי הדין בפלילים חלק שלישי, כרך א' 1113 (2006)). המשכות הלחץ שהופעל על ידי המערער על צווארה של המנוחה במקרה זה מעידה בצורה משמעותית על קיומה של "החלטה להמית", בין אם זו השתכללה שניות עובר להתחלת החניקה, או בשניות הראשונות לפעולת החנק עצמה. ואולם יש לזכור כי "חזקת הכוונה" מהווה נקודת מוצא בלבד לעניין "הכוונה להמית", שכן היא ניתנת לסתירה. אכן: "משקמה החזקה, די לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על-מנת ליטול ממנה את כוחה" (ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 648 (1996)). לעניין זה טען המערער כי קיומו של המצרף הפסיכולוגי ממנו סבל, יש בו בכדי להטיל ספק לעניין כוונתו להמית את המנוחה. אין בידי לקבל טענה זו, וזאת מן הנימוקים הבאים: (א) הטענה בדבר קיומו של מצרף פסיכולוגי, אשר לא איפשר למערער לרצות במותה של המנוחה, נעשית במישור העובדתי-רפואי. חשוב להדגיש, כי טענה זו שונה בצורה מהותית מזו שהועלתה בפני בית המשפט הנכבד קמא לעניין מצבו הנפשי של המערער, אשר התבססה, כאמור, על מצב ה"דיסוציאציה". טענות מסוג זה, בדבר קיומו של מצב פסיכולוגי מסוים, יש להוכיח בצורה פוזיטיבית על ידי עדויות מומחים: "הוכחת ראיה מדעית בבית המשפט, או כל נושא אחר שבתחום המדע, השנוי במחלוקת בין הצדדים – כגון: בתחום הרפואה ... טעונים עדות של עד מומחה המעיד בבית המשפט לגבי מידת האמינות של הראיה או של התיזה המדעית המוצגת בבית המשפט" (ראו: א' סטרשנוב "ראיות מדעיות ועדויות מומחים בבית המשפט" רפואה ומשפט – ספר היובל 177, 181-182 (2001); עיינו: ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724, 734 (2004)). בפנינו לא הובאה כל ראיה רפואית-מדעית המאששת את טענתו של המערער בכללותה. במקום זאת, מנסה המערער "ללקט" מחוות הדעת השונות דברים ושברי דברים, המאששים, לדעתו, את הטענה, ומכך להסיק את מסקנותיו. כך, לדוגמא, כותב המערער לאחר שציטט את דבריו של ד"ר שרי לעניין הדיסוציאציה: "יש לשים לב שאומנם בנקודה זו ד"ר שרי מדבר על קטיעת רצף שמובילה לדיסוציאציה, אבל אין ספק כי אותם המאפיינים ודאי יכלו לגרום, אם לא לדיסוציאציה, למצב נפשו שבו הוא לא יכול היה לגבש בליבו החלטה להמית" (בעמוד 9 לעיקרי הטיעון). לא אוכל, כאמור, לקבל את טענתו זו של המערער, כאשר היא בנויה טלאי על טלאי. אכן – לא ניתן "להסב" את הדברים שנכתבו לעניין ה"דיסוציאציה", ונשללו על ידי בית המשפט הנכבד קמא, כך שתתקבל טענה חדשה ומשכנעת בנוגע למצרף הפסיכולוגי. ודוק: אמנם ניתן למצוא בעדויות המומחים מספר התייחסויות להפרעת החרדה ולהפרעת הקשב והריכוז, מהן סבל המערער, אך לא ניתן לאתר כל טענה בדבר העוצמה המצטברת של ההפרעות למצבו הנפשי של המערער עובר לאירוע, והרי לשם הוכחת טענתו של המערער בהקשר זה יש להראות כי התקיים מצרף פסיכולוגי מורכב, ובנוסף שהמצרף יצר מצב שבו נשלל הרצון שלו להמית את המנוחה. דין טענתו הראשונה של המערער, אם כן, להידחות, ולו מן הסיבה כי לא הובא כל ביסוס רפואי פוזיטיבי המאשר את טענתו זו. (ב) יתר על כן – ניתן למצוא בנוגע לטענה האמורה גם התייחסויות שוללות בחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו, כמו גם בעדויות המומחים. באשר להפרעת האישיות, הרי שזו אופיינה, כאמור לעיל, ככזו התוקפת בעיקר את יכולתו