בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2252/98
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט ח' אריאל
המערער: דורון
סרוסי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 17.2.98 תיק ת"פ 345
שניתן
על ידי כבוד השופט ע' מודריק
תאריך הישיבה: י"ח
בכסלו תשנ"ח (7.12.1998)
בשם
המערער: עו"ד אבי עמירם, עו"ד ליהי גוטמן
בשם המשיבה: עו"ד
אריה פטר
פסק-דין
השופט י' קדמי
1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ.
345/96) בעבירה של סחיטה באיומים, בשל כך שדרש מאחד עמי אמיתי (להלן: אמיתי) -
הבעלים של מיתחם "מפגש אמיתי" (להלן: המיתחם) - באמצעותו של מר עמיר,
מנהל תחנת הדלק שבמיתחם (להלן: עמיר), סכום של 250 אלף דולר וכן את העברת בית
הקפה שבמיתחם לרשותו; וזאת באיומים של פגיעה ברכושו ובגופו של אמיתי, כאשר פגיעה
בתחנת הדלק שבמיתחם פוגעת לא רק באמיתי אלא גם בעמיר.
המיתחם האמור מצוי בכביש חיפה-תל-אביב סמוך
לאחר הכניסה המרכזית לנתניה; והוא כולל, בין היתר: תחנת דלק, מתקן שטיפה למכוניות,
בית קפה ומסעדת בורגר-ראנצ'.
בשל הרשעתו בעבירה זו, נדון המערער לשמונה
שנים מאסר, מתוכן שש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד
חומרת העונש.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. ביום 25.9.96, נעשה נסיון להצית את בית הקפה
המצוי במיתחם הנ"ל (להלן: בית הקפה). הנסיון לא צלח, אך כעבור כשבוע ימים -
ביום 2.10.96 - שוב הוצת בית הקפה והפעם פרצה במקום דליקה שגרמה נזק כבד. חקירת
המשטרה לא הניבה פירות והמציתים נותרו אלמונים.
ב. למחרת הלילה שבו עלה בית הקפה באש, נפגש המערער
עם עמיר, אותו ראה כנציגו של אמיתי במיתחם. בפגישה שהתקיימה ביניהם - בתחנת הדלק
שבמיתחם (להלן: תחנת הדלק) - הצהיר המערער באזניו של עמיר: כי ראשית - הוא זה
שהצית את בית הקפה; ושנית - כי עשה זאת משום שהוא זקוק לסכום של 250,000 דולר על
מנת לממן ייצוג משפטי לשניים מחבריו המואשמים ברצח ולסייע למשפחותיהם. לשאלתו של
עמיר מדוע מופנים הדברים אליו, השיב המערער: "תגיד לאמיתי, המקום שלי...
שהפרסי המניאק [מחזיק בית הקפה] - י.ק.] יזיז את התחת". משמעות הדברים היתה
חד משמעית: על אמיתי למצוא פתרון לבעיה הכספית של המערער; כאשר השימוש במילים
"מניאק" ו"יזיז את התחת" - על רקע ההודאה בהצתת בית הקפה -
מציג איום ברור, שאם לא ימלא אמיתי אחר דרישת המערער, יהיה לכך "מחיר".
ג. כאמור, עמיר נתבקש על ידי המערער להעביר את
ה"מסר" - קרי: הדרישה והאיום לאמיתי וכך עשה: הוא העביר את הדברים ששמע
מפי המערער לאמיתי ולמנהל העבודה בתחנת הדלק. אמיתי הגיב בביטול ולא ראה בכך איום
רציני. לעומתו עמיר, לאחר היסוסים, פנה למשטרה ובקש להפגש עם מפקד התחנה; אך
משנמסר לו כי פגישה כזו תוכל להתקיים רק כעבור כשבועיים, זנח את הענין.
ד. כשבוע לאחר המפגש עם המערער - ביום 16.10.96 -
פרצה דליקה במסעדת הבורגר-ראנצ' שב"מיתחם" (להלן: המסעדה) ונגרם לה נזק
רב. בשלב זה, חידש עמיר את פנייתו למשטרת נתניה, ונפגש עם קצין המודיעין; והמשטרה
נכנסה לפעולה: עמיר צויד במכשיר הקלטה וב"מיתחם" הוצבו תצפיות סמויות.
