אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ. המועצה המקומית תל מונד

פסק-דין בתיק רע"א 2237/03 בבית המשפט העליון רע"א 2237/03 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות המבקשת: אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ ג ד המשיבה: המועצה המקומית תל מונד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בבר"ע 200011/98 מיום 26.1.2003 שניתן על ידי כבוד השופטים ש' גולדברג, ר' שטרנברג-אליעז וע' פוגלמן תאריך הישיבה: ו' חשוון תשס"ה (21.10.2004) בשם המבקשת: עו"ד מרדכי רז בשם המשיבה: עו"ד בנימין חן פסק-דין השופטת א' חיות: בפסק בוררות נפלה טעות חישוב. בעל הדין אשר הטעות פועלת לחובתו עתר לבית המשפט לתיקון הטעות לאחר שהבורר דחה בקשה בעניין זה שהופנתה אליו. בית המשפט הורה על תיקון הטעות. האם החלטתו של בית המשפט היתה כדין? זו השאלה העולה בבקשה שלפנינו. רקע הדברים 1. המבקשת, חברה לעבודות בניין, התקשרה עם המשיבה (להלן: המועצה) בהסכם קומבינציה להקמת מבנה ובו שטחי ציבור ומסחר על קרקע שבבעלות המועצה. בתום עבודות הבנייה נתגלעו בין הצדדים מחלוקות כספיות, אשר בגינן הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום בפתח תקווה ואילו המועצה מצידה הגישה תביעה שכנגד. במסגרת אותם הליכים הושגה הסכמה בין הצדדים בדבר העברת הסכסוכים שביניהם לבוררות. פסק הבוררות ניתן על ידי השופט בדימוס חיים אילת ביום 16.3.1997 ובו נקבעו חיוביה של המועצה כלפי המבקשת מחד גיסא וחיוביה של המבקשת כלפי המועצה מאידך גיסא. הבורר הוסיף וקבע כי חיובים הדדיים אלה ניתנים לקיזוז. המבקשת והמועצה פנו שתיהן אל הבורר בבקשות לתיקון טעויות אשר לטענתן נפלו בפסק. בקשות אלה נסמכו על סעיף 22 לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). הבקשה הרלבנטית לענייננו היא בקשת התיקון שהגישה המועצה. לטענתה, נפלו בפסק שתי טעויות חשבונאיות. האחת, נוגעת לחיובה ביתר בסך של 309,760 ₪ והשניה נוגעת לכפל חיוב בסך 22,975 ₪ בגין עבודות מיזוג אוויר. 2. הסעיף הרלבנטי לענין בקשת התיקון שהגישה המועצה לבורר הוא סעיף 3.3.3 לפסק, בו ערך הבורר בדיקה פרטנית של דרישות התשלום שהעלתה המבקשת בגין עבודות הבנייה אותן ביצעה במבנה נשוא הסכם הקומבינציה (להלן: המבנה). הבורר הסתמך בעניין זה על המסמך "נ/45", שכלל פירוט של דרישות המבקשת, עליו נרשמו הערות המפקחת על עבודות הבנייה מצד המועצה. בסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות התייחס הבורר לכל אחת מדרישות המבקשת, כפי שפורטו בעמוד האחרון של המסמך נ/45 (להלן: דף הסיכום). בשל חשיבותן של קביעות אלה להבנת הטענות שבפנינו, אפרטן להלן: עבור העבודות בקומת המרתף, קיבל הבורר את דרישת המבקשת במלואה, ופסק לה תשלום בסך 27,457 ₪. עבור העבודות בקומת המשרדים, קיבל הבורר את דרישת המבקשת במלואה, ופסק לה תשלום בסך 53,006 ₪. סעיף החיוב השלישי התייחס לתוספות הכנה לבניית מעקה במבנה, ואת דרישתה של המבקשת לתשלום סך של 38,250 ₪ בגין עבודות אלה, דחה הבורר. סעיף החיוב הרביעי ב-נ/45 התייחס לתוספות פיתוח שטח ובו דרשה המבקשת תשלום בסך 132,552 ₪. הבורר קיבל דרישה זו בחלקה ופסק למבקשת תשלום בסך 128,702 ₪, הנופל ב-3,850 ₪ מן התשלום אותו דרשה. סעיף החיוב החמישי בנ/45 התייחס לעבודות מיזוג אוויר במבנה ובעניין זה קיבל הבורר את דרישת המבקשת במלואה ופסק לה תשלום בסך של 22,975 ₪. בנוסף לחיובים שפורטו, כאמור, בדף הסיכום של נ/45, קבע הבורר בסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות כי המבקשת זכאית לקבלת תשלום בסך של 96,134 ₪, ובהקשר זה הסתמך על חשבון שסומן "ה'2". סיכום חשבונאי פשוט של החיובים המפורטים לעיל מלמד כי הסכום הכולל לזכות המבקשת אמור היה לעמוד על סך של 328,274 ₪. דא עקא, הבורר בחר בדרך חישוב שונה והעתיק מדף הסיכום סכום סתמי - 584,000 ₪ - המופיע בכתב יד במרכז הדף, אך לא ברור ממה הוא נובע וממנו הפחית את הסך של 42,100 ₪, המהווה סיכום של הסכומים שאת הדרישה בגינם דחה. בעקבות פעולות חשבונאיות אלה הגיע הבורר לתוצאה לפיה זכאית המבקשת לסך של 541,900 ₪ (42,100 – 584,000) בגין העבודות המפורטות בסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות. בבקשת התיקון טענה המועצה כי שגה הבורר בכך שביסס את החישוב המסכם על המספר הסתמי שבמסמך נ/45 (584,000 ₪) וכי חיבור התשלומים אותם פסק הבורר למבקשת בסעיף 3.3.3 אחד לאחד, בצירוף הסכום שבחשבון ה'2, מסתכם ב-328,274 ₪, כאמור. טעות החישוב השניה לה טענה המועצה בבקשת התיקון שהגישה לבורר התייחסה לכפל חיובה בגין עבודות מיזוג אוויר. המועצה הפנתה בהקשר זה אל סעיף 4 לפסק הבוררות שכותרתו "סיכום ומסקנות", ולסעיף 4.1 אשר בו סוכמו כל חיובי המועצה. בסעיף 4.1.א נכללו החיובים אותם קבע הבורר בסעיף 3.3.3 לפסק, וביניהם החיוב בגין עבודות מיזוג אוויר בסך 22,975 ₪. למרות זאת, חזר הבורר וחייב את המועצה בגין אותן עבודות ובאותו סכום עצמו, בסעיף 4.1.