של אדם להתנהל בחברה בצורה מיטבית. כך, לדוגמה, מי שסובל מההפרעה מתקשה לקבל מרות, לקחת על עצמו אחריות, ולפעול בתוך מסגרת מסודרת. המערער הפגין תכונות אלו, למשל, בשירותו הצבאי הקצר, ובאי-יכולתו להישאר במקומות עבודה לאורך זמן. עם זאת לא מצאתי בחוות הדעת שהוגשו מטעם שני הצדדים ראיה לכך, שהפרעת האישיות ממנה סבל המערער, נטלה ממנו את הכוח להבין, או לרצות בתוצאות מעשיו (ראו, לדוגמא, את חוות דעתו של ד"ר גרינשפן, עמוד 91 לפרוטוקול הדיון שקדם להכרעת הדין, שורות 26-22). (ג) באשר להפרעת החרדה ממנה סבל המערער, הרי שאף אם סבל המערער מהתקפים שכאלה, סבורני כי אין בכך בכדי להוריד מעוצמת אחריותו למעשה, שכן התקף חרדה איננו חותר תחת הרכיב הרצוני שבפעולתו של הלוקה בהתקף האמור; מצאתי לנכון לצטט, לעניין זה, מתוך דבריו של ד"ר ג'קסמיין, אשר טיפל במערער לסירוגין בשנים 1999-1997, בין השאר מכיוון שציטוט זה מובא בצורה לא שלמה בעיקרי הטיעון של המערער (עמ' 17 לעיקרי הטיעון של המערער, סעיף XIV): "...ראיתי שיש כאן חרדה, הוא לא עשה את זה להערכתי בשלוות נפש לשם הנאה אם אתה שואל אותי ... [עד כאן צוטט בעיקרי הטיעון; הערה שלי – ח"מ], אבל אני לא חושב שהיה כאן איבוד בוחן מציאות. ש. אתה אומר שהוא ידע מה הוא עושה? ת. אני חושב שבעת הביצוע של המעשה שהוא עשה הוא הבין מה הוא עושה, כן". (ראו: עמוד 144 לפרוטוקול הדיון שקדם להכרעת הדין, שורות 8-3). (ד) לבסוף, גם קיומה של הפרעת הקשב והריכוז – איננו מעלה או מוריד לעניין ה"החלטה להמית", ובמיוחד לאור דבריו של ד"ר שרי בנושא, שהיה כאמור מומחה מטעם ההגנה. בחוות דעתו כתב ד"ר שרי כי: "קיימות מספר אינדיקציות המצביעות על האפשרות כי מדובר במי שסבל מ-ADHD ברמה מסוימת" (בעמוד 2) (בדגש על לשון העבר. ההדגשה שלי – ח"מ; ראו גם: עמוד 326 לפרוטוקול הדיון שקדם להכרעת הדין, שורות 11-10). 20. בנוסף לאישוש חזקת הכוונה ולשלילת טענותיו של המערער הנוגעות למצרף הפסיכולוגי, גם בחינת התנהגותו של המערער לאחר אירוע החניקה מחזקת את מסקנתי. אזכיר, כי בית המשפט הנכבד קמא קבע, לאחר שמיעת עדותו של המערער, כך: "יותר מדי פעולות שקולות, זהירות וציניות, שנעשו לאורך זמן, ומצטיירות בעיניו של הדיוט כמוני כקור רוח, אפתיות וזלזול בחיי אדם, תוך דאגה אגוצנטרית לעצמו, יותר מאשר פעולות רובוטיות תחת השפעה של דיסוציאציה או אחריה – נעשו על ידי הנאשם [המערער – ח"מ]". (ראו: הכרעת הדין, עמוד 418, שורות 19-17). 21. מעבר לאמור לעיל – בית המשפט שלערעור איננו נוהג, לרוב, להתערב בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); ולאחרונה: ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2011) (להלן: פרשת בחטרזה)). כלל זה נכון גם ביחס לקביעות מומחים והסתמכותה של הערכאה המבררת עליהן (ראו: ע"פ 7492/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2009), והאסמכתאות שם, בפיסקה 20). לא מצאתי כי במקרה זה מתקיימים התנאים המאפשרים לסטות מהלכה זו, שכן מסקנותיו של בית המשפט מעוגנות היטב הן בחומר הראיות הרלבנטי, הן בעדויות שהובאו בפניו, ובנוסף הן נתמכות כדבעי גם על ידי חוות הדעת הרפואיות ועדויות המומחים שהעידו בתיק. פסק הדין ביסס איפוא את מסקנותיו בצורה משכנעת ואינני רואה מקום להתערב בהן. לשם הנחת הדעת