מדינת ישראל נ. עזבון המנוחה סמרה עואדיה

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2256/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. עזבון המנוחה סמרה עואדיה 2. עזבון המנוח חנא עואדיה 3. עזבון המנוח זכיה עואדיה 4. עזבון המנוח מטאלב עואדיה 5. עזבון המנוח טייב ג'בור עואדיה 6. עזבון המנוח מטאלב ג'בור עואדיה 7. עזבון המנוחה לטיפה משיעל 8. עזבון המנוח מרים זאיד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 40352-03-16 מיום 12.1.2023 שניתן על ידי כב' השופט מאזן דאוד תאריך הישיבה: ז' בשבט התשפ"ד (17.01.2024) בשם המערערת: בשם המשיבים: עו"ד מרווה בז'ה; עו"ד דפנה לנגלפלד עו"ד ג'מיל עבוד; עו"ד טייב עואדיה; עו"ד אמין אבו רחמה פסק-דין השופט י' עמית: עניינו של הערעור שלפנינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שבגדרו התקבלה תביעת המשיבים לתשלום פיצויי הפקעה בקשר עם מקרקעין הידועים כגוש 10257 חלקה 6 (להלן: חלקה 6) באזור שפרעם, לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). התביעה הוגשה בחודש מרץ 2016, הוא המועד האחרון לתום תקופת המעבר טרם התיישנות על פי ההלכה שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013) (להלן: עניין ארידור). המדינה היא המערערת והשאלה העיקרית שהונחה לפתחנו היא מה הנפקות שיש ליתן לעובדה שהמקרקעין שהופקעו הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. אציג להלן את העובדות הצריכות לעניין. העובדות הצריכות לעניין 1. ביום 20.3.2016 הוגשה תביעה על ידי יורשיהם של חנא ג'אבור עוואדיה שנשא ומטאלב ג'אבור עוואדיה (להלן: המנוח חנא והמנוח מטאלב), במסגרתה עתרו המשיבים לקבלת פיצוי בגין הפקעת מספר חלקות מקרקעין בבעלות המנוחים. התביעה הראשונית כללה חלקות נוספות, אך עם הגשתה התברר כי בעבור הפקעת יתר החלקות שולמו פיצויים ביום 9.10.1959, ומשכך סוכם על דחיית התביעה ביחס לשאר החלקות פרט לחלקה 6. 2. חלקה 6 משתרעת על שטח בגודל 3,858 מ"ר לפי הרישום בנסח, ונרשמה בבעלותם של המנוחים חנא ומטאלב, ואח נוסף בשם טייב עואדיה ז"ל (להלן: המנוח טייב). כך, חלקו של כל אחד מן האחים בחלקה עומד על 1/3 מהחלקה. המנוח טייב קיבל פיצוי בגין חלקו בשנת 1971, כך שתביעה זו עוסקת בחלקם של המנוחים חנא ומטאלב בלבד. כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש על ידי המדינה, המנוחים קיבלו תעודת זהות ישראלית בשנת 1951 כך שהיו בגדר נוכחים-נפקדים שהנכס שבבעלותם הוכרז כנפקד מאחר שלא נכחו בישראל במועד מפקד האוכלוסין שנערך ביום 8.11.1948. 3. חלקה 6 היא רכוש האפוטרופוס לנכסי נפקדים בעקבות היותה נכס מוקנה על פי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים). ביום 10.4.1952 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקעתה של חלקה 6, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה. ביום 5.6.1952 פרסם שר האוצר הודעה כי הקרקע המופקעת תהא לקניינה של המערערת לפי סעיף 19 לפקודה. 4. התביעה הוגשה בחלוף 64 שנים ממועד הפקעת חלקה 6, ו-44 שנים לאחר ששולמו פיצויים למנוח טייב בגין זכויותיו בחלקה. 5. ביום 27.6.2021 וביום 28.6.2021 הופקה תעודת שחרור במסגרתה שוחררה תמורת הפקעת החלקים בחלקה 6 ליורשים, על-ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. לאחר הפקת תעודת השחרור, בעלי הדין הגישו חוות דעת שמאיות מטעמם. לאור הפער בין חוות הדעת מינה בית המשפט את השמאי פנחס שפירא כמומחה מטעמו. חוות הדעת הוגשה ביום 10.11.2020 לבית המשפט. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית משפט קמא קיבל את התביעה וקבע כי המשיבים זכאים לפיצויים בגין הפקעת חלקיהם בחלקה 6, כשארי המנוחים חנא ומטאלב, כשחלקים אלו מהווים 2/3 מהחלקה. 