פסק-דין בתיק ע"פ 2255/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2255/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המערערים: 1. תאופיק אגבריה 2. סעיד אגבריה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.2.2015 ומיום 20.2.2015 בת"פ 39575-12-10 (ע"י כב' השופט א' אליקים) תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשע"ו (1.2.2016) בשם המערערים: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד לינור בן-אוליאל פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים) מיום 11.2.2015 ומיום 20.2.2015 בת"פ 39575-12-10, בגדרן נדחתה בקשת המערערים כי יִפָּסְקו לזכותם פיצויים בגין מעצרם ועבור הוצאות הגנתם מכוח סעיף 80(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן הוטל על המערערים, ביחד ולחוד, לשלם הוצאות בסך של 3,500 ש"ח לאוצר המדינה. 2. ביום 26.12.2010 הוגש נגד המערערים כתב אישום, במסגרתו יוחסו להם עבירות של קשר לפשע (רצח ונשיאת נשק), ניסיון לרצח, נשיאה והובלה של נשק שלא כדין והיזק בזדון. לפי עובדות כתב האישום, המערערים ניסו לרצוח את סבתם (להלן: המתלוננת), באמצעות השלכת רימוני גז והלם לתוך ביתה. 3. המשפט התנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה, ותחילה נשמעו העדויות בפני הרכב פשע חמור (כב' השופטים י' אלרון, מ' גלעד ו-א' אליקים). במהלך 3 ישיבות נשמעו עדויותיהן של המתלוננת ושל נכדתה, שהייתה לצדה בעת השלכת הרימונים, וכן עדויותיהם של עדים נוספים. לאחר הישיבה השלישית, לאור תיאור הנסיבות על ידי המתלוננת ונוכח האמור בחוות דעת שהוגשה על ידי מעבדת החבלה, ביקשה באת כוח המדינה לתקן את כתב האישום. הבקשה התקבלה, ובמקום עבירה של ניסיון לרצח יוחסה למערערים עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בהסכמת הצדדים, נקבע כי המשך המשפט יתקיים לפני השופט אליקים כדן יחיד. ביום 20.3.2012, לאחר 4 ישיבות נוספות שבהן נשמעו עדים אחרים, הודיעה באת כוח המדינה כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו המדינה תחזור בה מכתב האישום בהתאם לסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). כן הודיעה באת כוח המדינה, כי "הנאשמים יתחייבו שלא לתבוע פיצויים או כל תביעה כספית אחרת מהמדינה או מהמתלוננת או מכל גורם אחר בקשר לתיק הפלילי". בא כוחם דאז של המערערים, עו"ד עאדל בויראת, אישר לפרוטוקול כי הסביר למערערים אודות משמעות ההסדר, ואלה נתנו את הסכמתם ("מאשר את דברי חברתי והסברתי לנאשמים משמעות חזרה מכתב האישום והם מסכימים להסדר הדיוני"), ואילו כל אחד מהמערערים הצהיר: "אני הבנתי את ההסדר ואני מסכים לו". בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים, וכתב האישום בוטל. 4. ביום 23.11.2014, בחלוף שנתיים ושמונה חודשים (!), הגישו המערערים, באמצעות בא כוחם הנוכחי, עו"ד מנחם רובינשטיין, בקשה לפי סעיף 80(א) רישא לחוק העונשין (להלן: סעיף 80), במסגרתה ביקשו להורות למדינה לשלם להם פיצויים בגין 81 ימי מעצרם ועבור הוצאות הגנתם. 5. