נג'לאא טוויל נ. שרת הפנים

19 בבית המשפט העליון עע"ם 2249/23 לפני: ממלא מקום הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת רות רונן המערערת: נג'לאא טוויל נגד המשיב: שר הפנים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"ם 51080-06-22 מיום 15.1.2023 שניתן על-ידי כבוד השופטת ע' זינגר תאריך ישיבה: ח' בטבת תשפ"ד (20 דצמבר 2023) בשם המערערת: עו"ד עדי לוסטיגמן בשם המשיב: עו"ד נועה רוזנברג-רכטר פסק-דין השופטת דפנה ברק-ארז: 1. האם עלה בידה של המערערת להוכיח כי מתקיימים בעניינה התנאים המקנים לה זכות להתאזרח בישראל? זו השאלה שעומדת במרכז הערעור. באופן ספציפי, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם המערערת הוכיחה כי שהתה בישראל במהלך שלוש מתוך חמש השנים שקדמו ליום הגשת בקשתה להתאזרחות, והאם הוכיחה כי השתקעה בישראל או שיש לה כוונה לעשות כן. 2. הלכה למעשה, ההליך התמקד בהסדר הקבוע בסעיף 5(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות או החוק), המורה כך: "בגיר שאיננו אזרח ישראלי יכול לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות אם נתקיימו בו תנאים אלה: (1) נמצא בישראל; (2) היה בישראל שלוש שנים מתוך תקופת חמש שנים שקדמה ליום הגשת בקשתו; (3) זכאי לשבת בישראל ישיבת קבע; (4) השתקע בישראל או שיש בדעתו להשתקע בה; (5) יודע ידיעת-מה את השפה העברית; (6) ויתר על אזרחותו הקודמת או הוכיח שיחדל מהיות אזרח חוץ לכשיהיה לאזרח ישראל". 3. קודם שנידרש לפרטיהם של כלל ההליכים שנקטה המערערת במסגרת בקשתה להתאזרח, חשוב להקדים ולציין כי המערערת הלכה לאורכה של דרך רבת מהמורות, שכללה בדיקות חוזרות ונשנות ביחס להתקיימותם של התנאים המפורטים בסעיף 5 לחוק בכל הנוגע לזכאותה להתאזרח. בדיקות אלה התמשכו על פני שנים רבות, ובמסגרתן נדרשה המערערת להציג מסמכים רבים המעידים על שגרת חייה, עברה, מקום מגוריה ובני משפחתה. בשלב זה, אף המשיב אינו חולק על כך שעלה בידי המערערת להוכיח כי מתקיימים בעניינה התנאים הקבועים בתתי סעיפים 5(א)(1), 5(א)(3), 5(א)(5) ו-5(א)(6) – הימצאותה בישראל, היותה בעלת מעמד של תושבת קבע, ידיעת השפה העברית במידה מספקת וויתור על אזרחות קודמת. בהתאם לכך, המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בהוכחת קיומם של התנאים הקבועים בתתי סעיפים 5(א)(2) ו-5(א)(4) – הימצאות בישראל במשך שלוש שנים מתוך חמש שנים שקדמו להגשת הבקשה, וכן השתקעות בישראל או כוונה להשתקע בה. 4. כבר בשלב זה יצוין כי בחינת התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק האזרחות נעשית על-פי נוהל 4.4.0001 המסדיר את אופן "הטיפול בבקשת התאזרחות לפי סעיפים 8, 6, 5 לחוק" (עודכן לאחרונה ביום 5.12.2021) (להלן: נוהל התאזרחות). בהתאם לנוהל זה, תנאי השהייה בישראל (הקבוע כאמור בסעיף 5(א)(2) לחוק) נבחן ברגיל "באמצעות קובץ ביקורת גבולות ע"י בדיקת כניסות ויציאות מישראל" (ראו: סעיף ג.9.2), כלומר, על-ידי חישוב זמני השהייה בישראל בחמש השנים שקדמו להגשת הבקשה, כפי שאלה באים לידי ביטוי בתנועותיו של המבקש במעברי גבול רשמיים (לפי סעיף ג.9.2.1). אולם, הנוהל מוסיף וקובע (בסעיף ג.9.2.2) כי במקרים שבהם יש למבקש להתאזרח זיקה לאזור יהודה ושומרון (להלן: האזור) בנוסף לכך יש לבצע בדיקת מרכז חיים בהתאם לנוהל 1.13.0001 "בדיקה וקביעת מרכז חיים" (עודכן לאחרונה ביום 1.7.2020) (להלן: נוהל מרכז חיים) וכן בדיקה במערכת הממוחשבת של רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות). בהתאם לכך, מאחר שלמערערת זיקה לאזור (מכוח נישואיה), לצורך עמידה בתנאי השהייה היה עליה להוכיח כי מרכז חייה נמצא בישראל. רקע והליכים קודמים 5. המערערת נולדה במזרח ירושלים ביום 20.12.1996, והיא בעלת מעמד של תושבת קבע בישראל מיום לידתה. בחודש אפריל 2014, כשהמערערת הייתה בת 17 ושלושה חודשים, הגיש אביה, שבאותה עת היה גם כן תושב קבע בישראל, בקשה לרשות לקבלת אזרחות ישראלית מכוח סעיף 5 לחוק האזרחות. לבקשה צורפו ששת ילדיו, וביניהם המערערת, וזאת בהתאם לסעיף 8(א) לחוק הקובע כי "התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל...". יוער כי במסגרת הטיפול בבקשה, ובהתאם לסעיף 5(א)(6) לחוק נדרשה המערערת לוותר על אזרחות ירדנית זמנית שבה החזיקה באותה העת. בהתאם לדרישה זו, מסרה המערערת את דרכונה הירדני לשגרירות ירדן בישראל. 6. ביום 1.1.2018, כמעט ארבע שנים לאחר מכן, קיבלה הרשות את בקשת ההתאזרחות ביחס לאביה של המערערת ולארבעה מאחיה (שהיו עדיין קטינים), לאחר שנקבע כי הם עומדים בכלל התנאים הנדרשים על-פי חוק האזרחות. עם זאת, הרשות דחתה את הבקשה ביחס למערערת (שבמועד זה כבר עברה את גיל 21) וביחס לאחות נוספת (שבאותה עת כבר עברה את גיל 18). המערערת ובני משפחתה לא תקפו החלטה זו בתקופה שבה ניתנה. 7. ביום 29.4.2018 נישאה המערערת לבן זוגה, תושב הכפר א-זעיים שבאזור, המחזיק ברישיון עבודה אשר מאפשר לו לשהות בישראל לצרכי עבודה ללא הגבלת שעות (היתר מסוג "00"). להשלמת התמונה יוער כי למערערת ולבן זוגה שני ילדים קטינים – האחת נולדה בשנת 2019 והשני נולד בשנת 2021. עוד יוער כי במהלך השנים המערערת הגישה לרשות מספר בקשות לרישום ילדיהם במרשם האוכלוסין, אך אלו נדחו. 8. ביום 19.2.2019 הגישה המערערת לרשות בקשה להתאזרחות מכוח סעיף 5 לחוק האזרחות. נציג הרשות בסניף מזרח ירושלים, שאליו הגישה המערערת את טופס הבקשה, ציין על גביו כי "ביום הגשת הבקשה [המערערת] לא הצליחה לתקשר בשפה העברית". כשנה לאחר מכן, ביום 4.2.2020, נערך למערערת ריאיון טלפוני, שבמסגרתו היא התבקשה להשיב על מספר שאלות בעברית. 9. ביום 10.2.2020 דחתה הרשות את בקשתה של המערערת, תוך שצוין בהחלטה כי היא אינה עומדת בתנאי הקבוע בסעיף 5(א)(5) לחוק האזרחות, שעניינו ידיעת-מה של השפה העברית. בהקשר זה צוין כי בדיקה שנערכה למערערת ביום הגשת הבקשה העלתה כי היא "אינה יודעת את השפה העברית ברמה הנדרשת" וכי בדיקה נוספת שנערכה לה ביום 4.2.2020 העלתה כי היא "לא שיפרה כלל את ידיעותיה" (להלן: החלטת הדחייה הראשונה(. 