ה. לאחר הצתת בית הקפה, הירבה המערער לבקר במיתחם;
ולא אחת ביקר בו פעמים רבות באותו יום. התנהגותו של המערער בביקוריו במיתחם נשאה
אופי "מאיים", שהתבטא בצורה שבה הסתובב במקום ובמבטים ששלח סביבו;
ובפועל השליטו ביקוריו התכופים במיתחם - על רקע הדברים שאמר לעמיר - אוירה של
טרור.
ו. באחת ההזדמנויות שבהן ביקר המערער במתחם,
נערכו במקום הכנות לפתיחת בית הקפה לאחר שיקומו. משנוכח בהכנות האמורות פנה המערער
לעמיר ואמר לו, שבינתיים הם יכולים "לחגוג" אבל יהיה להם "הרבה
זבל" לאחר מכן; ובביקור אחר, הבהיר המערער לעמיר כי לא יוותר, ילחם עד הסוף
ו"יתיישב לאמיתי על הצוואר", (עד שיבוא על סיפוקו).
ז. כחודש ימים לאחר הדליקה במסעדה, שעה שעבודות
שיקומה היו בעיצומן, שוחח המערער פעם נוספת עם עמיר, חזר על דרישותיו ואיים
"להרים את תחנת הדלק" ו"להתיישב [לעמיר - י.ק.] על הצוואר",
אם הדרישות לא תענינה: בין היתר אמר המערער לעמיר בהזדמנות זו: "מי שמתחיל עם
השטן פוגש את השטן"; ובהזדמנות מאוחרת, חזר המערער ואיים על עמיר, כי יפגע
בתחנת הדלק ובעמיר עצמו אם דרישתו לא תיענה.
ח. לגירסתו של עמיר, תמיכה ואימות בעדותו של רענן
מחזיק בית הקפה (להלן רענן), בה תיאר את האוירה המאיימת שהשליט המערער במיתחם
בביקוריו התכופים; וכן אישר, שהמערער אמר לעמיר: "תכינו הרבה פחי זבל",
בהקשר לעבודות השיקום שבוצעו בבית הקפה.
ט. ולא למיותר יהיה להזכיר בהקשר זה את ההתבטאויות
"ספוגות האלימות", שהטיח המערער באזני השוטרים בשלב מעצרו והשמיע באזני
חברו לתא המעצר, בו הותקנה מערכת האזנה. התבטאויות אלו מלמדות, כי
ה"איומים" ו"האלימות" נבחרו על ידי המערער כדרך חיים; והדבר
מתיישב עם התיאורים שמסרו עמיר ורענן בדבר אוירת הטירור שיצר המערער במיתחם,
בביקוריו התכופים במקום, ב"אדנות" שהקרין בהתנהגותו ובאיומים
"המרומזים" שהשמיע.
י. המערער מכחיש את גירסתו של עמיר בדבר הדרישה
כפולת הפנים שהציג בפניו ובדבר דברי האיום שנתלוו אליה - לרבות השלטת אוירת הטרור
כמתואר לעיל - וטוען: כי עמיר היה זה שפנה אליו, בשל כך שחשד בו שהוא מעורב
באחריות להצתת בית הקפה; וכי במסגרת השיחות שקיים עמו, עשה עמיר מאמצים להוציא
מפיו אמרות מסבכות, שעל פיהן ניתן יהיה לייחס לו את האחריות להצתות שאירעו במיתחם.
המערער לא הכחיש את ביקוריו התכופים במיתחם.
ברם לדבריו, הביא בביקורים אלה לתחנת הדלק כלי רכב של חברים לצורך תדלוק ורחיצה;
כאשר התנהגותו במקום היתה "תמימה" ולא נשאה אופי מאיים, כפי שטוען עמיר.
3. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי
א. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגירסתו של
עמיר, לה נמצאה תמיכה בעדותם של אמיתי ושל רענן, כמפורט לעיל; ודחה את גירסתו
ה"מיתממת" של המערער כבלתי מהימנה.
