פלוני נ. פלוני

24 1 בבית המשפט העליון בע"ם 2255/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ברמ"ש 44894-06-18 מיום 21.2.2019 שניתן על ידי כב' השופט נ' שילה בשם המבקש: עו"ד אבי גפן פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. בקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' שילה) ברמ"ש 44894-06-18 מיום 21.2.2019, בגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ו' שביט פינקלשטיין) בע"ר 14891-12-16 מיום 22.5.2018. בית המשפט לענייני משפחה דחה בפסק דינו ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר דחתה את בקשת המבקש לסגור את תיק ההוצאה לפועל שפתחה נגדו המשיבה בגין חוב מזונות, כמו גם את בקשתו החלופית להפחתת החוב. פתח דבר 2. סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן גם: הפקודה) מקנה לבית המשפט של פשיטת הרגל סמכות להקציב לזכאי מזונות סכומי כסף מתוך נכסי החייב, וזאת עבור התקופה שלאחר מתן צו הכינוס. עניינה של בקשת רשות הערעור שלפנינו הוא בשאלה מהו דין חוב המזונות שנפסק לטובת זכאי מזונות אשר לא הגישו בקשת הקצבה כאמור במסגרת הליך פשיטת הרגל של החייב. בתוך כך, תידון השאלה האם אי הגשת בקשה להקצבה על-ידי זכאי מזונות תוביל לשלילת זכאותם לסכום שהיה מוקצב להם לו היו מגישים את הבקשה כנדרש. בהמשך לכך, אדרש אף לשאלת זכאותם של זכאי המזונות להפרש שבין סכום ההקצבה (שהיה מוקצב להם אם היתה מוגשת בקשה להקצבה מטעמם) לבין הסכום שנפסק בפסק דין המזונות (להלן: סכום המזונות הפסוק). רקע והליכים קודמים 3. ביום 31.10.2002 הגיעו המבקש והמשיבה לידי הסכמה, לה ניתן תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 19710/02), ועל-פיה ישלם המבקש מזונות עבור בתם בסך של 1,900 ש"ח לחודש, וכן יישא בתשלום מחצית מהוצאותיה הרפואיות החריגות. 4. ביום 29.8.2007 ניתן, לבקשת המבקש, צו כינוס לנכסיו (פש"ר 1861/07). כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 24.9.2010, פתחה המשיבה תיק בהוצאה לפועל נגד המבקש לשם גביית חוב המזונות בגין התקופה שמחודש ינואר 2003 ועד לחודש ינואר 2008 (להלן: חוב המזונות). משניתן צו כינוס לנכסי המבקש כאמור, עוכבו הליכי ההוצאה לפועל. 5. בהמשך לכך, ביום 10.11.2015 ניתן צו הפטר למבקש, ובהחלטה מיום 23.4.2016 דחה בית המשפט של פשיטת הרגל את בקשתו להחלת צו ההפטר על חוב המזונות. 6. בעקבות זאת, הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לסגירת התיק המתנהל נגדו בגין חוב המזונות, וזאת נוכח צו ההפטר שניתן לו. לחלופין, ביקש המבקש כי יופחתו חיובי המזונות אשר התעדכנו בתיק ההוצאה לפועל מידי חודש, וזאת, לטענתו, בניגוד להוראת סעיף 128 לפקודה. הבקשות האמורות נדחו על הסף על-ידי רשמת ההוצאה לפועל, אשר קבעה כי אין בהוראת סעיף 128 לפקודה כדי לשנות מחיוב המזונות אשר נקבע בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, או כדי למנוע מן המשיבה לגבות את מלוא חוב המזונות לאחר תום הליך פשיטת הרגל של המבקש. כמו כן, נדחתה בקשת המבקש לסגירת תיק ההוצאה לפועל המתנהל נגדו, וזאת נוכח הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודה, לפיה צו הפטר אינו חל על חוב מזונות, אלא אם בית המשפט של פשיטת הרגל קבע זאת באופן מפורש – מה שאין כן בענייננו. 7. המבקש הגיש לבית המשפט לענייני משפחה ערעור על החלטתה האמורה של רשמת ההוצאה לפועל, ולצדו בקשה להשבת סכומים שנגבו ממנו בין השנים 2010-2008. הערעור נדחה בפסק דין מיום 22.5.2018, במסגרתו נקבע כי הקצבת מזונות מכוח סעיף 128 לפקודה אינה מונעת את גביית ההפרש בין סכום ההקצבה לבין סכום המזונות הפסוק – לאחר סיום הליך פשיטת הרגל; ועל כן, המשיבה רשאית לגבות מן המבקש את מלוא חוב המזונות. כמו כן, נקבע כי אין בהימנעותה של המשיבה מלהגיש בקשה להקצבת מזונות כדי להביא להעדפת נושים אסורה כנטען על ידי המבקש. בנוסף, דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענות המבקש בדבר סגירת תיק ההוצאה לפועל, וזאת הן מטעמיה של רשמת ההוצאה לפועל, והן לאור החלטתו של בית המשפט של פשיטת הרגל מיום 23.4.2016, בה נדחתה, כאמור, בקשת המבקש להחיל את צו ההפטר על חוב המזונות. לבסוף, דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המבקש להורות על השבת סכומים שנגבו ממנו בין השנים 2010-2008, וזאת מן הטעם שהמקום לבירור בקשה זו אינו במסגרת ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל. 8. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר נדחתה אף היא בפסק דין מיום 21.2.2019. בית המשפט המחוזי קבע, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט של פשיטת הרגל כלל אינו מוסמך לשנות מחוב המזונות הפסוק, אלא אך להקציב לזכאי המזונות סכום זמני למשך תקופת פשיטת הרגל. עוד נקבע כי הימנעותה של המשיבה מלהגיש בקשה להקצבה כאמור אינה גורעת מזכותה לקבלת מלוא חוב המזונות, שכן כאמור לעיל, פסק דין המזונות עומד בעינו אף במשך הליך פשיטת הרגל. לעניין זה צוין עוד, בהתבסס על ההלכה שנקבעה ברע"א 3239/18 בנזקר נ' גבור (31.5.2018), כי גם המבקש רשאי היה להגיש לבית המשפט של פשיטת הרגל בקשה להקצבת המזונות. כן נדחתה טענת המבקש כי הליך ההוצאה לפועל נפתח שלא כדין. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, היא הבקשה שלפנינו. הבקשה דנן 9. לטענת המבקש, בקשתו מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות, שעניינן בזכותם של זכאי מזונות אשר לא הגישו בקשה להקצבת מזונות לגבות את מלוא החוב כלפיהם לאחר תום הליך פשיטת הרגל, כמו גם בהשלכותיה של הקצבת מזונות על חוב המזונות הפסוק. משכך, נטען כי יש ליתן למבקש רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין, נראה כי המבקש טוען, בעיקרו של דבר, כדלהלן: ראשית, כי זכאי מזונות (ובענייננו, המשיבה) אשר לא הגישו בקשה להקצבת מזונות לפי סעיף 128 לפקודה "מאבדים" את זכאותם לקבלת הסכום שהיה מוקצב להם לו היו מגישים את הבקשה כנדרש. שנית, כי זכאי מזונות, בין אם הגישו בקשה להקצבה ובין אם לאו, אינם זכאים להפרש שבין סכום ההקצבה (בפועל או בכוח) לבין סכום המזונות הפסוק, וזאת מאחר שלטענת המבקש גם זכאי מזונות אשר הגישו בקשה להקצבת מזונות בהתאם לסעיף 128 לפקודה, אינם זכאים לקבלת הפרש זה. בטענתו האחרונה מסתמך המבקש על הוראת סעיף 128(ב) לפקודה, לפיה דינה של הקצבת מזונות "כדין תשלום על פי פסק הדין", וממנה מבקש הוא ללמוד כי החלטת ההקצבה באה חלף פסק דין המזונות. עוד טוען המבקש כי פסיקותיהן של הערכאות קמא מציבות אותו בפני חוב מזונות בשיעור ניכר, שעלול להביאו לפשיטת רגל נוספת, וזאת בסמוך לאחר תום הליך פשיטת רגל ממושך, ובניגוד לתכלית השיקומית של דיני חדלות הפירעון. בנוסף, טוען המבקש כי קבלת עמדתו אף עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בית משפט זה בבע"ם 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017), בנוגע למזונות שוויוניים. המבקש מוסיף וטוען כי יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל, מאחר שזה נפתח שלא כדין – במסגרת הליך פשיטת הרגל, ובעוד שהמשיבה לא הגישה בקשה להקצבת מזונות. בטענתו זו מסתמך המבקש על פסק הדין ברע"א 5106/09 סיסו נ' כונס הנכסים הרשמי (6.10.2009), בו נקבע כי זכאים אינם רשאים לגבות חוב מזונות בגין התקופה שלאחר מתן צו הכינוס, כל עוד לא ניתנה החלטה על הקצבת מזונותיהם מכוח סעיף 128 לפקודה. כן נטען כי התנהלותה של המשיבה הביאה להעדפת נושים אסורה; וכי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שבית המשפט של פשיטת הרגל דחה את בקשת המבקש להחלת צו ההפטר על חוב המזונות, שכן בקשה זו נסבה אך על חובו של המבקש כלפי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). 