יוסף סגל נ. כב' השופט יורם דנציגר בית משפט העליון

פסק-דין בתיק בג"ץ 2247/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2247/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר העותר: יוסף סגל נ ג ד המשיבים: 1. כב' השופט יורם דנציגר בית משפט העליון 2. כב' השופטים בלהה גילאור נשיאה , אריה רזי, אילן שיף 3. כב' השופט דניאל פיש, בית משפט השלום חיפה 4. יחזקאל קורן ובניו בע"מ 5. עמיקם קורן עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אילה סגל-גבסי פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר, כי יבוטלו שלוש החלטות שיפוטיות: פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (ת"א 27575/01), פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4451/07) והחלטה של בית משפט זה, בית המשפט העליון בגדר רע"א 8228/08, מן הטעם שלשיטתו כל ההחלטות השיפוטיות הנ"ל ניתנו בחריגה מסמכות. 2. ברקע הדברים ניצבת תביעה שהגישו המשיבים 5-4 (להלן – המשיבים) כנגד העותר בבית משפט השלום בחיפה ובה דרשו ממנו סך של 650,576 ש"ח, בעקבות סכסוך שהתגלע בין הצדדים בשאלה האם כספים שהעבירו המשיבים לעותר (שהוא עורך דין במקצועו) היו בעבור השקעתם בשותפות סמויה עם העותר בפרויקט שהעותר היה מעורב בו עם אחרים בסלובקיה – וכשל, או שמא היו אלה כספי הלוואה שניתנו על ידי המשיבים לעותר וככאלה על העותר להשיבם למשיבים. בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ד' פיש) קיבל את תביעת המשיבים, לאחר שסקר את הרקע העובדתי ואת גרסאות הצדדים, שהעידו בפניו, הגם שפרק הדיון בפסק דינו התמצה בשתי פסקאות בלבד. העותר ערער על פסק הדין האמור לבית המשפט המחוזי בחיפה, כשטענתו העיקרית היתה כי פסק הדין של בית המשפט השלום לוקה בחוסר הנמקה, באופן שצריך היה להוביל להיפוך היוצרות ולדחיית התובענה שהוגשה נגדו. בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' הנשיאה השופטת ב' גילאור והשופטים א' רזי וא' שיף) דחה את הערעור בפסק דין מפורט ומנומק (שנכתב על ידי כב' הנשיאה השופטת ב' גילאור, בהסכמת השופט א' רזי, שהוסיף מספר דברים והשופט א' שיף). בחוות דעתה של השופטת גילאור היא ציינה כי "מאחר וההנמקה בבסיס פסק הדין איננה מספקת" היא התלבטה "אם להחזיר את התיק לערכאה הדיונית על מנת שתערוך את ההשלמות הנדרשות". אולם בסופו של דבר היא מצאה כי "בנסיבות העניין מהלך כזה לא ישנה את התוצאה, משום שניתן ללמוד על ההתרשמות של השופט מהראיות והעדויות שבפניו, אף שכאמור לא פרטן וביססן בצורה מפורטת, מקובלת ונדרשת למתן פסק דין, בו שתי גירסאות סותרות". לפיכך היא בחנה את כלל הראיות שעמדו בפני הערכאה הדיונית וקבעה כי על אף היעדר הסכם הלוואה כתוב בין בעלי הדין, תומכות יתר הראיות והעובדות בגירסת המשיב 5 וכי בכך הוא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו כתובע. לדידה, גרסת העותר באשר לשותפות הנסתרת וטענתו לפיה אינו נדרש לשלם למשיב 5 את הכספים שהעביר אליו נסמכות על עדותו שבעל פה בלבד ואילו הראיות שבכתב אינן תומכות בעדותו זו. גם השופט א' רזי, שכאמור הצטרף בהסכמה לפסק דינה של השופטת גילאור לאחר שבחן את חומר הראיות וטענות בעלי הדין, השתכנע אף הוא "שניתן לעמוד על שיקוליו של בית משפט השלום מבלי לבקש ממנו לגלותם בשלב הזה". 3. העותר הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וזו נדחתה בהחלטה מקיפה שנכתבה על ידי השופט י' דנציגר, מבלי שהתבקשה תשובת המשיבים. במסגרת החלטה זו נאמר כי: "גם אם ראוי היה כי בית משפט השלום ינמק את פסקו באופן מפורט יותר, אין, נוכח האמור לעיל, בתמציתיותו של פסק דינו של בית משפט השלום כדי לשלול הימנו את תוקפו כפסק דין מחייב וכדי לקבל את טענתו של המבקש לפיה לא קיבל הוא את יומו בפני הערכאה הראשונה. משכך, איני סבור כי נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום המצדיק ערעור שני עליו" (שם, בפיסקה 10 להחלטה). עוד צוין שם כי: "יתר טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות ובכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, אלא במקרים חריגים בהם הטעות של הערכאה הדיונית בולטת על פניה (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2) 582, 594 (1998);ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2005)) קל וחומר כאשר מדובר בערכאת ערעור שניה" (שם, בפיסקה 11 להחלטה). 