ה לפסק. החיוב ביתר בשל שתי הטעויות המפורטות לעיל הסתכם, לטענת המועצה, בסך של 332,735 ₪. ההליכים המשפטיים עד כה 3. בהחלטתו מיום 20.4.1997 דחה הבורר את בקשת המועצה לתיקון הטעויות וקבע: "אכן אמת בדבר, כי החישוב שנעשה על ידי התבסס על האמור בנ/45 אשר עליהם יש להוסיף את מחירי השווי השמאותי. ומכאן שאין מדובר בטעות אריתמטית וממילא אין מקום לתקן את הפסק בעניין זה". לאחר מתן החלטה זו הגישה המועצה בקשה לביטול פסק הבוררות בעילות שונות על פי סעיף 24 לחוק הבוררות ולחלופין עתרה לתיקון הטעויות שנפלו בו. הבקשה הוגשה לבית משפט השלום בפתח תקווה, בהיותו בית המשפט אשר העביר לכתחילה את העניין לבוררות. בית משפט השלום דחה את כל טענות המועצה, אך מבלי שנתבקש לכך על ידי מי מהצדדים, הוסיף וקבע כי בחישובי הבורר נפלה טעות חישוב אחרת ובגינה הורה כי יש להפחית סך של 19,570 ₪ מחיובי המועצה על פי הפסק. על פסק דינו זה של בית משפט השלום בפתח תקווה הגישה המועצה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בבקשתה זנחה המועצה את כל השגותיה על פסק הבוררות, למעט הטענות בדבר טעויות החישוב שנפלו בו, לשיטתה. בית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור בדן יחיד (השופטת ה' גרסטל) והחליט לקבלו מן הנימוקים אשר פורטו בפסק דינו מיום 1.10.1998. בעקבות בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין, הורה בית משפט זה (השופטים ש' לוין, ט' שטרסברג-כהן וי' טירקל) כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון תחילה בבקשת רשות הערעור. בעקבות החזרת הדיון, דן בית המשפט המחוזי (השופטת ה' גרסטל) בבקשת רשות הערעור, ובפסק דין נוסף שניתן על ידו ביום 19.12.1999, לאחר שקיבל את בקשת רשות הערעור, חזר על קביעתו כי נפלו טעויות חישוב בפסק הבוררות והורה על תיקונן. המבקשת לא השלימה גם עם פסק הדין הנוסף, ובבקשת הערעור השניה שהגישה טענה כי עם מתן הרשות לערער היה על בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון בערעור גופו להרכב שלושה. בית משפט זה (כבוד השופטים ש' לוין, ד' דורנר ו' א' לוי) קיבל את הטענה והורה שוב על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בערעור בהרכב שלושה. ביני לביני הגישה המבקשת ערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי. בערעור שכנגד טענה כי שגה בית משפט השלום משהורה לתקן את פסק הבוררות מבלי שהתיקון הספציפי נתבקש כלל על ידי מי מהצדדים וכן משום שהתיקון עומד בניגוד לקביעתו הכללית של בית משפט השלום לפיה תיקון טעויות ממין זה הוא מהותי ובית המשפט אינו מוסמך להורות עליו. 4. בית המשפט המחוזי, בהרכב שלושה (כבוד השופטים י' גולדברג, ר' שטרנברג-אליעז וע' פוגלמן), דן בערעור המועצה ובערעור שכנגד שהגישה המבקשת, וקיבל את טענות המועצה כי אכן נפלו בפסק הבוררות שתי טעויות חישוב שיש לתקנן. וכדבריו: "מבדיקת חשבונאית של סך הרכיבים המופיעים בסעיף 3.3. עולה כי אכן הצדק עם המערערת [המועצה]. פעולת חיבור פשוטה של הפריטים מגיע ל-232,140 ₪, ובצירוף הסך של 96,134 (חשבון ה' 2) – 328,274. יתירה מזאת, חיוב המועצה ברכיב של מיזוג אוויר, מופיע הן בסעיף 3.3.3 והן בפרק ה"סיכום ומסקנות" (סעיף 41ה) מכאן שמדובר בחיוב כפול, שנעשה בשוגג. על כן יש להפחיתו מהסך אליו הגיע הבורר בסעיף 3.3.3. לאור האמור לעיל, החיוב הנכון של המערערת הינו 305,299 ₪ ואילו האמור בעמ' 9 לפסק הבוררות: "סיכומו של דבר, הוא כי החברה זכאית, בהתאם ל-נ/45 לסכום כולל של 541,900 ₪ (42,100-584,000 ₪)", לוקה בטעות אריתמטית, שמקורה בהיצמדות הבורר בהיסח הדעת אל הסיפא למסמך נ-45 (584,000 ₪)". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי החלטת הבורר בבקשת התיקון שהגישה המועצה הינה עמומה וכי "מחירי השווי השמאותי", שבהם נתלה הבורר כדי להסביר את ההפרש, אינם נוגעים כלל לחיובים שסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות אלא לפרק העוסק בתוספות שטחים, כפי העולה מן הפסק עצמו. על כן, הורה בית המשפט המחוזי על קבלת הערעור ועל העמדת חיובי המועצה בסעיף 3.3.3 של הפסק על סך של 305,299 ₪. סכום זה, מתקבל מסיכום של פריטי החיוב באותו סעיף ומהשמטת החיוב הכפול בגין עבודות מיזוג האוויר בסעיף 4.1.ה. הערעור שכנגד נדחה ובית המשפט המחוזי חייב את המבקשת לשאת בהוצאות המועצה בערעור ובערעור שכנגד בסך 20,000 ₪. ההליך שלפנינו 5. הבקשה שבפנינו היא השלישית במניין בקשות הרשות לערער שהגישה המבקשת בפרשה זו. הפעם טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שנפלו טעויות חישוב בפסק הבוררות. כן טוענת המבקשת כי התיקון של חיובי המועצה עליו הורה בית המשפט המחוזי הינו התערבות מהותית בפסק הבוררות, הנוגדת את ההלכה הפסוקה, לפיה יש לנהוג ביד קמוצה ככל שהדבר נוגע להתערבות בתי המשפט בפסקי בוררות. לבסוף טוענת המבקשת כי לבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות לדון בבקשת המועצה לתיקון טעות החישוב, לאחר שהבורר עצמו דחה את הבקשה. בהעלותה טענה אחרונה זו עתרה המערערת לשינוי ההלכה שנפסקה בע"א 388/81 תימורים נ' משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ פ"ד לו(4) 253 (להלן: עניין תימורים) ולפיה נקבע כי בית המשפט מוסמך להורות על תיקון פסק בוררות מכוח סעיף 22 לחוק הבוררות גם מקום שבו דחה הבורר את בקשת התיקון. המועצה מצידה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועתרה לדחיית הבקשה. 6. לאחר שבחנו את הטענות שהעלו הצדדים בכתב ובעל-פה אנו סבורים כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות הראויות לדיון. על כן החלטנו, בהסכמת הצדדים (ראו: סעיף 60 לבקשה, החלטת השופטת דורנר מיום 3.6.2003 וסעיף 31 לתשובת המשיבה), לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. דיון המסגרת הנורמטיבית 7. סעיף 22 לחוק הבוררות, שכותרתו "תיקון פסק בוררות", קובע כך: (א) הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2) הפסק לקוי בעניין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; ... (ד) ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה. עיון בהוראה זו מורה אותנו כי דרך המלך לתיקון ליקויים אשר נפלו בפסק בוררות היא בפנייה ישירה לבורר, כמי שנתן את הפסק (השוו: סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984). הסמכות שניתנה לבית המשפט על פי סעיף 22(ד) לתקן ליקויים כמשמעותם בסעיפים 22(א)(1) ו-(2), מסורה לו, לעומת זאת, רק אגב דיון בבקשה לאישור או לביטול הפסק. נראה כי ביסוד הסמכתו זו של בית המשפט מונחת הגישה לפיה ראוי לדון בחדא מחתא גם בעניין ליקויים אלה, מקום שבית המשפט נדרש ממילא לבחון את פסק הבוררות