פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2241/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2241/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה מיום 20.12.07 בת.פ.ח. 308/06 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' שיף, י' עמית וח' הורוביץ תאריך הישיבה: ז' בחשון התשס"ט (5.11.2008) בשם המערער: עו"ד עמיקם הדר, עו"ד חדוה שפירא ועו"ד ליאור פנחס בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן בשם שירות המבחן לנוער: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה בתיק פ"ח 308/06, בגדרם הרשיע הוא את המערער בביצוע עבירות של אינוס, של איומים ושל החזקת סכין שלא כדין והשית עליו עונש של חמש שנים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי וכן פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. תמצית העובדות 2. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי לנוער בחיפה בגין עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) + 345(ב)(3) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ועבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין. 3. מכתב האישום עולה תמונה של אונס ברוטאלי אשר ביצע המערער במתלוננת. המערער היה כבן 16 במועד המעשה והמתלוננת הייתה כבת 15. המערער והמתלוננת הכירו לראשונה כשנתיים טרם המעשים המתוארים בכתב האישום ואף למדו יחדיו מספר חודשים באותו בית ספר. המערער סבור היה כי אביה של המתלוננת הוא גם אביו הביולוגי, אשר נטש אותו ואת אימו, ועל רקע זה אף נהג להציק למתלוננת בתקופה בה למדו יחדיו. לא היה ככל הנראה כל קשר ביניהם מיום שעזב המערער את בית הספר בו למדו יחדיו ועד למועד ביצוע המעשים המתוארים להלן. ביום 19.2.2006, או בסמוך לתאריך זה, בסביבות השעה 23:00 בלילה חזרה המתלוננת לביתה מטיול עם כלבתה. בדרכה חזרה לביתה הבחינה היא במערער ישוב על ספסל, אף שלא זיהתה אותו בשלב זה. המערער קרא לה לעצור ומשלא נענתה לקריאתו הראשונה שב וקרא לה בשמה. המתלוננת סבה לאחור והמערער שעמד בסמוך אליה אחז בידה ועיקם אותה בחוזקה. בשלב זה, זיהתה המתלוננת את המערער וזיהתה אף שהוא נושא סכין תלויה על בגדיו. למרות תחינותיה של המתלוננת סרב המערער לשחררה ומשך אותה בכוח לכיוון חניון חשוך הסמוך למקום פגישתם. בהגיעם לחניון, השכיב המערער את המתלוננת בכוח על הרצפה והניח את הסכין לידם. המערער נשכב מעליה, הפשיל את מכנסיה ומכנסיו ולאחר מספר ניסיונות החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת עד שהגיע לפורקן על רגלה. במהלך ביצוע האונס התנגדה המתלוננת כמיטב יכולתה, בכתה והתחננה שיניח לה לנפשה. תוך ביצוע מעשיו, קילל המערער את המתלוננת והטיח בה כי יש ביניהם חשבון פתוח, כי את שסבל הוא בתור ילד תסבול היא עכשיו וכי כל השנים הייתה היא מעליו וכעת הוא מעליה. לאחר שסיים את מעשיו, הורה המערער למתלוננת להסתלק מהמקום תוך "3 שניות" טרם יתחרט על שהותיר אותה "שלמה". המערער כפר בהאשמות נגדו. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי לנוער 4. ביום 11.11.2007 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה (כבוד השופטים א' שיף, י' עמית וח' הורוביץ), במסגרתה נקבע כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 20.12.2007, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער ניתנה הכרעת דין משלימה בגדרה הורשע המערער בעבירות. 5. את הכרעת הדין והקביעה כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו ביסס בית המשפט המחוזי בפסק דין מפורט ומנומק, על העדויות השונות שהיו לפניו ובעיקר על התרשמותו ממהימנות עדותה של המתלוננת. למהימנותה של גרסת המתלוננת מצא בית המשפט תימוכין אף בשלושה נדבכים נוספים, המניע לביצוע המעשים שנגזר מהיכרותם המוקדמת של המערער והמתלוננת ומסברתו כי הוא בנו הביולוגי של אביהּ, התנהגותה של המתלוננת בסמוך לאירועים והשינויים בהתנהגותה ובמצבה הנפשי לאחר האירועים המתוארים, ושלילת גרסת ה"קנוניה" שהעלו המערער ובא כוחו ואשר לא התיישבה עם העדויות שעמדו בפניו לעניין אופייה של המתלוננת ואופי ההיכרות בינה ובין המערער. בהמשך, בחן בית המשפט אף את הטענות השונות שהעלה בא כוח המערער לעניין סתירות ופגמים שנפלו בעדותה של המתלוננת ובעדויות שתמכו בגרסתה ובמיוחד את טענת האליבי שהעלה המערער, אך לא ראה בטענות אלו כדי לשנות ממסקנותיו. 6. בית המשפט המחוזי פרס את הכרעת דינו על פי הסדר הכרונולוגי של האירועים ואף אני אלך בדרכו. בשלב ראשון, בחן הוא את ההיכרות המוקדמת בין המערער והמתלוננת שהיוותה כאמור את הרקע והמניע הנטען למעשים שביצע. אין מחלוקת כי המפגש הראשון בין המערער למתלוננת היה עוד טרם למדו הם יחדיו בבית ספר. המערער ביקש לברר מי הוא אביו הביולוגי. בשלב מסוים, לאחר שאימו סירבה לומר לו מי הוא האיש, מצא הוא במגרה השייכת לאימו מסמכים שונים הקשורים לתביעת אבהות שהגישה ובהם פרטי אביה של המתלוננת. מכך הסיק הוא כי מדובר באביו. לאחר תקופה מסוימת הגיע המערער, יחד עם חבר, לביתם של המתלוננת ומשפחתה במטרה לפגוש באביה. לאחר שפתחו המתלוננת ואימה את הדלת, שאל האם יש בבית אדם ששמו זהה לשלו וכשנענה בשלילה עזב. לאחר מכן, לבקשתו של המערער, עלה החבר שהיה עימו לדירה ואמר למשפחה כי מי שהיה עימו הוא בנו