4. בעתירה שבפנינו נטען כי פסק דינו של בית המשפט השלום ניתן ללא הנמקה מספקת ומשמעות היעדר הנמקה כאמור גובלת, לשיטת העותר, בחריגה מסמכות. עוד טוען העותר כי גם בית המשפט המחוזי הנכבד חרג מסמכותו, משלא ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום ודן בערעור לגופו, כך שנמצא כי מבחינה עניינית ניתן לו יומו רק בפסק דין מנומק אחד. לבסוף גורס העותר כי דחיית בקשת רשות הערעור על ידי בית משפט זה מהווה אף היא חריגה מסמכות, שכן התייחס למכלול כאילו מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", בו בזמן שלשיטתו, ניתן למעשה בעניינו כאמור רק פסק דין מנומק אחד. 5. דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, נוכח הוראת סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, בית המשפט הגבוה צדק איננו נדרש לעתירות המופנות כנגד בתי משפט שחוק היסוד האמור דן בהם (ראו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' בית המשפט המחוזי בירושלים פ"ד מא(4) 683,702 (1987)). בעתירה שבפנינו הסעדים המבוקשים הם נגד: בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית משפט זה, ולפיכך צודק העותר המציין בעתירתו כי ידוע לו שככלל, עתירות שכאלה נדחות על הסף, ובדין כך. יתכנו אמנם מקרים חריגים ונדירים לכלל האמור, בהם יידרש סעד למען הצדק על פי סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה ואולם אלה מוגבלים לסיטואציות של חוסר סמכות זועקת, או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי (ראו: בג"ץ 8117/05 אזולאי נ' בית המשפט העליון בירושלים (לא פורסם, 28.9.2005); בג"ץ 1530/08 גנור נ' בית המשפט העליון (לא פורסם, 25.2.2008)). כדי לנסות ולהידחק בגדר היוצא מן הכלל, העותר מעלה טענות של חריגה מסמכות, כפי שאלו פורטו לעיל. ואולם, העותר שוגה כאן פעמיים: (א) הוא מתעלם מהגדרת "הסמכות הפונקציונאלית" שבוססה בפסיקה מאז פסק הדין ב-בבג"ץ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, תשי"ג – 1952 פ"ד יב 1668 (1958) (עיינו: ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 581 (1994); דנג"ץ 917/97 חוזה נ' בית המשפט העליון (לא פורסם, 4.6.1997)) ועל פיה לא חרגה אף אחת מהערכאות שדנה בעניינו מסמכותה. (ב) הוא מנסה לעקוף בדרך לא דרך (של הגשת עתירה) את סופיות ההחלטה שניתנה בבקשת רשות הערעור שהגיש, ואשר נדרשה לעיקר הטענות שהוא חוזר ומעלה עתה בפנינו. כאן המקום להוסיף ולהעיר כי טענותיו המהותיות של העותר, המועלות בעתירה, הן טענות ערעוריות ביסודן ואלו נבחנו כבר על ידי שתי ערכאות ערעור שונות, ונדחו. הנה כי כן, הרושם הוא כי העתירה שלפנינו היא בבחינת ניסיון (סרק, יש לומר) להביא את עניינו לדיון "בגלגול רביעי". 6. בשולי הדברים נעיר כי ראוי לדחות פה את העתירה על הסף גם בשל כך שאין מתקיים כאן התנאי הנזכר בסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, על פיו היענות בג"ץ לעתירה מותנית בכך שהוא רואה צורך ליתן בה סעד למען הצדק (השוו: בג"ץ 669/85 הרב כהנא, חבר כנסת נ' הלל, יו"ר הכנסת פ"ד מ(4) 393, פסק דינו של השופט ד' לוין בעמ' 408-402 (1986)). על פי שיטתו של העותר בעתירתו, פעילותו העסקית, שהיא בבסיס עילתו הנטענת מכוחה הוא מבקש סעד – נגדה לכאורה את המותר לעורך דין על פי הוראות הדין וכללי האתיקה. לפיכך הדבר מחייב למצער שלא נענה לו, וד"ל. 7. נוכח כל האמור לעיל, ומשהעתירה איננה מגלה, איפוא, על פניה כל עילה – היא נדחית על הסף. ניתן היום, ט"ז באדר התשס"ט (12.3.2009). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09022470_K02.doc חמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il