10. ביום 2.9.2020 המערערת הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בעניין זה (עת"ם 3712-09-20, להלן: העתירה הראשונה). המערערת טענה, בעיקרו של דבר, כי ידיעותיה בשפה העברית מספיקות לצורך עמידה בהוראת סעיף 5(א)(5) לחוק. בהקשר זה הוסיפה המערערת, בין היתר, כי בין החודשים אפריל לדצמבר 2019 (לאחר הגשת הבקשה להתאזרחות ובטרם נערך לה הריאיון הטלפוני) היא השתתפה בקורס ללימודי השפה העברית, שבמהלכו למדה לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית, וכי היא עברה בהצלחה את מבחן הסיום שלו. בעתירה נטען כי ביום 12.2.2020 המערערת הגישה ערר פנימי על החלטת הדחייה הראשונה, וכי ביום 2.6.2020 היא פנתה לרשות בדרישה לקבל תשובה לערר, אך טרם קיבלה מענה. המערערת צירפה עותק של הערר לעתירתה. המשיב טען מצדו כי המערערת לא הגישה ערר פנימי כנטען, ועל כן ממילא יש לדחות את עתירתה על הסף בשל אי-מיצוי הליכים ושיהוי. ביום 8.11.2020 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת העתירה מחמת אי מיצוי הליכים, בכפוף לכך שתינתן בהקדם החלטה בערר שצורף לעתירה (השופט א' אברבנאל). 11. בהמשך לכך, ביום 29.11.2020 נערך למערערת ריאיון נוסף לצורך בחינת ידיעותיה בשפה העברית, זו הפעם במשרדי המשיב (ולא בטלפון). במהלך הריאיון (שהתנהל כולו בשפה העברית) ובהמשך לשאלות שהוצגו לה, טענה המערערת, בין היתר, כי בשנתיים האחרונות היא גרה בשכירות עם בן זוגה ובתה בדירה המצויה בשכונת ראס אל-עמוד שבירושלים. עוד ציינה המערערת במהלך הריאיון כי היא ילדה את בתה בבית החולים הדסה הר הצופים שבירושלים וכי עד לחודש מרץ 2020 – עת פרצה מגפת הקורונה – היא עבדה בעיר כמזכירה. בשלב זה קבעו הגורמים הרלוונטיים כי "המערערת שיפרה ידיעותיה בעברית והיא עומדת ברמה הבסיסית הנדרשת" (כפי שצוין בפסקה 11 לתשובה לערעור). 12. בהמשך לכך, ביום 8.12.2020 דרשה הרשות מהמערערת להגיש מסמכים משלימים שונים, ובין היתר, חשבונות ארנונה, מים וחשמל, הסכמי שכירות, תלושי שכר שלה ושל בן זוגה, תדפיסי חשבון בנק, אישור על חברות בקופת חולים, תעודות המעידות על סיום לימודי תיכון וסיום לימודים אקדמיים. ביום 20.1.2021 הגישה המערערת את כלל המסמכים שנדרשו. בין היתר, המערערת הגישה חשבון ארנונה על שמה המתייחס לדירה שבה היא מתגוררת בשכונת ראס אל-עמוד, הסכם שכירות על שמה המתייחס לדירה זו, וכן תצהיר של בעל הדירה (שהוא אחיו של בן זוגה (להלן: הגיס)) המעיד כי הוא משכיר אותה לה וכי שכר הדירה שהיא משלמת לו כולל, בין היתר, תשלום על חשבונות מים וחשמל הרשומים על שם בת זוגו (דאליה) – המתגוררת עמו בדירה אחרת באותו בניין. יוער כי מספר הנפשות שצוין בחשבון המים שצירפה המערערת עמד באותה עת על 2 נפשות. כמו כן, המערערת הגישה אישורים מהמוסד לביטוח לאומי על חברותה בקופת חולים "מכבי שירותי בריאות", פנקס חיסונים ישראלי של בתה, תעודת גמר תיכון מבית הספר לבנות "דאר אל טפל" השוכן בירושלים המעידה על 12 שנות לימוד שם, תעודת תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מאוניברסיטת בית לחם וכן אישורים מחברת החשמל במזרח ירושלים, מחברת המים הפועלת בשטחי האזור ומעיריית א-זעיים על היעדרם של חשבונות או נכסים על שמם של המערערת או בן זוגה. לאלה צירפה המערערת גם תצהיר שבו הצהירה כי "מאז ומעולם מרכז חיי לרבות עבודתי ומגוריי הינם בירושלים". בין השאר, הצהירה המערערת בהקשר זה כי מלידתה ועד שנישאה לבן זוגה בשנת 2018 היא התגוררה בבית הוריה בשכונת אבו-טור שבירושלים וכי החל משנת 2018 היא מתגוררת בדירה המצויה בשכונת ראס אל-עמוד, כך שלמעשה התגוררה בירושלים כל חייה. התצהיר כלל פרטים נוספים על השכנים וחלוקת הדירות בבניין שבו מתגוררים המערערת ומשפחתה. 13. ביום 2.12.2021 נערך למערערת ריאיון טלפוני נוסף על-ידי נציג של הרשות. במסגרת הריאיון נשאלה המערערת אם בכוונתה לגור בישראל לאחר קבלת האזרחות, ועל כך היא השיבה "כן, בטח, החיים שלי והחיים של הילדים שלי בישראל". עוד נשאלה על מקום מגוריה – לפני הנישואין והיום, ובכלל זאת על הסכם השכירות שעליו היא חתומה, על גובה דמי השכירות, על החשבונות של הדירה, על גודל הדירה, על חלוקת החדרים בה, על מספר הקומות בבניין, על חלוקת הדירות בכל קומה וכן על שכניה. המערערת ידעה להשיב לכל השאלות באופן מלא תוך שחזרה על הפרטים שהופיעו בתצהיר שהגישה לרשות. המערערת הוסיפה והסבירה כי הגיס הוא הבעלים של שתי דירות בבניין – דירה אחת שבה הוא גר עם בת זוגו וילדיהם ודירה נוספת שבה היא מתגוררת עם משפחתה, וכן חזרה על כך שחשבונות המים והחשמל משותפים לשתי הדירות ורשומים על שם בת זוגו של הגיס. כאשר נשאלה מי הם יתר שכניה בבניין והתבקשה לציין את שמותיהם המלאים השיבה המערערת כי בבניין מתגוררת "משפחת אבו הדואן" אך היא מכירה בבניין "רק את דאליה" (בת זוגו של הגיס). בהמשך לכך נציג הרשות שאל: "את גרה שם שלוש שנים ולא מכירה את השכנים?". על כך השיבה המערערת: "אני לא מכירה, אני מהעבודה לבית זהו". המערערת נשאלה במהלך הריאיון אם לה או לבן זוגה נכסים באזור ועל כך השיבה "לא, אין כלום". במענה לשאלה בנוגע לנכסים בבעלות משפחתו של בן זוגה היא השיבה: "זה בתים של המשפחה של בעל שלי, לא שלנו". לקראת סוף הריאיון נשאלה המערערת שוב: "את בטוחה שאין נכסים לבעלך בשטחים?". על כך היא השיבה: "בטוחה... החיים שלנו בירושלים". בתום הריאיון נשאלה המערערת אם תהיה מוכנה להישבע אמונים למדינת ישראל מול דגל המדינה, והיא השיבה בעניין זה בחיוב. 