7. בית המשפט דחה את טענת השיהוי של המערערת. ראשית, הבהיר בית המשפט כי אין מחלוקת על כך שהתביעה הוגשה במסגרת הזמנים שנקבעה בעניין ארידור. בהמשך, בית המשפט הבהיר כי "רק במקרים חריגים ונדירים יקבל בית המשפט טענת שיהוי, שעה שקצובה בחוק תקופת התיישנות" (פסקה 21 לפסק הדין). כך, בית המשפט קבע שעל-אף שהמנוחים היו מודעים לזכותם לקבל פיצוי, לא ניתן לטעון כי הם ויתרו על זכות זו. בית משפט קמא ביסס מסקנה זו על סמך כמה טעמים: ראשית, בשנת 1971 ניהל המנוח חנא משא ומתן ביחס לקבלת פיצוי בגין חלקה 6, לאחר שחלקה זו לא נכללה במסגרת ההסכם המקורי, דבר שמעיד על כך שלא ויתר על זכותו; שנית, המנוחים מטאלב וחנא ביקשו לקבל פיצוי בגין חלקה 6 בשנת 1971; שלישית, העובדה שהמשא ומתן עם המנוחים מטאלב וחנא לא הבשיל לכדי הסכם, מחזקת את הטענה כי הם לא ויתרו על זכותם; רביעית, המערערת לא הביאה נתונים המחזקים את קיומה של עסקה בין המנוח חנא לבין רשות מקרקעי ישראל הנוגעת לחלקה 6; חמישית, אין קושי ראייתי במציאת המסמכים, שכן הסכמי הפיצוי ומסמכי המשא ומתן מלמדים על רישום מסודר ומלא, ועל כן החסר בתיעוד חלקה 6 ביחס למנוחים חנא ומטאלב מלמד על כך שלא שולמו פיצויים למנוחים; שישית, המערערת אינה עומדת בנטל ההוכחה כי שולם פיצוי למנוחים חנא ומטאלב, ולא הוכח כי נגרם נזק ראייתי למערערת. 8. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים זכאים לקבלת פיצוי במסלול פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה בצירוף פיצויי פירות נומינליים לפי סעיף 13(1) לפקודה. לצד זאת, דחה בית המשפט את טענת המערערת לעניין מסלול הפיצויים מטעמים דיוניים של 'הרחבת חזית', פרשנות לשונית של תעודת השחרור, והצורך במתן פיצוי מתאים והולם; וכן דחה את טענת המערערת ביחס לאי-זכאותם של המשיבים לקבלת "דמי חכירה אבודים" שיכלו לקבל על הנכס לאורך השנים. תמצית טענות המדינה 9. לטענת המדינה, שגה בית משפט קמא בכך שלא דחה את תביעת המשיבים בשל השיהוי הכבד שבו הוגשה והנזק הראייתי שנגרם בעקבותיו. לגופם של דברים, המדינה טענה כי לא חלה בענייננו ההלכה שנקבעה בע"א 6744/20 מדינת ישראל-רשות מקרקעי ישראל נ' טבר (7.7.2022 ו-26.2.2023) (להלן: עניין טבר) (וראו השלמת ההלכה וחידודה בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023) (להלן: ד"נ חיאדרה). בעניין טבר נדונה השאלה כיצד יש לחשב את הפיצוי הפירותי בדמות "דמי החכירה האבודים", המשולמים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות החל מהמועד שבו תפסה הרשות המפקיעה חזקה במקרקעין כאשר דמי החכירה מתעדכנים מדי שנה. לטענת המדינה, להבדיל ממאות המקרים שנדונו בעניין טבר, המקרקעין שהופקעו בענייננו, הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים כך שההפקעה לא נעשתה מבעלות המשיבים. במשך התקופה שבה הנכס היה נפקד ובבעלותו של האפוטרופוס, המשיבים לא יכולים היו להחכיר את המקרקעין וממילא הם אינם זכאים לפיצוי בגין "דמי החכירה האבודים". לשיטת המדינה, עד למועד קבלת תעודת השחרור, למשיבים לא הייתה זיקה למקרקעין, ורק עם ביטול ההקנייה ושחרור הנכס המוקנה נולדת לבעלים המקורי זכות קנין חדשה ממועד זה ואילך, והשחרור אינו מקים זכות בעלות למפרע (ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יד 2521, 2544 (1960)). נקודת מוצא משפטית זו, מובילה לטענת המדינה למסקנה כי לא ניתן להחיל את סעיף 13 לפקודה שכן תכליתו היא מתן פיצוי לבעלים במצב שבו עוכב תשלום פיצויי ההפקעה. מאחר שהנפקד אינו בעל המקרקעין במועד ההפקעה, הוא