מיכאל ורטנסקי נ. משטרת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 2239/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2239/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג העותר: מיכאל ורטנסקי נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו פסק-דין 1. לפנינו עתירה שבגדרה מתבקש בית משפט זה להוציא צו על תנאי כנגד משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה, המורה להם להתייצב וליתן טעם: "מדוע לא ייקבע כי המשיבים 1 ו – 2 התעלמו ממצאים עובדתיים, שעניינם עבירות פליליות, מבלי להידרש לתוכנן, ובכך גרמו לעותר נזקים, בלתי הפיכים, באותן עבירות שכוונו כנגדו", כמפורט בעתירה; וכן: "מדוע לא ייקבע כי המשיבה 1 תידרש לחקירה פלילית מסועפת, בהתאם לשיקול הדעת שהיה עליה להפעיל". נביא להלן, בתמצית, את הרקע לעתירה ואת טענות העותר בגדרה. הרקע לעתירה וטענות העותר 2. עניינה של העתירה בהליכים שננקטו (או לא ננקטו) בגדרי שתי תלונות שהוגשו למשטרה, ובעקבותיהן. האחת הוגשה על-ידי העותר, והשניה על-ידי אחותו של העותר, כנגדו – והכל על-רקע סכסוך משפחתי בין השניים ובין העותר לאחרים. להלן יפורטו הדברים; (א) בתאריך 13.03.2001 מסר העותר תלונה במשטרה כנגד מנהל קבוצת הכדורסל שבה שיחק בן-אחותו, קטין באותה העת (להלן: האחיין), בגין שתי תקריות שונות שהתרחשו באולם-ספורט המשמש את קבוצת הכדורסל למשחקים ולאימונים (להלן: התלונה). לפי הנטען בתלונה, במהלך אימון שנערך בתאריך 11.3.2001, ניגש מנהל הקבוצה אל האחיין "ונתן לילד מכה בעורף בחוזקה". עוד נטען בתלונה, כי במהלך אימון שנערך שלושה חודשים קודם לכן, ניסה מנהל הקבוצה לדחוף את העותר, שנכח באולם. (ב) המשיבה 1 החליטה לגנוז את התלונה ללא טיפול נוסף, מחוסר עניין לציבור (להלן: החלטת המשטרה לגנוז את התלונה). בתאריך 20.08.2001 ובעקבות פנייה של העותר ליועץ המשפטי לממשלה, מסר קצין אח"ק מחוז ת"א לעותר, את נימוקי ההחלטה, ובין היתר נכתב שם כדלקמן: "כל פניותינו לקורבן העבירה – אחיינך בן ה-10 באמצעות אימו נענו בהימנעות ממסירת תלונה. ברור לנו מעדותך כי מערכת היחסים בינך לבין אחותך אינה טובה אולם חזקה עלינו כי מערכת יחסים זו אין בה כדי להשפיע על רצונה של אחותך להתלונן נגד מי שפגע בבנה הקטין. בנסיבות האמורות לא מצאנו לנכון להמשיך ולנהל חקירה ועל כן הוחלט על ידנו לגנוז את התלונה ללא טיפול נוסף מחוסר עניין לציבור". ערר שהגיש העותר על החלטה זו נדחה על-ידי מנהל תחום עררים בפרקליטות המדינה, בתאריך 19.05.2002. בהודעה על דחיית הערר נכתב, בין היתר, כך: "...לאחר עיון בחומר המצוי בתיק החקירה ובהמלצות המשטרה, החלטתי שלא לשנות מהחלטת המשטרה לסגור את התיק. העיון בחומר העלה כי אחיינך ואמו בחרו שלא להמשיך בהליך הפלילי. במצב דברים זה, אין פגם בהחלטת המשטרה...". (ג) בתאריך 5.01.2003 הגישה אחותו של העותר תלונה למשטרה כנגדו, בגין פגיעה בפרטיותה ובפרטיות ילדיה הקטינים. בעקבות הגשת תלונה זו, פתחה המשיבה 1 בחקירה שבגדרה, בין היתר: העותר נעצר, נחקר באזהרה, נערך חיפוש בביתו, והוצא נגדו צו הרחקה (זאת, בנוסף לצו למניעת הטרדה מאיימת שניתן על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן). חקירת המשיבה 1 הובילה להגשת כתב-אישום, שבו יוחסו לעותר עבירות של פגיעה בפרטיות ושימוש שלא כדין במידע שהושג בהאזנת-סתר. כתב-האישום נמחק בהסכמה בתאריך 2.07.2003 (לאחר שתיק החקירה לא נמצא), והוגש מחדש (לטענת העותר – ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה), בחודש נובמבר 2003. בסופו של יום – נעתר בית-משפט השלום הנכבד בתל-אביב (כב' השופט י' יצחק) לבקשת הצדדים והורה, בתאריך 14.09.2005, על מחיקת כתב-האישום בטרם הקראה. 