מדינת ישראל - משרד הבריאות נ. ד"ר דניאל מאיר

החלטה בתיק רע"א 2242/18 בבית המשפט העליון רע"א 2242/18 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ג'ורג' קרא כבוד השופט יוסף אלרון המבקשת: מדינת ישראל - משרד הבריאות נ ג ד המשיב: ד"ר דניאל מאיר בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק עש"א 33929-08-17 שניתן ביום 13.2.2018 על ידי כב' השופט רפאל יעקובי בשם המבקשת: בשם המשיב: עו"ד ישראל בלום; עו"ד חגית שפיצר פרופ' דוד ליבאי פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי) מיום 13.2.2018 בעש"א 33929-08-17. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על החלטתו של השופט (בדימוס) א' סטרשנוב (בתוקף הסמכות שהואצלה לו על-ידי שר הבריאות) מיום 4.4.2017, לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים) להתלות את רישיונו של המשיב לעסוק ברפואה למשך שנה. 2. המשיב, מומחה לפסיכיאטריה של הילד והנוער, הורשע בשנת 2012 בביצוע עבירות פליליות במסגרת עבודתו כמנהל מחלקה סגורה בבית החולים "איתנים" בה אושפזו חולים שסבלו מפיגור ומאוטיזם קשים ביותר. בתקופה הרלבנטית לאישומים, בשנים 2004-2003, נהגה אחות המחלקה (להלן: האחות הראשית) להתעלל בחוסים חסרי הישע ונהגה בהם בדרכים פסולות ואלימות, תוך שהורתה גם לצוות המקצועי לבצע בהם מיני מעללים והתעללויות אכזריות. המשיב הואשם בכך שידע על מעשיה של האחות הראשית, על חומרתם הרבה ועל משמעותם הקשה לחוסים, אולם לא עשה דבר כדי להפסיק את ההתעללות ולהעניק לחוסים את הטיפול ההולם. נוכח האמור, הורשע המשיב בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ (י-ם) 2184/06) בשבע עבירות של התעללות בחסר ישע, לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירה של שימוש פסול באמצעי כפייה לפי סעיפים 34 ו-44 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991; ובעבירה של הזנחת מושגחים לפי סעיף 362 לחוק העונשין. בגזר הדין הושתו על המשיב 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס כספי. ההרשעה והעונשים אושרו על ידי בית משפט זה אשר דחה ביום 8.12.2015 ערעורים הדדיים שהגישו המשיב והמדינה (ע"פ 258/14 וע"פ 285/14). 3. בהמשך להרשעתו בפלילים, עמד המשיב לדין משמעתי לפי חוק שירות המדינה, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק שירות המדינה). בית הדין למשמעת של עובדי המדינה קיבל את הסכמת הצדדים במסגרת הסדר טיעון וקבע כי תירשם לחובת המשיב נזיפה חמורה וכי הוא יפוטר לאלתר ממשרתו כרופא בשירות הציבורי ויהיה פסול מלשמש במסגרת זו לצמיתות. 4. ביום 9.12.2015 הגיש סמנכ"ל משרד הבריאות קובלנה משמעתית נגד המשיב על סמך האישומים בהם הורשע בבית המשפט המחוזי. קובלנה זו התבססה על הוראת סעיף 41(5) לפקודת הרופאים, לפיה רשאי שר הבריאות לנקוט באמצעי המשמעת הנתונים לו כאשר רופא הורשע בעבירה פלילית שלא לפי הפקודה. 