10. בהחלטה מיום 15.5.2019 הוריתי למשיבה להשיב לבקשת רשות הערעור, וכן ציינתי בהחלטה זו כי "אי הגשת תשובה במועד כמוה כאי התייצבות, על הכרוך בכך". ואולם, המשיבה לא הגישה תשובתה כאמור, וזאת חרף החלטה נוספת שניתנה בנדון, ולמרות שהמבקש ביצע מסירה אישית של הבקשה לידיה. לפיכך, ומכוח תקנה 450(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), מצאתי לברר את בקשת רשות הערעור בלא תשובתה של המשיבה. דיון והכרעה 11. הלכה ידועה ומושרשת היא כי רשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן אך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ראו: רע"א 6091/19 ברקאי נ' גולדמן, פסקה 13 (15.12.2019)). בענייננו, עיון בפסיקותיהן של הערכאות הדיוניות מעלה כי קיים חוסר אחידות בשאלת השלכותיה של הקצבה מכוח סעיף 128 לפקודה על היקף חוב מזונות שזמן פירעונו חל לאחר מתן צו הכינוס. כך, במקרה שלפנינו ובמספר מקרים נוספים נקבע כי אין בהקצבת מזונות על-ידי בית המשפט של פשיטת הרגל כדי להפחית מן החוב אשר נקבע בפסק דין המזונות, וכי לאחר תום הליך פשיטת הרגל רשאים הזכאים לגבות את ההפרש שבין סכום ההקצבה לבין הסכום הפסוק (ראו: פש"ר (מחוזי י-ם) 5049/08 בר נחום נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים (1.3.2017); וכן השוו: פש"ר (מחוזי ב"ש) 63930-05-16 בריהון נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום (23.10.2017); פש"ר (מחוזי ת"א) 34244-07-11 פרץ נ' פרץ, פסקה 35 (24.12.2017); פש"ר (מחוזי ת"א) 34348-09-16 קראוס נ' קראוס, פסקה 20 (23.10.2019); ראו גם: יוסף ויצמן הוצאה לפועל: מעשה והלכה 297 (2016)). לעומת זאת, אך לאחרונה נקבע בפסק דין מקיף של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מאור) כי אין לגבות את ההפרש האמור שבין סכום המזונות אשר הוקצב מכוח סעיף 128 לפקודה לבין הסכום שנקבע בפסק דין המזונות (ראו: פש"ר (מחוזי ת"א) 42116-12-17 גנץ נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב (8.12.2019); וכן ראו: עודד מאור ואסף דגני הפטר: חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים כרך א 214 (2019)). 12. נוכח האמור לעיל, מצאתי כי הבקשה דנן מעוררת שאלה אשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי נוסף. לפיכך, אציע לחבריי כי נקבל את בקשת רשות הערעור ונדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה, וזאת מכוח הסמכות הנתונה לנו בתקנה 410 לתקסד"א. אציין כבר עתה כי אני סבורה שדין הערעור להידחות, כפי שאבאר להלן. חוב המזונות בהליך פשיטת רגל – כללי 13. כידוע, מבין החובות השונים הנבחנים במסגרת הליך פשיטת רגל, זוכה חוב המזונות למעמד ייחודי. זאת, בעיקרו של דבר, בשל המחדל המוסרי הכרוך בהימנעותו של הורה מתשלום מזונות לילדיו, ומאחר ש"חוב המזונות נובע מן הקרבה המשפחתית שבין החייב לבין הנושים, שהם ילדיו, מאחריותו האישית ומחובתו (ואף מזכותו) לדאוג לצרכיהם ולשאת בתשלומים הדרושים לקיומם היום-יומי" (ראו: ע"א 8096/17 ‏סקוק נ' איסחקוב, פסקה 20 (3.2.2019) והאסמכתאות שם; וכן ראו סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). 14. מעמדו הייחודי האמור של חוב המזונות בהליך פשיטת רגל בא לידי ביטוי במספר מובנים. ואולם, בטרם נכנס בעובי הקורה, חשוב להבחין לצורך הדיון שלהלן בין חוב מזונות לעבר – שזמן פירעונו חל לפני מתן צו הכינוס; לבין חוב מזונות לעתיד – שזמן פירעונו חל לאחר מתן צו הכינוס (ראו בהרחבה: ע"א 7092/13 ד' מ' נ' י' מ', פסקאות 26-22 (12.10.2015)). 15. בימים עברו אמנם לא נודעה נפקות מיוחדת להבחנה בין החובות האמורים, וכך, בשנת 1972, ובהסתמך על נוסחה הקודם של פקודת פשיטת הרגל, קבע בית משפט זה ברוב דעות (בניגוד לדעתו החולקת של השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי) כי הן חוב מזונות לעבר והן חוב מזונות לעתיד – הם חובות בני תביעה בפשיטת רגל (ראו: ע"א 152/71 רפפורט נ' רפפורט, פ"ד כו(1) 253 (1972)). ואולם, מספר שנים לאחר מכן ראה המחוקק לתקן את פקודת פשיטת הרגל, ולאמץ את חוות דעת המיעוט בעניין רפפורט האמור, לפיה חוב מזונות לעתיד אינו בר תביעה (ראו: חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 6), התשל"ו-1976 (להלן: תיקון מס' 6)). בתוך כך, נחקק סעיף 30(1), שהוחלף בהמשך בסעיף 72(1) לנוסחה של הפקודה כיום, הקובע כי: "דרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינ[ה] ב[ת] תביעה בפשיטת רגל". תיקון זה נועד לייעל את הליך פשיטת הרגל ולמנוע את הסרבול שעלול להיות כרוך בבחינת חוב מזונות לעתיד, אשר מטבע הדברים עשוי להשתנות מעת לעת (ראו: דברי ההסבר לסעיף 6 להצעת חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 8), התשל"ה-1975, ה"ח הממשלה 279 (להלן: הצעת תיקון מס' 6)). 16. מכל האמור עולה כי חוב מזונות לעבר הוא חוב בר תביעה בפשיטת רגל. חוב זה נהנה מדין קדימה מכוח הוראת סעיף 78(3)(ד) לפקודה. כמו כן, סעיף 69(א)(3) לפקודה קובע כי ככלל, צו הפטר שניתן לחייב לא יחול על חוב מזונות לעבר, אלא אם בית המשפט הורה על כך במפורש – "במידה שהורה ובתנאים שהורה". כזאת יעשה בית המשפט של פשיטת רגל אך במקרים חריגים ובנסיבות ייחודיות (ראו: מאור ודגני, בעמודים 366-361 והאסמכתאות שם). לעומת זאת, חוב מזונות לעתיד איננו חוב בר תביעה, ולכן, על פני הדברים, ניתן לפעול לגבייתו מחוץ להליך פשיטת הרגל – למשל באמצעות פנייה להוצאה לפועל בבקשה לביצוע פסק דין המזונות (אציין כי על אף האמור, נקבע בפסיקה כי חייבים אינם רשאים לגבות חוב מזונות לעתיד בטרם ניתנה החלטה בעניין הקצבת מזונות, כפי שיבואר להלן בפסקה 30). ואכן, בדברי ההסבר להצעת תיקון מס' 6 ציין המחוקק כי "את המזונות שלא יהיו בני פרעון בפשיטת הרגל [חוב מזונות לעתיד, י.ו.] רשאי הזכאי להיפרע מהכנסותיו השוטפות של החייב. בנוסף על כך עומדת לו זכות להיפרע מן המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972, או לקבל למחייתו גם מנכסי פושט הרגל לפי סעיף 55א המוצע". חוב מזונות לעתיד – הקצבת מזונות בהליך פשיטת רגל 17. סעיף 55א אשר הוצע, כאמור, במסגרת הצעת תיקון מס' 6 הסמיך את בית המשפט של פשיטת הרגל להקציב לזכאי מזונות סכומי כסף עבור חוב המזונות לעתיד, וזאת ככל שהם זכאים לתשלום מזונות בגין תקופה זו על-פי פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה (ברי כי הדברים רלוונטיים אף ביחס לפסק דין מזונות של בית הדין הדתי המוסמך, אך למען הנוחות, אתייחס להלן לבית המשפט לענייני משפחה). סעיף זה הוחלף ברבות הימים בסעיף 128 לנוסחה המחודש של הפקודה, אשר מפאת חשיבותו, יובא להלן כלשונו: "הקצבה לזכאי למזונות (א) ניתן צו כינוס, רשאי בית המשפט, לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו מחייב על פי פסק דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, להקציב לאותו אדם מזמן לזמן מתוך נכסי החייב או מתוך הכנסותיו סכומי כסף שימצא לנכון. (ב) הקצבה לפי סעיף קטן (א), דינה כדין תשלום על פי פסק הדין. [...]". 