של האב וכי האב הוא "מניאק". המערער בעדותו אישר את פרטי אירוע זה ואף סיפר כי הדבר העציב אותו ופגע בו. 7. זמן מה לאחר האירוע הנזכר, החל כאמור המערער ללמוד באותו בית ספר בו למדה המתלוננת. על אופי יחסיהם בתקופת בית הספר חלוקים היו הצדדים. על פי גרסת המתלוננת, במהלך תקופה זו נהג המערער להציק לה ולאיים עליה על רקע סברתו כי אביה הוא גם אביו הביולוגי. היא מתארת כיצד המערער היה פונה אליה באמירות שהם אחים ושהיא ילדה מפונקת ואף איים עליה כי יומה יגיע. כן היה מגיע לשכונת מגוריה, מתאר באוזניה כיצד נראה חדרה ומציק לכלבתה. הצקות אלו נפסקו לטענתה כשעזב המערער את בית הספר ובשנתיים שחלפו מאז ועד המעשים דנן, לא הייתה היא בכל קשר עימו. יצוין, כי לפי העולה מהעדויות סיפרה המתלוננת על ההצקות בזמן אמת לאימה וזו אף פנתה לעורך דינה והתייעצה עימו בנידון. משעזב המערער כאמור את בית הספר חדלו ההצקות ולא ננקטו כל צעדים בעניין. גרסת המערער לתקופה זו הייתה שונה בתכלית. לגרסתו, היו הוא והמתלוננת ידידים והיא אף הציעה בשלב מסוים כי יבוא לביתה על מנת לפגוש את אביה. המערער, לגרסתו אכן הלך לביתה אולם נתקף בחשש וסרב לעלות לבית מה שגרם לכך שהמתלוננת כינתה אותו פחדן וממועד זה התרחקו הם ונותק הקשר ביניהם. 8. בית המשפט קבע כי מהימנה עליו גרסת המתלוננת באשר לתקופה זו. זאת, הן בשל התרשמותו ממהימנותה של המתלוננת ככלל והן בשל התמיכה שמצא בעובדה שתלונות המתלוננת לא התעוררו בדיעבד, לאחר מעשה האונס, אלא עלו אף בזמן אמת כפי שעלה מעדות אמה. תמיכה נוספת ראה בית המשפט בכך שהמתלוננת לא ניסתה להגזים בתיאוריה והגדירה את הצקותיו של המערער כמינוריות ואף הבהירה כי לא התייחסה ברצינות לאיומיו. גרסת המערער לעומת זאת ניסתה לייפות את המציאות ולשוות נופך של ידידות ליחסיהם. גרסה זו אינה משתלבת עם הטענה כי המתלוננת החליטה לפתע להעליל על המערער כי אנס אותה או אף עם רגשות העוינות שחש כלפי אביה כפי שאף עלה מהאירוע שתואר לעיל בו הגיע לביתה של המתלוננת וביקש מחברו כי יקרא לאב "מניאק". יצוין כי בעניין זה קבע בית המשפט שעדויות מכרים של המתלוננת והמערער ואף של חברותיה כי לא הבחינו בהצקות או כי המתלוננת לא סיפרה להם על הצקות אלו בזמן שאירעו, אינן פוגמות במסקנתו משהתרשם כי חלק מעדויות אלו אינן אמינות ואינן מתיישבות אף עם גרסתו של המערער. אף בעדותו של מכר נוסף שטען כי המתלוננת סיפרה לו שהמערער קשר אותה לעץ, דבר המוכחש אף על ידי המתלוננת, לא ראה בית המשפט כדי לפגום באמינות גרסתה משהתרשמותו מעד זה הייתה כי אין הוא אמין וכי לכל היותר מדובר באי הבנה. 9. אציין כבר כעת כי מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. מכלול העדויות כמו גם אותו אירוע שאינו מוכחש בו הגיע המערער לביתם של המתלוננת ומשפחתה מתיישבים עם גרסתה של המתלוננת ולא עם זו של המערער. יתרה מכך מעדותו של חבר נוסף עולה כי המתלוננת אמרה לו שהמערער הינו אדם מפחיד עוד טרם אירוע האונס אף שלא סיפרה לו על ההצקות. אמירה זו אף היא אינה מתיישבת עם אופי היחסים בין המערער והמתלוננת כפי שתוארו הם על ידי המערער. כמו כן מקובלת עלי אף מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי תיאור זה של רקע הקשר בין המערער והמתלוננת מעלה כי היה למערער מניע למעשים בהם הואשם, ויש בו בתיאור זה כדי לתמוך ולחזק את גרסתה של המתלוננת. 10. בשלב זה, עבר בית המשפט המחוזי לבחון את תאור אירוע האונס כפי שעלה הוא מעדותה של המתלוננת. מפאת חשיבות הדברים ובשל העובדה כי בא כוח המערער ביקש לערער את תיאור האירוע כמעט בכל רכיביו, אפרט במידה רבה יחסית את גרסת המתלוננת. כאמור, המתלוננת הייתה בדרכה חזרה לביתה מטיול עם כלבתה במסלול קבוע בו היא מטיילת עימה. לטענתה עוד קודם הבחינה באדם שישב על ספסל באזור אולם לא זיהתה כי מדובר במערער. כשחלפה שוב על פני אותם הספסלים שמעה כי קוראים לה לעצור והסתובבה אבל משלא זיהתה את מי שקרא לה המשיכה בדרכה. בשלב זה קרא לה המערער בשנית הפעם תוך נקיבה בשמה והיא הסתובבה לכיוונו וגילתה שהוא כבר היה מאחוריה ושם את ידו על פיה. הוא תפש את ידה הימנית ואמר לה שלא תעמיד פנים כי אינה מזהה אותו, אף שבשלב זה עוד לא זיהתה אותו. המערער עיקם את ידה ואז היא זיהתה אותו ונקבה בשמו. המערער אמר לה שיש להם חשבון פתוח והיא סברה כי בכוונתו שוב להעלות את עניין היותם אחים ושאלה אותו האם בכך מדובר. המערער הטיח בה כי היא חיה כנסיכה ופונקה כל חייה והוא לעומתה נאלץ ללמוד בכיתות טיפוליות כל חייו. בשלב זה החל המערער, לגרור אותה למקום חניה חשוך סמוך, בו בוצע האונס, ובדרך אמר לה כי הוא סבל בתור ילד וכעת היא תסבול. המתלוננת נאבקה בו וביקשה כי יעזוב אותה ואף צעקה לעזרה. במהלך הדברים הכה בה המערער בבטנה באמצעות מרפקו על מנת לעצור את מאבקיה. בשלב כלשהו עזבה המתלוננת את רצועת הכלב. המתלוננת הבחינה בדבר מה כסוף התלוי היה על בגדיו של המתלונן ושאלה האם מדובר בסכין, והמערער ענה כי אכן כך הוא ושלא תאלצו להשתמש בה. כשהגיעו הם למקום ביצוע האונס ניסה המערער להושיב את המתלוננת על הרצפה וכשסירבה הפילה בכוח. כששאלה מה הוא רוצה ממנה ענה כי כל החיים היא הייתה מעליו ועכשיו יהיה הוא מעליה. המערער השכיב אותה בכוח, פיסק את רגליה עם רגליו והוריד את מכנסיה ומכנסיו. המערער הניח את הסכין לידו. בשלב זה ניסה הוא להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ומשראה כי אינו מצליח הסתייע בידו וחדר אליה בכוח. כשסיים הגיע המערער לפורקן על רגלה של המתלוננת. לאחר שסיים הורה המערער למתלוננת להסתלק מהמקום וכשראה שאין לה כוח לזוז הרים את מכנסיה והורה לה לעוף מהמקום תוך 3 שניות ולא יתחרט על שלא עשה שימוש בסכין. יצוין כי משנשאלה המתלוננת ציינה היא כי הבחינה שלמערער היה "חור בלשון" בעת שתקף אותה, וכי הוא לבש מכנס טרנינג הסגור בסקוץ' וחבש כובע קסקט שחור. 11. כאמור, המערער הכחיש את כל המיוחס לו וטען כי מדובר בעלילה. בית המשפט המחוזי קבע כי התרשם עמוקות מאמינות עדותה של המתלוננת אשר ניכר היה בה שהיא כואבת את האירוע והייתה נסערת ובוכייה בעת מתן העדות וכי אותות אמת ניכרו בדבריה. כן נקבע כי על אף החקירה הנגדית הנמרצת שערך בא כוח המערער הייתה עדותה של המתלוננת עקבית בנקודות המהותיות והחשובות. בעניין זה נדחתה טענתו של בא כוח המערער כי אין להתייחס לבכייה של המתלוננת העלול להיות מניפולטיבי לאור כך שמתיעוד חקירותיה במשטרה וחלק מהטיפולים שעברה עולה כי לא בכתה בכל המקרים. בית המשפט דחה טענה זו משקבע כי אין זה נכון בהכרח שהמתלוננת לא בכתה בפעולות החקירה שנערכו, ולא כך עולה מעדותה ומעדות השוטרות שהיו בחקירות. יתרה מכך, נקבע כי לאור עדותה של הפסיכיאטרית שטיפלה במתלוננת לאחר האירוע, אין זה בלתי סביר כי בחלק מהמקרים הייתה היא מצויה "בכהות רגשות" ולא בכתה ואין בכך כדי להפחית מאמינותה. 12. טרם אדרש לתימוכין הנוספים שפרט בית המשפט המחוזי לכך שהעדיף את עדותה של המתלוננת, אתייחס לסתירות ולקשיים הלכאוריים עליהם הצביע בא כוח המערער בגרסתה של המתלוננת. 13. בא כוח המערער העלה הן טענות כלליות לעניין מהימנותה של המתלוננת והן טענות קונקרטיות לעניין אירוע האונס כפי שתואר לעיל. בעניין מהימנותה של המתלוננת טען בא כוח המערער בעיקר כי למתלוננת עבר של שקרים ומניפולציות המאפיינים את מערכות יחסיה עם חבריה וחברותיה וכי היא אף העלתה זאת במסגרת ייעוץ שקיבלה בשיר"ן (שירות יעוץ רפואי לנוער), ארגון בו הייתה מטופלת עוד טרם האירוע נשוא כתב האישום. בעניין אירוע האונס עצמו נטען כי יש סתירות מהותיות בין גרסאות העדים השונים להם סיפרה המתלוננת על אירוע האונס לעניין המקום בו בוצע המעשה כך שחלקם העידו כי מדובר בחורשה, חלקם כי מדובר בחניון תת קרקעי וחלקם כי מדובר במקום אחר בשכונת מגוריה. עוד נטען בעניין זה כי המקום אותו זיהתה היא כמקום ביצוע האונס הינו מואר יחסית בשונה מגרסתה, וכי הוא סמוך לבתי מגורים כך שאין זה סביר שהיא צעקה והתנגדה ואיש לא שמע זאת. כן נטען כי המתלוננת ידעה מבעוד מועד כי למערער עגיל בלשון היות והיה לו עגיל כאמור עוד כשלמדו יחד בבית ספר משותף והוא אף הראה לה אותו ומנגד לא ציינה היא כי יש לו עגיל בגבה אף שהוא תמיד הולך עם עגיל כזה, אך עשה אותו רק לאחר שעזב את בית הספר בו למדו יחדיו. 14. בית המשפט המחוזי לא מצא בטענות אלו כדי לערער את מהימנותה של עדות המתלוננת ואף אני איני סבור כי כך הוא. לעניין העדויות כי המתלוננת נהגה לשקר לחבריה, אין בהן כדי לערער מהתרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי מעדותה של המתלוננת כפי שהובאה כלפיו. שקרים אלו, ככל שהיו, נאמרו על רקע מערכות יחסים בהן הייתה המתלוננת מעורבת ולא חרגו מהתנהגות אופיינית של בת נוער בגילה. כך העידה גם העובדת הסוציאלית אשר טיפלה בה בשיר"ן אשר אף ציינה את התרשמותה כי המתלוננת הייתה בוגרת וכי לא הייתה לה בעיה מיוחדת בעניין. מה גם שלפחות חלק מאלו שהעידו על "אופייה הבעייתי" של המתלוננת הודו כי היו מסוכסכים איתה ללא כל קשר לפרשה הנידונה. אין גם בטענות לעניין מקום ביצוע האונס כדי לערער מאמינותה של גרסת המתלוננת. נכון הוא כי בגרסאות העדים השונים להם סיפרה המתלוננת על המעשה על פי תרשומות שערכו בעניין, נפלו הבדלים לעניין תיאור מקום ביצוע האונס, אולם, כשם שהצביע בית המשפט המחוזי, הבדלים אלו אינם דרמטיים כפי שניסה בא כוח המערער לצייר וניתן להסבירם בחוסר הבנה או חוסר פירוט מלא של נסיבות האירוע על ידי המתלוננת לאותם עדים. מה גם שנתברר כי חלק מהתרשומות של אותם עדים שתיעדו את הדברים נערכו זמן מה אחרי שמיעת הדברים ואף בכך יש להסביר את ההבדלים. 15. בעניין התאורה במקום הביא בא כוח המערער עד מטעם העירייה שציין כי לא דווחה כל תקלה בפנסי התאורה באזור בתקופת האונס. אולם, נתברר בדיון כי אין מעקב מלא אחר תקלות במערכת התאורה וכי לא כל תקלה מדווחת ואף יתכן כי חלק מהפנסים אינם שייכים כלל לעירייה. כך למשל נתברר כי אפילו בביקורו של בא כוח המערער במקום לא דלק על פי דבריו אחד הפנסים במקום אך הדבר לא הופיע בדיווחי העירייה. המותב בבית המשפט המחוזי נעתר לבקשת הצדדים וניגש לראות את המקום. התרשמותו הייתה כי גרסתה של המתלוננת אפשרית היא בהחלט. גם לעניין קרבת חלונות השכנים אשר לא הגיבו לצעקות המתלוננת נקבע, כי לאור העובדה שהאירוע היה בחודש חורפי וקר, סביר כי החלונות היו סגורים והאנשים היו ספונים בביתם ומכאן שאין לומר כי יש בכך כדי לערער את גרסתה. 16. בעניין העגילים שענד המערער בלשון ובגבה, לא קיבל בית המשפט את גרסת בא כוח המערער כאילו ידעה המתלוננת על העגיל בלשונו של המערער עוד מתקופת לימודיהם מאחר שטענה זו נשענה על גרסת המערער כי היו ידידים, גרסה שכאמור לא נתקבלה. עוד, לא שוכנע בית המשפט כי העובדה שהמתלוננת לא ציינה שלמערער עגיל בגבה בעייתית היא משעגיל כזה ניתן להסיר ואף הוכח כי המערער הלך בעבר עם העגיל ללא ה"גולות" בקצותיו וכי במצב כזה אין כמעט אפשרות לראותו. 