בהליך של אישור או בהליך של ביטול. לפיכך, אף הוסיף המחוקק וקבע כי סמכותו של בית המשפט לדון בתיקונם של אותם ליקויים קנויה לו אפילו בטרם פנה הצד המעוניין בבקשה לתיקון אל הבורר או שכבר פנה אך טרם נענה. 8. הערעור שבפנינו מעורר שתי שאלות הנוגעות להוראת סעיף 22 הנ"ל. האחת עניינה בפירוש המונח "טעות בחישוב" שבסעיף 22(א)(1), אשר על תיקונה, בין היתר, רשאי בית המשפט, להורות לפי סעיף 22(ד). השניה עניינה בהיקף הסמכות שהוענקה לבית המשפט על פי סעיף 22(ד) לחוק הבוררות להורות על תיקון או השלמה של פסק הבוררות. השאלה הראשונה מתייחסת לסוג הטעות שעל תיקונה מוסמך בית המשפט להורות ואילו השאלה השניה מתייחסת לתיחום גבולותיה של סמכות התיקון המסורה לבית משפט על פי סעיף 22 הנ"ל. שתי השאלות כבר נדונו בשנת 1982 בעניין תימורים, אך סברנו כי לא למותר לשוב ולהידרש אליהן נוכח הטענות שהועלו בבקשה. "טעות חישוב" מהי – הלכת תימורים 9. בעניין תימורים נפסק כי המושג "טעות חישוב" שבסעיף 22(א)(1) בחוק הבוררות משמעו: "... שאם מתוך פסק הבורר עצמו מתגלה, שהתוצאה הסופית, שאליה הגיע הבורר, איננה מתיישבת עם ההחלטות האחרות של הבורר בפסק שלו, וזה מכיוון שהבורר לא ערך חישוב נכון, שהוא תוצאה של החלטות אלה, יש לראות במשגה זה טעות בחישוב, אשר ניתנת לתיקון לפי סעיף 22 של החוק" (שם, עמ' 260). עוד נפסק כי: "בשים לב לתוכן פסק הבורר, כפי שיפורט להלן, ולנימוקים, שהוא נתן בפסק הבוררות, יש לראות באי-התאמת סעיפי המאזן וחשבונות השותפות לתוצאות, שאליהן הגיע הבורר בקביעות השונות שבפסק, טעות בחישוב, אותה ניתן לתקן לפי סעיף 22(א) (1) הנ"ל" (שם). השופט שינבוים הצטרף לקביעותיו אלה של הנשיא דאז י' כהן וציין כי: "במקרה שלנו קבע הבורר מחירם של פריטים שונים, שצריך להשתלם לשותפות. ועל-כן חישוב פשוט אומר, כי רכוש השותפות צריך לכלול את אותו מחיר המשתלם. אם ברכוש השותפות לא נכלל אותו מחיר, דומה הדבר כאילו קבע הבורר קביעות שונות בחלקים של פסק-דינו, וכאשר הוא בא ליישם את אותן קביעות לשיטה האחרונה נתעלמה מעיניו אחת הקביעות, והוא לא כלל אותה בחשבון האחרון. אין ספק, שטעות כזאת אינה טעות שבשיקול- דעת, והיא ניתנת לתיקון" (עמ' 265). דברים אלה מקובלים עלינו ולפיהם "טעות חישוב" הנזכרת בסעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות אינה רק שגגה אריתמטית שנפלה בפסק הבוררות אלא גם טעות הנובעת מאי-התאמה חשבונאית בין סעיפיו השונים של הפסק, באופן שהסכומים אשר נקבעו בסעיף אחד אינם תואמים את קביעות הבורר, המתייחסות לאותם הסכומים, בסעיף אחר. 10. במקרה שבפנינו טוענת המבקשת-המערערת כי הטעויות שעליהן הצביעה המועצה אינן טעויות חישוב כמשמעותן בסעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות. הטעויות הנטענות, כך המערערת, אינן עולות מניה וביה מעיון בפסק הבוררות ועל מנת לבררן על בית המשפט להידרש לחומר הראיות שהוצג בפני הבורר. מכאן, כך מוסיפה המערערת וטוענת, שמדובר בעניין של מהות ולא בטעות חישוב מן הסוג שבית המשפט רשאי לתקנו מכוח סעיף 22(א)(1) הנ"ל. טענה זו אין בה ממש. אכן, המספר הסתמי – 584,000 ₪, עליו מבסס הבורר את סיכום החיובים בסעיף 3.3.3 לפסק הבוררות - לקוח מן המוצג נ/45 שהוא מסמך חיצוני לפסק הבוררות. ואולם, על מנת לעמוד על טעות החישוב שנפלה בסיכום החיובים הכלולים בסעיף 3.3.3 אין צורך להיזקק למוצג נ/45. הסעיף עצמו מלמד על הטעות בחישוב, שכן פעולות פשוטות של חיבור פריטי החיוב הכלולים בו וחיסור הסכומים בהם לא הכיר הבורר (42,100 ₪), כמפורט באותו סעיף, מלמדות כי הסכום המתקבל, בצירוף החשבון ה'2, הוא 328,274 ₪, כטענת המועצה. אי לכך, ניתן לקבוע שהסכום אותו קבע הבורר כסכום המסכם את סעיף 3.3.3 – 541,900 ₪ - יסודו בטעות חישוב פשוטה הנובעת מכך שהבורר הפחית את הסך של 42,100 ₪ מן המספר הסתמי - 584,000 ₪ – שאותו הציב באותו שלב. מספר סתמי זה אין לו כל הסבר או תימוכין בפסק הבוררות ועל כן, ברור וגלוי כי הצבתו בחישוב המסכם בטעות יסודה גם מבלי שניזקק למסמך נ/45 כמקור הטעות. עניין לנו, אפוא, בטעות חישוב העולה מעיון בפסק הבוררות עצמו, בלא צורך לבחון ולנתח חומר ראיות שהוא חיצוני לפסק. הוא הדין באשר לכפל החיוב הכלול בפסק הבוררות בגין עבודות מיזוג האוויר. כפל חיוב זה עולה בבירור מעיון בסעיף 3.3.3 ובסעיף 4 לפסק הבוררות. מקובלת עלינו, אפוא, מסקנתו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי שתי הטעויות שעליהן הצביעה המועצה אינן טעויות שבמהות אלא טעויות חישוב שנפלו בפסק הבוררות. עוד מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מסקנה זו יפה ביתר שאת נוכח החלטתו העמומה של הבורר בבקשת התיקון שהגישה המועצה. בהחלטה זו נקבע, כאמור, כי ההפרשים נובעים מ"מחירי שווי שמאותי", אלא שהסבר זה אין לו על פני הדברים כל אחיזה בפסק הבוררות ואין הוא יכול לעמוד. מן הטעמים המפורטים לעיל אנו סבורים כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערת לפיה אין מדובר בטעות חישוב כמשמעותה בסעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות. סמכותו של בית המשפט לתקן את פסק הבורר 11. משקבענו כי הטעויות עליהן הצביעה המועצה הן טעויות חישוב כמשמעותן בסעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות, יש להוסיף ולבחון האם מוסמך היה בית המשפט מכוח סעיף 22(ד) לחוק להידרש לבקשת התיקון, במסגרת בקשת הביטול, למרות שבקשה דומה כבר נדחתה על ידי הבורר. גדר הספק בעניין זה עולה, לכאורה, מלשונו של סעיף 22(ד) לחוק הבוררות, המסמיך את בית המשפט לתקן "ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2)". באותו סעיף, הוסמך בית המשפט להורות על תיקון ליקויים תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו ו"אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה". פניה