18. בענייננו, כאמור, המשיבה לא הגישה לבית המשפט של פשיטת הרגל בקשה להקצבת מזונות עבור בתה לפי סעיף 128 לפקודה, וטענותיו של המבקש נסבות על ההשלכות של אי-הגשת בקשה כאמור מצד המשיבה. להלן אדון בטענות אלה כסדרן: תחילה, תידון השאלה האם אי-הגשת בקשה להקצבת מזונות על-ידי הזכאים לכך ייחשב כוויתור על הזכות לקבלת הסכום שהיה מוקצב להם אילו הגישו בקשה כאמור, ולכן לא תעמוד להם הזכות לגבות סכום זה בתום הליך פשיטת הרגל של החייב. בנוסף, אדון בשאלה האם זכאי מזונות זכאים להפרש שבין סכום ההקצבה (בין בפועל ובין בכוח) לבין סכום המזונות הפסוק, ובתוך כך – האם הסכום המוקצב בא חלף סכום המזונות הפסוק למשך תקופת ההקצבה, או שמא עסקינן בהקצבה "על חשבון" סכום המזונות הפסוק בלבד. מענה לשאלה זו ישליך כמובן גם על שאלת זכותם של זכאי מזונות לגבות את ההפרש שבין הסכום המוקצב לבין הסכום הפסוק לאחר ביטול ההקצבה. (1) אי-הגשת בקשה להקצבת מזונות 19. אפתח בשאלה הראשונה המתעוררת בענייננו כאמור, ואציין כי ראיתי לדחות את טענת המבקש לפיה יש לראות בזכאי מזונות שלא הגישו בקשת הקצבה כמי שוויתרו על זכותם לקבלת סכום ההקצבה, שכן קבלת טענה זו תביא לפגיעה קשה בזכאי המזונות אשר מחייתם תלויה בחייב. בהקשר זה, אני סבורה כי ניתן להקיש מפסק הדין בע"א 2837/17 ברדה נ' כונס נכסים הרשמי (6.6.2018), בו נדחתה טענתו של חייב לפיה אי-הגשת תביעת חוב בגין חוב מזונות לעבר עשויה להביא להכללתו של חוב זה בצו ההפטר. את קביעתו האמורה ביסס בית משפט זה, בין היתר, על החשיבות הטמונה בתשלום מזונות ובהגנה על זכאי מזונות, כמו גם על שיקולי מדיניות שעניינם בחשש מפני עידוד חייבים "שלא לשלם את חוב המזונות בו עליהם לשאת, מתוך תקווה כי יופטרו מחובם זה בשל אי-הגשת תביעת חוב מטעם הזכאי לתשלום מזונות, לעיתים מטעמים טכניים-פורמליים גרידא" (ראו: שם, בפסקה 26). דברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, גם לענייננו. כך, אין הצדקה לפטור חייב מחובתו (ומזכותו) לשאת במזונות ילדיו רק מן הטעם שלא הוגשה מטעמם בקשה להקצבת מזונות. כמו כן, מתן פטור מתשלום חוב המזונות לעתיד כאמור עלול לעודד חייבים להאריך את הליך פשיטת הרגל עד כמה שניתן, כל זמן שלא הוגשה בקשת הקצבה, על מנת להשתמט מתשלום מזונות לילדיהם. 20. עוד יצוין, ובכך העיקר, כי בית משפט זה קבע בעניין בנזקר כי גם חייב המזונות עצמו רשאי להגיש לבית המשפט של פשיטת הרגל בקשה להקצבת מזונות בשם ילדיו-הזכאים (כפי שאף היה נהוג בערכאות הדיוניות בטרם מתן פסק דין זה, ראו: שם, בפסקה 13). הנה כי כן, חייב המצוי בהליך פשיטת רגל זכאי להגיש לבית המשפט של פשיטת הרגל בקשה להקצבת מזונות עבור ילדיו, ובכך למנוע את צבירתם של מלוא דמי המזונות לכדי חוב גבוה אותו יידרש הוא לשלם בתום ההליך. ואולם, משחייב מזונות נמנע מלבקש הקצבה כאמור – הרי שאין לו להלין אלא על עצמו, וברי כי הוא אינו יכול להיבנות מהימנעות ילדיו מלהגיש בקשת הקצבה (או מהימנעותו של ההורה המשמורן מהגשת בקשה בשם הילדים), כדי לחמוק מתשלום חוב המזונות לעתיד. 21. לנוכח האמור, זכאי מזונות אשר לא הגישו בקשה להקצבת מזונותיהם אינם "מאבדים" את זכאותם לקבלת הסכום שהיה מוקצב להם לו היו מגישים בקשה כאמור. פועל יוצא של מסקנה זו הוא כי בסוף הליך פשיטת הרגל, אין מקום להבחין בין זכאי מזונות שלא הגישו בקשת הקצבה לבין זכאי מזונות אשר אכן הגישו בקשה כאמור. (2) השלכותיה של הקצבת מזונות על סכום המזונות הפסוק 22. מכאן נעבור לדון בשאלת זכאותם של זכאי מזונות לקבלת ההפרש שבין הסכום המוקצב (בפועל או בכוח) לבין סכום המזונות הפסוק. בתוך כך, נבחן האם החלטה על הקצבת מזונות באה חלף פסק דין המזונות למשך תקופת ההקצבה, וממילא מוחקת את ההפרש שבין הסכום המוקצב לבין הסכום הפסוק; או שמא סכום ההקצבה אך ינוכה ברבות הימים מסכום המזונות הפסוק, תוך שמירת זכותם של הזכאים לגבות את ההפרש האמור בתום תקופת ההקצבה. אקדים אחרית לראשית ואציין כי לדידי, האפשרות השנייה שלעיל היא המשקפת את הפרשנות הנכונה להוראת סעיף 128 לפקודה – לשונית ותכליתית כאחד; כלומר, כי הקצבת המזונות אינה באה חלף סכום המזונות הפסוק, וממילא אינה מבטלת את הזכות לגבות את ההפרש שבין הסכום המוקצב לבין הסכום הפסוק. אבאר את דבריי. 23. כידוע, בפרשנותו של דבר חקיקה שומה עלינו לפתוח בלשון החוק, היא התוחמת את גבולותיו של מתחם הפרשנות. ברם, כאשר לשון החוק טומנת בחובה מספר משמעויות שונות, אזי נדרש השופט-הפרשן לבחור מביניהן את המשמעות אשר מגשימה בצורה המיטבית את תכליתו של דבר החקיקה. בבחינת התכלית החקיקתית יש לפנות תחילה אל התכלית הסובייקטיבית, כפי שזו באה לידי ביטוי בדברי ההסבר, במבנה החוק ובהיסטוריה החקיקתית. ואולם, כאשר התכלית הסובייקטיבית אינה ברורה, אמינה ומוצקה, אזי יש לפנות גם אל התכלית האובייקטיבית של הוראת החוק הנדונה, שעניינה בעקרונות אשר ראוי כי דבר חקיקה בשיטת משפט דמוקרטית יפעל להגשמתם (ראו: עניין סקוק, בפסקה 14 והאסמכתאות שם). (א) פרשנות לשונית 24. עיון בלשון סעיף 128 לפקודה מלמד כי הקצבת מזונות נעשית בהליך דו-שלבי, כאשר בתחילה, נדרשים הזכאים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לפסיקת מזונות, ורק לאחר שהם מצטיידים ב"פסק דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס" – אז ורק אז רשאים הם להגיש לבית המשפט של פשיטת הרגל בקשה להקצבת "סכומי כסף שימצא לנכון" מתוך נכסי החייב או מתוך הכנסותיו (ראו: ע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (20.9.2007) (להלן: ע"א 8993/04); רע"א 8015/12 פלוני נ' פלוני, פסקה 6 (21.2.2013) (להלן: רע"א 8015/12); רע"א 6592/15 זועבי נ' זועבי, פסקה 7 (26.11.2015); מאור ודגני, בעמודים 208-207). מכאן ניתן ללמוד כי הסמכות לקבוע את גובה המזונות נתונה, מטבע הדברים, רק לבית המשפט לענייני משפחה, אשר זהו תחום מומחיותו, ולא לבית המשפט של פשיטת הרגל – שאחרת לא היה מקום להתנות את סמכות ההקצבה בקיומו של פסק דין מזונות (ראו והשוו: ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן, פסקה 32 (26.9.2016); עניין סיסו, בפסקה 9; רע"א 7568/13‏ פלוני נ' פלוני, פסקה 3 (31.12.2013) (להלן: רע"א 7568/13)). מכאן אנו למדים שסעיף 128 לפקודה מסמיך את בית המשפט של פשיטת רגל אך "להקציב" לזכאי המזונות "סכומי כסף" אשר ישמשו למחייתם בתקופה בה מצוי החייב בהליך פשיטת רגל – וזאת, למעשה, "על חשבון" חוב המזונות הפסוק (כלשון בית משפט זה בעניין ד' מ', בפסקה 26). ממילא, אף אין בהקצבת מזונות כדי לשלול מן הזכאים את הזכות לגביית ההפרש שבין הסכום המוקצב לבין הסכום הפסוק. בהקשר זה אוסיף ואציין את המובן מאליו כי בנסיבות המצדיקות זאת, פתוחה בפני החייב הדרך לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה בבקשה להפחתת המזונות שהושתו עליו, כאמור בסעיף 13(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 (ראו והשוו: רע"א 7568/13, שם). [כן יוער במאמר מוסגר כי נדמה שהפרשנות האמורה היא העומדת בבסיס הפסיקה אשר לפיה בית המשפט של פשיטת הרגל מוסמך אמנם להקציב לזכאי המזונות סכום כסף הנמוך מסכום המזונות הפסוק, אך לא סכום גבוה הימנו (ראו: רע"א 3177/19 אטיאס נ' אטיאס, פסקה 15 (23.6.2019); רע"א 4540/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (6.8.2019))]. 