5. בהתאם להוראת סעיף 44 לפקודת הרופאים, שכותרתו "הזדמנות להתגונן", מינה שר הבריאות ועדה של שלושה לבחינת טענות המשיב (להלן: הוועדה). במסגרת דיוני הוועדה נשמעו טענות הצדדים בשאלת האמצעי המשמעתי ההולם בנסיבות המקרה, וכן עדויות אופי לטובת המשיב. בדו"ח שהגישה הוועדה ביום 25.1.2017, צוין כי מעשי המשיב, כמפורט בקובלנה ובכתב האישום, "חמורים מאין כמותם", וכי אין להקיש מהעונש הקל לכאורה שהטיל עליו בית המשפט בהליך הפלילי על אמצעי המשמעת שיש להטיל עליו בהליך המשמעתי. עם זאת, הוועדה ציינה לקולה כי המשיב לא ביצע בעצמו אף אחד מהמעשים המתוארים בכתב האישום, אלא על דרך המחדל. כן התחשבה הוועדה לזכותו של המשיב בעדויות האופי שהצביעו עליו כרופא "עתיר זכויות, מקצועי ביותר ותורם רבות", ובכך שהמחלקה אותה ניהל הייתה קשה ביותר ואף האמצעים שהועמדו לרשותה היו דלים. לאור האמור, ובהתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ובנטילת האחריות מצדו של המשיב, המליצה הוועדה על התליית רישיונו של המשיב למשך חודש אחד בלבד. 6. השופט (בדימוס) א' סטרשנוב, אשר לו הואצלה סמכות שר הבריאות לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים לנקיטה באמצעי משמעת, דחה את המלצת הוועדה, ובהחלטה מנומקת מיום 4.4.2017 קבע כי "עם כל הכבוד לחוות דעת הוועדה, דעתי היא כי המלצתה להתליית רישיונו של הנקבל למשך חודש אחד בלבד, בגין מעשים ומחדלים כה חמורים ומזעזעים – אינה יכולה לעמוד". נקבע כי התנהגותו המחפירה של המשיב, אשר בתוקף תפקידו כמנהל מחלקה ראה, צפה וידע על התעללויות קשות בחוסים במחלקה, חסרי ישע אומללים וסובלים, ולא עשה דבר וחצי דבר כדי למנוע את המעשים או לדווח עליהם – ראויה לכל גנאי ולענישה מחמירה בהרבה מזו שהמליצה הוועדה. המלצת הוועדה, כך נקבע, אינה עומדת בשום יחס לחומרת המעשים ואף אינה עונה על מטרות הענישה וההרתעה. צוין כי אמצעי המשמעת עליו המליצה הוועדה אף אינו עומד ביחס סביר לעונש שנגזר על האחות הראשית, שרישיונה הותלה למשך 3 שנים. עוד צוין, כי אלמלא הנסיבות המקלות בהם התחשבה גם הוועדה, ובמיוחד חלוף התקופה הארוכה של למעלה מ- 14 שנים מאז האירועים – "לא הייתי מהסס מלמצות עם הנקבל את הדין ולהחמיר בדינו פי כמה, עד כדי אפשרות של ביטול רישיונו לצמיתות". לאחר שקילת מכלול הנסיבות, כאשר בראש ובראשונה הועמד כערך עליון הצורך להגן על חולים וחסרי ישע מפני פגיעתם הרעה של רופאים ומטפלים חסרי לב, הוחלט להתלות את רישיונו של המשיב מלעסוק ברפואה למשך שנה. 7. המשיב לא השלים עם ההחלטה האמורה והגיש עליה ערעור לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 47 לפקודת הרופאים. בפסק דין תמציתי מיום 13.2.2018 קיבל בית המשפט את הערעור בקבעו כי במקרה דנן לא היה מקום לסטות מהמלצת הוועדה כפי שנעשה. נקבע כי נקודת המוצא הינה מתן משקל רב להמלצת ועדת המשמעת "ומגמת הימנעות מסטייה מהמלצה זו", במיוחד בהינתן שהוועדה היא זו ששומעת את הגורמים הרלבנטיים, בעוד שנותן הצו ניזון ממה שמוסרת לו הוועדה. כן צוין, כי ההליכים במסגרתם הורשע המשיב