14. ביום 27.12.2021 דחתה הרשות את בקשתה של המערערת בשנית (להלן: החלטת הדחיה השנייה). בהחלטה צוין, בין היתר, כי חשבון הארנונה הרשום על שם המערערת הוא האסמכתה היחידה לביסוס טענותיה בדבר מגורים בדירה בשכונת ראס אל-עמוד וכי "מדובר בדירה שכורה שהזיקה אליה מראש חלשה יותר מאל דירה בבעלות". עוד צוין בהחלטה כי במסגרת הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות שהגישה אחותה של המערערת (הנשואה לאחיו של בן זוגה של המערערת), מסר בא-כוחה של האחות לרשות (באחד ממכתביו) כי משפחתו של בן זוגה של המערערת היא "משפחה אמידה" וכי בבעלותה "נכסים רבים מחוץ לתחום מדינת ישראל", בין היתר ביישוב חלחול שבאזור חברון, בבית לחם וביריחו. בהחלטה הובהר כי "הנטל להוכיח מרכז חיים מוטל על מבקש המעמד" וכי "ככל שהמשיב לא השתכנע מן הראיות המנהליות שהובאו בפניו, די בכך כדי לסרב לבקשה". בסיכומו של דבר, נקבע בהחלטה כי אין "תשתית ראייתית מספיקה שמוכיחה מרכז חיים נוכחי ושמעידה על כוונת השתקעות עתידית של [המערערת]", ועל כן "אין ביכולתנו לאשר את בקשתה להתאזרחות והיא מסורבת בזאת". החלטה זו היא העומדת ביסוד ההליך דנן. 15. ביום 17.1.2022 הגישה המערערת ערר פנימי על ההחלטה האמורה, ובו שבה וטענה כי היא מתגוררת בישראל בקביעות מאז שנולדה. בהקשר זה טענה המערערת כי אישור בקשתו של אביה להתאזרחות בשנת 2018 הוא ראיה לכך שלפחות עד לנישואיה מרכז חייה היה בישראל. המערערת הוסיפה וטענה כי המסמכים שצירפה לבקשתה מוכיחים שמרכז חייה עודנו בישראל, גם לאחר נישואיה, וכי הרשות לא הציגה כל ראיה שסותרת זאת. עוד טענה המערערת כי לא היה מקום לייחס בהחלטה משקל להשערות בנוגע לקשר שלה לנכסים שמצויים בבעלות משפחתו של בן זוגה. לערר הפנימי צורפו מסמכים רבים נוספים אשר לשיטתה של המערערת מעידים אף הם על מרכז חיים בישראל (תלושי שכר נוספים, אישורים על קבלת טיפולים רפואיים שוטפים בבית חולים הדסה הר הצופים ובמרפאות בירושלים לאחר לידת ילדיה, אישורי התייצבות משנת 2020 בשירות התעסוקה ואישורי זכאות לדמי אבטלה מהביטוח הלאומי, היתרי עבודה של בן זוגה, תדפיסי חשבון בנק (ישראלי) ותצהירים של שלושה שכנים שהעידו כי המערערת ומשפחתה מתגוררים בשכונת ראס אל-עמוד שבירושלים, וכי הם מכירים אותה ורואים אותה באופן יומיומי בבניין (להלן: תצהירי השכנים)). 16. ביום 12.5.2022 דחתה הרשות את הערר הפנימי, תוך שחזרה על עיקר נימוקיה בהחלטת הדחייה השנייה. בהחלטה צוין, בין היתר, כי על פי המידע שהובא לידיעת הרשות באמצעות מכתבו של בא-כוח האחות בהליך בעניינה, חלק מנכסי המשפחה באזור מצויים בבעלות בן זוגה של המערערת. עוד פורט בהחלטה כי בבחינת הבקשה הנוכחית של המערערת ניתן משקל לדחיית הבקשה שהגישה לרישום ילדיה במרשם האוכלוסין לאחר שלא המציאה מסמכים הנוגעים לנכסיו של בן זוגה באזור. לבסוף, נכתב בהחלטה כי לצורך בחינת בקשתה של המערערת להתאזרחות נבחנה "לא רק עובדת מגוריה הנוכחית... אלא גם כוונתה העתידית להשתקעות", וכי "ככל שאין תשתית ראייתית מספיקה שמוכיחה מרכז חיים נוכחי ושמעידה על כוונת השתקעות עתידית... לצד נכסים רבים הנמצאים מחוץ לתחומי מדינת ישראל... הסירוב בעינו עומד". 17. ביום 23.6.2022 הגישה המערערת עתירה נגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ובה חזרה על טענותיה (עת"ם 51080-06-22, השופטת ע' זינגר). המערערת שבה והדגישה כי מרכז חייה היה מאז ומתמיד בישראל, וציינה כי כל המסמכים שהגישה לרשות מוכיחים זאת. המערערת צירפה לעתירה אף סרטון של הדירה בשכונת ראס אל-עמוד וטענה כי ניתן ללמוד ממנו שהיא מתגוררת במקום. עוד נטען כי הרשות לא בחנה את נתוני צריכת החשמל והמים בבניין בראס-אל-עמוד, המעידים, כך הוסבר, כי החשבונות משותפים לדירת משפחתה של המערערת ולדירתו של הגיס. המערערת הוסיפה וטענה כי הרשות כלל לא ביקרה בדירתה הנטענת ולא חקרה את שכניה ביחס לתצהיריהם. עוד טענה המערערת כי שני ילדיה מטופלים באופן שוטף בטיפות חלב ומחוסנים בישראל ובהקשר זה הפנתה לפנקסי החיסונים הישראליים שלהם. לטענת המערערת, הרשות לא בחנה כלל את מרכז חייה אלא את מרכז חייהם של בני משפחתו של בן זוגה. בהקשר זה הדגישה המערערת כי אין לה כל זיקה ישירה לנכסים השייכים למשפחתו של בן זוגה וכי אלו הועברו בירושה להוריו של בן זוגה. כן נטען בהקשר זה כי בן זוגה הוא אחד מבין 10 אחים ואחיות וכי אביו הוא אחד מבין 17 אחים ואחיות – כולם תושבי האזור. לשם תמיכה בטענה בדבר היעדר הזיקה לנכסים האמורים צירפה המערערת לעתירתה אישור מחברת החשמל בחברון על היעדרם של חשבונות חשמל בתחומה על שם בן זוגה וכן אישורים מהרשות המקומית בבית לחם ומהרשות המקומית ביריחו על היעדרם של נכסים או שימוש בשירותים העירוניים על שמו. המערערת שבה וטענה כי ממילא היה על הרשות להעניק לה אזרחות מכוח הבקשה שהגיש אביה בשנת 2014, בין היתר, מאחר שזו הוגשה בטרם מלאו לה 18 שנים. בשולי הדברים העירה המערערת כי מעולם לא הועברה אליה הדרישה הנטענת להשלמת מסמכים במסגרת בקשתה לרישום ילדיה. 18. בכתב התשובה שהוגש ביום 14.12.2022 נטען כי דין העתירה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, המתבטא בכך שהמערערת לא ציינה בעתירה הנוכחית שבקשתה להתאזרחות נדחתה בעבר בשל אי-ידיעת השפה העברית, ואף לא את העובדה שעתירה שהגישה על כך נמחקה מחמת אי-מיצוי הליכים והובילה לטיפול מחודש בעניינה. לגופם של דברים חזר המשיב וטען כי לא עלה בידה של המערערת להוכיח שמרכז חייה הוא בישראל, ובהקשר זה הדגיש כי חשבון החשמל וחשבון המים לא רשומים על שמה או על שם בן זוגה וטען כי לא הוצג הסבר מניח את הדעת לעניין זה. עוד טען המשיב כי תצהירי השכנים סותרים את טענתה של המערערת בריאיון הטלפוני שנערך לה ביום 2.12.2021, לפיה היא לא מכירה אותם. בשל סתירה זו, כך טען המשיב, מתעורר ספק ביחס למהימנות בקשתה של המערערת ואין לומר שהתצהירים האמורים מספקים תמיכה לטענותיה. המשיב טען כי המידע על קיומם של נכסים רבים המצויים בבעלות משפחתו של בן זוגה של המערערת באזור מלמד שמדובר במשפחה אמידה ומעלה תמיהה ביחס לטענת המערערת לפיה היא ובן זוגה גרים עם ילדיהם בדירה קטנה בשכירות. המשיב הוסיף בהקשר זה כי הוא מתנגד לשימוש במסמכים המעידים על היעדרם של נכסים וחשבונות פעילים באזור על שם בן זוגה מאחר שאלו הוצגו לראשונה במסגרת עתירתה הנוכחית. באשר לאישורים המעידים על סיום לימודי התיכון בבית ספר בירושלים (אשר הגשתם נדרשה על-ידי המשיב, כאמור בפסקה 12 לעיל), נטען כי אלה אינם מתייחסים לפרק הזמן הרלוונטי לבקשה ועל כן אינם משנים ממסקנתה של הרשות. באשר למסמכים המעידים על ביקורי המערערת וילדיה במרפאות בירושלים באופן שוטף, טען המשיב כי לא מן הנמנע שהמערערת העדיפה לקבל שירותי בריאות בירושלים ולא באזור, וכי אין בכך בלבד כדי להעיד שמרכז חייה מצוי בירושלים. המשיב הוסיף וטען כי דחיית בקשתה של המערערת לרישום ילדיה במרשם האוכלוסין, כמו גם העובדה שלא הגישה בקשה לביטוח לאומי לקבלת קצבאות ילדים, מעלות "ספק של ממש" באשר למקום מגוריה הנוכחי ולכוונותיה להשתקע בישראל. באשר לטענתה של המערערת בדבר זכאותה לאזרחות מכוח בקשתו של אביה טען המשיב