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים, אשר כאמור ליווה את ההליך העיקרי מראשיתו) דחה את בקשתם של המערערים, וקבע כי לא מתקיימת אף אחת משתי העילות המזכות בפיצוי לפי סעיף 80. בית המשפט שלל את התקיימותה של העילה המזכה הראשונה - לא היה יסוד להאשמה - וקבע כי מעיון בראיות שהוגשו במשפט ואשר היוו חלק מחומר החקירה, וכן מהחלטות קודמות בתיק של מותבים שונים בענין קיומן של ראיות לכאורה, עולה כי היו ראיות המצביעות על סיכוי סביר להרשעה, ודי היה בהן כדי שתובע סביר יגיש כתב אישום (ואף חובה היה עליו לעשות כן). בית המשפט שלל גם את התקיימותה של העילה המזכה השניה - נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי או החזר הוצאות - ולנימוקיו בענין זה אתייחס בהרחבה בהמשך. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים, לפיה בתמורה לביטול כתב האישום, הם אולצו על ידי המדינה להסכים לוותר על זכותם לתבוע פיצוי, וכי לא הבינו את משמעות הדבר מאחר שסנגורם דאז, עו"ד בויראת, לא הסביר להם אודותיה. בית המשפט קבע כי מדובר בטענה שמשתמעת ממנה טענה של "כשל בייצוג", ולפיכך הורה לעו"ד בויראת להביע את עמדתו באשר לנטען. בהסתמך על הודעתו של עו"ד בויראת, נקבע כי המערערים לא אולצו לוותר על זכות כלשהי לתביעת פיצויים מהמדינה (זכות שממילא לא עומדת להם), אלא מדובר אך בהצהרה מטעם המערערים כי לא יגישו תביעה כלשהי. בית משפט קמא קבע כי למערערים הוסבר היטב אודות מצבם המשפטי, הן על ידי עו"ד בויראת והן על ידי בית המשפט, וכי היה ברור לכל הצדדים שלמערערים לא עומדת הזכות להגיש תביעת פיצויים או כל תביעה אחרת בגין ביטול כתב האישום. לכן נקבע, כי אין לראות במערערים כמי שוויתרו על זכותם לפיצוי, ובית המשפט אף הדגיש כי הוא סבור שהיה על המערערים "להודות למאשימה על הגינותה שהחליטה שלא לנהל את ההליך עד סופו ושני הצדדים, כמו גם אני שישבתי בדין, לא ידענו מה תהא התוצאה אם היה מנוהל המשפט עד תומו". 6. בית משפט קמא קבע כי בקשת המערערים הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכים. זאת, מאחר שהמערערים העלו האשמות נגד סניגורם בהליך העיקרי, עו"ד בויראת, אך לא צירפוהו כמשיב לבקשה ואף לא הציגו את עמדתו. כן נקבע, כי העובדה שהמערערים בחרו לפנות לעורך דין אחר בחלוף פרק זמן ארוך של שנתיים ושמונה חודשים מתום ההליך, מחזקת את המסקנה כי בקשת המערערים הוגשה בחוסר תום לב. לכן, ומאחר שהבקשה גם "חסרת בסיס לגופו של ענין", חייב בית המשפט את המערערים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות בסך של 3,500 ש"ח לאוצר המדינה. 7. עתה מונח לפנינו ערעור שהגישו המערערים על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתם לפיצוי ולחייבם בתשלום הוצאות. המערערים חוזרים על הטענה כי הם אולצו להתחייב לוותר על זכותם לתבוע את המדינה בתמורה לביטול כתב האישום נגדם, וכי לא הבינו את משמעות הוויתור. המערערים אמנם לא משיגים על קביעת בית משפט קמא באשר לאי התקיימותה של העילה המזכה שעניינה לא היה יסוד להאשמה, אך טוענים כי שגה בית המשפט בקבעו כי לא מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי או החזר הוצאות, וגורסים כי קיימות בעניינם נסיבות רבות המצדיקות לשלם להם הוצאות ופיצוי בשל מעצרם. בין היתר נטען, כי גורמי החקירה והתביעה היו שבויים ב"קונספציה חקירתית" מוטעית לפיה המערערים הם שהשליכו רימונים לבית המתלוננת, ולפיכך חתרו למציאת ראיות מפלילות נגד המערערים, לא התאמצו לבדוק את גרסתם (לרבות טענת אליבי שהועלתה), ולא השקיעו בניסיון להשיג ולבחון ראיות מזכות. עוד נטען, כי ביטול כתב האישום בענייננו שקול ל"זיכוי מוחלט", מאחר שהוא מתבסס על מסקנת התביעה כי אין די ראיות המצדיקות את המשך ניהול המשפט נגד המערערים ושביכולתן להביא להרשעתם בדין. לפיכך ולאור הכאב והסבל שנגרמו למערערים עקב מעצרם בתחילה והתנאים המגבילים בהם היו נתונים בהמשך, נטען כי יש להורות למדינה לשלם למערערים פיצויים והוצאות הגנה. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא עת חייב אותם בתשלום הוצאות לאוצר המדינה. מנגד, המדינה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, ומדגישה כי המצב הראייתי בעניינם של המערערים ערב ההחלטה על הגשת כתב האישום נגדם, היה כזה שחובה היה על המדינה להגיש כתב אישום. כן נטען, כי בשום שלב לא נדמה היה לשופטים שדנו בתיק העיקרי ובהליכי המעצר - במחוזי ובעליון - כי התיק אינו מבוסס מבחינה ראייתית. ביום 1.2.2016 התקיים בפנינו דיון בעל פה, בו חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טיעוניהם. דיון והכרעה 8. סעיף 80(א) רישא לחוק העונשין, אשר מכוחו מבקשים המערערים פיצוי והחזר הוצאות הגנה, קובע: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט." עינינו הרואות, זכותו של נאשם שזוכה או שכתב האישום נגדו בוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי לקבל פיצוי והחזר הוצאות הגנה מכוח סעיף 80 הינה זכות יחסית. פיצוי והחזר הוצאות הגנה כאמור ייפסקו על פי שיקול דעתו של בית המשפט, ורק מקום בו התקיימה אחת מהעילות המזכות בסעיף - "לא היה יסוד להאשמה" או אם ראה בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". הנטל להוכחת קיומן של כל אחת משתי העילות המזכות רובץ על המבקש (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-16 לפסק דינו של השופט מלצר (15.1.2013), להלן: ענין בוגנים, והאסמכתאות שם). 9. הליך הבקשה לפי סעיף 80 הוסדר בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: תקנות הפיצויים). תקנה 2 רישא מורה במפורש כי הבקשה תוגש "עם תום הדיון בענין המעצר, האישום או המאסר של המבקש", היינו - יש להגיש את הבקשה באופן מידי, עם תום הדיון בעניינו של המבקש, או למצער בסמוך לכך. על מנת לאפשר בירור בקשה לפיצוי והחזר הוצאות הגנה באופן מהיר, מאפשרת תקנה 4 סיפא להעלות את הבקשה אף בעל פה, מיד עם תום הדיון ("בקשה נגד המדינה יכול שתהיה בעל-פה, מיד עם תום הדיון במעצר או מיד לאחר החלטת הזיכוי"). הרציונל לכך הוא ברור: הכרעה בשאלת הפיצויים והוצאות ההגנה הינה חלק אינטגרלי מההליך הפלילי העיקרי, ונסמכת על ההליכים והחומר הראייתי שבתיק, אשר על יסודם מחליט בית המשפט אם התקיימו העילות המצדיקות פיצויים אם לאו. ובלשונה של השופטת שטרסברג-כהן בבג"ץ 2428/99 מדינת ישראל נ' דוויק, פ"ד נד(1) 688 (2000) (להלן: ענין דוויק): "הבקשה לפיצויים איננה מנותקת מן ההליך הפלילי. זוהי בקשה המהווה חלק נלווה להליך הפלילי אם לא חלק אינטגרלי ממנו. אף שהיא נושאת אופי מעין-אזרחי, היא קשורה בטבורה להליך הפלילי. עילותיה צומחות מתוך ההליך הפלילי, בין מחמת שהתברר במהלכו שלא היה יסוד לאשמה ובין משום שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצויים עקב העמדת המבקש לדין וזיכויו. על הליך זה להתנהל במהירות וביעילות ולהעניק לנאשם שזוכה פיצויים המגיעים לו, אם מגיעים, כפועל יוצא מזיכויו. אין להופכו להליך החוזר על המשפט הפלילי מחדש. דיון במותב שדן בתיק ומכיר את החומר חוסך בזמן, במאמץ, בכוח שיפוטי ובכסף, בלי שיש בכך כדי לפגוע בזכויות הנאשם שזוכה בערעור. החומר הראייתי בהליך הפלילי ופסק-הדין המזכה מהווים תשתית להכרעה בבקשה. מתוך חומר זה על בית-המשפט להסיק אם לא היה יסוד לאשמה או