בפלילים ובעבירות לפי חוק שירות המדינה נועדו להעניש את המשיב על כישלונותיו, בעוד ההליכים לפי פקודת הרופאים הם אתיים במהותם. נקבע כי "במצב עניינים זה וכשההתליה באה בנוסף לענישה האמורה, מצטמצמת ההצדקה לסטות מהמלצת הוועדה". לאור האמור, ובהתחשב בחלוף הזמן, בפגיעה הצפויה לציבור כתוצאה ממשך ההתליה שנקבע בצו, והעובדה שהמשיב אינו עומד למלא תפקיד בעל אופי ניהולי, נקבע כי "מתאים לקבוע עתה כי יש לפעול בהתאם להמלצת הוועדה" ולהתלות את רישיונו של המשיב למשך חודש ימים החל מיום 1.5.2018. 8. מכאן בקשת המדינה לרשות ערעור, במסגרתה נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבטא מדיניות עקרונית שגויה לפיה השר המכריע בקובלנה לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים הינו מעין "חותמת גומי" להמלצת הוועדה, אשר אין לסטות ממנה אלא במקרים חריגים. ברוח זו, העמיד בית משפט קמא, בניגוד להוראות הדין והפסיקה, את המלצת הוועדה וסבירותה במוקד הליך הערעור חלף החלטתו של שר הבריאות, או בעל הסמכות מטעמו. מדיניות זו, כך נטען בבקשה, חוטאת לבסיס ההליך המשמעתי הקבוע בפקודה ועלולה להביא לפגיעה בסמכויות המוקנות לשר הבריאות, ובסופו של דבר גם לפגיעה באינטרס הציבורי, כפי שקרה במקרה דנן. בנוסף לסוגיה האמורה, סבורה המדינה כי העונש שהושת בסופו של יום על המשיב סוטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה בהליך המשמעתי, באופן המחייב התערבות. נטען כי האינטרס הציבורי בשמירה על בריאות המטופלים בכלל וחוסים בפרט, כמו גם בשמירה על אמון הציבור בצוות הרפואי, מחייב החמרה עם מי שבית משפט זה קבע לגבי מעשיו כי "מדובר במעשים קשים ואכזריים, שגלומה בהם השפלה ופגיעה בצלם אנוש של החוסים, והוא כבעל הסמכות הניהולית, ובר הסמכא והאוטוריטה מבחינה מקצועית, לא נקף אצבע ולא עשה דבר וחצי דבר, כדי להפסיק את המעשים". שתיקתו, כך נקבע, "שימשה כתמיכה, עידוד והסכמה ברורה וחד משמעית למעשי ההתעללות שבוצעו במחלקה, שכאמור היו בידיעתו לאורך תקופה ארוכה. יש לראות בשתיקה זו משום אמירה פוזיטיבית, לפיה שיטות 'הטיפול' הננקטות הינן לגיטימיות ואף רצויות" (ע"פ 7704/13 מרגולין נ' מדינת ישראל (8.12.2015), בעמ' 131). ביתר שאת אמורים הדברים, כך נטען בבקשה, מקום בו לצערנו רווחת התופעה העגומה של מעשי התעללות בחולים חסרי ישע במסגרות טיפוליות שונות כמו בתי חולים פסיכיאטריים ובתי אבות. 9. המשיב בתשובתו מבקש לדחות את הבקשה לרשות ערעור על הסף ולמצער לגופה. המשיב סבור כי אין יסוד להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ומדגיש כי אין כל מחלוקת בשאלת סמכותו של שר הבריאות להכריע בקובלנה. השר אמנם אינו מחויב להמלצת הוועדה, אך לעמדת המשיב נדרש ליתן להמלצה זו משקל רב ו"לא בנקל יסטה ממנה השר". בהמשך לכך, נטען כי הבקשה אינה מעלה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית אלא אך "מקרה שגרתי של מחלוקת בין התביעה לבין הרשות השופטת על מידת העונש". בהקשר זה, מדגיש המשיב כי התליית עונשו למשך שנה בשלב זה, בחלוף שנים כה רבות מקרות האירועים ולאחר ריצוי עונשו, חסרה הצדקה מבחינה הרתעתית ותהא בבחינת אסון למטופליו הרבים כמו גם למשיב עצמו. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמסמכים שהוגשו לעיוני, אני סבור כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולקבל את הערעור לגופו, כפי שיפורט להלן. 11. אכן, הדין עם המדינה כי קביעתו של בית משפט קמא, ממנה משתמע כי שר הבריאות כבול להמלצת הוועדה למעט במקרים חריגים, הינה שגויה. 12. הסמכות לנקוט אמצעי משמעתי נגד רופא שסרח מסורה לשר הבריאות, ולו בלבד. הדבר עולה במפורש מנוסחו של סעיף 41 לפקודת הרופאים שכותרתו "סמכויות השר", אשר מורה כי "ראה השר, על יסוד קובלנה של המנהל או של אדם שנפגע, כי רופא מורשה עשה אחת מאלה, רשאי הוא, בצו חתום בידו, לבטל את הרשיון של הרופא או להורות שהרשיון יותלה לתקופה שקבע בצו, או לתת לרופא נזיפה או התראה". הוועדה המוקמת מכוח סעיף 44 לפקודת הרופאים תפקידה לאפשר לרופא להשמיע את טענותיו (ולאסוף ראיות מקום שהדבר נדרש) ולהביאם בפני השר בטרם תתקבל החלטת השר. לפיכך, מורה סעיף 44(א) כי "לא יינתן צו לפי סעיף 41 אלא אם ניתנה לרופא הזדמנות להגיש הגנתו בכתב ולטעון טענותיו לפני ועדה שחבריה הם המנהל ואנשים אחרים שמינה השר ובהם נציג היועץ המשפטי לממשלה", ובהמשך קובע סעיף 44(ד) כי "הועדה תגיש דין וחשבון בכתב לשר הבריאות". דו"ח זה מטרתו לסייע לשר בקבלת החלטתו בדבר האמצעי המשמעתי ההולם את המקרה. 13. מהוראות החוק עולה אפוא כי המלצת הוועדה אינה מחייבת את השר ושיקול הדעת הסופי באשר לאמצעי המשמעתי נתון לו. כך עולה גם מפסיקתו של בית משפט זה, אשר הבהירה משכבר הימים כי - "הסמכות לנקוט באמצעים כנגד רופא היא סמכותו של השר (סעיף 41 לפקודת הרופאים), והוועדה אינה אלא כלי עזר – אם כי בעל חשיבות רבה – לשר בגיבוש החלטתו" (ע"א 325/85 ד"ר דוד בן צבי נ' שר הבריאות, פסקה 2 (18.6.1985)). וכן: "הוועדה איננה בגדר בית-דין משמעתי, ולא נמסרו לה כל סמכויות החלטה. סמכויות אלה מסורות אמנם לשר בלבד, אך השר רשאי להשתמש בוועדה זו או אחרת שימנה ככלי עזר לצורך גיבוש החלטתו [...]. תפקידה העיקרי של הוועדה הוא בריכוז החומר הרלוואנטי, בגיבוש הראיות ובכלל זאת שמיעת הגנת הנקבל. אך בכך לא מתמצה תפקידה, שהרי אך טבעי הוא, כי כדי להיות לעזר לשר, והרי לכך נועדה, תדווח הוועדה לשר על ההליכים שנתקיימו לפניה ועל הראיות שנתגבשו ותביע דעתה לפניו באשר למסקנות הנראות לה כעולות מן החומר שהיה לפניה [...]. אין חולק, כי הסמכות להחליט בקובלנה מסורה לשר, ולו בלבד" (ע"א 4693/90 ד"ר אלפרד סוסאן נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 309, 313 (1991)). וראו גם: ע"א 3425/90‏ ד"ר אלכסנדר פינסטרבוש‎ ‎נ' שר הבריאות, פ''ד מו(1) 321 (1991); ע"א 6179/05 ד"ר סילביה זליקוביץ נ' כבוד השופט (בדימוס) ורדי זיילר (18.9.2007); ע"א 6410/97 ד"ר איגור חרמניקוב נ' שר הבריאות (18.11.1998); ע"א 3203/90 ד"ר שמואל אריה בקלו נ' שר הבריאות (22.4.1991)). 