17. כאמור, בית המשפט אף מצא שלושה נדבכים לתמיכה בגרסתה של המתלוננת. הראשון, רקע היחסים בין המתלוננת והמערער המעלה גם מניע לפעולותיו ומשתלב בדברים שלטענתה הטיח בה בעת ביצוע המעשה, כפי שפורט לעיל. הנדבך השני, הינו התנהגותה של המתלוננת בסמוך לאירוע וההשפעות הנפשיות ארוכות הטווח עליה. נדבך זה יפורט להלן. 18. לאחר האונס חזרה המתלוננת לביתה, נכנסה להתקלח ולאחר מכן נכנסה לחדרה. הן מעדותה של המתלוננת והן מעדות אימה עולה כי היא בכתה באותו ערב והייתה במצוקה ובמצב נפשי קשה, אם כי האם יחסה זאת בזמנו לסכסוך שנפל בין המתלוננת ובין חברהּ באותה תקופה. יצוין כי בין גרסת האם לאירועי אותו ערב ובין גרסת המתלוננת נפלו סתירות מסוימות עליהן הצביע בא כוח המערער. כך למשל מגרסתה של הבת עלה כי דלת חדרה הייתה נעולה בעוד שלגרסת האם נכנסה היא לחדר. בית המשפט המחוזי לא ראה בכך סתירה מהותית ומסכים אני עימו אף בקביעה זו. אין סתירה ממשית בין הגרסאות לעניין ההיבט העיקרי של אותו הערב, היינו, מצבה הנפשי של המתלוננת אשר חזרה בוכייה לביתה. הסתירות בין הגרסאות, ככל שקיימות הן, מובנות לאור הזמן שחלף עד להגשת התלונה. 19. על התקופה שלאחר האונס למדים אנו הן מעדותה של המתלוננת והן מעדותיהם של חבריה, בני משפחתה ומי שסבבו אותה. מהעדויות עולה כי בימים הסמוכים לאחר האונס נעדרה המתלוננת מספר ימים מלימודיה וכאשר הגיעה לבסוף התעמתה עם מחנכת כיתתה אשר שאלה אותה לפשר ההיעדרויות. המתלוננת התפרצה על המחנכת תוך שהיא זורקת דבר מה על כך שכלבתה נדרסה, כפי שאכן קרה. המחנכת העידה כי התנהגות זו ונימת הקול בה נקטה המתלוננת הייתה מאד לא אופיינית לה והדבר אף גרם לה לפנות לאימה של המתלוננת ולומר כי נראה לה שעובר עליה משהו. אף מעדות חברתה של המתלוננת עולה כי התנהגותה במהלך הימים הסמוכים לאונס הייתה שונה מהרגיל וניכר היה שעובר עליה משהו. כך, אמרה היא לחברתה כי היא צריכה לספר לה משהו אבל התחמקה באופן לא אופייני מלהיפגש עימה. יצוין, כי רישומי בית הספר לעניין היעדרויות המתלוננת בתקופה הרלוונטית לא שיקפו באופן מלא את ההיעדרויות, אולם בבחינת הדברים ניכר היה כי רישומים אלו אינם מדויקים בלשון המעטה (כך למשל, בתקופה בה הייתה המתלוננת מאושפזת לא צוין כי נעדרה) ומכאן שלא היה בכך כדי לערער את גרסתה. 20. כשבוע לאחר האונס אושפזה המתלוננת לאחר שניסתה להתאבד על ידי נטילת כדורים בכמות מופרזת. לניסיון ההתאבדות קדמה שיחה עם חברהּ באותה העת בה אמרה לו כי היא שונאת את עצמה. החבר הגיע לביתה ואף שם אמרה לו המתלוננת כי היא שונאת את עצמה ואינה רוצה לחיות. בבוקר לאחר מכן קמה המתלוננת ובלעה כאמור כדורים והחבר, לאחר שגרם לה להקיא, התקשר לאימה וביקש כי תבוא לקחתה לבית החולים. בשלב מסוים סיפרה המתלוננת לחבר על האונס שעברה. אימה של המתלוננת העידה גם היא כי ראתה כדורים בכיור כשחזרה הביתה. לאחר שהגיעה האם וראתה את מצבה של המתלוננת נסעה היא להביא את בעלה מהעבודה וסיפרה לו כי הבת נאנסה, אף שבשלב זה היה הדבר על בסיס הנחה בלבד ולא מתוך שהתלוננת סיפרה לה על כך. כשהגיעו הם לבית החולים סיפר החבר להוריה של המתלוננת על האונס, לרבות זהותו של המערער כמי שביצע את המעשה. 21. בעניין מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר אשפוזה ובכלל, ניתנו עדויות למכביר על ידי כל הסובבים אותה ועל ידי אנשי מקצוע אשר טיפלו בה. מהעדויות עלתה תמונה קשה של נערה שסבלה בסמוך לאירוע מתסמיני דחק חריף המאפיינים אדם שעבר טראומה חריפה והסובלת אף כיום מתסמינים פוסט טראומטיים ודיכאוניים, לרבות סיוטים בלילות, פחד מלצאת מביתה ללא ליווי וירידה דראסטית בלימודיה ובקשריה החברתיים. אף בביתה נזקקת המתלוננת לקרבתה של אימה בכל פעולה. 22. נראה כי בא כוח המערער לא ניסה לטעון בהכרח כי ניסיון ההתאבדות לא ארע כלל ואף לא ניסה להכחיש את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת. בעיקר ביקש הוא להראות כי יתכנו גורמים אחרים שהובילו למעשה. כך, העלה בא כוח המערער בחוקרו את העדים שאלות באשר למצבה הנפשי של המתלוננת עוד טרם המעשה המיוחס למרשו, הטיפולים שעברה בשיר"ן והפרעת אכילה כי יתכן שהייתה לה, מערכות היחסים שלה עם החבר אשר ככל הנראה הכה אותה בסמוך לתקופה זו וניסיונות התאבדות קודמים שנטען כי ביצעה. 23. אין לי אלא לומר כי אף בעניין זה מסכים אני עם בית המשפט המחוזי אשר קבע שאין בטענות אלו כדי לערער את התמיכה שמהווה מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת במהימנותה. מעדויות אנשי המקצוע שטיפלו בה כמו גם מהעדויות הנוספות עולה כי על אף קשיים מסוימים מהם סבלה המתלוננת עוד לפני אירוע האונס, קשיים אלו היו אופייניים לנערה בת גילה ואין בהם כדי להמעיט מחומרת הפגיעה ותהומיות השינוי שחל בה עקב אירוע זה. יתרה מכך, מהעדויות עולה גם כי התנהגות זו והתסמינים אותם מפגינה המתלוננת מאפיינים דרך כלל טראומה על רקע של תקיפה מינית ואף בכך יש כדי לחזק את גרסתה. חיזוק נוסף למצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ומהימנות גרסתה ככלל, מצא בית המשפט המחוזי ביומן אותו ניהלה המתלוננת לאחר האירוע. אומנם יומן זה לא נכתב בזמן אמת אלא חודשים לאחר האירוע, אולם עדיין ראה בו בית המשפט שיקוף לנפשה של המתלוננת ותמיכה בעדותה. יצוין, כי עצם קיומו של היומן נחשף רק בחקירה הנגדית של המתלוננת לשאלות בא כוח המערער והיומן לא הובא כראיה על ידי המשיבה. עובדה זו אף היא מחזקת את מהימנותו של היומן כשיקוף אמת של נפשה של המתלוננת. 