ב. לנוכח האמון המלא שנתן בגירסתו של עמיר, הרשיע
בית המשפט את המערער בעבירת הסחיטה באיומים; ובהתחשב בעברו המכביד, גזר עליו בשל
עבירה זו שמונה שנים מאסר, מתוכן שש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.
יחד עם זאת, משלא נמצא אימות אוביקטיבי
ל"התוודותו" של המערער בפני עמיר בדבר אחריותו להצתת בית הקפה, החליט
בית המשפט שלא לראות בהתוודות זו בסיס מספיק להרשעה; וזיכה, על כן, את המערער מן
האחריות להצתה זו.
4. הערעור כנגד ההרשעה
א. שתי טענות מרכזיות בפי ב"כ המערער כנגד
הרשעת שולחו. האחת - כי בית המשפט המחוזי שגה בכך, שמצא בעדותו היחידה של עמיר
בסיס מספיק להרשעה, בעבירת הסחיטה. לשיטתו של הסניגור, לוקה עדותו של עמיר בחוסר
הגיון; ואין היא משקפת במידת הוודאות הדרושה להרשעה בפלילים "סחיטה" או
"איומים". והשניה - כי משהחליט בית המשפט המחוזי ל"פלג" את
עדותו של עמיר, לקבל ממנה אך ורק את אותו "פלג" המדבר בסחיטה ובאיומים,
ולדחות את ה"פלג" המדבר ב"התוודות" בהצתה, לא יכול היה להעניק
לפלג שאימץ, לבדו, אותה מידת אמון הדרושה להרשעה על פיו כראיה עיקרית. לשיטתו של
ב"כ המערער ההשלכה שיש ל"פילוגה" של עדות ואימוץ פלג אחד ממנה בלבד
היא, שלא ניתן לסמוך עליה, כעדות יחידה, הרשעה בפלילים; וזאת - משום שעד שחלק
מעדותו נדחה כבלתי אמין, לא יכול להימצא אמין במידה הדרושה לביסוס הרשעה, בקשר
לחלק אחר של עדותו. לשיטה זו, "פילוגה" של עדות מביא, מניה וביה, לכרסום
ממשי ומשמעותי באמינותו של העד מוסר העדות; ולא ניתן על כן לבסס הרשעה על פי
ה"פלג המאומץ", אלא אם כן קיימת לצידו תמיכה ממשית. במקרה דנא - לא
קיימת לשיטת הסניגור תמיכה ממשית ב"פלג" המאומץ מעדותו של עמיר; וכל כן,
דין מרשו להימצא זכאי בדינו.
ב. כפי שיוצג להלן בהרחבה עמדתו של הסניגור - על
שתי פניה - אינה מקובלת עלי. אכן, עדותו של עמיר הינה הראיה העיקרית שעליה מבוססת
הרשעתו של המערער. ברם, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין, ככל שמדובר בסחיטה ובאיומים יש
לגירסה שהציג עמיר בעדותו תמיכה ואימות בראיות חיצוניות: רענן תמך בגירסתו של עמיר
הן בקשר לדברי האיום שהשמיע באחד מביקוריו במיתחם באזני עמיר - "מי שמתחיל עם
השטן גומר עם השטן" ו"תכינו הרבה פחי זבל..." - והן בקשר להשלטת
האוירה המאיימת בביקורים התכופים במיתחם; ואילו אמיתי חזר בעדותו על
ה"מסר" שהעביר אליו עמיר וביקוריו התכופים של המערער במיתחם סמוך לאחר
מכן לא נעלמו מעיניו. שני גורמים אלה, מספיקים, בנסיבות הענין, כדי לסלק את החששות
שמא עמיר טופל על המערער אשמת שוא.
וזאת, גם זאת: הנקיטה בלשון "פלגינן
דיבורא" בהכרעת הדין, אינה מבטאת אי אמון או פקפוק במהימנות עדותו של עמיר,
כפי שסבור הסניגור; אלא - אי אמון ופקפוק באמיתות התוודותו של המערער.