אזכיר לעניין זה מספר נתונים מהתנהגותו של המערער לאחר האירוע, שיש בהם כדי להעיד על מצב נפשי שאיננו תואם את טענותיו הנוכחיות: גרסאותיו הסותרות של המערער – זו שבבית הוריו ובתחנת המשטרה בגבעתיים, אל מול זו שהשמיע בתחנת המשטרה במרחב ירקון ובבית המשפט הנכבד קמא; פעולותיו של המערער לאחר אירוע החניקה, אשר כללו, בין היתר, התעלמות של המערער מהצלצולים בדלת. במיוחד חשובה בהקשר זה גם שיחת הטלפון שבה שיקר המערער לאביה של המנוחה לגבי מקום הימצאה (ככל הנראה במטרה להרוויח זמן). 22. לקראת סיום הדיון במישור הכרעת הדין אזכיר כי המערער לא העלה שוב בפנינו טענות שהיו במרכז הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד, ואשר נגעו להיותו במצב של "אוטומטיזם", כמשמעות מונח זה בסעיף 34ז לחוק העונשין. עם זאת, למען שלמות התמונה מוצא אני לנכון להזכיר ולהדגיש כי טענה זו ממילא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, שציין בנושא זה כדלקמן: "אני נאלץ לקבוע, כי גם זה הוא אחד המקרים שבהם פעל הנאשם [המערער – ח"מ] "על פי דחף הידוע בשם יצר הרע" בהגדרתו של כבוד השופט חיים כהן בפרשת עליזה פאנו, וכי גם הפעם אין זה אותו מקרה יוצא דופן, שבו יצליח נאשם להתנער מהאשמה על סמך טענה לאוטומטיזם, אלא, אחד מאותם המקרים הרבים, שבהם זהו "המפלט האחרון של הגנה הנדונה לכשלון מראש" (כפי שנאמר בפסק הדין בעניין נחום חמיס שהבאתי לעיל)". 23. לסיכום הדיון בהשגות שהעלה המערער בערעורו על הכרעת הדין אציין כי "חזקת הכוונה", החלה כאן, מלמדת שהמערער אכן התכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו. בחינת מצבו המצרפי הפסיכולוגי של המערער – לא שינה מתוצאה זו. בסיום פרק זה אדגיש כי עובדות המקרה והתנהלותו של המערער בגדרן – אף הן מחזקות את המסקנה שבמערער אמנם גמלה "החלטה להמית" את המנוחה. מישור גזר הדין 24. לעניין הוכחת קיום תנאיו של סעיף 300א(א)(2), בית משפט זה קבע בעבר כי: "במישור הראייתי יצא הנאשם ידי חובתו לעניין יישומו של סעיף 300א(א)(2) לחוק בעדות ראויה של מומחה לדבר, אשר תימצא אמינה, מהימנה ומשכנעת במידה הדרושה; כאשר בין יתר שיקוליו בעניין זה ייתן בית-המשפט את דעתו על קיומה של ראיה חיצונית אובייקטיבית התומכת בעמדת המומחה, כגון התנהגות "מוזרה" של הנאשם בשעת מעשה, המוכחת מפיו של עד ראייה". (ראו: ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 60 (2000), אשר צוטט גם בפרשת בראשי). בהתאם לכך העיר לאחרונה בית המשפט, באשר ליחס שבין סעיף 34ח לחוק לבין סעיף 300א לחוק, כדלקמן: "מכאן, שניתן להצביע על 3 דרגות של פגיעה ביכולת: דרגה חמורה מאוד (לפי הפירוש המקל בפסיקה לפיו אין לדרוש שלילה מוחלטת של היכולת) נכנסת לגדרו של סעיף 34ח ותביא לזיכוי מאשמה; דרגה חמורה במעט מדרגה חמורה מאוד נכנסת לגדרו של סעיף 300א ותביא להפחתה בענישה בגין עבירת הרצח; כל מה שמתחת לשתי דרגות אלה לא יובא בחשבון לצורך האחריות הפלילית או הענישה בעבירת הרצח. עם זאת, אחזור ואדגיש כי מבחינה מושגית, סעיף 300א עניינו בענישה והוא לא נמצא על ציר האחריות הפלילית בעבירות ההמתה, אשר נע בין פטור מלא מאחריות לפי סעיף 34ח ועד אחריות מופחתת בעבירת ההריגה" (ראו: פרשת בחטרזה, פיסקה 14(ה)). בית המשפט הנכבד קמא בדק, כאמור, את עדותו של