אינו זכאי לפיצוי בגין תשלום שעוכב או לפיצוי בגין החכרת הקרקע שהופקעה. אף אין לראות את האפוטרופוס לנכסי נפקדים כנאמן של הנפקעים, ומאחר שאין לראותו כמי שביקש או זכאי לפיצוי פירותי בדמות "דמי החכירה האבודים", ומאחר שהרציונל של תמרוץ הרשות המפקיעה לשלם את פיצויי ההפקעה בזמן לא חל במקרה כזה – אזי אין מקום לתשלום פיצויי הפקעה במסלול של פיצוי פירותי לפי סעיף 13(1) לפקודה, והתמורה לה זכאים הבעלים המקורי היא רק פיצוי קרן המשקפים את שווי הקרקע נכון למועד ההפקעה בהתאם לסעיף 12 לפקודה, או לחילופין פיצוי לפי חוק נכסי נפקדים (פיצויים) התשל"ג-1973 (להלן: חוק הפיצויים). לטענת המדינה, משהוקנו המקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, המסגרת המסדירה את סוגיית הפיצויים היא חוק הפיצויים, ומיום תחולתו המשיבים אינם זכאים לתבוע את שחרור החלקות מכוח סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, אלא מכוחו של חוק הפיצויים בלבד, והפיצוי שנקבע על פי חוק זה לא כלל פיצוי בגין "דמי חכירה אבודים" לפי הפקודה. עוד נטען, כי קשה להלום תוצאה לפיה מצבם של המשיבים-הנפקעים, יהיה טוב יותר בשל עצם ההפקעה, שאילולא ההפקעה, היו זכאים לכל היותר לתמורה על פי חוק נכסי נפקדים והנהלים על פיו, ולכל היותר, לפיצוי על פי הנוהל המיטיב 35.05 שעניינו מתן פיצויים על פי חוק נכסי נפקדים. דיון והכרעה טענת השיהוי 10. אסלק מעל דרכנו את טענת השיהוי שהועלתה על ידי המערערת. לנוכח חלוף הזמן, ולאור העובדה כי במהלך הדרך התברר כי המשיבים הגישו תביעה לפיצוי גם על חלקות שבגינן קיבלו המנוחים פיצוי, אין להקל ראש בטענת השיהוי. ברם, משהתברר כי בפועל לא נגרם נזק ראייתי למערערת וכי כל התכתובות והמסמכים הרלוונטיים הנוגעים לחלקה 6 ולמשא ומתן שהתנהל לגבי חלקה זו נמצאים ברשות המערערת, יפים לענייננו דברי השופטת נאור בעניין ארידור (שם, פסקה 61): "נניח שיסתבר כי בעיריית פתח תקווה או בעירייה אחרת (במקרה של תביעה נגד עירייה אחרת) או בתביעה נגד המדינה קיים בפועל רישום מסודר של הסדרי תשלום שנעשו או לא נעשו בגין הפקעה זו או אחרת, או של השלשת כספים בקופת בית המשפט, ומרישום מסודר כזה עולה בבירור כי הפיצוי לא שולם לתובע. קיומו של רישום כזה עשוי, למרות חלוף הזמן, 'להדוף' טענת שיהוי". מהמסמכים עולה כי המשיבים לא ויתרו על זכותם לפיצוי ולא הוכח כי המנוחים קיבלו פיצוי עבור חלקה 6. בשורה התחתונה, אנו מאמצים אפוא את נימוקי בית משפט קמא לעניין דחיית טענת השיהוי. האם ההקנייה לאפוטרופוס שוללת פיצוי לפי סעיף 13 לפקודה? 11. כאמור, לטענת המדינה, יש להחריג את עניינם של המשיבים מההלכה שנקבעה בעניין טבר. אלא שטענה זו נדחתה אך לאחרונה בדעת רוב בפסק דיננו בע"א 3021/23 וע"א 3296/23 מדינת ישראל רשות הפיתוח נ' יורשי המנוחה רשידה סליבא ז"ל (8.4.2023) והנימוקים שניתנו שם כוחם יפה לענייננו. לכן, איני רואה לחזור על הדברים ואציע לחבריי לאמץ ההנמקה שם ואידך זיל גמור. 12. סוף דבר: דין הערעור להידחות. חישוב דמי החכירה האבודים וגובה ההוצאות לזכות המשיבים ייעשה כפי שהוסכם בין הצדדים בהודעה המוסכמת שהוגשה לתיק בית המשפט. המדינה תישא בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪. ש ו פ ט השופט י' כשר: מסכים אני עם חוות דעתו של חברי, השופט י' עמית. במישור המהותי מפנה חברי לפסק דינו, מלפני שבועות בודדים, בע"א 3021/23 מדינת ישראל רשות הפיתוח נ' יורשי המנוחה סליבא ז"ל (8.4.2024) (להלן: עניין סליבא). האמור שם (אליו הצטרפה חברתי השופט ד' ברק-ארז וכנגד דעתו החולקת של חברי, השופט ד' מינץ), מקובל עליי, על שני נימוקיו המרכזיים: הראשון – עסקינן בנסיבות בהן