כי החלטה זו לא נתקפה במועד ועל כן המערערת מנועה מלהעלות טענות ביחס אליה בשלב זה. 19. ביום 15.1.2023 התקיים דיון בעתירה, שבמהלכו חזרו הצדדים, בעיקרו של דבר, על טענותיהם. בתום הדיון דחה בית המשפט המחוזי את העתירה לאחר שקיבל את טענות המשיב בדבר חוסר ניקיון הכפיים של המערערת. בית המשפט המחוזי הוסיף, למעלה מן הצורך, כי המערערת אינה רשאית לתקוף בשלב זה את החלטתה של הרשות משנת 2018 בבקשתו של האב, בשים לב לזמן שחלף מאז שניתנה. לגופם של דברים, באשר להחלטת הדחייה השנייה, קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל בה כל פגם המצדיק את התערבותו. בהקשר זה צוין כי המערערת נישאה לתושב האזור שלמשפחתו נכסים רבים שם, כי מרבית חשבונות הדירה אינם רשומים על שמה (למעט הארנונה), כי מדובר בדירה שכורה, כי שני ילדיה אינם רשומים במרשם האוכלוסין בישראל, כי היתרי השהייה של בן זוגה לא מתירים לו ללון בישראל, כי "אף אם [המערערת] התגוררה במרבית חייה בישראל, כיום אין היא עובדת ולא ברור אם פני המשפחה הם להשתקעות בישראל" וכי נמצאו סתירות בדבריה של המערערת בכל הנוגע למידת היכרותה עם שכניה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו של המשיב כי אין מקום להידרש למסמכים הנוספים שצירפה המערערת לעתירה, מאחר שאלה לא עמדו בפני הרשות בעת שקיבלה את החלטתה. לבסוף, חייב בית המשפט המחוזי את המערערת בהוצאותיו של המשיב בסך של 10,000 שקלים. הטענות בערעור 20. הערעור שבפנינו מכוון נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערת טוענת כי לא היה מקום לדחות את עתירתה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים. בהקשר זה היא טוענת, בין השאר, כי לאחר שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה היא החליפה ייצוג וכי בא-כוחה הנוכחי לא היה מודע לכלל ההליכים הקודמים. עוד טוענת המערערת בהקשר זה, כי ממילא הנימוק להחלטת הדחייה הראשונה – אי ידיעת השפה העברית, אינו רלוונטי בשלב זה, שבו המשיב אינו חולק על כך שהמערערת יודעת עברית ברמה הנדרשת. לגופם של דברים, חוזרת המערערת, בעיקרו של דבר, על טענותיה בדבר ישיבתה בישראל. המערערת מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ייחס משקל בפסק דינו לכך שהיא נולדה בישראל, וכן לכך שהיא תושבת קבע בה מלידתה. בהקשר זה מדגישה המערערת כי סעיף 5(א)(4) לחוק האזרחות מתייחס לקיומה של אחת משתי חלופות "השתקע בישראל או שיש בדעתו להשתקע בה" (ההדגשה הוספה). על כן, כך נטען, מאחר שממילא היא כבר השתקעה בישראל, לא היה מקום לבחון את כוונתה להשתקע בה בעתיד. המערערת מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי קביעתה של הרשות ביחס לכוונותיה העתידיות מבוססת אך על השערה בדבר נכסים המצויים בבעלות משפחתו של בן זוגה. עוד טוענת המערערת כי החלטתה של הרשות פוגעת בזכותה לכבוד וכן מנוגדת להוראות הדין הבינלאומי הנוגע למעמדם של מחוסרי אזרחות. עוד מדגישה המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ייחס משקל למעמדה המיוחד כתושבת מזרח ירושלים, אשר לא היגרה לישראל מארץ זרה אלא נולדה בה, גדלה בה והתגוררה בה כל חייה. המערערת מוסיפה וטוענת בהקשר כי היה מקום לייחס משקל לכך שאילו בקשתו של אביה הייתה מטופלת בתוך זמן סביר, היא הייתה עדיין קטינה בעת קבלת ההחלטה בה, ובהתאם לכך, הייתה מקבלת אזרחות מכוחה. לבסוף, טוענת המערערת כי סכום ההוצאות שהוטל עליה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי חריג ביחס למקרים מסוג זה ומלינה על כך שסכום זה נקבע ללא נימוק. 21. בתשובתו מיום 11.12.2023 טוען המשיב כי דין הערעור להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית. המשיב טוען כי לא נפל כל פגם בהחלטת הרשות לפיה המערערת לא הוכיחה כי מרכז חייה הוא בישראל וכי יש בדעתה להשתקע בה. המשיב חוזר, בעיקרו של דבר, על טענותיו באשר להיעדרם של חשבונות מים וחשמל על שם המערערת בדירה בראס אל-עמוד, לחוסר ההתאמה בין דבריה בריאיון לבין תצהיריהם של השכנים ולקיומם של נכסים בבעלות משפחתו של בן זוגה באזור. 22. ביום 20.12.2023 התקיים דיון בערעור בפני ההרכב הנוכחי, ובו חזרו הצדדים על טענותיהם. בתום הדיון, בעקבות הערות בית המשפט, הוסכם כי עניינה של המערערת ייבחן בשנית, וכי על סמך בחינה זו תתקבל החלטה חדשה בבקשתה. 23. בהמשך להחלטה זו ולאורכות שניתנו, ביום 1.4.2024 הגיש המשיב הודעת עדכון מטעמו. בהודעה צוין כי ביום 7.2.2024 זומנה המערערת לריאיון נוסף במשרדי המשיב. במסגרת הזימון התבקשה המערערת להגיש מסמכים משלימים רבים ואלה הוגשו על-ידה ביום 9.3.2024. בין היתר, מסמכים אלו כללו את הפריטים הבאים: תצהיר עדכני של המערערת עם התייחסות לכלל הפרטים שדרשה הרשות (לרבות מספר הקומות בבניין, מספר הדירות בכל קומה, שמות השכנים בכל קומה בבניין, מספר החדרים בדירה, זהותם של בעלי החשבונות בדירה ולמספר הדירות החולקות אותם); תצהיר עדכני של בעל הדירה בשכונת ראס אל-עמוד שלפיו המערערת מתגוררת בה ושעוני המים והחשמל בה משותפים לדירתו ולדירתה בצירוף תעודת הזהות שלו; חוזי שכירות לשנים 2024-2022 בדירה בשכונת ראס אל-עמוד, חשבונות ארנונה, חשמל ומים בדירה זו לשנים 2024-2022 (חשבון הארנונה על שמה של המערערת וחשבונות החשמל והמים על שם של גיסה ובת זוגו); תלושי שכר ואישורים על קבלת קצבת הבטחת הכנסה; אישור מעיריית ירושלים על רישום בתה של המערערת לגן בתחומי העיר לצד תעודות השתתפות מהגן; אישור על חברות בקופת חולים "מכבי שירותי בריאות"; אישורים על טיפולים רפואיים שקיבלה המערערת בישראל; תצהיר של המערערת שלפיו אין לה נכסים בישראל או מחוצה לה; וכן תצהיר נוסף שלה המפרט על נכסיו של בן זוגה ובני משפחתו. בתצהיר זה צוין כי בעיר יריחו ישנו נכס שאחיו של בן זוגה של המערערת הוא בעליו, כי בשכונת א-זעיים ישנם שני נכסים בבעלות המשפחה – האחד שייך להוריו של בן זוגה ובו הם גרים יחד עם שתיים מאחיותיו והשני שייך לאח נוסף, כי בעיר חלחול שבאזור יש בניין המצוי בבעלותם המשותפת של בן זוגה, 9 אחיו ובני דודם וכי בניין זה מושכר כולו לעיריית חלחול, לבית משפט השלום ברשות הפלסטינית, ללשכת רישום המקרקעין באזור ולשני שוכרים פרטיים. עוד צוין כי בעיר בית לחם ישנו משרד שבבעלות אביו של בן-הזוג וכי בעיר יריחו ישנה קרקע ריקה הרשומה על שמו. נסחי רישום הבעלות בכלל הנכסים, חוזי השכירות הרלוונטיים וחשבונות החשמל והמים בנכסים צורפו לתצהיר. 