25. עוד יצוין כי לא נעלמה מעיני הסתמכותו של המבקש על הוראת סעיף 128(ב) לפקודה, בה נקבע כי "הקצבה לפי סעיף קטן (א), דינה כדין תשלום על פי פסק הדין", ואשר ממנה מבקש הוא ללמוד כי החלטה בעניין הקצבת מזונות באה תחת פסק דין המזונות. ואולם, נדמה כי הפרשנות הנכונה להוראת סעיף 128(ב) לפקודה מלמדת שהוא נועד להעניק להחלטה על הקצבת מזונות תוקף הזהה לתוקפו של פסק דין המזונות – על כל ההשלכות הנודעות לכך. זאת, בין היתר, על מנת ליתן בידיהם של זכאי המזונות כלים לגביית הסכום שהוקצב להם – אם בבקשה לביצוע פסק דין מזונות בהוצאה לפועל ואם בבקשה מתאימה שתוגש במסגרת הליך פשיטת הרגל (ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 225 בה"ש 19 (מהדורה שלישית, 2010) והאסמכתאות שם). יתר על כן, אני סבורה כי פרשנותו של סעיף-קטן (ב) כמעניק תוקף של פסק דין מזונות להחלטת הקצבה (ולא כמחליף את פסק דין המזונות בהחלטה זו), אף עולה בקנה אחד עם הפרשנות הלשונית הנלמדת מן ההליך הדו-שלבי המעוגן בסעיף-קטן (א) כאמור (על חשיבותה של פרשנות הרמונית ראו: אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 185-183 (התשס"ג); ע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה כרמיאל נ' מסרי, פסקה 45 (24.5.2018) והאסמכתאות שם). 26. לסיכום, אני סבורה כי פרשנות לשונית של סעיף 128 לפקודה – על תת-סעיפיו השונים, מובילה לכלל מסקנה כי סכום המזונות המוקצב על-ידי בית המשפט של פשיטת הרגל אינו בא תחת סכום המזונות הפסוק, ועל כן שמורה לזכאי המזונות הזכות לגבות את ההפרש שבין הסכום המוקצב לבין הסכום הפסוק. פרשנות לשונית זו מתיישבת, בעיני, אף עם תכליתו של סעיף 128 לפקודה, כפי שיבואר להלן. (ב) פרשנות תכליתית – תכליותיו הסובייקטיביות של סעיף 128 27. כאמור לעיל, סעיף 128 נוסף לפקודת פשיטת הרגל במסגרת תיקון מס' 6, יחד עם הקביעה כי חוב מזונות לעתיד איננו חוב בר תביעה בפשיטת רגל. דברי ההסבר להצעת תיקון מס' 6 אמנם אינם מבהירים במפורש את תכליותיה של הסמכות להקציב מזונות, אך על רקע נסיבות העניין וההיסטוריה החקיקתית, נראה בעיני כי עסקינן בתכלית כפולה – הגנה על זכאי המזונות מחד גיסא והגנה על יתר נושי החייב מאידך גיסא, והכול תוך שמירה על האינטרסים של החייב (וראו: עניין סיסו, בפסקה 5; עניין בנזקר, בפסקה 9; ויצמן, בעמודים 297-296). אבאר. 28. כאמור לעיל, בטרם חקיקתו של תיקון מס' 6 לפקודה, ונוכח פסק הדין בעניין רפפורט, נחשב חוב המזונות לעתיד כחוב בר תביעה בפשיטת רגל, ומשכך זכאי מזונות היו רשאים להגיש תביעת חוב בגינו במסגרת הליך פשיטת הרגל, ואף לזכות בדין קדימה מכוח סעיף 78(3)(ד) לפקודה. ברם, במסגרת תיקון מס' 6 הפך חוב מזונות לעתיד לחוב שאינו בר תביעה, ומשכך היה על זכאי מזונות לפעול לשם גבייתו מן החייב כחוב רגיל – מחוץ להליך פשיטת הרגל. ניתן היה לחשוב כי בכך היטיב התיקון האמור עם זכאי מזונות, אך לא היא, שכן הלכה למעשה, גבייתו של חוב מזונות לעתיד מחָייב המצוי בהליך פשיטת רגל, עשויה להתברר כמלאכה עקרה. זאת, היות שבתקופה זו כלל נכסי החייב מוקנים לבעל התפקיד ומחולקים בין נושיו השונים. במצב דברים מעין זה, מתעורר החשש כי זכאי המזונות לעתיד יוותרו בלא נכסים או כספים להיפרע מהם, וכדברי השופט (כתוארו אז) י' כהן בחוות דעת הרוב בעניין רפפורט, אשר בעקבותיו נחקק, כאמור, תיקון מס' 6: "הפירוש לפיו חוב מזונות שנפסק אינו בר-הוכחה לגבי התקופה שלאחר צו קבלת נכסים עלול לגרום לכך, שכל נכסי פושט-הרגל יימכרו והדיבידנדים יחולקו בין נושיו, מבלי שנושה לפי צו-מזונות יקבל פרוטה שחוקה, ואם לפושט-הרגל אין הכנסות משלו, יימצא נושה כזה בפני שוקת שבורה" (ראו: שם, בעמוד 262). 29. על רקע המקובץ, אני סבורה כי בעיגון הסמכות להקציב מזונות במסגרת תיקון מס' 6 חפץ המחוקק להגן על זכאי המזונות דווקא, ולהבטיח את תשלום מזונותיהם כל זמן שהחייב מצוי בהליך פשיטת רגל. על כך כתב השופט (כתוארו אז) י' כהן לאחר חקיקתו של תיקון מס' 6 לפקודה כי "עם סתימת מסלול ההוכחה במסגרת פשיטת הרגל, פתח המחוקק מסלול חדש לאדם שמגיעים לו מפושט הרגל כספים על-פי פסק-דין למזונות שזמן פירעונם חל אחרי מתן הצו לקבלת נכסים. מסלול זה נקבע בסעיף 55א [128, י.ו.] לפקודה" (ראו: ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי, תל-אביב, פ"ד לה(1) 393, 397 (1980); וכן ראו: עניין סלימאן, שם). 30. אל מול תכלית ההגנה על זכאי המזונות העומדת בבסיס סעיף 128 לפקודה, יש ליתן את הדעת גם לאינטרס של יתר הנושים, אשר עלול היה להיפגע מהפיכתו של חוב מזונות לעתיד לחוב שאינו בר תביעה. זאת, מאחר שבטרם חקיקתו של תיקון מס' 6 לפקודה, נדרשו זכאי המזונות לעתיד להגיש תביעת חוב לבעל התפקיד, אשר היה משלם להם מתוך מצבת נכסי החייב, בכפוף לאיזונים ולכללים הנוהגים בהליך פשיטת הרגל ובהתחשב אף באינטרסים של יתר הנושים (כך, למשל, סעיף 78(3)(ד) לפקודה מקנה לחוב מזונות דין קדימה אך בדרגה שלישית). ואולם, מתן האפשרות לזכאי המזונות לגבות מן החייב את חוב המזונות לעתיד מחוץ להליך פשיטת הרגל, עלול לגרוע מהכנסותיו השוטפות של החייב, לפגוע ביכולתם של יתר הנושים להיפרע הימנו, ואף ליצור העדפת נושים שאינה ראויה (וראו: לוין וגרוניס, בעמוד 225; רע"א 7568/13, שם). לא בכדי, אפוא, נקבע בפסיקה כי אחד השיקולים שנדרש בית המשפט של פשיטת הרגל לשקול בבואו להקציב מזונות, לצד צרכיהם של זכאי המזונות ומצבו הכלכלי של החייב, הוא האינטרס של יתר הנושים (ראו: ע"א 8993/04, בפסקה 9; רע"א 7210/09 פלוני נ' פלוני, פסקה 5 (3.1.2010); רע"א 8015/12, בפסקאות 7-6; עניין זועבי, שם; רע"א 2096/16 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 (20.6.2016); רע"א 1722/18 אלגרבלי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 5 (26.4.2018)). עוד יצוין במאמר מוסגר כי נדמה שתכלית ההגנה על האינטרסים של כלל נושי החייב היא העומדת ביסוד קביעתו של בית משפט זה לפיה חרף האפשרות החוקית העומדת לזכאים לגבות את חוב המזונות לעתיד מחוץ להליך פשיטת הרגל, הללו אינם רשאים לעשות כן בטרם ניתנה החלטה בעניין הקצבת מזונות לפי סעיף 128 לפקודה (ראו: עניין סיסו, בפסקה 5). 31. אם כן, משמצאנו כי התכלית הסובייקטיבית העומדת ביסודה של סמכות הקצבת המזונות היא עריכת איזון ראוי בין הגנה על זכאי המזונות לבין הגנה על יתר נושי החייב, תוך התחשבות כמובן באינטרס החייב, הרי שתכלית זו מתיישבת היטב עם הפרשנות הלשונית לפיה אין בהקצבת מזונות כדי להחליף את סכום המזונות הפסוק. כך, ברי כי אין מקום לקבוע שהסמכות להקציב מזונות, אשר נועדה להקל עם זכאי המזונות ולאפשר להם לגבות במסגרת הליך פשיטת הרגל ולו חלק מן הסכום אשר נפסק עבורם לעתיד, היא-היא אשר תביא לגריעה מסכום המזונות הפסוק. זאת ועוד, גם מצבם של יתר הנושים לא יורע עקב הפרשנות הלשונית שלעיל, שכן גביית ההפרש שבין הסכום המוקצב לבין הסכום הפסוק כאמור נעשית בתום הליך פשיטת הרגל, ובשלב זה אין היא מעניינם של יתר הנושים, אשר החוב כלפיהם (כולו או חלקו) שולם זה מכבר, או נכלל בצו ההפטר (למעט מספר חריגים). 