24. הנדבך השלישי בו ראה בית המשפט המחוזי משום חיזוק לעדותה של המתלוננת, ואף עליו סומך אני את ידי, היה בכך שטענת העלילה שהעלה המערער לא התיישבה עם התנהגותה ודרך התנהלותה של המתלוננת. המתלוננת סיפרה על האונס שעברה רק כשבוע לאחר האירוע וגם אז רק לאחר שניסתה להתאבד ולא יכלה להסתיר עוד את הפגיעה שנגרמה לה. אף הדרך בה הוגשה התלונה מחזקת את מהימנות גרסתה של המתלוננת. התלונה למשטרה הוגשה כאמור רק מספר חודשים לאחר מועד האונס, וגם אז רק כאשר אימה של המתלוננת ציינה את מצבה הנפשי הקשה עקב האונס באוזני שוטרת שבאה לברר עם המתלוננת עניין אחר ולא קשור, ואותה השוטרת "חילצה" את התלונה מהמתלוננת. יצוין כי מעדויות הוריה של המתלוננת עולה כי אומנם רצו הם להתלונן עוד קודם, מייד כשנודע להם על האונס, אולם מצבה הנפשי הקשה וחששם כי לא תעמוד בכך כמו גם התנגדותה להגשת תלונה גרמו לעיכוב המתואר. אף לאחר אשפוזה העידו הגורמים שטיפלו במתלוננת כי תיאור מעשה האונס לא נמסר על ידה באופן סדור אלא כי נאלצו הם לדלות ממנה את פרטי האירוע טיפין טיפין. אך ברור הוא, כי התנהגות זו אינה מתיישבת עם טענת הקנוניה אשר טען המערער. אין זה סביר כי נערה החפצה להעליל על מאן דהו כי אנס אותה תימנע ותתחמק מעצם הגשת התלונה נגדו. כמו כן אין מחלוקת כי בין המתלוננת והמערער לא היה קשר ממשי בשנתיים שחלפו מעת שלמדו יחד בבית ספר משותף ועד לאירוע האונס, המערער לא הציק עוד למתלוננת ואף אימו של המערער חזרה בה מתביעת האבהות שהגישה נגד אביהּ. משכך, נראה כי לא הייתה למתלוננת כל סיבה לקום ולהעליל על המערער בנקודת זמן זו ועוד לדבוק בהעמדת הפנים על מנת לשקף את הפגיעה הקשה הניכרת כאמור מכל אורחותיה מאז האונס. 25. בשלב זה, לאחר שפרס כאמור בית המשפט המחוזי את התרשמותו מעדותה של המתלוננת ומהתימוכין לה וקבע כי מהימנה בעיניו גרסתה, פנה הוא לבחון את הטענות שהעלה בא כוח המערער. לחלק מטענות אלו, בעניין המקום בו בוצע האונס וכמות התאורה במקום, לגבי אופייה של המתלוננת ולגבי העגילים על גופו של המערער התייחסתי לעיל ואין בכוונתי לשוב ולהידרש לכך. נוסף לאלו התייחס בית המשפט אף לטענת בא כוח המערער כי נפלו מחדלי חקירה מסוימים בחקירת המשטרה, לטענת האליבי שהעלה המערער במסגרת הדיון בתיק ולטענה כי לחלופין היה עליו להרשיע את המערער אך בניסיון לאונס ולא בביצוע העבירה המלאה. 26. בעניין הטענה כי נפלו מחדלים בחקירת המשטרה, למשל בכך שלא נערך תשאול של השכנים המתגוררים בסמוך למקום בו בוצע האונס לברר האם שמעו את צעקותיה של המתלוננת ובכך שלא חיפשו בביתו של המערער אחר בגדים התואמים את שלבש על פי תיאור המתלוננת או אחר הסכין, קבע בית המשפט המחוזי, כי אפשר אומנם שהיו מחדלי חקירה בעניין אך מחדלים אלו לא פגעו בהגנתו של המערער. די בראיות שנאספו לביסוס אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר ומכאן שבעצם העובדה שניתן היה להמשיך ולהעמיק בחקירה עוד, אין כדי לסייע בידו. 27. טענת האליבי שהעלה המערער והטענה כי יש לכל היותר להרשיעו בעבירה של ניסיון לאינוס, הינן טענות אליהן חוזר המערער אף בערעור שהגיש לפנינו. אדרש לטענות אלו בהרחבה בהמשך. בשלב זה אציין כי בית המשפט המחוזי לא מצא כי יש לקבל טענות אלו. טענת האליבי נדחתה הן בשל העובדה שהתאריך בו בוצע האונס לא היה חד משמעי ומכאן שאין באליבי לאחד מהימים בהם יתכן ובוצע כדי לשלול בהכרח את אשמתו של המערער, והן בשל קביעתו של בית המשפט כי אליבי זה אינו אמין בעיניו. הטענה כי יש להרשיעו רק בניסיון לאונס נשללה מאחר שנקבע כי אין באמירות מסוימות של המתלוננת לחלק מחבריה כי היה ניסיון לאונס כדי לשלול את גרסתה ומאחר שאין חולק כי המתלוננת ידעה להבחין בין ניסיון לאונס ובין אונס בעת הגשת התלונה והקביעה כי עדותה מהימנה תופסת גם בנקודה זו. 28. בעניין העבירות הנוספות שיוחסו למערער, היינו, עבירת האיומים והעבירה של החזקת סכין שלא כדין, קבע בית המשפט המחוזי כי לאור תיאור הדברים על ידי המתלוננת, ומשנקבע כי גרסתה מהימנה על בית המשפט, הרי שיש לקבוע כי המערער ביצע גם עבירות אלו. תסקיר שירות המבחן 29. לאחר שנקבע כאמור כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו הופנה הוא לשירות המבחן על מנת שזה יגיש תסקיר בעניינו. מהתסקיר עלה כי המערער מגיע מרקע לא קל של משפחה חד הורית בה אם האוהבת אותו אך חרדה ומגוננת מדי. בהגיע המערער לגיל 12 החליטה האם לתבוע את אביו הנטען של המערער בתביעת אבהות והחלה בהליך משפטי שכלל אף בדיקת רקמות, אך ההליך הופסק. התרשמות שירות המבחן הייתה כי סוגיית האב הטרידה רבות את המערער. המערער היה מלווה ומטופל במסגרות תומכות שונות מגיל צעיר. לאחר שנעצר בחשד לביצוע עבירת האונס נשוא הערעור, היה הוא עצור למספר חודשים בכלא "אופק" ולאחר מכן עבר להוסטל נופית שם שהה כשנה עד שברח ממנו (בפעם השלישית) ונעצר. במהלך שהותו בהוסטל תפקד הוא באופן טוב וחיובי בעיקר, ואף יצר קשר של אמון עם