24. בהודעת העדכון צוין עוד כי יומיים לאחר מכן, ביום 11.3.2024, נערך למערערת ריאיון במשרדי המשיב, הפעם בנוכחות בא-כוחה. במסגרת הריאיון נשאלה המערערת, בין השאר, על מסגרות החינוך של ילדיה. המערערת פירטה כי בתה הולכת לגן בוואדי ג'וז שבירושלים, ומסרה לנציג המשיב את שמותיהן של הגננות בגן ואת מספרי הטלפון הנייד של שתיים מהן. כמו כן, המערערת טענה כי יש קבוצת "וואטסאפ" להורי הגן ומסרה את פרטיה של מנהלת הקבוצה. המערערת נשאלה בריאיון מדוע לא פנתה למשרד הפנים לצורך תיאום תור להגשת בקשה לאיחוד משפחות עבור בן זוגה, אשר גילו מתקרב ל-35 (הגיל המאפשר זאת לפי החוק), וכן מדוע לא הגישה בקשה נוספת לרישום ילדיה במרשם האוכלוסין לאחר שבקשותיה בעניין זה נדחו. על כך השיבה המערערת כי בכוונתה להגיש בקשות כאמור כאשר יסתיים הטיפול בבקשתה הנוכחית. המערערת נשאלה עוד על מגוריה עם הוריה בשכונת אבו-טור, על נכסיו של בן זוגה באזור ועל הדירה שאותה היא שוכרת בשכונת ראס אל-עמוד. במענה לשאלה: "מי השכנים שלך (יש לציין את שמות השכנים שם פרטי + משפחה)" פירטה המערערת איזו משפחה גרה בכל אחת מדירות הבניין, איזו דירה בבניין אינה מאוכלסת בשלב זה, מי מהזוגות בבניין "מבוגרים" ואיזו משפחה גרה בארצות הברית רוב ימות השנה ומגיעה לביקורים בישראל רק בחודשי הקיץ. 25. בהודעת העדכון צוין כי גם זו הפעם נדחתה בקשתה של המערערת. בהחלטת הדחייה מיום 21.3.2024 צוין, בין השאר כי "בדיקת צריכות החשמל והמים שהתקבלו [ביחס לדירה בשכונת ראס אל-עמוד – ד' ב' א'] עולה כי הן אינן תואמות מגורים של 10 נפשות". באשר לצריכת המים, פורט כי מספר הנפשות המעודכן בחשבון המים שהוגש לרשות עומד על 6 נפשות (שהוא גודלה של משפחת הגיס). באשר לחשבון החשמל, לא פורט דבר. עוד צוין בהחלטה כי טענתה של המערערת בדבר מגורים בדירה זו אינה מתיישבת עם העובדה ש"לא ידעה למסור בריאיון שנערך לה שמות מלאים של דיירי הבניין/השכנים המתגוררים בבניין בו היא טוענת למגורים, אלא שמות חלקיים בלבד שאינם מעידים על הכרות של ממש". כן צוין בהחלטה כי המסמכים העדכניים שהוגשו מלמדים על צריכת חשמל גבוהה במיוחד בנכסים המצויים בבעלות משפחתו של בן זוגה של המערערת בא-זעיים וביריחו וכי הפרטים שנמסרו בתצהירה של המערערת בנוגע לבניין בחלחול לא ניתנים לאימות. בהמשך לכך צוין בהחלטה כי "בהתאם למכלול הבדיקות שנערכו והנתונים שברשותנו איננו מתרשמים כי רישום הבת לגן בירושלים מעיד על מגורי המשפחה בישראל". לבסוף, צוין בהחלטה כי לחובתה של המערערת נזקפו גם העובדה שלא הגישה בקשה נוספת לרישום ילדיה במרשם האוכלוסין ואף לא הגישה בקשה לאיחוד משפחות עבור בן זוגה. בסיכומו של דבר נקבע כי גם הבחינה העדכנית בעניינה של המערערת מלמדת שהיא לא מקיימת מרכז חיים בשטחי ישראל ואף אינה מתכוונת להשתקע בה. 26. המשיב טען כי בנסיבות אלה, שבהן התקבלה החלטה חדשה בעניינה של המערערת, יש להורות על מחיקת הערעור תוך שמירת טענות הצדדים. לחלופין, כך נטען, יש להורות למערערת לטעון כנגד ההחלטה החדשה ולאפשר למשיב להגיב לטענות שיועלו. 27. מנגד, בתגובתה של המערערת מיום 14.4.2024 להודעת העדכון נטען כי המשיב מציב בפניה מכשולים בלתי אפשריים, וכי התנהלותו בעניינה עולה כדי התעמרות. בהקשר זה טוענת המערערת, כי נציגי המשיב בוחנים את עניינה באופן לא הוגן. המערערת מלינה על כך שנדרשה ביום 7.2.2024 להמציא בתוך שני ימי עבודה בלבד, עשרות מסמכים, ואגב כך הובהר לה כי אם אלה לא יוגשו במועד – בקשתה תידחה על הסף. המערערת שבה וטוענת כי אין מקום להוסיף ולבחון את כוונותיה להשתקע בישראל בעתיד, מאחר שכבר השתקעה בה. ממילא, כך מוסיפה המערערת וטוענת, אין ולו ראשית ראיה לכך שאין בכוונתה להשתקע בישראל, להיפך – היא "מצהירה על רצונה להשתקע בישראל, חיה בישראל, ילדה בה את ילדיה, מבקשת אזרחות מילדות" ואף "הצהירה על נכונותה להשבע אמונים אל מול דגל מדינת ישראל" (ראו סעיפים 12-11 לתגובה). עוד מדגישה המערערת כי במסגרת הטיפול בבקשת ההתאזרחות שהגיש אביה נציגי המשיב הנחו אותה למסור את דרכונה הירדני ולהודיע לשגרירות ירדן כי היא מוותרת על מעמדה שם וכי אין בכוונתה לדרוש אותו בעתיד, ובכך הותירו אותה מחוסרת אזרחות וגרמו לה לנזק בלתי הפיך. המערערת מוסיפה כי השתהותם של נציגי המשיב גרמה לכך שלא היה באפשרותה להגיש בקשה להתאזרחות מכוח סעיף 4א לחוק האזרחות (שחל לגבי מי שמלאו לו 18 וטרם מלאו לו 21). 28. לגופם של דברים, שבה המערערת וטוענת כי מילאה אחר כל התנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק האזרחות, וכי אם הטיל המשיב ספק במהימנותה, גם לאחר הריאיון שהתקיים במשרדיו ביום 11.3.2024, היה עליו לקיים חקירה בבניין בשכונת ראס אל-עמוד או ליצור קשר עם שכניה הנטענים כדי לאשש או להפריך את חששותיו, אלא שהוא נמנע מלעשות כן. 29. בהמשך לכך, ביום 18.4.2024 הורינו למשיב להגיש השלמת טיעון מטעמו, וזו הוגשה ביום 9.6.2024. המשיב שב וטען כי דין הערעור להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית. המשיב טען כי הבחינה המחודשת העלתה שהמערערת אינה מקיימת מרכז חיים בישראל וכי אין לה כוונה להשתקע בה. ביום 24.6.2024, בהתאם להחלטתו של בית משפט זה, הגישה המערערת תגובה מטעמה להשלמת הטיעון האמורה, ובה חזרה, בעיקרו של דבר, על טענותיה לפיהן הבחינה שעשתה הרשות בעניינה כללה דרישות מופרזות החורגות מן הרף שנקבע בחוק האזרחות, וכי היא זכאית לקבל אזרחות ישראלית לאחר שעמדה בכל דרישותיו של סעיף 5 לחוק. בהקשר זה הדגישה המערערת כי בשלב זה לכל בני משפחתה הגרעינית יש אזרחות ישראלית ורק היא נותרה – בעקבות התנהלותה של הרשות – מחוסרת אזרחות. דיון והכרעה 30. לאחר שבחנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל. זאת, מאחר שעל-פי נהליו של המשיב עצמו עלה בידה של המערערת להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיפים 5(א)(2) ו-5(א)(4) לחוק האזרחות, כפי שיוסבר להלן. 31. בפתח הדברים, ולפני שנידרש לכלל הטענות לגופן, ראוי לומר כי אין מדובר במקרה שבו הייתה הצדקה לדחות את העתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מטעמים של חוסר ניקיון כפיים. אכן, המערערת לא פירטה בעתירה שהגישה כי בקשתה נדחתה בתחילה בשל אי-ידיעת השפה העברית. עם זאת, לא שוכנענו כי היעדר ההתייחסות לכך נבע מהסתרה מכוונת או מחוסר תום לב. מכל מקום, שאלת ידיעת השפה העברית כלל אינה עומדת במרכזו של ההליך, אלא תנאים אחרים, ובמובן זה המידע הנוגע לעתירה הקודמת אינו משפיע במישרין על ההתדיינות. זאת ועוד: אין מדובר במקרה מובהק של הסתרה. המערערת ציינה גם ציינה כי בעבר הגישה בקשה להתאזרחות שנדחתה (במסגרת בקשתו של אביה). 