32. זאת ועוד, יצוין כי כאמור לעיל, במסגרת דברי ההסבר להצעת תיקון מס' 6, צוין כי "את המזונות שלא יהיו בני פרעון בפשיטת הרגל רשאי הזכאי להיפרע מהכנסותיו השוטפות של החייב. בנוסף על כך עומדת לו זכות להיפרע מן המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972, או לקבל למחייתו גם מנכסי פושט הרגל לפי סעיף 55א המוצע [סעיף 128 כיום, י.ו.]" (ההדגשות הוספו, י.ו.). מדברים אלה עולה כי המחוקק ראה בהקצבת המזונות כמקור אחד מתוך שלושה העומדים בפני זכאי המזונות לגביית חוב מזונות לעתיד מחָייב המצוי בהליך פשיטת רגל: הכנסותיו השוטפות של החייב, המל"ל והקצבת מזונות. ודוקו: דברי ההסבר אינם מבחינים בין המקורות האמורים, ומשמיעים, למעשה, שקילות מסוימת בין שלושת המסלולים לגביית חוב מזונות לעתיד. לפיכך, ברי כי המחוקק לא התכוון שבחירתם של זכאי מזונות להגיש בקשה להקצבה תגרע משיעור המזונות שהיה באפשרותם לקבל אם היו הם נפרעים מהכנסותיו השוטפות של החייב. כמו כן, דברי ההסבר משמיעים כאמור שקילות בין הקצבת מזונות לבין קבלת מזונות מן המל"ל מכוח חוק המזונות (הבטחת תשלום), אשר בדומה לסעיף 128 לפקודה, מהווה אמצעי המקל על זכאי מזונות בגביית סכומי הכסף שנפסקו לטובתם, ומאפשר להם לקבל מזונות חלקיים למצער לצרכי מחיה. ברם, קבלת מזונות מן המל"ל אינה גורעת מזכותם של זכאי מזונות לקבל את מלוא הסכום הפסוק. כך, סעיף 14(א) לחוק המזונות (הבטחת תשלום) קובע כי עם תשלום המזונות לזכאים מוקנית למל"ל הזכות לגבות מן החייב "כל סכום שהגיע או מגיע ממנו לזוכה לפי פסק הדין למזונות" (ההדגשה הוספה, י.ו.), וכן סעיף 15 לחוק זה קובע כי אם הסכום ששילם המל"ל לזכאים נמוך מן הסכום שגבה הוא מן החייב על-פי פסק דין המזונות, אזי יעביר המל"ל את ההפרש שבין הסכומים האמורים לידי הזכאים. נוכח האמור, אני סבורה כי כוונת המחוקק היתה שאף הקצבת מזונות לא תגרע מסכום המזונות הפסוק, אלא רק תקל על זכאי המזונות לגבות ולו חלק מן הסכום המגיע להם בתקופה בה מצוי החייב בהליך פשיטת רגל. ברי, אם כן, כי לאחר תום הליך פשיטת הרגל רשאים זכאי המזונות לגבות מן החייב את ההפרש שבין הסכום שהוקצב להם לבין סכום המזונות הפסוק. סיכום ביניים 33. סיכום הדברים עד כה מעלה כי תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 128 לפקודה ברורה, והיא כי אין בהקצבת מזונות כדי להפחית מסכום המזונות הפסוק. תכלית זו תומכת בפרשנות הלשונית לפיה הקצבת מזונות איננה באה תחת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ולמעשה, הפחתת סכום המזונות הפסוק (להבדיל מהקצבת מזונות) כלל אינה מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט של פשיטת הרגל. אשר על כן, עם ביטולה של הקצבת המזונות (ככלל, בתום הליך פשיטת הרגל) רשאים זכאי המזונות לגבות מן החייב את ההפרש שבין סכום המזונות שהוקצב להם לבין הסכום הפסוק. כפי שצוין לעיל, מובן כי מסקנה זו רלוונטית גם לזכאי מזונות אשר לא הגישו בקשת הקצבה לפי סעיף 128 לפקודה, כך שאף הם יהיו זכאים לקבלת הפרש בין הסכום שהיה מוקצב להם לו היו מגישים בקשה כאמור לבין סכום המזונות הפסוק. תכליתו השיקומית של הליך פשיטת הרגל 34. טענה מרכזית בפי המבקש היא כי הפרשנות המתוארת לעיל עלולה לפגוע באחת מתכליותיו המרכזיות של הליך פשיטת הרגל, והיא שיקומו של החייב ומתן אפשרות "לפתוח דף חדש" בחייו. בתוך כך, נטען כי צבירת ההפרש שבין סכום המזונות המוקצב לבין סכום המזונות הפסוק תביא לכך שבתום הליך פשיטת הרגל, ואף לאחר שקיבל החייב הפטר, ישוב הלה ויעמוד בפני חוב בשיעור ניכר. טענתו זו של המבקש שובת לב, אך לא מצאתי כי יש בה כדי לשנות ממסקנתי לגופם של דברים. זאת, מאחר שככלל, במאזן שבין שיקום החייב לבין חובתו המוסרית והסוציאלית לשלם מזונות לילדיו, מבכרת פקודת פשיטת הרגל את חובת תשלום המזונות. כך למשל, סעיף 69(א)(3) לפקודה קובע כי צו הפטר אינו חל על חוב מזונות לעבר, אלא אם נקבע אחרת, וזאת חרף התכלית השיקומית העומדת ביסוד הליך פשיטת הרגל, ומחמת הכשל המוסרי הכבד אשר דבק בהתנהלותו של חייב המשתמט מתשלום מזונות לילדיו. אינני סבורה, אפוא, כי יש מקום להבחין בהקשר זה בין חוב מזונות לעבר לבין חוב מזונות לעתיד, שכן כזכור, ההבחנה בין חובות אלה במסגרת תיקון מס' 6 נעשתה אך מטעמי יעילות דיונית (ראו לעיל בפסקה 15). חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 35. בטרם סיום, אציין כי ניתן למצוא חיזוק מובהק לפרשנות הלשונית והתכליתית המוצעת לעיל, בהוראות חוק חדלות פירעון, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון) ביחס להקצבת מזונות, שאף שאינן חלות בענייננו, יש בהן כדי ללמד על תכליתה הסובייקטיבית של סמכות ההקצבה (ראו: ע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' ארז, פסקה 47 (19.3.2018)). סעיף 179 לחוק חדלות פירעון מעגן את הסמכות להקציב מזונות כדלהלן: "(א) היה ליחיד חוב מזונות שהוא חייב בו על פי פסק דין ושזמן פירעונו חל לאחר מתן צו לפתיחת הליכים, יחולו הוראות אלה: [...] (2) עם מינויו, יפנה הנאמן לבית המשפט בבקשה שיורה כי לאדם הזכאי למזונות יוקצב סכום שישולם לו, מעת לעת, מהכנסתו של היחיד מעבודה או מכל מקור אחר או מתוך נכסי קופת הנשייה, עד לסיום תקופת התשלומים ואם ניתן לו הפטר לאלתר – עד למועד מתן ההפטר בצו לשיקום כלכלי. [...] (ג) הקצבה לפי סעיף קטן (א), דינה כדין תשלום על פי פסק דין". 36. בדומה ללשונו של סעיף 128 לפקודה, גם סעיף 179 לחוק חדלות פירעון מחייב כי המבקש הקצבת מזונות יקדים ויצטייד בפסק דין מזונות של הערכאה המוסמכת, ובכך משמיענו כי הסמכות לקבוע את סכום המזונות ולהפחיתו נתונה רק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי הרלוונטי. בדברי ההסבר לסעיף 179 האמור נכתב כדלקמן: "מוצע לקבוע הוראות לעניין תשלום חוב מזונות שפסק בית משפט או בית דין מוסמך אחר, שמועד פירעונו חל לאחר מתן צו לפתיחת הליכים. תשלומי המזונות... צריכים להימשך במהלך הליכי חדלות הפירעון, זאת מאחר שמחייתם של מקבלי המזונות תלויה בתשלום המזונות. ואולם כאשר היחיד החייב במזונות חדל פירעון, ייתכן שיש מקום לשינוי גובה התשלום, זאת מאחר שתשלום המזונות במצב זה אינו בא על חשבון רווחתו של משלם המזונות בלבד אלא גם על חשבון פירעון חובות היחיד לנושיו, עובדה שלא בהכרח נלקחה בחשבון בשלב קביעת המזונות בידי הערכאה המוסמכת" (ההדגשות הוספו, י.