קריאת הכרעת הדין כולה מלמדת בבירור, שבית המשפט לא "פילג" את דבריו של
עמיר לחלק מהימן ולחלק שאמינותו מוטלת בספק; אלא - העמיד בספק, את אמיתות התוודותו
של המערער בפניו של עמיר ומשלא מצא לה תמיכה בחר שלא לסמוך עליה הרשעה
בעבירה חמורה כהצתה.
אפשר שהנקיטה במטבע הלשונית "פלגינן
דיבורא" אינה במקומה. ברם, הכתוב אינו מותיר ספק בדבר משמעותם הנכונה של
הדברים: זיכויו של המערער מעבירות ההצתה, אינו נעוץ בפקפוק במהימנות גירסתו של
עמיר לפיה המערער התוודה בפניו בהקשר זה; אלא - בעדר תמיכה חיצונית להתוודות.
ג. ועל מנת להפיס את דעתו של הסניגור, שעשה כל
שניתן היה להיעשות עבור מרשו, רואה אני להוסיף ההערות הבאות:
(1) אכן, כפי שטוען הסניגור, המערער לא נקט לשון
"סחיטה" מפורשת ומובהקת. במקום להציג "דרישה", בחר
ל"ספר" שהוא זקוק ל250,000- דולר על מנת לסייע לחבריו - שהואשמו ברצח -
במימון ייצוג משפטי ולתמוך במשפחותיהם; וזאת - אגב "הבהרה" שהעמדת בית הקפה שבמיתחם לרשותו תסייע לו בהקשר זה. ובמקום
להטיח איומים בפני הנסחט, במישרין ובלשון ברורה, בחר בנקיטה בלשון של איום מרומז -
המציג את נזקי ההצתה בבית הקפה - ומאוחר יותר במסעדה - כתולדת אכזבתו. כל נסיון
להציג את פנייתו של המערער אל עמיר באור "תמים" מעוותת את המציאות: הדרך
שבה הציג המערער בפני עמיר את ה"עובדה", שהוא זקוק למאתיים וחמישים אלף
דולרים, כאשר שליטה בבית הקפה תסייע לו בהקשר זה - מבטאת "דרישה"; ואילו
איזכור אחריותו להצתת בית הקפה תוך "הבהרה" כי רצוי שלא להתעמת עמו
כשלאחריה הצתת המסעדה על רקע הטרדה בלתי פוסקת ב"נוכחות" לוחצת ומלחיצה
האומרת "אדנות" - משקפת "איום" ממשי ומוחשי. והכל יחד מציג
תמונה ברורה וחד משמעית של סחיטה באיומים.
(2) עוד צודק הסניגור המלומד, כשהוא
מצביע על כך שכתב האישום מציג, על פניו, תמונה של סחיטה באיומים מעמיר ולא מאמיתי.
ברם, בנסיבות הענין, אין בכך כדי לסייע למערער: מלכתחילה היה ברור לכל שעמיר משמש
למערער "צינור" להעברת הדרישות והאיומים לאמיתי; כאשר הכל מבינים,
שהטרדתו של עמיר והעמדתו בלחץ של איום של פגיעה בתחנת הדלק - שעמדה בתור - נועדו
להניעו ללחוץ על אמיתי, להיכנע לדרישותיו של המערער. אפשר, שמיטיבה היתה התביעה
לעשות אילו כתב האישום היה מתאר בצורה מדויקת יותר את התמונה המשתקפת בהכרעת הדין.
ברם, ה"חשיפה" כי הנסחט האמיתי היה, בסופו של דבר אמיתי, כאשר עמיר
משמש אך כ"מימסרה" - לא פגעה במידה כלשהי בהגנתו של המערער; ובפועל -
הוא התגונן כאילו פרט זה הופיע במפורש בכתב האישום.
ד. סיכומם של דברים, בנסיבות הענין רשאי היה בית
המשפט לבסס את ההרשעה על עדותו של עמיר, לאחר שזו נמצאה מהימנה עליו; ודין הערעור
כנגד ההרשעה להידחות.