שהבורר לא החליט בה, נאמר, פניה שהבורר החליט בה, לא נאמר. בכך מבקשת המערערת להיאחז בציינה כי משנתן הבורר דעתו לטענת הטעות בחישוב וסירב לתקנה אות הוא שאין מדובר בטעות חישוב אלא בעניין שבמהות ומכאן ואילך אין בית המשפט מוסמך עוד להורות על התיקון. בעניין תימורים ניצבה בפני בית משפט זה אותה שאלה עצמה והוא ראה לדחותה בקובעו: "המלה "אף", שבה מתחיל הסיפא של סעיף-קטן (ד) הנ"ל, באה לרבות, ועל-כן על-פי הרישא של סעיף-קטן (ד) הסמכות של בית המשפט לתקן את הליקויים היא כללית, ועל-פי הסיפא מוסמך בית המשפט לתקן את הליקויים, גם כאשר בעל הדין לא פנה לבורר, ואף אם בעת הדיון בבית המשפט לא החליט הבורר בפניית בעל הדין. הפירוש של הוראת החוק, שאותו מציע בא-כוח המשיבים, אינו מתיישב עם פשוטם של הדברים וגם מביא לידי תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת. לפי פירוש זה, אם, לדוגמה, הייתה טעות בתאריך או במספר בפסק הבורר, והבורר, שנתבקש לתקן טעות זו, אינו מוכן להודות בטעות ומסרב לתקנה, יהיה בכך סוף פסוק, ובית המשפט לא יהיה מוסמך לתקן טעות כזו. זו היא תוצאה שהדעת אינה סובלת, ובוודאי לא לכך התכוון המחוקק" (עמוד 262). הנה כי כן, על פי הלכת תימורים העובדה שבקשת התיקון הובאה תחילה בפני הבורר והוא סירב להיענות לה, אינה מוציאה את סמכותו של בית המשפט להיזקק לבקשה, אם מצא שיש בה ממש. בא כוח המערערת ער היה להלכה זו ועל כן טען כי הגיעה העת לחזור ולהרהר בה. בא כוח המערערת נסמך בעניין זה על דבריו של השופט ש' לוין בעניין תימורים, שהיה בדעת מיעוט (ראו: שם, 254), וכן על הביקורת שמתחה המלומדת ס' אוטולנגי על הלכה זו באומרה: "עם כל הכבוד, דומתני כי נוסחו של הסעיף 22(ד) אינו מותיר מקום לספק: הסמכות של בית המשפט לתקן את העיוותים הנזכרים בס"ק (א)(1) ו-(2), תוך כדי דיון בבקשת אישור או ביטול, היא גם אם לא היתה פנייה לבורר או שהיתה, אך הבורר לא השיב על בקשת התיקון... ברם אם היתה פנייה לבורר לתקן את פסקו והלה החליט, שלא היתה בפסקו טעות בגדר אחד משני הסעיפים הללו – שוב לא יוכל בית המשפט להחליט אחרת. תשובת הבורר מבהירה, שלא טעות מקרית היתה זו, אלא פסיקה תוך הערכה ושיקול דעת; ודבר זה הינו בידיעתו הסובייקטיבית של הבורר עצמו..." ("בוררות דין ונוהל" (מהדורה שלישית, תשנ"א) 397). גישה זו לא נוכל לקבל. התנאי להפעלת סמכות התיקון המוקנית לבית המשפט על פי סעיף 22(ד) לחוק הבוררות הוא כי מדובר בליקוי מסוג הליקויים המפורטים בסעיפים 22(א)(1) ו-(2). על כן, מקום שבו מדובר אכן בטעות שבשיקול דעת ולא בפליטת קולמוס או בטעות חישוב גרידא, נשללת סמכות התיקון בשל סוג הטעות שבה מדובר ושאלת סמכותו של בית המשפט להורות על התיקון אינה מתעוררת כלל. החלטתו של הבורר שלא לתקן את הטעות והנמקתו לעניין זה יש בהן, אפוא, כדי להוות נתון בין יתר הנתונים שאותם יבחן בית המשפט בבואו לקבוע מהו סוג הטעות שבה עסקינן, אם בכלל. אך משוואה אוטומטית לפיה כל סירוב של הבורר לתקן טעות, תהא ההנמקה אשר תהא, מהווה "פסיקה תוך הערכה ושיקול דעת", אין לה מקום והמקרה שלפנינו יוכיח. אנו סבורים כי מקום שבו ברור וגלוי כי אכן נפל בפסק הבוררות ליקוי מסוג הליקויים המנויים בסעיף 22(א)(1) או (2), מן הראוי לאפשר לבית המשפט לתקנו וכשופטי דעת הרוב בעניין תימורים, אף אנו סבורים כי אין מקום להבחין לעניין סמכותו של בית המשפט בין מקרה שבו פנה הצד המעוניין לבורר ונענה בסירוב, לבין מקרה שבו פנה אותו צד במישרין לבית המשפט או שפנה לבורר ולא נענה כלל. בית המשפט מוסמך, אפוא, לדון בבקשה בכל אחד מאותם מקרים אלא שבמקום שבו כבר נתן הבורר דעתו לבקשת התיקון וסירב לה, על בית המשפט להביא את הדבר במניין שיקוליו. 12. משאמרנו את שאמרנו לעניין הסמכות, ראוי לזכור ואף לחזור ולשנן כי "מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו" (ראו: ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' "ישנומט" בע"מ פ"ד יט(4) 468, 474). אכן, גישתם העקבית של בתי המשפט היתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין "טעות על פני הפסק", עילה אותה מצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק (ראו: ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין בעבודות ציבוריות פ"ד כח(1) 108, 111). על פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו (ראו: רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג פ"ד מה(5) 511, 517). ברוח זו על בית המשפט להפעיל גם את הסמכות לתקן ליקויים המסורה לו על פי סעיף 22 לחוק הבוררות, שאם לא כן, נימצא מכניסים בדלתו של סעיף 22 את העילה של "טעות על פני הפסק", למרות שזו הוצאה מעילות ההתערבות שבסעיף 24 לחוק הבוררות. הילוכו של בית המשפט בהפעילו את סמכות התיקון המסורה לו בסעיף 22 לחוק הבוררות, צריך, אפוא, שיהא זהיר, מצומצם ומוקפד, ועליו להימנע מהפעילה אם לא השתכנע כי אכן מדובר בליקוי מן הסוג הטכני כגון: טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה או טעות חישוב. 13. סיכומם של דברים - הדגש לעניין תיקון ליקויים על פי סעיף 22 לחוק הבוררות הוא על סיווג הטעות שאת תיקונה מבקשים, והעובדה שהתקיים הליך מקדים בפני הבורר בקשר עם אותו תיקון, אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט להורות עליו. יחד עם זאת, על בית המשפט להקפיד מאוד בהפעילו את סמכות התיקון המסורה לו, כאמור בסעיף 22 לחוק הבוררות. עליו לצמצם עצמו אך ורק לתיקון של אותם ליקויים טכניים המנויים בסעיף ואל לו לגלוש לתיקון טעויות שבמהות. מתחם מוגדר ומצומצם זה של תיקון ליקויים, אין בו כדי לפגוע באוטונומיה של מוסד הבוררות, גם אם סירב הבורר לתיקון שנתבקש. אדרבא, הימנעות מן התיקון מקום שהסירוב אינו נתמך בהנמקה מספקת, עלולה לגרום לעיוות ההכרעה שאליה כיוון הבורר ולפגיעה במוסד מעין-שיפוטי זה. סוף דבר 14. מן הטעמים המפורטים לעיל, החלטנו לקבל את הבקשה למתן רשות לערער אך לאחר שדנו בה כבערעור, מצאנו כי יש לדחות את הערעור לגופו. המערערת תשלם למועצה הוצאות בערכאתנו בסך של 20,000 ₪. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. חוות דעתה הבהירה של חברתי השופטת חיות בתיק דנא מקובלת עלי, ואני מצטרף לניתוחה בו ולמסקנה שאליה הגיעה. ועם זאת, עלי לבטא עמדה שונה במקצת באשר לאמרות הסיפה בחוות דעתה, שעניינן המשך הגישה המצמצמת משכבר באשר להתערבות בתי המשפט בפסקי בוררות. אכן, מודע אני לאותה גישה רבת שנים שתיארה חברתי, שעניינה התערבות במשורה בפסקים אלה, ופירוש מצמצם לעילות ההתערבות שבדין, כמצוות האסמכתאות שהביאה לעניין זה מתורתם של אבות בשנות השישים, השבעים והשמונים. מתורף הדברים הוא אי כלילתה בחוק הבוררות של עילת הביטול "טעות על פני הפסק", שנפרדה מעמנו משהלכה לעולמה פקודת הבוררות, בת עידנן הראשון של הפקודות המנדטוריות (1926), אשר קדמה לחוק. אכן, בהצעת חוק הבוררות, תשכ"ז-1967 (ה"ח תשכ"ז, 64) בוארה בדברי ההסבר המטרה לשנות מן המצב שקדם אשר "מחייב או מאפשר פניה לבית המשפט במידה יתרה ... מאפשר לבית המשפט להתערב יתר על המידה במהלך הבוררות ובפסק הבורר" (עמ' 71). לפיכך נאמר, כי "החוק המוצע נמנע מלקבוע עילות כלליות לביטול הפסק, כגון "התנהגות הבורר שלא כשורה" או "טעות על פני הפסק", על כל מטען הפירושים בביטויים אלה מכוח הפסיקה, ומעדיף לפרט את העילות תוך כדי צמצומן. עילות הביטול דומות במהותן למבחנים שבית הדין הגבוה לצדק נזקק להם בפיקוח על גופים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות..." (עמ' 72). כך בשכבר הימים, בטרם נחקק החוק, וכך פעלה גם הפסיקה שאיזכרה חברתי לאחר חקיקתו. ב. אמנם, פקודת הבוררות משכבר כללה את האפשרות לתיקון טעות של הבורר, ולא טעות סופר או בדומה לה בלבד, אלא אף טעות "מחשבתית", היינו שעצם ההחלטה מוטעית (זוסמן, דיני בוררות מה' 2 מורחבת, תשכ"ב-1962, סעיף 137 וסעיפים 143-140). זאת לפי סעיף 12 לפקודה, שאיפשר החזרת הדין לבורר, וכך נאמר בו: "כל מקום שמגישים עניין לבוררות יכול בית המשפט או שופט משופטיו להחזיר מזמן לזמן את העניינים שנמסרו לבוררות ... על מנת שיעיינו בהם שנית"; והראשונה מבין העילות שהמשפט האנגלי קבע לנושא זה היתה "פגם נראה לעין על פני הפסק". עילה זו נתפסה כנובעת מסעיף 3 לפקודה, שהעניק לשטר הבוררות תוקף של צו בית המשפט, ולכן ביטול פסק פגום בפגם כזה נתפס כ"דבר הבא מכוח 'סמכותו הטבעית' של בית המשפט" (שם, סעיף 140; וראו גם סעיפים 143-141, 165). הסמכות "לתקן בפסק כל טעות סופר או כל שיבוש שבא מתוך משגה או השמטה" (סעיף 8(ג) לפקודה) נתפסה כבר בימים מקדם ככוללת אך "טעות מקרית", קרי "טעות טכנית בהרצאת החלטתו של הבורר, טעות שלפיה אין ההחלטה כפי שנוסחה תואמת את ההחלטה שנתקבלה על ידי הבורר" (זוסמן, שם, סעיף 137), בשונה מהחלטה "מחשבתית" כאמור. לתיקון טעויות "טכניות" פתח מחוקק חוק הבוררות את הפתח בסעיף 22(א)(1) לחוק, ובו עילות התיקון או ההשלמה בשל "טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה". ג. (1) משבטלה בחוק הבוררות העילה של פגם או טעות על פני הפסק, ונימוקו של הביטול עמו, כדברי חברתי, היינו שמירת האוטונומיה של מוסד הבוררות, התלבטו בתי המשפט במצבי ביניים מסויימים, שבהם מחד גיסא ניכר היה בעליל כי נפלה טעות בפסק הבורר, שלשיטת בית שמאי לא היה מקום להידרש אליה, אך מאידך גיסא שיקולי צדק הורו דרכם בכיוון ההתערבות. אחד הפתרונות היה משניתן לסווג טעות לא כ"טעות על פני הפסק" במובן ה"מחשבתי", קרי הנוגעת לעקרונות לפיהם פסק הבורר, אלא כ"טעות חישוב" לפי סעיף 22(א)(1), וכאן נתגלתה בפסיקה נכונות שלא לנעול את הדלת גם בפני פירוש רחב במקצת, ולוא במישור הדיוני. פירוש זה התמקד בתפיסה, כי אף אם דחה הבורר פניה לתיקון טעות בחישוב, הגם שלשון החוק מאפשרת תיקון כזה (אך) "אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה", עדיין כוחו של בית המשפט עמו לתקן את הטעות, והוא הדין להליך של אישור או ביטול בבית המשפט גופו. זהו עיקרה של הלכת תימורים, בדעת הרוב מפי הנשיא י' כהן. הדעת נותנת, כי פירוש זה אימץ בית המשפט כדי שלא לנעול את הדלת בפני הליכה לבוררות, שהרי אם יידעו בעלי הדין כי אף טעויות שניתן לסווגן כטעויות חישוב לא יהיו בנות תיקון בשל החלטת בורר, יהיו מי שיימנעו מכל וכל מבחירה בהליך של בוררות. (2) תוצאה זו של פסק הדין תימורים לא נשאה חן בעיני השופט (כתארו אז) ש' לוין, שופט המיעוט בהרכב, כדבריו בעמ' 259-258 לפסק הדין מתוך "דאגה רבה, ש'החסינות' שהמחוקק רצה לשוות לפסק בוררות תסוכל. בדבריו של חברי הנכבד השופט שינבוים, שבודאי יידעו בתי המשפט לשים סכרים להתערבותם (ראו הערות השופט שינבוים, השופט השלישי בהרכב, בעמ' 264 - א"ר), לא מצאתי נחמה, שכן נבצר ממני לדעת כיצד ייקבעו הגבולות והיכן תיעצר ההתערבות". התוצאה בהלכת תימורים אף לא נשאה חן בעיני המחברת פרופ' ס' אוטולנגי המנוחה, בדבריה שאליהם נדרשה חברתי, ושבהמשך להם אמרה (בוררות דין ונוהל מה' 3, ס' 405 בעמ' 397-396) כי "אם דעת בית המשפט היא שגם במקרה של תשובה שלילית של הבורר עדיין יש סמכות בידי בית המשפט לתקן טעות לפי אחד משני סעיפים אלה (22(א)(1) א(1)(2) - א"ר), הרי שצריך לראות בפסק דין זה משום המלצה למחוקק לתקן את ניסוחיו באותו הסעיף". המחוקק לא פעל, אך דעה זו לא נתקבלה גם בפסק דיננו הנוכחי, שאליו אני מצטרף, והשב ומאמץ את הלכת תימורים. ואולם, כל זאת באשר לעילה של טעות בחישוב. (3) מנגד, כפי שציינה חברתי, המדיניות השיפוטית בענייני בוררות היתה ועודנה קו של משורה בהתערבות בפסקי בורר: "...מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר. מהטעם האמור יש, מחד גיסא, לתת משמעות דווקנית לדיבור "סמכות" בסעיף 324(ד) לחוק, ומאידך גיסא, במקרים של ספק לגבי אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך, לתת פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות" (ע"א 823/87 דניה סיבוס נ' ס' ע' רינגל, פ"ד מב(4) 605, 612 (השופט - כתארו אז - ש' לוין)). ראו גם דברי השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נז(6) 605, 616: "מושכלות יסוד הם, כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתייחס לעילות ביטול מוגדרות של הפסק, שיש לפרשן בצמצום רב". ד. והנה, השאלה שמנקרת במוחי היא האם משמלאו ל"ו שנים לחוק הבוררות, אין מקום לעיין מחדש בחלק מהוראותיו, אם בפרשנות שבפסיקה ואם אף בחקיקה, וזאת במטרה לחזק את מוסד הבוררות ולא להחלישו, להגביר את האמון בו ולא לצמצמו, ולחזק - וזו עיקר - את תחושת הצדק בהקשר לבוררות. אפשר להבין את גישתם של חכמי המשפט עם חקיקת חוק הבוררות, שסברו כי כדי שמוסד הבוררות יהא אפקטיבי יש צורך בגישה מצמצמת לעומת מה ששרר לפני כן, וכך פורש כאמור חוק הבוררות, וזו הגישה שנשנתה בדברי חברתי. ואולם, האם "הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות", כדברי חברתי (פסקה 11) אינו עלול לעתים להיות מסוכל נוכח תסכולם של בעלי דין שאינם יכולים להשיג על טעות ברורה בפסק אשר אינה יכולה לבוא בגדר טעות חישוב, ויוצאים הם וידיהם על ראשם? לכך כיוון בית המשפט המחוזי בתיק דנא, באמרו כי "דווקא החשש מהנצחת טעויות מהסוג שבפנינו הוא המרתיע מתדיינים מפני פניה לבוררות, באין ערעור. ראוי לאזן בין עקרון העצמאות של פסק הבוררות לבין השאיפה להגיע אל אותה תוצאה צודקת, שהבורר אכן הגיע אליה, אולם עקב טעות של מה בכך, לא הושגה בפועל. דווקא משום העדר ערעור על פסק בוררות, ראוי להתייחס בתשומת לב ובהבנה אל בקשות לתיקון פסקי בוררות, במסגרת סעיף 22 לחוק ... גישה עניינית-מעשית תייתר הליכים משפטיים ומפח נפש" (כאן הזכיר בית המשפט המחוזי את ביטולה של עילה "טעות גלויה על פני הפסק" בחוק הבוררות). ה. (א) שאלה נכבדה בהתייחסות לבוררות בכלל היא ההגבלה על האפשרות "לפתוח" פסק בורר, על ידי הליך של ערעור במקרים המתאימים. מחד גיסא, יש לבתי המשפט עניין בהפניית סכסוכים לבוררות, מטעמים ברורים של יעילות וייעול נוכח העומס הרב על מערכת השפיטה. לזאת נועד סעיף 79ב' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, שהוסף בתשנ"ב, ושעניינו העברת עניינים על ידי בתי המשפט בהסכמה לבוררות. מאידך גיסא, ישנם בעלי דין החוששים ממצב שבו משגה בפסק דין בורר, שאינו כשלעצמו עילת ביטול, יגרור לקיבוע תוצאה שלא עלתה על דעתם, באין תרופה ערעורית. וכבר עמד על כך, למשל, השופט אורי שטרוזמן ("הרהורים וערעורים על פסק הבורר", הפרקליט מ (תשנ"ב) 227, 240-238), והציע תיקון החוק לשם הקניית זכות ערעור על פסיקת בורר. ראו גם בעניין זה בספרו ספר הבוררות, 247-241 וכן 257. ראו גם ח' בן-נון, הערעור האזרחי, מה' 2, 50. (ב) אדגים את הבעייתיות: בהעדר הסדר סטטוטורי או אחר מתאים, סברתי, בעת כהונתי כיועץ משפטי לממשלה, ובכך המשכתי ביתר שאת גישה שקדמה לי - כי ככלל פנייתה של הממשלה לבוררות צריכה להיות במשורה שבמשורה. כך נאמר בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה 6.12.04 מיום י"ז באלול תשס"ג (14.9.03): "ככלל, על סכסוך שהמדינה צד לו להתברר בפני ערכאה שיפוטית והמדינה לא תפנה ליישוב בסכסוך בדרך של בוררות (ההדגשה במקור - א"ר), וזאת מתוך הגישה שעל המדינה, שהליך שיפוטי מאפשר לה מיצוי זכויותיה הדיוניות, לנהל הליכים על פי סדרי דין ודיני ראיות אחידים. בנוסף, פסקי דין של בתי המשפט ניתנים לערעור, מקום שהדבר דרוש, בעוד שהעילות לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1960, להשגה על פסק בוררות הן מצומצמות ביותר". אוסיף, כי המדובר כמובן באחריות מיוחדת לכספי המדינה המוטלת על גורמי המדינה. נוכח זאת, אפשרות מסויימת לפתיחת פסקי בוררות בדרך ערעורית עשויה להיות רלבנטית לשיקולי בעל דין מן הגדולים במערכת ההתדיינויות, קרי המדינה, בהחליטו אם לפנות לדרך זו (שונים הדברים כשהמדובר בגישור - ראו הנחיה 6.1203 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מיום כ"ט באב תשנ"ט - 11.8.03). ו. על דרך ההיקש וההקבלה נזכיר, כי בהקשר השיפוט הרבני נדונה השאלה האם יכולים צדדים הבאים להתדיין בבית דין רבני להצהיר מראש כי הם מוותרים על הזכות לערער; פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, נדרש לשאלה זו בהקשר שטר בוררות הנחתם בידי צדדים שבאו להתדיין בבית הדין הרבני בעניין המצריך שטר כזה; הצדדים רשאים לוותר על זכות הערעור, עם כל הקושי העיוני שבדבר. לוז הקושי כך הוא: "אם מתברר כי פסק הדין מוטעה ומחובתו של בית הדין להוציא דין אמת, כיצד יכולים הצדדים להתחייב לדבר שמשמעותו המעשית היא מניעת חשיפת האמת?" (עמ' 45). והמחבר משיב על כך: "אלא שניתן לראות את התחייבויות הזו של בעלי הדין כקבלת שיפוטו של בית הדין, הן לדין הן לטעות, דבר שבידי הצדדים לעשות, וכשם שרשאים הם להסכים מראש אף לקבלת פסק דין מוטעה, רשאים הם גם לקבל על עצמם שלא לערער על פסק הדין - גם אם יימצא שהוא מוטעה. (ש)אין הדברים אמורים אלא בדיני ממונות. הצהרתו של בעל דין שהוא מוותר על זכותו לערעור נחשבת כויתור על ממונו" (שם). ראו גם המקורות שם, עמ' 36. ראו גם תקנה קל"ז לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, שלפיה "פסק דין שניתן על סמך שטר בוררות אינו ניתן לערעור אם צויין בשטר הבוררות ששני הצדדים מוותרים על זכות ערעור או שהצדדים הצהירו בפני בית הדין כי הם מוותרים על זכות הערעור" (פסק דין כזה גם מאפשר פסק ללא הנמקה; ראו תקנה קט"ז שם: "בהסכמת שני הצדדים ואחרי שויתרו על זכות ערעור, רשאי בית הדין להוציא פסק מבלי לפרש מאיזה טעם דן"). ראו גם עו"ד הרב מיכאל בריס, "שמע בין אחיכם - בית הדין לממונות בין סמכות לבוררות", פרשת השבוע (בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה), דברים תשס"ד, גליון 173; המחבר עוסק גם בשאלת הערעור. על הערעור במשפט העברי בכלל ראו השופט ד"ר אברהם טננבוים, "והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו" - לשאלת הצדקתה של ערכאת הערעור, פרשת השבוע דברים, תשס"ג, גליון 132. ז. אם נלך אנלוגית בדרך זו, אפשר לפרש את גישת המחוקק כאומרת לצדדים המוסרים סכסוך לבוררות: "היכבדו ודעו, כי בחתמכם על שטר הבוררות, ויתרתם על האפשרות לערעור, למעט טעות חישוב וכיוצא בה כפי שפורש סעיף 22 לחוק הבוררות, ראו הוזהרתם". אך האם המטוטלת לעניין זה לא הרחיקה לכת באורח המרתיע צדדים מפניה לבוררות, ויצא שכרנו במתן אוטונומיה ומעמד נטול ערעור לפסק הבוררות בהפסדנו מחששם של בעלי דין מפניו? ח. (1) סבורני איפוא, כי יש מקום להרהר, שמא אכן באה שעה להתמודד עם אלה ולעודד את בעלי הדין ליצור מדרג ערעורי אפשרי מוסכם בתוך מערך הבוררות, קרי קביעה מראש בהסכם הבוררות של "ערכאת ערעור" של בוררים, כפי שגם הועלה בהצעות שונות בקרב העוסקים בבוררות - ראו, למשל, החלטת המוסד לבוררות עסקית מיסודו של איגוד לשכות המסחר מאוקטובר 2004; וכן - יתכן - לפרשנות מרחיבה מקצת של סמכות בתי המשפט, אף במידת מה מעבר להלכת תימורים, ולוא גם עקב בצד אגודל ובזהירות. האפשרות הראשונה - שדומה כי טרם השתרשה - עדיפה מיסודה, שכן היא תמנע הטלת עומס נוסף על בתי המשפט ויש לתמוך בה. ואולם, עשיית צדק עולה לדעתי על כולנה, ואם ישנם מקרים שבהם נגרם חלילה עוול של ממש על ידי אי האפשרות לפתוח פסק בורר, אין נחמה מספקת בכך שהצדדים ידעו מראש כי כך הוא המצב המשפטי, ונטלו עליהם את הסיכון. לכן - במקרים המתאימים - אין בית המשפט צריך לדעתי להירתע מפרשנות שיהא בה יתר צדק בתיק הקונקרטי; ראו גם על התנסויותיהם של שופטים בכגון דא, שטרוזמן, ספר הבוררות, 246-245. אמר בהקשר אחר בראשית ימי המדינה הנשיא הראשון של בית משפט זה, השופט זמורה המנוח, דברים שהיו מצוטטים רבות בתקופות בראשית, וכוחם עתה ככוחם אז: "...ברי לי שאין אני מזלזל בחשיבותו של עיקר יציבות ההלכה במתן פסקי דין. אבל, אמת ויציב - אמת עדיף" (ע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ב' 235, 254). אגב אורחא אזכיר, כי "דרישת האמת היא גם הסיבה שהמשפט העברי לא הכיר בעקרון התקדים המחייב" (שיין, הצדק במשפט העברי, 35), וראו דברי א' גולאק המצוטטים שם (יסודי המשפט העברי, ד', קי"ד, עמ' 202-201; וכן מ' אלון, המשפט העברי, תולדותיו מקורותיו עקרונותיו, 804-800). שאלה היא, אם יש מקום להקנות זכות ערעור על פסיקת בורר לבתי המשפט בחקיקה כפי שהציע א' שטרוזמן כנזכר לעיל; הלב נוהה אחר פתרון כזה, אך המוח מזכיר את העומס העצום בבתי המשפט ואת נטיות ההתדיינות המרובות במקומותינו, והגישה לכך צריך שתהא זהירה ושקולה. על הבוררות כפתרון להפחתת העומס, ראו ד"ר משה בורנובסקי ודן לחמן, "ישימות הבוררות, כמנגנון להקלה בעומס על מערכת בתי המשפט בישראל", הפרקליט, מ (תשנ"ב), 269. (2) לעניין זה יש חשיבות כמובן לפרשנות עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות באורח שיהלום ככל הניתן את תחושת הצדק, ובמיוחד אמורים הדברים באשר לעילות שבסעיפים 24(3) - פעולת הבורר ללא סמכות או בחריגה מסמכויותיו; 24(4) - אי מתן ההזדמנות הנאותה לבעלי הדין לטעון; 24(9) - פסק המנוגד לתקנת הציבור. בפרשנות העילות, הכל לפי הנסיבות ובשום שכל, יתכן פתח לתיקון כשלים העלולים להתארע, כדרך בני אנוש. דרך נוספת שאפשר לנקוט בה במקרים מתאימים היא, בהקשר לעילות הביטול, היא - למשל - פרשנות מצמצמת של הדיבור "... אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין" שבסעיף 26(א) לחוק, המאפשר לבית המשפט לדחות בקשת ביטול אף אם נתקיימה אחת מעילות הביטול, אם סבר שלא נגרם עיוות דין (וראו אוטולנגי, שם, סעיף 507-502, עמ' 488-482). בע"א 318/85 כוכבי נ' גזית, פ"ד מב(3) 265, נדרשה המשנה לנשיא בן פורת לסוגיית עיוות הדין, בצטטה (עמ' 281) את דברי השופט (כתארו אז) חריש בת"א (ת"א) 3251/72 דוידוביץ נ' ועקנין, פ"מ תשל"ד(3) 13, 18 באשר לנסיבות השונות שבהן יש לזהות עיוות דין. פרשנות שתאפשר מימוש מירבי ונכון של תחושת הצדק הן בקשר לעילות הביטול שבסעיף 24 והן בקשר לעיוות הדין שבסעיף 26, עשויה להיות לברכה. אוסיף, כי הנשיא (בדימוס) שמגר, במאמר שבו סקר פסיקה אמריקנית המרחיבה את כוח הבורר להכריע בשאלת סמכותו ("בוררות - הסמכות להכריע בשאלת הסמכות", משפט ועסקים א' (תשס"ד) 83), מסתייג ממגמה זו ותומך בהותרת הביקורת השיפוטית על כנה, ואף כי הוא מסתייג מהתערבות שיפוטית בדמות ערעור מן השורה בפסק בוררות (עמ' 100) אין הוא תומך בהרחבת סמכויות הבורר. לדידו החקיקה הנוכחית מאוזנת ותורמת לכך "שלא יהיה מקום לחשש מראש שהסכמה לבוררות תגרור את הצד המסכים אל הבלתי ידוע" (עמ' 101). דברים אלה מתייחסים לסמכות הבורר; עדיין נותרת בעינה שאלת הטעות ושיקולי הצדק בקשר לאפשרות תיקונה. (3) אציין, כי חוק הבוררות הבריטי מ-1996, הגם שאף לפיו היכולת לתקוף פסק בוררות היא מוגבלת, כולל, בין עילות התקיפה לפסק בוררות שעניינן "אי תקינות רצינית" (serious irregularity) (סעיף 68), גם (עילה f) "incertainty or ambiguity as to the effect of the award" (אי בטחון או ערפול באשר לתוצאת הפסק); ראו Russell on Arbitration מה' 21 (1997) ס' 8-044 בעמ' 421, וכן ראו סעיף 69 לחוק הבריטי שעניינו "ערעור בנקודה משפטית" בתנאים מסוימים, בהסכמה או ברשות בית המשפט, והרשות תינתן, בין השאר, אך אם על פי הממצאים העובדתיים בפסק הבוררות "החלטת הטריבונל (הבורר - א"ר) בשאלה היא שגויה בבירור (obviously wrong)" או המדובר ב"שאלה בעלת חשיבות ציבורית כללית והחלטת הטריבונל נתונה למצער בספק רציני"; ראסל, שם, סעיף 