14. לפיכך, השאלה שיש לבחון בערעור מכוח סעיף 47 לפקודה הינה "אם לגופה עומדת החלטתו של השר במבחן הביקורת" (ע"א 50/91‏ ‎ד"ר אדגר סבין‎ ‎נ' שר הבריאות, פ''ד מז(1) 27, 34 (1993)). ויודגש – החלטתו של השר, ולא המלצת הוועדה. בהקשר זה ראוי להזכיר כי גדר ההתערבות בהכרעותיו של השר מכוח סעיף 41 לפקודה מצומצם ומוגבל אך למקרים בהם נפל משגה מהותי בשיקול דעתו: "אמות המידה בדבר העונש ההולם ובדבר האמצעי הנדרש בעקבות מעשה בלתי הולם נקבעות במידה רבה על-ידי המסגרות המקצועיות עצמן, וזאת, כמובן, באותו היקף שהותווה בחוק ועל-ידי המוסדות שהוסמכו לכך בדין. בשל כך, ערכאה זאת לא תמהר להתערב בעונש משמעתי, אף אם הוא סוטה לטעמה במידת מה לחומרה או לקולא. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשיקול הדעת או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו יצדיקו התערבותה של ערכאה זו. בנסיבות כאלה נדרש בית-משפט זה לעניין כדי לכוון את ההתנהגות המקצועית למסלול הראוי ולמנוע התגבשותן של אמות מידה מוטעות או בלתי הולמות" (ע"א 412/90‏ ‎‎ד"ר משה אליהו‎ ‎נ' שר הבריאות, פ''ד מד(4) 422, 427 (1990)). וראו גם: ע"פ 2161/90‏ גבאי‎ ‎נ' מדינת ישראל, מועצת רואי חשבון, פ"ד מה(3) 777 (1991); רע"א 3552/10 ד"ר זיאד עבד אל סלאם נ' מדינת ישראל שר הבריאות (25.1.2011); ע"א 8142/04‏ מלימובקה נ' שר הבריאות, פ"ד נט(6) 166 (2005). 15. ובחזרה לענייננו. קביעתו של בית משפט קמא כי נקודת המוצא הינה הימנעות מסטייה מהמלצת הוועדה אלא במקרים חריגים, אינה מתיישבת כאמור עם פסיקתו העקבית של בית משפט זה ואינה יכולה אפוא לעמוד. כך הדבר גם לגבי העמדתה של המלצת הוועדה לביקורתה של ערכאת הערעור, חלף בחינת החלטתו של נותן הצו. אף לגופו של עניין, לא היה מקום להתערב בצו המורה על התליית רישיונו של המשיב למשך שנה. מדובר בהחלטה מנומקת ומבוססת היטב אשר אין בה כל סטייה לחומרה המצדיקה התערבות. אדרבא, דווקא המלצת הוועדה, שהסתפקה בהמלצה להתליית רישיונו של המשיב לחודש אחד בלבד, מחטיאה את מטרת ההליך המשמעתי. המשיב הורשע בעבירות קשות שבוצעו במסגרת פרשה שקשה להפריז בחומרתה. במחלקה בראשה עמד, הושפלו, הוכו ובוזו חוסים נטולי יכולת להגיב ולזעוק את שוועתם על הפגיעה הקשה בגופם ובנפשם. המחלקה בראשה עמד, שאמורה הייתה לשמש בית עבור החוסים, הפכה למקום אימים של התעללות אכזרית נפשעת וממושכת. לולא מחדליו של המשיב – מסכת חמורה זו הייתה נמנעת. לא נעלמו מעיני השיקולים לזכותו של המשיב, כפי שפורטו בהרחבה בהחלטות השונות ובתשובתו לבקשה לרשות ערעור. שיקולים אלה היו לנגד עיני כל הערכאות שדנו בעניינו, בהליכים הפליליים והמשמעתיים, והם עמדו גם לנגד עיני נותן הצו שעה שהחליט כפי שהחליט. עם זאת, הלכה היא כי השיקול המרכזי בהליכים משמעתיים כגון דא הינו הגנה על האינטרס הציבורי – הגנה על הציבור, שמירה על רמתו ועל כבודו של מקצוע הרפואה ושמירה על אמון הציבור