הסוואתה של "דרישה", בלבוש של
"סיפור" המציג צורך מיידי בסכומי כסף גדולים, כשלצידה "הבהרה"
מרומזת מה יקרה אם הדרישה לא תיענה - אינה נוטלת מן הדרישה את משמעותה האמיתית.
פשיטא, שסחיטה מוסווית - סחיטה היא; ובלבד, כמובן, שהמסווה כה שקוף - כבמקרה דנא -
במידה שכל בר-בי-רב רואה דרכו.
וזאת גם זאת: סחיטה נותרת כזו, גם כאשר היא
נעשית באמצעות צד שלישי, המשמש "כלי" להעברתה לנסחט; ובמקרה דנא, שימש
עמיר "כלי" כאמור, לפי כל קנה מידה.
5. אשר לעונש שהוטל על המערער, טענת הסניגור היא:
ראשית - כי הוא גבוה בשנה אחת מתקרת הענישה בת שבע השנים הקבועה לעבירה בה הורשע
מרשו; ושנית - כי בית המשפט לא שקל כראוי את נסיבותיו האישיות של המערער ונחפז
להודיע על גזר הדין מייד בתום הטיעון.
אכן, העונש המירבי הקבוע לצידה של העבירה לפי
סעיף 428 (רישא) לחוק העונשין הוא 7 שנים מאסר; ואילו בית המשפט גזר על המערער 8
שנים מאסר שהרי תקופת המאסר-על-תנאי, מהווה חלק מתקופת המאסר המוטלת על נאשם
כשההתנאה אינה אלא צורת ריצוי בלבד. כן צודק הסניגור בטענתו, כי גזר הדין אינו
מציג בצורה מפורטת את השיקולים שהניעו את בית המשפט לגזור על המערער את העונש
שגזר.
במצב דברים זה, יש מקום לתיקון הטעות ולבחינה
מחודשת של העונש ההולם, על רקע הנסיבות כולן, לחומרה ולקולה. בגזר הדין הבהיר בית
המשפט המחוזי כי בהתחשב באופיה של ההתנהגות העומדת בבסיס ההרשעה, משקלן של הנסיבות
האישיות - קשות ככל שתהיינה - הינו מועט יחסית; ועברו של המערער מחמיר את מעשה
הסחיטה שבו הורשע, החמור דיו כשלעצמו. בדין על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי
נסיבותיו האישיות של המערער חייבות לסגת מפני הענין הציבורי שבקביעת חומרתה של
סחיטה באיומים בהכרתם של עבריינים בכח ואין לבוא אליו בטרוניה על שגזר על המערער
שנות מאסר ארוכות.
ברם, בהתחשב בכך שהעונש המירבי הקבוע לצד
העבירה שברישא של סעיף 428 הנ"ל הינו שבע שנים בלבד, הנני מציע להעמיד את
עונשו של המערער על שש שנים מאסר, שמתוכן ארבע שנים תהיינה לריצוי בפועל והיתרה על
תנאי. בדרך זו, תישמר רמת ענישה של שנה אחת מתחת לעונש המירבי, שהיה לנגד עיניו של
בית משפט קמא; ויחד עמה, תישאר על כנה תקופת מאסר על תנאי בת שנתיים.
6. סוף דבר
לאור כל האמור, אני מציע לחברי הנכבדים: לדחות
את הערעור כנגד ההרשעה; ולהעמיד את עונש המאסר שעליו לרצות על שש שנים מאסר,
שמתוכן תהיינה ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה תהייה על תנאי כאשר התנאי יהיה זה
שקבע בית המשפט המחוזי. מתקופת הריצוי בפועל תנוכה תקופת מעצרו של המערער בקשר
לתיק זה, כאמור בגזר הדין של בית משפט קמא.
ש ו פ ט
השופטת
ט' שטרסברג-כהן:
אני
מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט
ח' אריאל:
אני מסכים לתוצאה של דחיית הערעור לעניין
ההרשעה וכן אני מסכים לקבלת הערעור לעניין העונש.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, כד בטבת תשנ"ט (21.1.99).
ש
ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98022520.H01