32. וכעת – לגופם של דברים. נשוב ונזכיר: סעיף 5(א)(2) לחוק דורש מהמבקש להתאזרח להוכיח כי "היה בישראל שלוש שנים מתוך תקופת חמש שנים שקדמה ליום הגשת בקשתו" (ההדגשה הוספה) (להלן: תנאי השהייה). סעיף 5(א)(4) לחוק דורש מהמבקש להוכיח אחת מבין שתי חלופות – כי "השתקע בישראל או שיש בדעתו להשתקע בה" (להלן: תנאי ההשתקעות). תנאים אלו, כמו יתר התנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק, הם מצטברים. כך, אם המבקש להתאזרח הוכיח כי שהה בישראל במשך שלוש מבין חמש השנים שקדמו ליום הגשת בקשתו, אך לא הוכיח כי במהלך תקופה זו השתקע במדינה, עליו להראות באמצעות אסמכתאות רלוונטיות, כי לכל הפחות בכוונתו לעשות כן בעתיד. לעומת זאת, אם הוכיח המבקש כי במהלך תקופה זו השתקע בישראל, ממילא אין צורך עוד לבחון את כוונותיו העתידיות בהקשר זה. 33. באשר לאופן הוכחתם של שני התנאים האמורים קבע המשיב נהלים ברורים. כבר בשלב זה יצוין כי לאחר שקראנו ושמענו את הטענות בערעור התרשמותנו היא שבכל הנוגע לבחינת בקשתה של המערערת, נקט המשיב בגישה מחמירה מעבר לאמור בנהלים שקבע. לאמיתו של דבר, כאשר בוחנים את הוראות הנהלים, נקל להתרשם כי המערערת עמדה בנטל להוכיח כי התגוררה בישראל במשך שלוש מתוך חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה ובנוסף לכך כי השתקעה בישראל. משהוכיחה המערערת כי כבר השתקעה בישראל, ממילא, כאמור בחוק, אין היא נדרשת להוכיח כי בכוונתה להשתקע בה בעתיד. כמו כן, לא מצאנו כי עלה בידו של המשיב לסתור את גרסתה של המערערת, ועל כן היא זכאית להתאזרח. להלן נפרט. סעיף 5(א)(2) לחוק: שהייה של שלוש מתוך חמש שנים עובר ליום הגשת הבקשה 34. כפי שכבר צוין (בפסקה 4 לעיל), לפי נוהל התאזרחות, במקרים שבהם יש למבקש או למבקשת זיקה לאזור, נבחן תנאי השהייה בישראל הקבוע בסעיף 5(א(2) לחוק לא רק בהתייחס לכניסות ויציאות במעברי גבול. במקרים אלה, נערכת גם בדיקת מרכז חיים, המכוונת ל"סבירות כלשהי של זיקה או מגורים ב'אזור'" ומחייבת "בדיקה של ראיות רלוונטיות שעל מבקש השירות להמציא". ראיות אלה, כך קובע הנוהל, כוללות חוזה רכישה/שכירות, אישור העירייה/המועצה המקומית על מגורים בתחומה, חשבונות הדירה הנטענת, אישורים על כיסוי רפואי (חברות בקופת חולים ופנקסי חיסונים של ילדי המבקש), אישורים בדבר קבלת שירותים ממוסדות ממשלתיים ככל שיש כאלה, אישורי לימודים ותעודות ממוסד חינוכי של ילדי המבקש ככל שישנם, אישור ממקומות עבודה ותלושי משכורת, אישור על ניהול חשבונות בנק ותנועות עו"ש וכן מסמכי נסיעה ישראלים וזרים (ראו סעיפים ג.4 ו-ג.8). באשר לחשבונות הדירה קובע נוהל מרכז חיים כי "ככל שתשלום דמי השכירות כולל בתוכו חשבונות ואין חשבונות על שם המבקש, יש לוודא כי הומצא מכתב מהמשכיר שמציין זאת ומפרט בגין החשבונות. עוד יש לבדוק שצילום ההמחאות המסולקות ודפי חשבון מהבנק מציגים את התשלומים האמורים. יש לאשש זאת אל מול המשכיר בשיחה טלפונית" (ראו סעיף ג.8.ג). על פי הוראותיו של נוהל מרכז חיים "ההתרשמות הסופית בבקשה וקבלת ההחלטה תהא על סמך מכלול הראיות שהומצאו ולאחר קיום ראיון עם המבקש", ובעניין זה הוא מוסיף וקובע כי "במידה ואין באפשרות המבקש להמציא ראיה שהיא רלוונטית ו/או במקרה שאין תאימות בין המסמכים שהוגשו, ו/או במקרה בו עולים ספקות, על המבקש למסור הסבר מפורט בכתב על כך" (ראו סעיף ג.11). 35. בענייננו, לצורך ביסוס טענתה כי מרכז חייה הוא בישראל, המערערת המציאה, כנדרש, חוזה שכירות, אישור על תשלום ארנונה על שמה, חשבונות מים וחשמל על שם בת הזוג של הגיס וכן תצהיר של הגיס – הוא הבעלים של הדירה, שמציין כי דמי השכירות שהיא משלמת לו בעבור המגורים בדירה כוללים את חשבונות החשמל והמים. המערערת הוסיפה על כך וצירפה תצהירים של שכניה המעידים כי היא מתגוררת בדירה הנטענת וכן אישורים על טיפול שוטף במרפאות במזרח ירושלים, על לידת ילדיה בבית חולים ישראלי הסמוך למקום מגוריה ופנקסי חיסונים של ילדיה. כל זאת בנוסף לאישורי לימודים ממוסד חינוכי שבו היא למדה בירושלים, וכן אישורים על כך שבתה לומדת במוסד חינוכי בירושלים, תלושי שכר לתקופה שעבדה בירושלים, אישורים על התייצבות בשירות התעסוקה בירושלים, אישורים על קבלת קצבת אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי, ואישור על ניהול חשבון בנק ישראלי. יוזכר בהקשר זה כי במסגרת הבחינה העדכנית שנערכה בעניינה, המערערת השיבה באופן מלא על כלל השאלות שהוצגו לה ביחס לפרטי דירתה הנטענת בשכונת ראס אל-עמוד (לרבות מיקומה, גודלה, חלוקת החדרים בה וכדומה) מספר פעמים, וכן ידעה לפרט איזו משפחה מתגוררת באיזה דירה בבניין (אף אם לא מסרה את שמותיהם המלאים של כל דייר ודייר). 36. ועל כל אלה ניתן לומר: מה עוד ניתן לבקש? קשה להעלות על הדעת. אכן, חלק מהחשבונות בדירתה של המערערת אינם רשומים על שמה. עם זאת – נהלי המשיב קובעים, כאמור, באופן מפורש כי במצב שבו אין חשבונות על שם המבקש, יש להמציא מכתב כי תשלום השכירות כולל את תשלום החשבונות (ראו סעיף ג.8.