ברופאים. לפיכך, "נפסק כי בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא אינטרס הציבור, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפניו הם עניין משני שיש לשוקלו, אם בכלל" (ע"א 10979/04‏ ד"ר לאור נ' שר הבריאות, פ"ד נט(6) 357, 362 (2005) (להלן: ענין לאור). ראו גם: עש"מ 5282/98‏ מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93 (1998); עש"מ 2165/08 זיקרי נ' מדינת ישראל (3.4.2008), בפסקה ה). 16. בשולי הדברים, אוסיף שתי הערות קצרות. ראשית, כפי שעולה מהדברים, ברגיל אין מקום להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הוועדה אשר ראתה את העדים והתרשמה מהם באופן ישיר. אלא שבענייננו מדובר בהליך של קובלנה הנסמכת על ההרשעה בפלילים, ומשכך לא נוהל הליך הוכחות אלא אך שמיעת טיעונים לעניין אמצעי המשמעת ההולם בעניינו של המשיב. בנסיבות אלו, מצטמצמת עוד יותר ההצדקה לקביעתו של בית משפט קמא אודות "הימנעות מסטייה" מהמלצת הוועדה (הימנעות שכאמור שמורה ממילא לממצאי עובדה גרידא). שנית, נדרש להבחין בין ענישה פלילית לבין נקיטת אמצעי משמעת. בקביעה כי אין מקום להחמיר עם המשיב בדרך של סטייה מהמלצת הוועדה מהטעם שבגין אותם מעשים הלה נשא ענישה פלילית, יש משום עירוב מין בשאינו מינו. כידוע, לצד נקודות ההשקה בין הדין הפלילי לדין המשמעתי אין למצוא זהות בין השניים, וקיים הבדל עקרוני בין עונש המוטל בגין עבירה פלילית לבין אמצעי משמעת המוטל בהליך המשמעתי. אמצעי המשמעת וכן סנקציות מנהליות נועדים לשרת תכלית שונה מן התכלית של עונש פלילי, והיא התכלית המניעתית – הגנה על הציבור: "לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי. התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה'עבריין', כי אם לקבוע, בראש ובראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחרת: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכלית ענישה, כי אם הגנה" (בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856, 861 (1957)). וראו גם: עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (4.3.1996); ענין לאור, שם. השוו: בג"ץ 103/96‏ כהן‎ ‎נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 309, 325-324 (1996). לפיכך, אין בהליך הפלילי שנוהל נגד המשיב כדי להצדיק הפחתה מחומרת אמצעי המשמעת שראוי להטיל עליו בנסיבות העניין, ואין מדובר ב"ענישה כפולה", שכן להליכים השונים תכליות שונות כאמור (בג"ץ 301/66 עזרא נ' מנהל משרד הרישוי, פ"ד כא(1) 128, 133-132 (1967)). 17. סוף דבר: נוכח כל האמור, יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, כך שתקופת התליית רישיונו של המשיב תעמוד על תקופה של שנה אחת. המשיב יישא בהוצאות המדינה בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, ‏ב' בסיון התשע"ח (‏16.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18022420_B02.doc סח+אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il