אם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצויים. ניתן לומר, כי המותב שדן בעניינו של הנאשם בערכאה הראשונה הוא הפורום הטבעי ביותר והיעיל ביותר לדון בבקשה לפיצויים." (שם, בעמ' 693) על כן, את הבקשה לפסיקת פיצוי והחזר הוצאות הגנה יש להגיש "עם תום הדיון", לרבות בדרך של בקשה מידית במקום בעל-פה, כאשר ככלל אותו המותב שדן בהליך הפלילי בערכאה הראשונה הוא שידון גם בבקשה, אף כי ניתן להעביר את הדיון למותב אחר, בהתאם לנסיבות, לפי החלטת נשיא בית המשפט (ענין דוויק, בעמ' 695). 10. בא כוחם של המערערים בהליך העיקרי נהג בהתאם לדרישת המידיות שבתקנות הפיצויים, והצהיר, במעמד ההודעה על ביטול כתב האישום, כי המערערים לא יבקשו פיצוי מהמדינה. בהחלטתו מושא הערעור קבע בית משפט קמא כי אין לראות בהודעתו האמורה של עו"ד בויראת כהסכמה שבאה למלא אחר תנאי שהוצב לביטול כתב האישום נגד המערערים, אלא כהצהרה שניתנה במועד ובמעמד הנכונים, ולפיה אין בכוונת המערערים להגיש בקשה לפי סעיף 80. משכך הוצהר על ידי בא כוח המערערים (וכן על ידי המערערים עצמם), במעמד ביטול כתב האישום, מוצה הליך זה ונסתם הגולל על אפשרותם של המערערים לשוב ולהעלות בקשה לפסיקת פיצוי והחזר הוצאות הגנה לפי סעיף 80. בנסיבות אלה לא היו רשאים המערערים, שנתיים ושמונה חודשים לאחר מתן הצהרה זו, להגיש לפתע בקשה לפיצוי, גם אם הדבר נעשה באמצעות עורך דין אחר. כאמור, הבקשה לפיצויים הינה חלק אינטגרלי מההליך הפלילי העיקרי, וזה הסתיים כ- 32 חודשים טרם הגשת הבקשה, בהצהרת המערערים כי לא יתבעו פיצויים, ובכך מוצה והסתיים הליך זה, ולא ניתן היה לפתוח אותו מחדש. אכן, מלשון הסיפא של תקנה 2 לתקנות הפיצויים עולה כי ניתן להגיש את הבקשה גם "לאחר סיום הדיון". ואולם, לאור דרישת המידיות הקבועה ברישא לתקנה 2 ובתקנה 4, ונוכח הרציונל העומד מאחורי דרישה זו כאמור, בקשה שלא הוגשה "עם תום הדיון", צריכה להיות מוגשת בסמוך לאחר סיום הדיון. מבלי צורך לקבוע מסמרות מהו פרק הזמן שייחשב לסביר לענין זה, ברי כי בקשה שהוגשה שנתיים ושמונה חודשים לאחר תום הדיון איננה בקשה שהוגשה תוך זמן סביר. 11. טענת המערערים לפיה אין לומר כי הבקשה הוגשה בשיהוי מאחר שהמערערים "לא ידעו" על סעיף 80 עד אשר נפגשו ושוחחו בנדון עם בא כוחם הנוכחי, אין בה כל ממש. למערערים הוסבר היטב אודות מצבם המשפטי, הן על ידי בית משפט קמא והן על ידי סניגורם הקודם, והם נתנו את הסכמתם המפורשת להצהרה כי לא תוגש בקשה לפיצוי. כפי שציין בית משפט קמא, מטענות המערערים משתמעת טענת "כשל בייצוג" כלפי בא כוחם הקודם, עו"ד בויראת, וזאת ללא כל צידוק וביסוס. על הצורך להיזהר בטענות שכאלו נכתב רבות (ראו לדוגמה ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 45 (2002)). מקום בו מטיח מערער, באמצעות בא כוחו הנוכחי, דברים נגד סניגורו הקודם, שמשמעותם היא שזה האחרון לא ביצע מלאכתו נאמנה, חייב הוא לפנות אל בא כוחו הקודם ולבקש את תגובתו ולצרפה לפנייתו לבית המשפט (מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.11.2005); וכן ראו פסקה 34 לפסק דיני בע"פ 4301/15 פינטו נ' מדינת ישראל (5.1.2016)). בענייננו לא צורפה תגובה כזו - לא בהליך זה ואף לא בהליך שהתנהל בפני הערכאה דלמטה - ועל כן נאלץ בית משפט קמא להורות לעו"ד בויראת להביע את עמדתו באשר לנטען על ידי המערערים. עו"ד בויראת הבהיר בתגובתו כי המערערים לא אולצו להסכים לוותר על זכות מזכויותיהם, אלא "היה ברור לחלוטין