נכס מקרקעין מוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האנ"ן"), לאחר מכן מופקע על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), ולאחר שנים רבות משוחרר על ידי האנ"ן על פי סעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים, התשי"ח-1980, והכל בלא שהאנ"ן קיבל סכום כלשהו בגין הפקעת הנכס. בנסיבות אלו מה ש-"משוחרר" על ידי האנ"ן, בפועל, אינו נכס מקרקעין וגם לא זכויות בנכס במקרקעין אלא זכות תביעה לקבלת פיצויי ההפקעה. אין חולק שהאנ"ן, לו היה מגיש תביעה לקבלת פיצוי בגין הפקעה, זכאי היה לקבל את "הפיצוי הפירותי" בגין "דמי החכירה האבודים", בהתאם לסעיף 13(1) לפקודת הקרקעות. משכך, איני רואה כל בסיס לתוצאה לפיה משזכות תביעה זו הועברה לידי יורשיהם של בעלי הנכס, הרי חל בה פיחות, ובניסוח הקולע של השופטת ברק-ארז בעניין סליבא: "קשה להלום שזכות זו 'התפוגגה' כאילו לא הייתה במועד שבו שוחרר הנכס". אוסיף ואציין כי איני סבור שיש באמור לעיל משום סתירה להלכה שנפסקה עוד בע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יד 2521, 2544 (1960), שכן השאלה אינה האם עסקינן ב-"להחיות זכויות שכבר פקעו" או ב-"זכות חדשה", אלא בתוכנה של הזכות. השני – שתכליתה של הוראת סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות היא "לפצות את הנפקע בגין העיכוב בתשלום הפיצוי ההוני בגין ההפקעה ולאו דווקא בגין השימוש במקרקעין" (פסקה 19 לחוות דעתו של השופט י' עמית בעניין סליבא). שלילת הזכות לתבוע פיצוי כאמור, בנסיבות דנן, על יסוד הטענה (היא טענתה המרכזית של המערערת), לפיה הנפקע ממילא לא יכול היה להחכיר את המקרקעין (שכן הם הוקנו לאנ"ן), נראית בעיניי כהאדרת הטרמינולוגיה בה נעשה שימוש לקביעת הטכניקה לחישוב הפיצוי, על פני המהות. אודה כי מאידך התלבטתי רבות קודם שהצטרפתי לחוות דעתו של חברי לעניין השיהוי וגרם הנזק הראייתי למערערת. סבורני כי במקרה דנן, לעצם חלוף הזמן נוספו שתי עובדות שנראות בעייני כבעלות משקל: הראשונה – המשיבים הגישו את תביעתם לגבי לא פחות משבע חלקות. מתברר כי בגין שש מאותן שבע חלקות, שולם פיצוי מלא. אף בגין החלקה הנותרת (היא החלקה מושא הדיון), ניתן פיצוי לאחד מבעלי הזכויות שהחזיק שליש מהזכויות, כך שהפיצוי בו מדובר, לבסוף, הוא בגין שני שלישים של חלקה אחת (מתוך שבע). האמור מצדיק את המסקנה שלא ניתן לסמוך על עצם נכונותם של המשיבים לתבוע כמעידה, ולו ברמה המינימלית, שלא שולם פיצוי. השנייה – לגבי אחת מהחלקות (חלקה 48), כבר הייתה המערערת מוכנה לשלם פיצוי ורק לאחר מכן התגלו המסמכים המעידים כי שולם פיצוי מלא בגין ההפקעה. עובדה זו מלמדת כי האפשרות לנזק ראייתי, בנסיבות דנן, אינה תיאורטית. למרות האמור, ולאחר התלבטות, החלטתי שלא לקבל את טענותיה של המערערת לעניין גרם הנזק הראייתי. זאת, לאור קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, לפיהן השתכנע, מהמסמכים שכן עלה בידי המערערת להמציא ביחס לחלקה בה עסקינן, כי אין לקבל את טענת המערערת לעניין נזק ראייתי. הנני מסכים אפוא לדחיית הערעור ולחיוב בהוצאות, כאמור בחוות דעתו של השופט עמית. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה עם חבריי כי בנסיבות העניין, אין לקבל את טענת המערערת לשיהוי; וכי לנוכח דעת הרוב בפסק הדין בע"א 3021/23 מדינת ישראל רשות הפיתוח נ' יורשי המנוח סליבא ז"ל (8.4.2024), על נימוקיה, דין הערעור להידחות אף לגופו. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ט בניסן התשפ"ד (‏7.5.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23022560_E06.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1