3. על-רקע הדברים הללו, פנה העותר, החל משנת 2001, לגורמים שונים, בדרישה לפתוח בחקירה כנגד אנשי המשיבה 1, שהיו מעורבים בהליכים המתוארים בסעיף 2 לעיל, וכן בדרישה לחקור את תלונתו בעניין העבירה שבוצעה, לכאורה, כלפי אחיינו. להלן נביא את תמצית טענות העותר העולות מן המסמכים שצורפו לעתירתו: (א) לטענת העותר, החלטת המשטרה לגנוז את התלונה שהוגשה על-ידו התקבלה שלא כדין, משיקולים זרים, והיא איננה עולה בקנה אחד עם החובה המוטלת על המשטרה לפתוח בחקירה כאשר נודע לה על ביצוע עבירה. (ב) באשר להליכים שהתנהלו נגדו, העותר טוען כי המשיבה 1 עשתה יד-אחת עם אחותו – שהגישה נגדו תלונת-סרק – עם בני משפחתה ועם מי-מטעמה, והיתה מעורבת "במבצע ייחודי של 'תפירה וריקמה' של תיק פלילי, במיוחד לכבוד העותר". לטענת העותר, מעשיהם ומחדליהם של גורמי המשיבה 1 בגדרי החקירה וההליך המשפטי שהתנהל נגדו עולים כדי ביצוע עבירות פליליות, ובגינם לקה העותר, לטענתו, במחלת הסרטן ונגרמו לו נזקים ממוניים ונפשיים כבדים. (ג) למשיב 2 העותר מייחס הענקת "גיבוי אוטומטי" לפעולות המשיבה 1, והימנעות מהפעלת שיקול-דעת עצמאי המתחייב מתוקף תפקידו. 4. בתום מסכת של התכתבות ענפה עם גורמים מגורמים שונים, נדחו פניותיו של העותר, על-ידי הרשויות המוסמכות. בתאריך 02.09.2001 הודיע הממונה על המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה לעותר, על החלטתו שלא לפתוח בחקירה מאחר ו"מבדיקת התלונה שהעתק ממנה נשלח אלינו לא עלתה תשתית עובדתית לעבירה פלילית של איש משטרה". תלונה נוספת באותו עניין, שהגיש העותר למחלקה לחקירות שוטרים בתאריך 23.11.2010, נענתה בתאריך 10.02.2011 בתשובה דומה. ערר שהגיש העותר כנגד החלטה זו – נדחה על-ידי המשנה לפרקליט המדינה. וכך, בין היתר, נכתב בהודעה שנמסרה לבא-כח העותר בעניין זה, בתאריך 15.03.2012: "...לאחר עיון בתלונת מרשך, שהוגשה בחלוף כ-7 שנים ממועד האירועים הרלוונטיים, וביתר החומר המצוי בתיק החקירה, לא מצאנו שהונחה תשתית לביסוס חשד בפלילים, אשר תצדיק פתיחה בחקירה פלילית בעניין". 5. מכאן העתירה שבפנינו, בגדרה חוזר העותר, בעיקרו של דבר, על הטענות שהועלו בפניותיו לרשויות השונות במרוצת השנים שחלפו מאז שנת 2001 ועד היום. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינו בעתירה ובחומר הרב שהעותר צירף אליה (חלקו הגדול כתוב בכתב-יד), הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה – להידחות על הסף. נביא להלן, בקצרה, את הנימוקים להכרעתנו. 