הצוות המקצועי, נפתח והתחבר רגשית. התרשמות שירות המבחן הייתה כי מדובר בנער אינטליגנטי ובעל יכולות למידה גבוהות. מהבחינה הטיפולית נאמר כי המערער שיתף פעולה בתכנים בנוגע למצבו המשפחתי והיחס אל אימו ואל האב שעזבו וההתרשמות הייתה כי יש לו פוטנציאל רב לפתח דרכי התמודדות חדשות לנסיבות חייו הקשות. עם זאת, בעניין העבירה בה הואשם לאור הכחשתו הגורפת את ביצוע העבירה וטענתו כי הוא קורבן לקונספירציה בין המתלוננת ואביה לפגוע בו, לא ניתן היה לנקוט בצעדים כלשהם בכיוון זה. המגע הישיר בין שירות המבחן לנוער והמערער החל עוד בשנת 2002 עת הופנה הוא לשירות בגין מספר עבירות של פריצה, הונאה, היזק לרכוש ועבירות בכלי רכב. כשנה לאחר מכן הופנה הוא שוב לשירות המבחן לנוער בגין עבירות נוספות שביצע. בשנת 2005 הועמד הוא לדין בגין העבירות הנוספות והוטל עליו צו מבחן לשנתיים. בנוסף, תלוי נגדו תיק בגין עבירה של ניסיון גניבה אשר נכון למועד הגשת התסקיר נמצא כי המערער ביצע אותה אך טרם ניתן גמר הדין. יצוין כי אף במהלך המשפט דנן, נפתח נגד המערער תיק נוסף בחשד לעבירות של איומים ושל שיבוש הליכי משפט אשר טרם התברר. אחרי שברח כאמור מההוסטל בו שהה, הוחזר המערער למעצר ובפגישה עימו שם, התרשמה קצינת המבחן כי מצבו הנפשי קשה והפנתה אותו לבדיקה פסיכיאטרית. בהמשך, נמצא המערער תחת מעקב פסיכיאטרי שכן הוגדר כבסיכון אובדני מרבי המחייב השגחה אם כי לא היו בפועל התבטאויות או ניסיונות אובדניים. יצוין כי עקב בריחותיו מההוסטל בו שהה הוחלט שלא לקבלו חזרה להוסטל על אף שהתקדמותו שם הייתה חיובית ואובחן סיכוי לשיקומו. בסיכומו של דבר, החליט שירות המבחן שלא לגבש המלצה בעניינו של המערער ולהותיר את ההחלטה בעניינו לשיקול דעת בית המשפט. 30. לאחר קבלת התסקיר החליט בית המשפט המחוזי בהכרעת דין משלימה מיום 20.12.2007 להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. גזר הדין של בית המשפט המחוזי לנוער 31. גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער ניתן ביום 20.12.2007. בית המשפט ציין את חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער והנסיבות החמורות בהן בוצעו, כאשר המערער פעל באופן מתוכנן על מנת לפגוע פגיעה קשה במתלוננת והדבר עלה בידו. צוין אף הנזק החמור שגרם המערער לנפשה של המתלוננת כפי שעלה מעדותה ומעדויות כל מי שסבבו אותה לרבות אנשי מקצוע אשר על ידם טופלה. עוד פרט בית המשפט כי לנגד עיניו עומדות גם העובדה כי למערער הסתבכויות קודמות עם החוק והעבירות דנן בוצעו עת היה הוא בתקופת מבחן והעובדה כי למרבה הצער רבים הם הקטינים המעורבים לאחרונה בעבריינות חמורה לרבות עבריינות מין ויש לשרש נגע זה. יחד עם זאת, נקבע כי לא ניתן להתעלם מגילו הצעיר של המערער בעת ביצוע העבירות ויש ליתן לכך משקל של ממש. עוד נלקחו בחשבון נסיבות חייו הקשות של המערער ומצבו כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן. בהתחשב בכל אלו, השית בית המשפט המחוזי על המערער עונש של חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, שתי שנות מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן פיצוי בסך 50,000 ש"ח לטובת המתלוננת. טענות הצדדים בפנינו 32. מכאן באים אנו לערעור שבפנינו אשר הופנה כאמור כלפי ההרשעה ולחילופין כלפי חומרת העונש שהושת על המערער. 33. בעניין ההרשעה, מיקד בא כוח המערער את טענותיו לעניין טענת האליבי שהעלה המערער. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי אין בטענת האליבי שהעלה המערער בכדי לסייע בידו מאחר שלא נקבע בבירור מועד ביצוע העבירה. לשיטתו לאור העדויות הרבות שהצטברו היה עליו לקבוע כי המועד הנטען היה 19.2.2006, המועד ביחס אליו העלה המערער טענת אליבי כאמור. משכך, נטען כי בית המשפט לא בחן למעשה לעומקה את טענת האליבי ושלל אותה מראש. בנוסף, נטען כי עצם העובדה שטענת האליבי הועלתה באיחור, היינו אך בזמן הדיון בבית המשפט, ואף חלו בה התפתחויות מסוימות, אין בה כדי לשלול את הטענה. זאת היות ואין זה סביר כי אדם הנחקר חודשים לאחר האירוע ידע מיד לשחזר את קורותיו באותו תאריך ולא נערך כל ניסיון של ממש על ידי חוקרי המשטרה לברר זאת. עוד נטען בכתב הערעור כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי טענת ההגנה באשר להרשעה בניסיון לאונס הינה טענה עובדתית חלופית של המערער בעוד שמדובר בהפניה לגרסה של המתלוננת כפי שעלתה מהעדויות ולא לתרחיש עובדתי שהעלה המערער. במסגרת הדיון לפנינו, העלה בא כוח המערער טענה נוספת לפיה זיהוי המערער על ידי המתלוננת מוטל גם הוא בספק. בא כוח המערער טען גם כי שגה בית המשפט המחוזי כשנמנע מלבקש תסקיר משלים משירות המבחן בעניינו של המערער וכי אסור היה לו להתעלם מההליך הטיפולי שעבר המערער עת שהה בהוסטל ומהתנהגותו הטובה שם, במיוחד לאור גילו הצעיר והחשיבות המרכזית של שיקול השיקום הנגזרת מכך. בעניין חומרת העונש נטען כי בית המשפט החמיר יתר על המידה עם המערער עת קבע כי עליו לרצות עונש של חמש שנות מאסר בפועל ואף לא התחשב בעניין זה בשנה שהיה מצוי בחלופת מעצר בהוסטל כאמור. עוד נטען כי היה על בית המשפט לאפשר למערער לרצות את העונש במעון בו שהה בעת מעצרו, במיוחד לאור השתלבותו המוצלחת במקום והתקדמות הליך שיקומו בתקופה שהיה שם. בעניין הפיצוי שהוטל על המערער נטען כי גובה הפיצוי חורג מזה