המומחה מטעמו של המערער לעניין גזר הדין, ומצא בה שני פגמים מרכזיים, המונעים את ההסתמכות עליה לצורך הכרעה לזכותו של המערער בנקודה זו (נושאים שעליהם הרחבתי כבר לעיל). אף אני בחנתי את חוות הדעת והעדות הגעתי למסקנה כי מעבר להכרה במערער כסובל מהפרעת אישיות, אשר אודותיה כבר הרחבתי לעיל – היא איננה מכילה תוכן רפואי-מדעי מספיק המאפשר סטייה מההלכה, לפיה, ככלל, "הפרעת אישיות" – איננה עולה כדי "הפרעה נפשית חמורה", כהגדרתה בסעיף 300א לחוק. 25. זה המקום לחזור ולהזכיר כי לאחר שסקרתי את טענותיו של המערער בדבר "המצרף הפסיכולוגי" ממנו הוא סבל לכאורה – הרי שאלו נדחו, אחת לאחת, בפיסקה 19 שלעיל. מסקנותיי בעניין האמור, כפי שהן מפורטות שם, יפות אף ביחס לשאלת קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" אצל המערער, לצורך החלת סעיף 300א לחוק. הדברים מקבלים דגש מיוחד נוכח עמדת הפסיקה בנושא, שהרי ככלל קיים הבדל ניכר, כאמור, בין "הפרעת אישיות" לבין "הפרעה נפשית חמורה", וכפי שצוין בעבר בנושא זה: "הפרעת אישיות" כשלעצמה איננה ממלאת אחר יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין" (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 248 (1996); ראו גם: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 299 (1997)). מכאן, שגם אם סבל המערער מהתקף חרדה, ומהפרעת קשב וריכוז – אלו אינם יוצרים בצורה מצרפית את "כשל המערכות" הפסיכולוגי, העולה כדי "הפרעה נפשית חמורה", וממילא לא הוכח שהיתה הפרעה כזו, אשר פגעה "בצורה ניכרת" ביכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה – הם התנאים המתחייבים לצורך הפחתה בעונש, על פי סעיף 300א לחוק. 26. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור על שני נדבכיו. ש ו פ ט הנשיאה (בדימ') ד' ביניש: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ח' מלצר כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות. שוכנעתי כי קביעותיו של בית המשפט קמא, לפיהן הונחו בעניינו של המערער יסודות הרכיב הנפשי הנדרשים בעבירה של רצח בכוונה תחילה, הן קביעות מבוססות. התשתית עליה ביקשה ההגנה לבסס את טיעוניה בדבר היעדר היסוד של "החלטה להמית" וכוונה לגרום למותה של המנוחה, הייתה רעועה ולא עוררה ספק שמא מצבו הנפשי של המערער שלל את יכולתו לגבש "כוונה תחילה". בשלב הערעור נקטה הסנגוריה קו טיעון חדש שנועד לשכנע כי למערער לא הייתה יכולת לגבש "החלטה להמית" בשל מכלול תופעות נפשיות שלא הוכח הקשר ביניהן. לא עלה בידה של הסנגוריה לשכנע כי יש לשנות מן המסקנה שהוכחה הכוונה הפלילית ברמה של "כוונה תחילה". עוד מסכימה אני לכך כי עובדת היות המערער "בעל הפרעת אישיות גבולית" אינה מקיימת את תנאי סעיף 300א לחוק העונשין המצדיקים הפחתה בעונשו של המערער. לפיכך אף אני סבורה כי דין הערעור להידחות. ה נ ש י א ה (ב ד י מ ') השופטת ע' ארבל: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ח' מלצר ומצטרפת להערותיה של חברתי הנשיאה ד' ביניש. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, י' אייר התשע"ב (2.5.2012). ה נ ש י א ה (ב ד י מ ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02002260_K12.doc עב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il