ו.). עינינו הרואות כי בעוד שבדברי ההסבר להצעת תיקון מס' 6 לא פירט המחוקק את תכליותיה הסובייקטיביות של הקצבת המזונות, הרי שדברי ההסבר לחוק חדלות פירעון מבהירים במפורש את תכליתה הכפולה של סמכות ההקצבה, כמפורט בהרחבה לעיל. 37. כמו כן, מעניין לציין כי סעיף 179 לחוק חדלות פירעון קובע כי עם מתן צו לפתיחת הליכים יורה הממונה על הקצבת מזונות לזכאים, וכי עם מינויו יגיש הנאמן לבית המשפט של פשיטת הרגל בקשה להקצבה כאמור. לדידי, יש בהוראות אלה כדי לאיין את הדיון שלעיל בדבר השלכות הימנעותם של זכאים מלהגיש בקשה להקצבת מזונות. מן הכלל אל הפרט 38. בענייננו, תיק ההוצאה לפועל שפתחה המשיבה נגד המבקש מתייחס לחוב מזונות עבור התקופה שבין חודש ינואר 2003 לבין חודש ינואר 2008, בעוד שצו הכינוס לנכסי המבקש ניתן ביום 29.8.2007. הנה כי כן, חוב המזונות שזמן פירעונו חל עד למועד מתן צו הכינוס, הוא חוב מזונות לעבר, ומשכך צו ההפטר שניתן למבקש אינו חל עליו, כאמור בסעיף 69(א)(3) לפקודה. לא זו אף זו, יצוין כי בהחלטה מיום 23.4.2016 דחה בית המשפט של פשיטת הרגל את בקשת המבקש להחיל את צו ההפטר על חוב המזונות לעבר. בהקשר זה, יש לדחות גם את טענת המבקש לפיה בקשתו זו נסבה אך על חוב המזונות למל"ל, שכן כותרתה של הבקשה היא: "בקשה ולפיה הפטר החייב יחול גם על חוב המזונות למוסד לביטוח לאומי ו[המשיבה]". 39. אשר לחוב המזונות שזמן פירעונו חל לאחר מתן צו הכינוס ועד לחודש ינואר 2008, הרי שזהו חוב מזונות לעתיד. המשיבה נמנעה אמנם מלהגיש בשם בתה בקשה להקצבת מזונות בגין חוב זה, אך גם המבקש נמנע מלעשות כן, וכפי שבואר בהרחבה לעיל – אין באי-הגשת בקשת הקצבה כדי לגרוע מזכותם של הזכאים לגבות את סכום הכסף שהיה נפסק עבורם אם בקשה זו היתה מוגשת. זאת ועוד, נוכח כל האמור לעיל, המשיבה רשאית אף לגבות מן המבקש את ההפרש בין הסכום שהיה מוקצב לה (עבור בתה) אם היא היתה מגישה בקשה להקצבת מזונות, לבין סכום המזונות הפסוק. אשר על כן, צדק בית משפט המחוזי בקבעו כי המשיבה זכאית לגבות מן המבקש את מלוא חוב המזונות עבור התקופה שלאחר מתן צו הכינוס. 40. בשולי הדברים אוסיף כי יש לדחות מכול וכול את טענת המבקש לפיה יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל, אך בשל כך שהמשיבה פתחה בהליך ההוצאה לפועל במהלך הליך פשיטת הרגל של המבקש, ומבלי שהגישה קודם לכן בקשה להקצבת מזונות. זאת, מן הטעם שתיק ההוצאה לפועל שפתחה המשיבה עוכב ממילא עד לסיום הליך פשיטת הרגל של המבקש, ומשהליך זה תם זה מכבר, אין מניעה שהמשיבה תפעל כעת לשם גבייתו של חוב המזונות לעתיד באמצעות ההוצאה לפועל. אדגיש כי אמנם בעניין סיסו נקבע שזכאי מזונות אינו רשאי לגבות את חוב המזונות לעתיד בטרם ניתנה החלטה לגבי הקצבת מזונות, ואולם, הלכה זו רלוונטית רק כל עוד מצוי החייב בהליך פשיטת הרגל. 41. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ד' מינץ: מצטרף אני לחוות דעתה של חברתי השופטת י' וילנר. עם זאת, אבקש להוסיף מספר מילים משל עצמי, בעיקר בשאלת דין ההפרש בין סכום ההקצבה לבין הסכום שנפסק בפסק הדין למזונות. 1. ראשית יש לעמוד על מיקומו של ההסדר הקבוע בסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) על פני רצף השתלשלות הליך פשיטת הרגל והמשמעות שיש לכך לעניין הסוגיה העומדת על הפרק. ראשיתו של הליך פשיטת רגל בבקשה למתן צו כינוס, כאשר צו כינוס מעצם טבעו אמור לעמוד בתוקף לתקופה מוגבלת, עד להכרזת חייב פושט רגל (לפי סעיף 18ה(א)(1) לפקודה) או עד השגת הסדר בינו לבין נושיו (לפי סעיפים 41-33 לפקודה) (וראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 127 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). התקופה שלאחר מתן צו כינוס היא תקופה שבמסגרתה נאמדים, תוך בירור, חקירה ודרישה כל נכסי החייב, הכנסותיו וחובותיו. במסגרת זו גם מוקנות סמכויות שונות לבעל התפקיד שמונה על ידי בית המשפט, היינו המנהל המיוחד לפי סעיף 23 לפקודה, לצורך ביצוע הבירור והאומדן הנדרשים לשם בירור מקור הסתבכותו הכלכלית של החייב ומצבו הכלכלי העדכני והצפוי. כן מוטלות על החייב חובות והגבלות שונות, אשר בדרך כלל יעמדו בתוקפן גם לאחר הכרזתו פושט רגל. 2. כך, ברירת המחדל היא, כי משניתן צו כינוס, ניתן בגדרו גם צו עיכוב יציאה מהארץ נגד החייב אשר יעמוד על כנו עד לתום הליך פשיטת הרגל (ראו: סעיף 57א לפקודה; רע"א 3289/17 טאהא נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 19 (30.4.2017); רע"א 7008/18 ברוכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 7 (2.1.2019)). הפקודה גם מונה שורה של הגבלות אשר יחולו על מי שהוכרז פושט רגל, וביניהן כי הוא יהיה "לקוח מוגבל מיוחד" (כמשמעות מונח זה בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981) וככלל נאסר עליו להשתמש בכרטיס אשראי (סעיף 42א לפקודה). כמו כן, על פי סעיף 18ב לפקודה, רשאי בית המשפט להטיל מגבלות אלה כבר לאחר מתן צו כינוס. 3. ההגבלות האמורות המוטלות על החייב במסגרת הליך פשיטת הרגל, נועדו לקדם את תכלית ההליך ולסייע בשמירה על האינטרסים של הנושים על ידי הגבלת יכולתו של החייב להשתמט מחובותיו, להבריח נכסים או ליצור חובות חדשים (רע"א 5500/16 עבאס נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 21 (7.11.2016)). מדובר בהגבלות אשר מעצם טבען הן זמניות, הנלוות להליך פשיטת הרגל, ואשר נועדו כולן לשם קידום תכלית הליך פשיטת הרגל. לצד ההגבלות, על פי הפקודה ניתן לדרוש מהחייב העברת סכומי כסף שונים לקופת פשיטת הרגל, גם כן מתוך מטרה לקדם את תכלית ההליך ולצמצם את הפגיעה בנושיו. מדובר בהוראות אשר גם הן בעלות אופי זמני מובהק (ראו: רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 10 (26.10.2011)). כך, בין היתר, ככלל, לאחר צו כינוס, ניתן נגד החייב צו תשלומים חודשי (סעיף 18ב לפקודה; וראו גם סעיף 111 לפקודה לעניין התקופה שלאחר הכרזתו פושט רגל), וכן ניתן להקציב לחייב "סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו" (סעיף 111 לפקודה). בדומה (ועל כך עוד בהרחבה בהמשך), סעיף 128 לפקודה אשר עומד במרכז דיוננו, מאפשר להורות על הקצבה לזכאי מזונות "מזמן לזמן". גם החלטה זו היא בעלת אופי זמני הנתונה לשינוי מעת לעת (ע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 (20.9.2007) (להלן: ע"א 8993/04)). 4. אם כן, חייב במסגרת הליך פשיטת רגל נדרש לעמוד במסגרת המגבילה את צעדיו ומחייבת אותו בצעדים שונים אשר נועדו לקדם את ההליך. מעצם טבעם של הגבלות וחיובים אלה, מדובר בהוראות זמניות, הנלוות להליך פשיטת הרגל, אשר אין בהן כשלעצמן כדי להשפיע על מצבת חובותיו. כפי שאין בכוחו של צו תשלומים חודשי הניתן לחייב כדי לפגוע או להפחית כמלוא נימה מחובות החייב כלפי נושיו, כך לא ניתן לקבוע כי יש בכוחה של הקצבת מזונות זמנית כדי לפגוע בגובה חוב המזונות המקורי של החייב כלפי התלויים בו. כמו כן, כשם שכל התשלומים העתיים המשולמים במרוצת ההליך נזקפים על חשבון חובות החייב כלפי נושיו, כך תשלומי המזונות המשולמים במרוצת ההליך לתלויים בחייב נזקפים רק על חשבון מלוא חיוביו על פי החלטת הערכאה המוסמכת. 