שנקבע במקרים דומים וכי אין למערער או לאימו אשר הינה נתמכת על ידי המוסד לביטוח לאומי, יכולת לעמוד בפיצוי זה. 34. מנגד סמך בא כוח המשיבה את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער, הן לעניין ההרשעה והן לעניין חומרת העונש. לעניין זיהוי המערער נטען, כי אין ממש בטענה היות וזהותו של המערער עולה כבר בהודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה ומעדותה בבית המשפט בצורה ברורה וחד משמעית. בעניין טענת האליבי נטען כי בית המשפט המחוזי בחן טענה זו ודחה אותה אף לגופה. עוד נטען כי אף בבחינת הטענה כפי שהועלתה על ידי המערער נראה כי אין בה ממש, היות והעדים שהביא המערער לתמוך בגרסתו לא זכרו בפועל מתי נפגשו הם איתו ואף עולה מהעדויות כי זכור להם שהמפגש היה ביום שבת ולא ביום ראשון. בעניין הטענה כי שגה בית המשפט עת קבע כי גרסת הניסיון לאונס הינה טענה חליפית, טוען בא כוח המשיבה כי בא כוח המערער אכן הגדיר את הטענה כטענה חליפית בפני בית המשפט המחוזי וכי אף לגופה אין לקבל את הטענה משנקבע כי גרסת המתלוננת מהימנה על בית המשפט ומגרסה זו עולה בבירור מעשה אונס מוגמר כפי שאף מתיישב עם הנסיבות ועם מצבה של המתלוננת. בעניין חומרת העונש נטען כי המערער פעל במטרה להרוס את חייה של המתלוננת ולמרבה הצער לאור הנזק הנפשי החמור שנגרם לה, נראה כי הדבר אף עלה בידיו. המערער מצידו לא קיבל כל אחריות על מעשיו ועומד בהכחשותיו כך שאין בפועל כל הליך שיקומי רלוונטי בעניינו. בעניין גובה הפיצוי נטען כי בא כוח המערער לא תמך טענותיו במסמכים ודי בכך כדי לדחות את הערעור וכי אף לגופו של עניין, המתלוננת נזקקה לטיפולים כדי להתמודד עם מעשי המערער ומכאן שמוצדק הפיצוי שנקבע. 35. בתסקיר שהגיש שירות המבחן לפנינו וכך גם בדברי נציגת שירות המבחן לנוער שהופיעה בפנינו, חזרה ההערכה כי למערער יכולות ופוטנציאל שיקומי אולם לאור הכחשתו את העבירה לא החלו בכל טיפול ספציפי בעניינו ואין אפשרות לשלבו בקבוצה טיפולית. לפיכך, אף בפנינו לא ניתנה המלצה בעניינו של המערער. דיון 36. אציין ראשית כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשען בעיקרו על הקביעה כי מהימנה עליו עדותה של המתלוננת הן מהתרשמותו הישירה מהעדות שמסרה בבית המשפט והן לאור התימוכין הרבים שמצא לגרסתה, כפי שפורט לעיל. מן הידועות היא כי בית משפט של ערעור אינו ממהר להתערב בקביעות עובדתיות ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234(1983)). מה גם שכפי שפרטתי לעיל, עת סקרתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, סבור אני כי קביעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת היטב וכי לא היה בטענות אותן העלה בא כוח המערער כדי לערער את מהימנותה של המתלוננת. 37. בעניין הטענה שהעלה בא כוח המערער בדיון בפנינו כי יש ספק בעניין זהותו של המערער כמי שביצע את האונס אשר עברה המתלוננת, אין בה לטעמי ולא כלום. עיון בגרסתה של המתלוננת כפי שנמסרה הן בתלונתה במשטרה והן מעדותה בבית המשפט המחוזי מעלה, כי זיהוי המערער היה וודאי ומעל לכל ספק סביר. נכון הוא כי אף לפי עדותה לא זיהתה המתלוננת את המערער עת קרא לעברה לראשונה, והדבר אך טבעי לאור כך שחלפו כשנתיים מהיכרותם המוקדמת, אולם, מהמשך הדברים עולה כי המתלוננת זיהתה את המערער והוא אף טרח לוודא כי המתלוננת יודעת את זהותו והטיח את הדבר בפניה. קביעה זו נתמכת בעדויות כל האנשים להם סיפרה המתלוננת על מעשה האונס וזהות מבצעו ואין כל מקום לפקפק בכך כעת. 38. אין לטעמי אף ממש בטענת האליבי אותה מעלה בא כוח המערער. אקדים ואומר כי אין זה נכון שטענת האליבי נדחתה אך בשל הקביעה שתאריך האירוע אינו וודאי. נהפוך הוא, הטענה נידונה ונדחתה אף לגופה על ידי בית המשפט המחוזי ויתרה מכך, בית המשפט אף ציין כי אין מקום לקבלה אף אם יקבע כי האונס בוצע בתאריך זה. מסכים אני עם קביעה זו. 39. אף אני איני משוכנע למקרא העדויות באשר למועד המדויק בו ארע האונס. נכון הוא כי תאריך ה-19.2.2006 הוא שמופיע בתלונה שהגישה המתלוננת במשטרה וככל הנראה הוא אף התאריך שננקב על ידי האם במספר הזדמנויות. אולם, כפי שנפרס בקפידה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין זה התאריך היחיד אליו ניתן להגיע מהעדויות שהונחו לפניו. בעניין זה יש לזכור כי טענת האליבי הועלתה לראשונה על ידי בא כוח המערער זמן רב לאחר הגשת תלונתה של המתלוננת במשטרה ובמסגרת הדיון שהתנהל בבית המשפט (ביום 5.12.2006) כאשר גרסתו הסופית של המערער לעניין טענת האליבי הוגשה עוד לאחר מכן. מכאן, שאין זה סביר כי הערפול המסוים בנוגע לתאריך בו בוצע האונס, תוכנן מראש כחלק "מהקנוניה" הנטענת להפללת המערער וכדי למנוע ממנו העלאת טענת אליבי שכאמור עוד לא באה כלל לעולמה. משכך, לא נפל פגם באמירה כי אף לו היה מוכיח המערער כי היה לו אליבי במועד הנטען לא היה בכך בהכרח כדי לשלול את הרשעתו לאור התרשמות בית המשפט המחוזי ממהימנותה של המתלוננת. 