ג). בענייננו, המערערת הגישה תצהיר מטעם הגיס המעיד כי שכר הדירה שהיא משלמת לו כולל תשלום על חשבונות מים וחשמל (ראו פסקה 12 לעיל). על כך יש להוסיף כי לפי הנוהל על המשיב לבדוק את העניין מול המשכיר בשיחה טלפונית, אלא שהוא נמנע מלעשות כן. 37. במידה רבה, המשיב השליך יהבו אל התשובה שנתנה המערערת ביחס לחוסר היכרות עם השכנים בבניין. אולם, ניתן להבין בהחלט כי למונח "היכרות" עשויות להיות משמעויות שונות, ויכול שהמערערת התייחסה בתשובתה לכך שאין לה היכרות מעמיקה עם שכניה. כך או אחרת, העובדה ששכניה מכירים אותה ומוסרים שהיא מתגוררת בבניין מעידה כמאה עדים על מקום מגוריה הקבוע. בכך היה צריך להתמקד. זאת ועוד: גם כאן, ככל שהמשיב הטיל ספק במהימנות התצהירים החתומים שהובאו לפתחו וטענותיה של המערערת, יכול היה לזמן את השכנים למשרדו, לבקר בדירה הנטענת בשכונת ראס אל-עמוד ללא התראה מראש או לבצע כל פעולה אחרת שתוכל לבסס או לשלול את השערותיו. בפועל, לא כך נעשה. בהקשר זה, יוזכר כי "למשרד הפנים אמצעים רבים יותר להשגת ראיות, והוא נמצא, בדרך כלל, בעמדה טובה יותר להבאת ראיות לסתור ביחס לעמדתו של המבקש" (ראו בג"ץ 5493/11 ביזואיהו נ' שר הפנים, פסקה 26 (6.8.2014) (להלן: עניין ביזואיהו)). 38. על כן, ובשים לב לכך שהמערערת עמדה בכלל התנאים שקובע הנוהל ביחס להוכחת מרכז חיים בישראל – היה על המשיב לקבוע כי מתקיימים בה תנאיו של סעיף 5(א)(2) לחוק שעניינו במקרה דנן הוכחת מרכז חיים בישראל. סעיף 5(א)(4) לחוק: השתקעות בישראל או כוונה להשתקע בה 39. באשר לתנאי שעניינו השתקעות בישראל או כוונה להשתקע בה קובע נוהל התאזרחות כי "עובד הרשות יתרשם מכוונות ותכניות ההשתקעות של המבקש. ייבדק ע"י למידת תנועותיו בגבול, ראיון אישי וכו'". עוד מצוין בנוהל כי "במידת הצורך, יש לבקש אסמכתאות המעידות על כוונות להשתקעות עתידית כגון: אישור ממקום העבודה, מוסדות חינוך של הילדים וכד'" (ראו: סעיף ג.9.4, ההדגשה הוספה). 40. חשוב להטעים, כי במקרה הרגיל, תנאי השהייה (ובמקרה דנן הוכחת מרכז חיים) ותנאי ההשתקעות בוחנים היבטים שונים הנוגעים לזיקתו של המבקש לישראל. הראשון, נוגע למשך הזמן שהעביר המבקש בישראל במהלך חמש השנים שקדמו ליום הגשת בקשתו, כפי שניתן ללמוד מתנועות היציאה מישראל והכניסה אליה (ובכפוף לכך שכאשר מדובר במבקש שלו זיקה לאזור יש להוכיח מרכז חיים בישראל בגדרו של תנאי זה, בשים לב לקושי לעקוב אחר מועדי כניסה ויציאה מישראל). השני, נוגע לאופי ועוצמת הזיקה בין המבקש לבין מדינת ישראל, כפי שאלה באים לידי ביטוי בקשרים שיצר או שהוא מתכנן ליצור עם אנשים ומוסדות במדינה. עם זאת, מובן כי יש בין תנאים אלה קשרים פנימיים. אולם, משהוכח מרכז חיים בישראל (כנדרש בנוהל מרכז חיים), דומה כי לא רחוקה הדרך מהוכחת השתקעות בה. לא בכדי המשיב עצמו ציין בתשובתו לערעור כי בחינת מרכז החיים "שוזרת את התנאים הקבועים בחוק להתאזרחות – ובהם הימצאות רצופה בישראל, שהייה רצופה בישראל, שהייה ארוכת שנים והשתקעות בישראל" (ראו פסקה 30 לתשובה לערעור). 41. ומהלכה למעשה: המערערת המציאה מסמכים רבים ומגוונים המעידים על השתקעותה בישראל, ובשלב זה אין צורך לחזור עוד על הדברים. כמו כן, למעט הנכסים המצויים בבעלות משפחתו של בעלה, לא נראה שיש אינדיקציות כלשהן המעידות על קיומה של כוונה שלא להשתקע בישראל. בהקשר זה המשיב שב וטען כי הנכסים שבבעלות משפחתו של בן זוגה של המערערת באזור, מטילים ספק במהימנות טענתה למגורים בשכונת ראס אל-עמוד ולכוונותיה להשתקע בישראל. אולם, דומה שהקשר של המערערת לאותם הנכסים רופף במיוחד. אין די בקיומם של נכסים באזור, אשר הועברו אל משפחתו של בן זוגה של המערערת בירושה, כדי לשמוט את הקרקע מתחת לשלל האסמכתאות שהציגה. זאת ועוד: קיומם של נכסים מחוץ לישראל אינו מהווה כשלעצמו ראיה לדבר. בעלות בנכסים הנמצאים מחוץ לישראל אינה פרקטיקה נדירה בקרב אזרחי ישראל, ואין בה כדי לגרוע מזכאותם להתאזרח. לא למותר להזכיר כי המערערת לא הסתירה בשום שלב שבן זוגה ובני משפחת המוצא שלו הם תושבי האזור. אף לא הייתה ראיה לכך שהמערערת מכרה נכסים בישראל באופן שיש בו כדי להעיד על כוונה להעתקת מרכז חייה למקום אחר. 42. על כך יש להוסיף כי עברה של המערערת כתושבת ירושלים מאז לידתה הוא בעל חשיבות. אכן, העובדה שהמערערת נולדה בירושלים אינה מספקת כשהיא עומדת לבדה. אף מי שהיה תושב ירושלים עשוי להפסיק להתגורר בה. אולם, עבר זה מעניק משנה תוקף לממצאים הקיימים ביחס למרכז חייה של המערערת, מן ההיבט של המשכיות טבעית במציאות החיים. 43. אשר על כן, היה על המשיב לקבוע כי מתקיימים גם תנאיו של סעיף 5(א)(4) לחוק שעניינו השתקעות בישראל או כוונה להשתקע בה. 44. בסיכומו של דבר, המערערת הרימה את הנטל הראשוני שמוטל עליה להוכחת עמידתה בתנאים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק באופן המקים לה "חזקת זכאות" להתאזרח, ואילו המשיב כשל בהנחת תשתית ראייתית מספקת לשם סתירת טענותיה. אכן, כפי שציין המשיב בטענותיו לא אחת, הנטל להוכחת העמידה בתנאים האמורים הוא על המבקש להתאזרח. אולם, מרגע שהונח בסיס מספק לכך, בדמות כלל האסמכתאות וההסברים הנדרשים (לפי נהלי הרשות) לא ניתן לדחות בקשה על בסיס השערות גרידא ויש לבצע בירור אקטיבי מצד הרשות לצורך אימות הדברים (ראו והשוו: בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919, 931-928 (2003); בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לבטחון פנים, פסקאות 17-15 (4.11.2009); עניין ביזואיהו, בפסקאות 27-23). 45. לכל האמור יש להוסיף כי בבחינת עניינה של המערערת היה מקום ליתן משקל לכך שהבקשה המקורית שהוגשה ביחס אליה על-ידי אביה בטרם מלאו לה 18 נענתה לאחר טיפול ארוך במיוחד, וכן לכך שבעקבות הנחייתה של הרשות עצמה במסגרת הטיפול באותה הבקשה המערערת נאלצה לוותר על אזרחותה הירדנית ונותרה מחוסרת אזרחות. אכן, צודק המשיב כי בשלב הנוכחי לא ניתן עוד לתקוף את ההחלטה בבקשתו של האב משנת 2018. אולם, החלטה זו ואופן הטיפול בה נמצאים ברקע הדברים. 46. עוד יוער כי אף על פי שמצופה מרשות האוכלוסין לוודא שכל בקשה לקבלת אזרחות המוגשת אליה היא בקשה כנה, דומה כי במקרה זה היא אכן הלכה מעבר לדרוש תוך שהציבה על דרכה של המערערת משוכות גבוהות במיוחד. כך למשל, לאחר שהרשות דחתה את בקשותיה של המערערת פעם אחר פעם לרישום ילדיה במרשם האוכלוסין, היא מצאה כי אי-הגשתה של בקשה נוספת לרישום הילדים מצטרפת לטעמים לדחיית בקשתה הנוכחית לקבלת אזרחות. לא זו אף זו, הרשות הדגישה למערערת כי היא מטילה ספק במהימנות המסמכים שהגישה ובטענותיה ביחס לקיום מרכז חיים בישראל, ובאותה הנשימה זקפה לחובתה את העובדה שלא הגישה בקשה לאיחוד משפחות עבור בן זוגה – הדורשת גם היא הוכחת מרכז חיים בישראל (ראו סעיף ג.3 לנוהל 5.2.0011 "הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לתושב קבע"). לכך יש להוסיף כי בשלבים שונים של הטיפול בבקשה הרשות דרשה מהמערערת להמציא מסמכים שבהמשך טענה שאינם רלוונטיים להליך – כך היה למשל לגבי האישורים והתעודות המעידים על לימודיה בבית ספר "דאר אל טפל" בירושלים. 