5. הגדרת הקצבת המזונות כזמנית, אף מתיישבת עם אופיו של פסק דין מזונות הניתן על ידי הערכאה המוסמכת. זאת שעה שהערכאה המוסמכת לא תידרש לשינויו של פסק דין מזונות, אלא אם התגלה "שינוי נסיבות" מהותי, אשר נהוג לפרש באופן דווקני (ראו למשל: בע"מ 3148/07 פלוני נ' פלוני (13.6.2007); בע"מ 3984/15 פלונית נ' פלוני, פסקאות כ"ה-כ"ו (13.9.2016)). הבדל זה אך מדגיש שמדובר ב"שתי ממלכות" נפרדות, אשר אין האחת נוגעת ברעותה. אין בכוחה של החלטה על הקצבת מזונות "זמנית" כדי לשנות מחיוב מזונות "קבוע", מבלי שהתקיימו הנסיבות המצדיקות שינוי החוב המקורי. במילים אחרות, תוקפו של חיוב מזונות – לחוד, והקצבת מזונות, כמעין "סעד ביניים", להבטחת צורכי מחיית התלויים בחייב לתקופת הכינוס ופשיטת הרגל – לחוד. 6. היה ניתן אפוא לסיים את הדיון כבר בשלב זה, שכן כאמור, הקצבת מזונות לפי סעיף 128 לפקודה אינה אלא סעד הניתן במכלול הסעדים והצעדים הננקטים בהליך פשיטת הרגל שאופיים כאמור זמני. זאת, ללא כל כוונה לקבוע הסדר קבוע וחדש המשנה מצב משפטי קיים. ממילא מתבקשת מכאן המסקנה שאין מקום למחול לחייב על תשלום ההפרשים שנוצרו לחובתו במהלך הליך פשיטת הרגל בין סכום המזונות שנפסקו על ידי הערכאה המוסמכת לבין סכום הקצבת המזונות במהלך ההליך. אלא על מנת שהדברים לא יימצאו חסרים, ארחיב קמעא בנושא. 7. תחילה אפוא להבחנה בין שני סוגים של חיובי מזונות, הבחנה גם עליה עמדה חברתי בחוות דעתה, הנדרשת לצורך הבנת התמונה. הסוג הראשון, חוב מזונות שהתגבש בתקופה שלפני צו הכינוס (להלן: חוב מזונות עבר). מדובר בחוב בר-תביעה, הנהנה מדין קדימה לפי סעיף 78(3)(ד) לפקודה. לפי סעיף 69(א)(3) לפקודה, לא יחול על חוב זה צו הפטר שניתן לחייב אלא אם קבע בית משפט אחרת, וזאת במקרים חריגים בלבד (ראו: ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן, פסקאות 15 ו-19 (26.9.2016) (להלן: עניין סלימאן)). ההנחה היא כי הימנעותו של חייב מתשלום מזונות, חרף חובתו הבסיסית לדאוג לצרכי הסמוכים על שולחנו ולשאת בתשלומים הדרושים לקיומם, כרוכה ב"כשל מוסרי" כבד (ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' סינואני, פסקה 6 (17.4.2012) (להלן: עניין סינואני); ע"א 2837/17 ברדה נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 21 (6.6.2018) (להלן: עניין ברדה); ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (3.2.2019); רע"א 3175/19 אבן חיים נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 (8.8.2019)). האינטרס החברתי העומד בבסיס חיוב זה מצדיק חריגה מהכלל על פיו החייב משתחרר מחובותיו עם מתן צו ההפטר (ראו גם: עניין סינואני, פסקה 6; דוד האן דיני חדלות פירעון כרך ב 807 (מהדורה שניה, 2018)). כמו כן, לגבי חוב מזונות עבר, אם מעוניין זכאי מזונות ליהנות מזכות הקדימה שהוא זכאי לה על פי הפקודה, עליו להגיש תביעת חוב. ברם, בפסיקת בית משפט זה נקבע זה מכבר כי לאי-הגשת תביעת חוב יש השלכות "רק על ההיבטים הקשורים בהגשתה, ובענייננו – על זכות הקדימה העומדת לחוב זה, אך אין לה השלכה על יכולת הנושה [...] לגבות את חובו מהחייב בעתיד" (עניין ברדה, פסקה 26). 8. מוקד דיוננו הוא בסוג השני של חיובי מזונות: חיובי מזונות שהתגבשו בתקופה שאחרי מתן צו הכינוס (היינו, חוב מזונות הווה). הוראת סעיף 72(1) לפקודה, מבהירה באופן חד משמעי כי חוב מזונות מסוג זה אינו חוב בר-תביעה. על כן, גם אין תחולה לצו הפטר שניתן לחייב ביחס לחוב מזונות הווה (ע"א 7092/13 ד.מ. נ' י.מ., פסקה 26 (12.10.2015) (להלן: עניין ד.מ.)). בשונה מהדין החל בקשר לחוב מזונות עבר, ההסדר הנורמטיבי הקיים אינו מאפשר כלל, גם לא במקרים חריגים ונדירים, החלת ההפטר על חוב מזונות הווה (ראו גם: עניין סלימאן, פסקה 31). [יצוין במאמר מוסגר כי גם באנגליה וגם בארצות הברית חוב מזונות עבר והווה מוחרג לחלוטין מהליך חדלות פירעון. באנגליה נקבע בסעיף 281(b)(5) ל-Insolvency Act of 1986 כי אין בכוחו של הליך פשיטת הרגל כדי לפטור ("discharge") את החייב מחוב אשר "arises under any order made in family proceedings or under a maintenance calculation made under the Child Support Act 1991", אלא אם הורה בית משפט אחרת. חובות מסוג זה גם נמנים בגדר החובות ש"אינם ניתנים להוכחה" ("not provable"), לפי סעיף 14.2 לכללי חדלות פירעון (Insolvency (England and Wales) Rules 2016) אשר הותקנו מכוח החוק האמור. הם אינם נכללים כלל בהליך חדלות הפירעון והם מוחרגים ממנו. בארצות הברית, סעיף 523 לחוק הפדרלי האמריקאי לפשיטת רגל (Unites States Bankruptcy Code) מונה בין החובות אשר אין בהליך חדלות הפירעון, ככלל, כדי לפטור ("discharge") את החייב מהם, חובות מסוג: "domestic support obligation" (523(a)(5)), וכן חובות נוספים לבן זוג, לבן זוג לשעבר או לילד, שהם: "incurred by the debtor in the course of a divorce or separation or in connection with a separation agreement" (523(a)(15))]. 9. כפי שהעירה חברתי, בעבר נקבע כי גם חוב מזונות עבר וגם חוב מזונות הווה היו חובות בני תביעה בהליך פשיטת רגל (ע"א 152/71 רפפורט נ' רפפורט, פ"ד כו(1) 253 (1972)). אלא שהמחוקק אימץ את דעת המיעוט באותו עניין (השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי) בהבהירו בשנת 1976 כי חוב מזונות הווה אינו בר-תביעה (חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 6), התשל"ו-1976). בד בבד, במסגרת אותו תיקון, חוקק סעיף 55א לפקודה בנוסחה הישן (פקודת פשיטת הרגל, 1936; להלן: הפקודה הישנה), אשר לימים הוחלף בסעיף 128 לפקודה. בדברי ההסבר לתיקון הובהר כי ההוראה נועדה להקנות סמכות הדומה לסמכות "להקציב לחייב סכומים למחייתו", גם "בנוגע למזונות שאינם בני פרעון" (הצעת חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 8), התשל"ה-1975, ה"ח הממשלה 279, 281). בכך נפתחה הדרך, לאדם שמגיע לו כספים על פי פסק דין למזונות, אך אלה "אינם בני פירעון", לקבלת מעין סכומים למחייתו (ראו גם: ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לה(1) 393, 397 (1980)). בשלב מאוחר יותר הובהר שההוראה (אשר כאמור הוטמעה לימים במסגרת סעיף 128 לפקודה) חלה גם בתקופה שלאחר מתן צו כינוס, ולא רק בתקופה שלאחר הכרזת פשיטת רגל (במסגרת החוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 8), התשע"ד-2014). זאת, לפי דברי ההסבר "כדי להקל על גביית חוב המזונות, ונוכח החשיבות המיוחדת בתשלום מזונותיהם של קטינים" (הצעת חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 8) (הקצבה לזכאי למזונות), התשע"ד-2014, ה"ח הכנסת 65, 72). 10. הוראת סעיף 128 לפקודה נולדה אפוא בהשראת ההוראה שאפשרה "להקציב" לחייב סכומים למחייתו (יצוין כי סעיף 55 לפקודה הישנה הקנה סמכות זו לנאמן, בעוד שסעיפים 18ב ו-111 לפקודה אשר קובעים הסדר דומה, מקנים סמכות זו לבית המשפט). תכליתו של סעיף 111 לפקודה האמור, הוא להבטיח כי הסכומים שיועברו לנאמן בתקופת פשיטת הרגל לא יפגעו באופן קשה מידי בתנאי המחיה של פושט הרגל ושל התלויים בו (ע"א 5388/07 גיל נ' עו"ד אביחי דרזנר, פסקה 9 (1.10.2009); ע"א 10217/16 ב.ת.ב. – בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' ג'ינר, פסקה 37 (17.1.2019)). גם סעיף 128 לפקודה נועד אפוא, להבטיח בתקופת פשיטת הרגל את מחייתם של התלויים בחייב. 