7. עניינו של הסעד הראשון המבוקש בעתירה זו בהצהרה כי המשיבה 1 פעלה שלא כדין בהתנהלותה כלפי העותר (במסגרת הליכים שהתקיימו לפני למעלה מ-9 שנים), וכי בגין התנהלות זו נגרמו לעותר נזקים שונים. מדובר בסעד מן התחום האזרחי – שהענקתו מסורה לסמכותם העניינית של בתי המשפט ה"רגילים", ולא בסעד מינהלי-שיפוטי, שהסמכות להעניקו מסורה בידי בית-משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בידי העותר קיים, איפוא, סעד חלופי על דרך של פניה לערכאות מוסמכות אחרות (בכפוף לטענות הצדדים האחרים, לרבות התיישנות) – ודי בכך כדי להביא לדחיית העתירה בראש זה. ודוק: מהעתירה עולה כי העותר אכן הגיש, בחודש ספטמבר 2012, תובענה אזרחית-נזיקית כנגד המשיבים (ונתבעים נוספים), שתוכנה דומה עד מאוד לתוכן עתירה זו (תמ"ש 32474-09-12, המתנהלת בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת גן), ובגדרה מתבקש בית-המשפט הדן בה לקבוע כי המשיבים נושאים באחריות לנזקיו הנטענים של העותר, בין היתר, בגין הפרת חובות חקוקות. ברי כי אין מקום לכך שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יידרש לעתירה שהסעד המבוקש בגדרה כלול ממילא בתובענה התלויה ועומדת בפני בית-משפט שסעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה דן בו (עיינו והשוו: בג"ץ 4441/12 ואן קול נ' מדינת ישראל (11.11.2012)). 8. בגדרי הסעד השני הנעתר מתבקשת התערבותנו בהחלטות גורמי התביעה בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין. הלכה פסוקה היא שעל המבקש את התערבותו של בית משפט זה בעניינים אלה להראות כי נפל עיוות מהותי, או חוסר סבירות קיצוני בהחלטות גורמי התביעה (ראו למשל: בג"ץ 9714/09 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.3.2010); בג"ץ 8007/08 לוין נ' משטרת ישראל (6.4.2009)). העותר לא עמד בנטל כבד זה. חזקה על המשיבים כי ההחלטות בעניינו של העותר התקבלו לגופו של עניין וללא כל הטיה הנובעת מייחוסה המשפחתי הנטען של אחותו. למרות רוחב היריעה שפרס העותר בפנינו – לא עלה בידו לסתור חזקה זו ולהראות כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתם של גורמי האכיפה. תלונות העותר נבחנו על-ידי הגורמים המוסמכים אצל המשיבים, אשר לא מצאו בהן תשתית עובדתית המצדיקה פתיחה בחקירה פלילית – ותשתית שכזו אף לא הונחה בפנינו. 9. זאת ועוד – אחרת. חלוף הזמן מאז התרחשות האירועים הנטענים, מקשה על בחינת סבירות החלטותיהם של המשיבים (עיינו והשוו: בג"ץ 10321/07 ג'ורמנוס נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון (11.2.10) והאסמכתאות שם). משהובהר לעותר, עוד בשנת 2011 ו-2012 כי אין בכוונת המשיבים לשנות מהחלטתם, הרי שחלוף הזמן עד לפנייתו לבית משפט זה גם הוא עומד לעותר לרועץ – ויש בו משום שיהוי מאיין, המצדיק דחיית העתירה על הסף (ראו והשוו: בג"ץ 8713/09 טוויל נ' משרד הביטחון (21.12.09) והאסמכתאות שם). 10. בשולי הדברים יש לציין כי העותר – המציג עצמו כמשפטן – לא צירף את מי שכנגדם הוא מבקש לפתוח בחקירה פלילית – כמשיבים לעתירה, למרות שהם צדדים נכונים וראויים לה. למעשה, גם במחדל זה, כשהוא לעצמו, יש כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. 11. נוכח כל האמור לעיל, העתירה – נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ו באייר התשע"ג (‏6.5.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13022390_K05.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il