40. יתרה מכך, אף עם נניח כאמור, לצורך העניין, כי האונס בוצע אכן בתאריך ה-19.2.2006, אין בכך כדי לסייע בידי המערער. נכון הוא אומנם כי אין בהכרח בעובדה שטענת האליבי הועלתה באיחור כדי לרוקנה מתוכן. יתכן מצב בו נאשם ייזכר במועד מאוחר יותר במעשיו במועד בו בוצעה העבירה ובמיוחד כאשר חלף זמן לא מועט ממועד זה ועד חקירתו במשטרה. אולם, גרסת המערער לעניין טענת האליבי הועלתה באיחור ניכר אף בהתחשב בכך ואף שונתה מספר פעמים. ראשית טען המערער בחקירתו במשטרה כי אינו זוכר מה עשה באותו היום. לאחר מכן נטען כי ביום זה נפגש עם בת דודתו ונסע עימה לתל-אביב על מנת לקחת "בוק" צילומי דוגמנות שערכה. ורק משנתברר כי נסיעה זו הייתה למעשה ביום שבת ה-18.2.2006, גובשה הטענה בצורתה הסופית ונטען כי המערער נפגש ביום זה עם חבריו וחברתו באותה תקופה וכי שהה בבית חברו עד לשעה מאוחרת. אולם, מעדות חברו ואף מעדות חברתו ניכר, כי אלו אינם זוכרים במדויק את התאריך בו הייתה הפגישה האמורה ואף כי נראה יותר שפגישה זו, ככל שהייתה, נערכה דווקא ביום שבת ולא ביום ראשון, היום בו לשיטת בא כוח המערער בוצע האונס. כלומר, למעשה מבקש בא כוח המערער כי נקבל את טענת האליבי, על בסיס עדותו של המערער בלבד כאשר עדות זו אינה נתמכת ואף נסתרת על ידי חבריו. בנסיבות אלו, צדק בית המשפט המחוזי כשדחה את הטענה וצודק בא כוח המשיבה כשגורס הוא כי טענת האליבי של המערער אין בה ולא כלום. 41. אין מקום אף לקבל את טענת בא כוח המערער בעניין ההרשעה בניסיון לאונס. אקדים ואומר כי מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולה כי טענה זו אכן הועלתה כטענה חלופית (בסיכומי בא כוח המערער בעל פה מיום 24.10.2006), אך מכל מקום אין לכך חשיבות. בא כוח המערער מבקש לכאורה לטעון כי אף במידה ונדחה לחלוטין את גרסת מרשו עדיין התמונה העולה מהעדויות לאור אמירות מסוימות המיוחסות למתלוננת לשניים מחבריה היא של ניסיון לאונס. לא כך הוא. הרשעתו של המערער באונס נשענה כאמור בעיקרה על התרשמות בית המשפט המחוזי מעדותה של המתלוננת. מעדות זאת עולה במפורש כי המתלוננת ידעה להבחין בין אונס ובין ניסיון לאונס וכי המעשה שבוצע בה הינו אונס. טענה זו נתמכת אף בעדויות רוב רובם של הגורמים אשר שמעו מהמתלוננת על המעשים שנעשו בה. עוד אוסיף, כי מעדויות אנשי המקצוע שטיפלו המתלוננת עולה כי אין זה בלתי סביר שהיא לא רצתה לספר את מלוא היקפו של המעשה שנעשה בה לכל חבריה, ובהתחשב במצבה הנפשי הקשה, אין להתפלא על כך. משכך, אין לקבל את הטענה כי על בסיס אמירות אלו היה על בית המשפט המחוזי לנוער להרשיע את המערער רק בניסיון לאונס ונכון אף קבע בית המשפט שלא היה הכרח בהבאת המתלוננת לעדות נוספת על מנת שתזים טענה זו. 42. אין אני סבור גם כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לבקש תסקיר משלים משירות המבחן לנוער. עיון בתסקיר שירות המבחן מראה כי על אף שהתנהגותו של המערער בזמן שהותו בהוסטל הייתה חיובית בעיקרה ואף נראה היה כי ישנה התקדמות מסוימת מבחינת היחס של המערער אל משפחתו, המערער דבק אז ואף דבק היום בהכחשת המעשים המיוחסים לו. זו הסיבה ששירות המבחן לא בא בהמלצה לגבי המערער וככל ששורשה של סיבה זו, היינו, הכחשתו של המערער, אינה משתנה, לא היה טעם בקבלת תסקיר משלים בעניינו ובדין לא ביקש בית המשפט המחוזי כי יוגש לו תסקיר כאמור. 43. אף בעניין חומרת העונש, סבור אני כי עלינו לדחות את הערעור. ראשית, אף בעניין זה יש לציין כי אך במקרים חריגים תתערב ערכאת ערעור בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית וזאת ב"נסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ראו למשל, ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.07.2006)). אומנם, המערער היה צעיר יחסית בזמן שביצע את העבירות בהן הורשע, אך נאמר כבר פעמים רבות כי אין קטינות מקנה חסינות לנאשם מפני השלכות מעשיו (ראו למשל, בע"פ 1004/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.8.2006)). אין צורך לחזור ולהכביר מילים על חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער ובמיוחד בנסיבות בהן ביצע אותן. המערער נטל לעצמו חירות להרוס את חייה של נערה צעירה. יתרה מכך, עשה הוא זאת בכוונת מכוון כשהוא אף מטיח בה כי מטרתו להשפילה, לפגוע בה ולשימה "מתחתיו". למרבה הצער עלה הדבר בידו והנזק אשר גרם הוא לנפשה של המתלוננת אין לנו שיעור למדוד אותו ויש אך לקוות כי עם חלוף הזמן, בתמיכה מהסובבים אותה ומאנשי המקצוע על ידם היא מטופלת יחול שיפור במצבה הנפשי ותוכל היא לשוב לחייה מקדם. בית המשפט נתן משקל רב לעובדת היותו של המערער קטין בעת ביצוע המעשים ואף לנסיבות חייו הקשות, אין אני סבור כי בנסיבות אלו, העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער חמור מדי. 44. בעניין הפיצוי שהושת על המערער לטובת המתלוננת אוסיף כי בעניין זה היה על המערער לצרף את המתלוננת כמשיבה בערעור. משלא עשה כן, די גם בכך בלבד בכדי לדחות את ערעורו בעניין זה (השוו ע"פ 5367/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.2.2008); ע"פ 7033/04 יאיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.09.2006)). יתרה מכך, אין אני סבור כי הפיצוי שהושת מוגזם הוא בנסיבות העניין ולאור הנזק הכבד שנגרם למתלוננת, לטיפולים שקיבלה ולאלו שעוד וודאי תקבל טרם תוכל למחות מנפשה את הכתם שהותיר בה המערער. סוף דבר משכך, אם תתקבל דעתי, נדחה את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט י' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ז בכסלו התשס"ט (24.12.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08022410_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il