11. כפי שנקבע זה מכבר, הקצבת מזונות לפי סעיף 128 לפקודה נעשית בהליך דו-שלבי. השלב הראשון מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הדתי אשר פוסק את סכום המזונות. בשלב השני, רק לאחר שנקבע שיעור המזונות על ידי הערכאה המוסמכת, יכול בית משפט של פשיטת רגל להקציב מזונות לזכאי. במסגרת הקצבת המזונות, בית המשפט של פשיטת רגל נדרש לאתר את נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים המתחרים של נושי החייב, של הזכאים למזונות ושל החייב עצמו (רע"א 8015/12 פלוני נ' פלוני, פסקה 6 (21.2.2013) (להלן: רע"א 8015/12); דוד מינץ "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחדש" דין ודברים ט 105, 107 הערה 5 (2015); רע"א 295/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (16.5.2018); רע"א 2968/18 פלוני נ' פלוני, פסקה 7 (12.8.2018)). במסגרת זו, גם רשאי בית המשפט לקצוב סכום מופחת מחוב המזונות עצמו (רע"א 3239/18 בנזקר נ' עו"ד מיכאל גבור, פסקה 9 (31.5.2018); רע"א 8015/12). אלא שהסעיף אינו מסמיך את בית המשפט של פשיטת רגל לקבוע מזונות במקום בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי, "ואינו משליך על תוקפו של החיוב שנקבע בערכאה המוסמכת" (עניין סלימאן, פסקה 32; וראו גם: ע"א 8993/04, פסקה 9). 12. אכן, האינטרסים של נושי החייב, מעבר לצרכיהם של זכאי המזונות ומצבו הכלכלי של החייב, אינם מסוג האינטרסים אשר נלקחים בחשבון על ידי הערכאה המוסמכת בעת שניתן פסק דין מזונות. מטבע הדברים, בבוא בית משפט של פשיטת רגל לקצוב מזונות למשך הליך פשיטת הרגל, הוא נדרש לאזן בין האינטרסים השונים של הליך פשיטת הרגל, ובכלל זה גם בהתייחס לצרכיהם של זכאי המזונות ומצבו הכלכלי של החייב, וגם לאינטרסים של יתר הנושים (ראו למשל: רע"א 3177/19 אטיאס נ' אטיאס, פסקה 14 (23.6.2019); עניין ד.מ., פסקאות 35-34). דבר זה עשוי להביא, כאמור לעיל, לקציבת סכום מזונות מופחת מסכום המזונות שנפסק בערכאה המוסמכת, שעה שבתקופת פשיטת הרגל, הסכומים שיוקצבו לזכאי מזונות משמעותם גריעה מהסכום שישולם לקופת פשיטת הרגל (רע"א 7210/09 פלוני נ' פלוני, פסקה 5 (3.1.2000)). אלא ששיקול זה כלל אינו עומד עוד על הפרק בתום הליך פשיטת הרגל. 13. פשיטא אפוא כי אין בהקצבת מזונות (או באי-הקצבה בשל אי-הגשת בקשה להקצבת מזונות כאמור) כדי להשליך על תוקפו של חיוב המזונות המקורי אשר נקבע על ידי הערכאה המוסמכת. יתר על כן, כאמור לעיל, בחקיקת סעיף 128 המחוקק ביקש להקל דווקא עם אלה הזכאים למזונות הווה, נוכח החשיבות המיוחדת בתשלום שוטף של דמי מזונות. על כן, אין לקבל את עמדת המבקש על פיה, לאחר תום ההליך, דווקא חלקם של זכאים למזונות יגרע, רק בשל כך שלא עשו שימוש באותו מנגנון שנועד להקל על מצבם. כמו כן, כפי שגם ציינה חברתי בחוות דעתה, שעה שלגבי חוב מזונות עבר, אין באי-הגשת תביעת חוב כדי להשליך על יכולתו של נושה לגבות את החוב בעתיד (כפי שנפסק זה מכבר בעניין ברדה), וודאי שאין באי-הגשת בקשת הקצבה לגבי חוב מזונות הווה, כדי לאיין (או להקטין) את החוב, ולפטור את החייב מלשלם לזכאים את כל ההפרשים שנוצרו במהלך הליך פשיטת הרגל. 14. עוד יש להדגיש, כי הלכה למעשה, אפיונו של חוב מזונות הווה כחוב אשר אינו בר-תביעה אף מתחייב נוכח העובדה שמדובר בחוב המתגבש באופן שוטף, מידי חודש בחודשו, לאחר מתן צו כינוס. חוב מסוג זה מעצם טבעו אינו חוב בר-תביעה בהליך פשיטת רגל המתנהל נגד החייב. אופיו ה"שוטף" של החוב אינו מאפשר להכלילו בגדרי 'חוב עתידי' הנובע מ"התחייבויות מלפני מתן צו [כינוס]" הנכלל בגדר חוב בר-תביעה לפי סעיף 71(א) לפקודה. אדרבה, על פני הדברים אותו החוב יכול לשמש עילה לנקיטת הליך פשיטת רגל נוסף, או לנקיטת הליכי גבייה בהוצאה לפועל (לאחר תום ההליך) (ראו: רע"א 7745/18 ערדאת נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 8 (20.12.2018); לוין וגרוניס, 223 הערה 8). אמנם, לגבי זכאי למזונות, נקבע כי הוא יהיה זכאי לגבות את חובו בתקופה שלאחר צו הכינוס (וטרם מתן צו הפטר) רק לאחר שהחליט בית המשפט של פשיטת רגל על הקצבה לזכאי (רע"א 5106/09 סיסו נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 5 (6.10.2009)), אך זאת רק במהלך תקופת פשיטת הרגל. אין משמעות הדבר כי לאחר תום הליך פשיטת הרגל לא יוכל זכאי למזונות לפרוע את החוב "השוטף" מאותה תקופה. בהקשר זה, המבקש גם טען כי אין להשלים עם העמדה המותירה אותו עם חובות בשיעור ניכר, בסמוך לאחר תום הליך פשיטת רגל ממושך, תוך פגיעה בתכלית השיקומית של דיני חדלות פירעון. אכן אין גם חולק כי אי-עמידה בתשלום חובות שוטפים במהלך הליך פשיטת הרגל, עשויה לגרום לחייב "ליפול" לבור כלכלי נוסף, גם אם הליך פשיטת הרגל (המתמקד בחובות עבר) הסתיים זה מכבר. אלא שבעניין זה אין לו לחייב להלין אלא על עצמו. פשיטא גם שאין להטיל מעמסה זו על כתפי התלויים בו. 15. משמעותו של דבר, שגם אין כל מקום לסברה שההפרש בין סכום המזונות החודשי שנפסק נגד חייב לבין סכום קציבת המזונות על ידי בית משפט של פשיטת רגל (שנפסק או שהיה נפסק אם היתה מוגשת בקשה להקצבת מזונות) ייעלם כלעומת שבא, שעה שהחוב הוא חוב שוטף שנקבע כדין. גם אין לקבל את הסברה כי יתרת חוב מזונות (אם הוקצב סכום מופחת) "מאבדת" ממעמדה נוכח העובדה שהפחתת גובה המזונות משמעותה אך ורק הגדלת חובתו של ההורה השני (ראו למשל: פש"ר (מחוזי ת"א) 42116-12-17 גנץ נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב, פסקה 41 (8.12.2019)). כאמור לעיל, אין בהקצבת מזונות, ובכלל זה בפסיקת סכום מופחת במסגרת הקצבת מזונות, כדי לפגוע בחוב המקורי. ממילא, אין מקום לזקוף "לזכות" החייב את העובדה שבתקופת הליך פשיטת הרגל, אם לא שולמו סכומי המזונות במלואם, ההורה הזכאי למזונות "ספג" זאת, באין ברירה. 16. כמו כן, בניגוד לעמדת המבקש, גם אין בכך שהמחוקק קבע כי דין הקצבת המזונות לפי סעיף 128 "כדין תשלום על פי פסק דין" (מילים עליהן חזר המחוקק גם במסגרת סעיף 179(ג) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון)) כדי לתמוך בפרשנות המוצעת על ידו. המבקש מוצא במילים אלה את מה שאין בהן. אין משמעותן של מילים אלה כי החלטה על קציבת מזונות באה חלף "פסק דין" מזונות שניתן על ידי הערכאה המוסמכת. מילים אלה מורות אך שקציבת מזונות לפי סעיף 128, לתקופת פשיטת הרגל, דינה כדין "פסק דין", על כל המשתמע מכך. נדמה גם כי לא יימצא חולק שבתום ההליך, "פסק הדין" של הקצבת המזונות לא יעמוד עוד על כנו וחיוב המזונות ישוב כפי שהיה עובר לצמצומו. דבר זה מצביע שוב על העראיות של "פסק הדין" ועל כך שהוא לא נועד לפטור את החייב מתשלום ההפרשים הנובעים ממנו בגמר ההליך. 17. לבסוף יש להעיר, כפי שגם ציינה חברתי, כי גם הוראת סעיף 179 לחוק חדלות פירעון, אשר אינה חלה בענייננו, המעגנת את הסמכות להקציב מזונות לחייב בהליכי חדלות פירעון לפי החוק, קובעת כי תנאי לקציבת מזונות הוא חיוב מזונות על פי פסק דין. מדברי ההסבר גם מודגש כי תכליתה של ההוראה לאפשר תשלומי מזונות בשל "מחייתם" של מקבלי המזונות התלויה בתשלום המזונות כאמור (ה"ח הממשלה, 694). הא ותוּ לא, ולא קביעת סכום מזונות חלף פסק דינה של הערכאה המוסמכת שפסקה את סכום המזונות המגיעים לזכאים מאת החייב. דין זהה קיים אפוא לפקודה ולחוק. בשניהם מדובר בחיוב זמני. בשניהם ההפרש הנובע מהקצבת המזונות הזמנית והחיוב שנקבע בערכאה המוסמכת יעמוד לפירעונו המלא בגמר הליך פשיטת הרגל וחדלות הפירעון לפי העניין. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏כ"ח בשבט התש"ף (‏23.2.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19022550_R07.docx שג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1