47. קשה שלא לקבל את הרושם שבמהלך חייה – בכל הנוגע לקבלת אזרחות ישראלית – המערערת חוותה התנסות סיזיפית כל אימת שהגיעה קרוב אל פסגת ההר, האבן שנשאה על כתפיה נדונה הייתה להתגלגל אל המדרון. פעם אחת – כאשר בקשת האזרחות של משפחתה חיכתה עד בוש, עד אשר בגין בגרותה לא קיבלה את האזרחות עם בני משפחתה. פעם שנייה – כאשר חזרה ונדחתה בשל ידיעת עברית בלתי מספקת, עד שלבסוף הצליחה לשכנע בידיעותיה. פעם שלישית – היא נושא ההתדיינות בפנינו, ביחס למגוריה בירושלים. דומה שהגיעה העת שלא לגלגל את האבן הכבדה פעם נוספת. 48. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שנקבע כי המערערת עומדת בתנאיו של סעיף 5(א) לחוק ובהתאם לכך היא זכאית לקבל אזרחות ישראלית. ממילא מתבטל אף החיוב בהוצאות שהושת על המערערת בבית המשפט המחוזי. בנוסף לכך, במכלול הנסיבות יישא המשיב בהוצאותיה של המערערת בסך של 15,000 שקלים. דפנה ברק-ארז שופטת ממלא מקום הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית ממלא מקום הנשיא השופטת רות רונן: 1. אני מסכימה לפסק דינה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז. 2. לטעמי, ההכרעה במחלוקת בין הצדדים בהליך שלפנינו נוגעת בעיקרה לשאלה של נטלי הוכחה. אכן, כפי שטען המשיב, הנטל להוכיח עמידה בתנאי סעיף 5(א) לחוק האזרחות התשי"ב-1952 (להלן: החוק), מוטל על המבקש להתאזרח – קרי המערערת במקרה דנן. יחד עם זאת, כידוע, נטל ההוכחה מורכב משניים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. נטל השכנוע הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין, במסגרתו הוא נדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. נטל הבאת הראיות הוא חובה משנית הנלווית לנטל השכנוע. על צד הנושא בנטל השכנוע להביא ראיות מספקות על מנת לעמוד בנטל זה, ואילו על הצד שכנגד להביא ראיות שישמטו את הבסיס לראיות שהובאו כנגדו (ע"א 6681/21 קילקר נ' נועם, פסקה 20 (12.7.2023); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 36 (2006)). בעוד שנטל השכנוע, ככלל, מוטל על אותו בעל דין לאורך ההליך, הרי שנטל הבאת הראיות עשוי לעבור בין בעל דין למשנהו. כך, כאשר הצד שנושא בנטל השכנוע הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל הבאת הראיות אל בעל הדין השני - הנדרש להביא ראיות במטרה להפריך את טענתו של הראשון (ראו: רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ, פסקה 9 (5.5.2013)‏‏; ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, מה(5) 203, 214 (1991)‏‏). 3. אלה הם פני הדברים גם ביחס למי שמבקש להתאזרח: אף שכאמור נטל השכנוע מוטל על כתפיו, נטל הבאת הראיות יכול לעבור לכתפי המשיב. כך קורה לטעמי כאשר מבקש ההתאזרחות עומד במכלול התנאים הקבועים בנהלי המשיב. במקרה כזה עובר נטל הבאת הראיות לכתפי המשיב, להסביר מדוע – חרף הוכחתם לכאורה של התנאים האלה שנקבעו על ידיו בנוהל, הוא אינו ניאות להיעתר לבקשה. 4. ואכן, במקרה דנן הביאה המערערת ראיות מספקות לכך שמתקיימים בעניינה התנאים המקנים לה זכות להתאזרח בישראל. זאת לאחר שעמדה בדרישות הנוהל של המשיב והציגה את כל המסמכים שנדרשה להציג בהתאם לאמור בו. בכלל זה, היא הציגה מסמכים מהם עלה כי היא גדלה והתחנכה בעיר ירושלים; כי היא חיה בה עם משפחתה בדירה אותה היא שוכרת; כי ילדה בה את בנותיה שאחת מהן מבקרת בקביעות בגן ילדים בעיר; כי היא מקבלת שירותי בריאות בירושלים; וכי בעיר זו נמצא מרכז חייה. כן יש משקל לכך שהמערערת בעלת מעמד של תושבת קבע בישראל מיום לידתה; שאביה הגיש בקשת התאזרחות עבורה בהיותה קטינה; ולוויתורה של המערערת על הדרכון הירדני שלה כאשר נדרשה לעשות כן. כל הפרטים הללו, השזורים זה בזה, משרטטים – לפחות ברמה הלכאורית – תמונה שלמה ממנה עולה כי המערערת עומדת הן בתנאי של שהייה בישראל בתקופה הנדרשת בסעיף 5(א)(2) לחוק והן בתנאי של השתקעות בישראל או כוונה להשתקע בה (כנדרש בסעיף 5(א)(4) לחוק). 5. נטל הבאת הראיות עבר אפוא לכתפי המשיב לסתור את טענות המערערת. כדי להרימו, אין די בהשערות בעלמא או בהטלת ספקות לא מבוססים, אלא נדרש יותר מכך. כך למשל, עשוי היה המשיב לסתור את ראיותיה של המערערת (או מבקש אחר במצבה) אם היה נמצא, לאחר ביקור בדירה בו מתגוררת המערערת, כי הדירה ריקה או כי היא מאוכלסת על ידי משפחה אחרת. מובן כי זוהי דוגמא בלבד, והמשיב יכול היה להפריך את טענותיה של המערערת באמצעים נוספים. 6. אולם, בטענות שהעלה המשיב במקרה דנן כנגד מצבור הראיות שהציגה המערערת אין די כדי להרים את נטל הבאת הראיות שהועבר אליו. כך, אין די בעובדה שבן זוגה של המערערת ירש עם בני משפחה נוספים שלו נכסים המצויים באזור; אין די בסתירות לכאורה ביחס למידת היכרותה של המערערת עם שכניה; ואין גם די בטענות הנוגעות לחשבונות החשמל והמים (נושאים שהמערערת הבהירה אותם במכלול המסמכים שהציגה). 7. כמו כן, יש לתת משקל לכך שהתנהלותו של המשיב ביחס למערערת בעייתית גם מאחר שהטעמים להתנגדותו לבקשתה השתנו לאורך הזמן. כך, תחילה נדחתה הבקשה להתאזרחות של המערערת שהוגשה על ידי אביה בשל חלוף הזמן מאז שהוגשה בקשתו ועד שהיא נדונה (כאשר במהלך התקופה האמורה המערערת הפכה מקטינה לבגירה). בהמשך, נדחתה בקשת התאזרחות שהגישה המערערת בשל אי ידיעה מספקת של השפה העברית. אולם, גם כאשר מכשול זה הוסר – לאחר שהמערערת למדה את השפה העברית ברמה הנדרשת – לא היה די בכך מבחינת המשיב. בשלב זה הועלו על ידי המשיב טענות נוספות ושונות – הן נושא הערעור דנן – ביחס למקום המגורים שלה, שלא נזכרו קודם לכן. 8. לאור כל האמור, אני סבורה כי המשיב לא הביא ראיות שיפריכו ברמה הנדרשת את הראיות שהציגה המערערת, כך שהמערערת הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה. לכן, דין הערעור להתקבל כפי שקבעה גם חברתי. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק ארז. ניתן היום, ג' חשוון תשפ"ה (04 נובמבר 2024). יצחק עמית ממלא מקום הנשיא דפנה ברק-ארז שופטת רות רונן שופטת