שלא תהא זכות להגיש תביעת פיצויים או כל תביעה אחרת", וכי הדבר הוסבר היטב למערערים, אשר "הבינו את ההסדר והסכימו לו מרצונם החופשי והיו שמחים עד מאוד שבכך הסתיימו ההליכים הפליליים נגדם". בנסיבות אלו, ברור בעליל כי אין מדובר כלל במקרה של "כשל בייצוג", אלא בניסיון תמוה להגיש בקשה במסגרת הליך פלילי שהסתיים זה מכבר, תוך העלאת טענות לא הוגנות כלפי עבודתו של עו"ד בויראת, אשר כבר נקבע לגביו בבית משפט קמא כי הוא "עשה מלאכתו נאמנה במהלך ניהול המשפט" (שם, בעמ' 10). למען הסר ספק יודגש לענין זה, כפי שכבר הבהיר בית משפט קמא, כי אכן אין "להתנות סיום הליך בדרך של ביטול כתב אישום (או זיכוי) בוויתור על טענות או תביעות" (שם, בעמ' 9). אלא שכאמור, אין זה המקרה בענייננו. 12. אשר על כן, בין אם משום שכבר הוצהר במעמד ביטול כתב האישום כי המערערים לא יבקשו פיצוי מהמדינה, ובין אם משום שהבקשה מושא הערעור הוגשה בשיהוי ניכר - היה מקום לדחות על הסף את בקשתם המאוחרת של המערערים לפיצוי ולהחזר הוצאות הגנה לפי סעיף 80; ומשנדחתה הבקשה לגופה, אין לקבל את הערעור על החלטת בית משפט קמא, ודינו להידחות. 13. למעלה מן הצורך, אדגיש כי גם לגופו של ענין לא מצאתי כל ממש בערעור. כאמור, טענת המערערים היא כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי לא מתקיימת בענייננו העילה המזכה לפי סעיף 80 שעניינה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי או החזר הוצאות. על המסגרת הנורמטיבית של עילה זו עמד בהרחבה השופט מלצר בענין בוגנים: "... בגדריו של המבחן הראוי לעילה השניה יש להסתכל על ההליך כולו במבט-על ובצורה כוללת... הנסיבות הנשקלות במסגרת עילה זו הן גמישות וכוללות בין השאר: נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו, לטיב זיכויו של המבקש ולנסיבותיו האישיות של המבקש שזוכה. עילת-עוללות זו מאפשרת לבית המשפט לשקול גם שיקולים של צדק אף מקום בו 'היה (מלכתחילה) יסוד לאשמה'. כאן יש לקחת בחשבון, מחד גיסא, את הנזקים האישיים שנגרמו למבקש והיקפם, ובכלל זה - בין היתר, את מידתיות הפגיעה בזכויותיו החוקתיות. שיקול זה מדגיש את העובדה כי פסיקת פיצוי והחזר הוצאות מהווה, במקרים הראויים, גם מעין אמצעי לפיקוח ולבקרה על התביעה ויש בה כדי לשפר ולאזן את מעמדו של היחיד כלפי המדינה... מאידך גיסא, יש להתחשב - בעת השימוש בעילה זו - בשיקולים הציבוריים הנוגעים בצורך שלא להביא להרתעת-יתר של התביעה מלהעמיד אדם לדין מקום שנאספו ראיות מספיקות להגשת כתב אישום... מושג-מפתח לענין העילה השניה הוא לפיכך 'העוול' שנגרם לנאשם שזוכה - בהסתכלות כוללת" (ההדגשות במקור; שם, בפסקאות 20-19). 14. ככלל, שיקול הדעת לגבי הזכות לפיצוי והיקף הפיצוי לפי סעיף 80 מסור לערכאה הדיונית, והתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה בנושא זה תיעשה רק במקרים חריגים. הטעם לדבר הוא שהערכאה הדיונית מצויה לפני ולפנים בפרטי הראיות ובעובדות המקרה, והיא זו שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מעדים ומהמבקש, וכן מאופן ניהול המשפט והתנהלות הצדדים במהלך הדיון. לכן נפסק, כי ראוי לתת משקל גם ל"תחושת הבטן" של הערכאה הדיונית בשאלה אם יש הצדקה לפסוק פיצוי לנאשם שזוכה או שכתב האישום בעניינו בוטל (ענין בוגנים, בפסקה 4 לפסק דינו של השופט עמית). השופט אליקים, אשר ליווה את ההליך העיקרי מראשיתו ואף זכה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמעורבים בו, הכריע כי לא מתקיימת אף אחת מהעילות המזכות שבסעיף 80, לרבות העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", וכי לא נגרם כל עוול למערערים. כך נקבע, בין היתר, כי החקירה המשטרתית נפתחה ונוהלה בתום לב; כי בוצע מספר רב של פעולות חקירה, לרבות חקירה של עשרות עדים, בני משפחה ושכנים; כי נבחנו טענות המערערים באשר לחפותם, ואף הופרכה לכאורה טענת האליבי של המערער 1. עוד נקבע, כי לאור העובדה שהתיק לא נגמר בזיכוי אלא בביטול כתב האישום, מאחר שהמשפט לא נוהל עד תומו ולא נחקרו כל השוטרים שהיו מעורבים בחקירה, וכן נוכח התנגדותו התמוהה של בא כוחם הנוכחי של המערערים להצגת תיק החקירה המלא בפני בית המשפט - לא ניתן לקבוע כי התקיימו מחדלי חקירה, ובוודאי שלא ניתן לקבוע כי נגרמו מחדלים בזדון או ברשלנות. בית המשפט התרשם כי התביעה ניהלה את התיק באופן "ראוי לשבח", וכי משנתגלו שינויים בעדותה המפלילה של המתלוננת לעומת מה שמסרה במשטרה ובבית המשפט, וכן שינויים בעדויות של עדים נוספים, "ערכה המשיבה... הערכה מחודשת של הראיות והתאימה אותן למצב הראייתי המשתנה ולנטל ההוכחה הנדרש במשפט פלילי, תוך התייחסות לזכויות המבקשים להליך הוגן מצד אחד ולאינטרס הציבורי מצד שני". כן קבע בית המשפט כי "בשום שלב במהלך שמיעת העדויות לא נוצר הרושם כי כתב האישום הוא חסר יסוד" (שם, בעמ' 9). עוד הדגיש בית המשפט, כפי שכבר צוין לעיל, כי "... שני הצדדים, כמו גם אני שישבתי בדין, לא ידענו מה תהא התוצאה אם היה מנוהל המשפט עד תומו." נוכח דברים ברורים ונכוחים אלה, לא מצאתי בטענות המערערים כל עילה או טעם העשויים להצדיק את התערבותנו. 15. באשר לחיוב המערערים בהוצאות משפט. לטענת המערערים, "שגה בימ"ש קמא עת חייב את המערערים בהוצאות בשל דחיית בקשתם". נטען, כי לפי סעיף 79 לחוק העונשין, ניתן להשית על נאשם בהליך פלילי הוצאות משפט אך ורק אם הוא הורשע בדין, ואילו המערערים לא הורשעו, אלא פעלו להגשת בקשה להחזר הוצאותיהם בהתאם לסעיף 80 לאחר שכתב האישום נגדם בוטל בהסכמה. לא מצאתי כל ממש גם בטענה זו. ראשית, עיון בהחלטותיו של בית משפט קמא מיום 11.2.2015 ומיום 20.2.2015 מעלה, כי המערערים חויבו בהוצאות לא "בשל דחיית בקשתם", כפי טענתם, אלא משום שבקשתם, אשר הייתה חסרת בסיס לגופו של ענין, "הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכים", וגם לאחר שהתקבלה תגובת עו"ד בויראת, שסתרה את טענות המערערים, וניתנה להם על ידי בית משפט קמא הזדמנות לחזור בהם מהבקשה, בחרו הם לעמוד על בקשתם. שנית, ההליך דנן הוא הליך הנושא "אופי מעין אזרחי" (ענין דוויק לעיל). ואכן, תקנות 3 ו- 4 לתקנות הפיצויים קובעות מפורשות, כי בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 תוגש בדרך המרצה (ויכול שתהיה בעל פה), וכי על הדיון בבקשה יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963 (וכיום - תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), בשינויים המחויבים לפי תקנות הפיצויים. כידוע, בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לחייב בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי). 16. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו, ולחייב את המערערים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, י"ב באדר ב' התשע"ו (22.3.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15022550_B02.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il