ד'ר אשר משיח נ. מדינת ישראל משרד החינוך התרבות והספורט

פסק-דין בתיק בג"ץ 2256/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2256/03 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי העותר: ד"ר אשר משיח נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל, משרד החינוך התרבות והספורט עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. העותר עובד כמרצה במכללות שונות השייכות למשרד החינוך בתחום החינוך הגופני. במשך שנים רבות הועסק בשלושה מוסדות חינוך בהיקף משרה כוללת, המגיעה כדי 178.5%. בשנת תש"ס הורה משרד החינוך, בהסתמכו על נוהל ישן משנת 1979, כי על העותר להפסיק את עבודתו הנוספת ככל שהיא עולה מעבר ל-140% חלקי משרה. בעקבות זאת, קוצץ שיעור עבודתו הקבועה בשיעור ניכר ומשכורתו הכוללת הופחתה בהתאם. 2. העותר פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתביעה למתן הצהרה לפיה הוא זכאי למלוא היקף משרותיו בהוראה ללא הגבלה. ביתה דין ניתח בפירוט ובהרחבה את טיעוניו, ובהן הטענות כי היקף משרותיו המורחב, בהן עבד במשך שנים, נקלט כתנאי מיכללא אל תוך חוזה העבודה האישי שלו ולכן הוא מחייב את המעסיק; כי הגבלת היקף העסקתו מהווה פגיעה בחופש העיסוק בניגוד לחוקי היסוד, ולחילופין, כי הוא זכאי להודעה מוקדמת על הכוונה להגביל את היקף משרתו. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכחו הטענות בדבר הפרת תנאי מיכללא בחוזה העבודה והפרת חובת מתן הודעה מוקדמת. הוא ניתח גם את הטענה בדבר הגבלת חופש העיסוק, ומסקנתו היא כי קיים אינטרס לגיטימי בהגבלת היקף המשרה של מורה כדי להבטיח את תיפקודו הראוי, וכי ההגבלה במקרה זה עומדת במבחן המידתיות. הוא קבע כי ההוראה בתקנון שירות עובדי ההוראה, המגבילה את היקף המשרה עד 140%, היא לגיטימית ומידתית, ואין להצהיר על בטלותה. עם זאת הוסיף בית הדין וציין, כי מן הראוי שמשרד החינוך יעיין מחדש בהגבלה זו שנקבעה לפני שנים רבות, ויבחן אותה בחינה מחודשת על רקע שיקולים מקצועיים. 3. העותר ערער לבית הדין הארצי על דחיית תביעתו. בית הדין הארצי דחה את הערעור, משמצא כי ההגבלה שהוצאה על ידי משרד החינוך נעשתה משיקולים ענייניים סבירים, והיא מופעלת בצורה שוויונית. כן ציין, כי לא הונחה בפני בית הדין כל תשתית ראייתית מקצועית הסותרת את עמדת משרד החינוך, ולא הוכח כי ראוי לקבוע סף הגבלה גבוה מזה הקיים עתה. הוא הצטרף להמלצת בית הדין האזורי כי הנושא יעבור בחינה מחודשת לאור שיקולי חופש העיסוק ושיקולים נוספים שאפשר וראוי להביאם בחשבון במציאות של היום. 4. העותר מבקש כי בית המשפט הגבוה לצדק ישוב ויבחן את סוגיית תקפותה של ההגבלה, ויקבע כי הגבלת משרות הוראה ל- 140% הינה בלתי לגיטימית, בלתי מידתית ודינה להתבטל; או, לחילופין, אין להחילה על העותר. 5. אין מקום להתערבותנו בנושא העתירה, משזו נדונה וההכרעה בה מוצתה בערכאות בית הדין לעבודה. אין בית משפט זה נוהג להתערב בהכרעות בית הדין לעבודה, אלא אם נפלה בהן טעות משפטית מהותית, וכאשר הצדק מחייב זאת (בג"ץ 3400/98 אילנה בן עזרא נ' בית הדין הארצי לעבודה, דינים עליון נ"ד, 908; בג"ץ 3471/00 צויזנר נ' בית הדין הארצי לעבודה, דינים עליון נח' 65; בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, 88). העניין לפנינו אינו נופל למסגרת המקרים המיוחדים בהם תועמד הכרעה שיפוטית של בית דין לעבודה למבחן ביקורת בית משפט זה. בעניין זה לא נפלה טעות משפטית, לא כל שכן טעות משפטית מהותית, ואין זה מקרה בו דרישת הצדק מחייבת התערבות. אי לכך, העתירה נדחית על הסף, באין עילה להתערבותנו. ניתנה היום, י"ד באדר ב' תשס"ג (18.3.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03022560_R01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il