8-064, בעמ' 431-430. אמנם, כדברי המלומד Crowter בספרו מ-1998 Introduction to Arbitration (עמ' 110) המטרה בהגבלות השונות שבסעיף היא שלא לעודד ערעורים אלא אם כן נחוצים הם לתקן עוול מהותי, או שמבחינה משפטית הם בעלי חשיבות ציבורית כללית (עמ' 110). כן ראו ראסל, שם, ס' 8-065 עמ' 432-431. וכדבריו שם, סעיף 8-067 בעמ' 433-432, מתן רשות לערעור על פסק הבורר כרוך בתחושה שהצדק דורש זאת. (4) מכל אלה ניתן ללמוד כדי "לרכך" במקצת את "נוקשותו" של פסק הבוררות, עד שתבוא שעה - ויפה שלא תרחק - ויאמר המחוקק הישראלי שוב את דברו בעיינו בחוק הבוררות. ואטעים שוב: מטרת הדברים אינה לפגוע באוטונומיה של מוסד הבוררות, אלא לעודד שימוש בו והקלת העומס על בתי המשפט על ידי פתיחת צוהר השגה במקרים המתאימים. לעידוד הבוררות בראי ההלכה, ראו הרב חיים דוד הלוי, "דין או בוררות", תחומין י"ד 141. עו"ד הרב מיכאל בריס "שמע בין אחיכם" - בית הדין לממונות בין סמכות לבוררות" שאוזכר לעיל. ט. (1) אחר הדברים האלה קראתי את פסק דינו של חברי השופט י' טירקל ברע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, שניתן ביום 28.12.04. בין היתר נקבע בפסק הדין (פסקה 11), כי הפיקוח השיפוטי על הבוררות "בא להבטיח את הניהול התקין, התקינות וטוהר ההליכים של הבוררות, כמו את הפעלתה בדרך דיונית יעילה ואת העמדתו של פסק הבוררות על יסודות התואמים את מושגי היסוד המקובלים על הציבור". ולהלן: "עם זאת, על ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות להיות צרה ומוגבלת לעילות שהוגדרו בחוק, שאותן יש ליישם בזהירות ועל דרך של פירוש דווקני, במגמה לתת תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו. מתוך ראיה כזאת של הביקורת השיפוטית, בית המשפט הבוחן את פסק הבוררות אינו בוחן אותו כערכאת ערעור הבוחנת פסק דין, ואין הוא אמור לבדוק אם לפי הדין צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן, שהרי עילת הביטול של טעות על פני הפסק אינה נמנית עוד עם עילות הביטול. על אחת כמה וכמה שאין בית המשפט בוחן שאלות אלה מקום שהבורר שוחרר מכבלי הדין המהותי, מסדרי הדין ומכללי הראיות". ולהלן "...גלישתה של הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות מעבר לעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, משבשת את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת למוסד הבוררות, לבין האינטרס של הציבור לקיים פיקוח שיפוטי על תקינותם של הליכי הבוררות...". ועוד הוסיף השופט טירקל (פסקה 16), כי לדעתו התערבות בית המשפט בפסק בוררות תהא בדרך כלל מוגבלת במקום שהבורר הוסמך לפסוק שלא לפי הדין המהותי, כדרך שנוהגים בפסקי דין של פשרה שמתערבים בהם רק במקרים חריגים. ועוד (בפסקה 17): "מדיניות שיפוטית ראויה נועדה לחזק את מוסד הבוררות ולהגביל את ההתערבות השיפוטית", כך שזו תהא אך במקרים חריגים ונדירים (פסקה 17). (2) הבאתי דברים אלה בפירוט מה; אכן, הם ממשיכים קו רצוף של גישה הנוהגת בבית משפט זה, וטעמה עמה. מעבר לגישתו של המחוקק, בתי המשפט, כמדיניות שיפוטית במדינה שרבים בה המתדיינים לעייפה - ראו לנכון להגביל את ההתערבות השיפוטית בפסקי בורר, אך לא נוצר מנגנון מתאים די הצורך לתיקון עיוותים העלולים לקרות; אלא שעלול שכרה של מדיניות זו לצאת בהפסדה, קרי בהימנעות בעלי דין מהליכה לבוררות. גישתי השונה במקצת באה כדי לעודד בעלי דין להידרש לבוררות, אם - וכך עדיף - על ידי יצירת מנגנונים בהסכם הבוררות שיאפשרו השגה על פסק הבורר, ואם בפרשנות במקרים המתאימים ועד לחקיקה. אכן, יכול האומר לומר, הרי בעיניים פקוחות צעדו בעלי הדין אל חדרו של הבורר, ומה להם כי ילינו אחר שנטלו עליהם את הסיכונים, כמותם כבעלי הדין בבית הדין הרבני במה שהובא לעיל. ואולם, היא הנותנת: מצב זה עלול להרחיק בעלי דין מהליכה לדרך הבוררות שבתי המשפט מעודדים בצדק באופן עקבי, כדי להתמודד עם העומס. אסכים עם השופט טירקל, כי יש דמיון בין התערבות בבוררות ובין התערבות בפסק דין על דרך הפשרה, אלא שבזה האחרון קיים שיקול דעת ערעורי - ולוא גם כזה שיפורש בצמצום - המוצא ביטויו בסיפא של סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, שלפיה "פסק הדין (על דרך הפשרה - א"ר) יהיה ניתן לערעור ככל פסק אחר", וכך פורשו הדברים גם לגבי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, שבו לא באו מלים אלה (הנשיא שמגר בע"א 364/89 עותמאן נ' בויארסקי (לא פורסם), מצוטט אצל א' ריבלין, תאונות הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מה' 3, 740; ראו גם ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה, פ"ד נג(1) 337 (השופט טירקל); רע"א 4044/94 בוקרה נ' סגל (טרם פורסם)); ראו, בין השאר, בן נון, הערעור האזרחי מה' 2, 212-210. לא כך בפסקי בוררות, ומכאן הקושי אליו נדרשתי. י. להערת חברי השופט חשין אוסיף ואטעים, שמא ייגלו בדברי פנים שלא כיוונתי אליהם, כי לא באתי כל עיקר, כמובן, לפגוע בהליכי בוררות ראויים אלא לעודדם, וכל שכן שלא באתי לפגוע בבוררים; אלא שבעוד כל בית משפט בערכאה דיונית נתון תמיד להליכי ערעור, חסרים הם במצב הנוכחי של חוק הבוררות ופרשנותו והליכי הבוררות הנוהגים, ולכך נדרשתי. יא. כאמור, הסכמתי נתונה לפסק דינה של חברתי. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים לחוות דעתה של חברתי, השופטת חיות, למסקנתה ולהלוך מחשבתה. אשר להערותיו של חברי השופט רובינשטיין על-אודות היחס בין הליכי בוררות לבין ההליכים בבית-משפט, אומר אך זאת, כי האמת והצדק והשכל הישר אינם נחלתו הבלבדית של בית-המשפט. יש אמת וצדק ושכל ישר גם שלא בין כותלי בית-המשפט; ולענייננו - בהליך הבוררות המבורר והמבורך. ולוואי ובעלי דין היו נדרשים להליכי בוררות - תחת בית-משפט - יותר משנדרשים הם לכך כיום. על צידי-שלי אוסיף, כי נוח לי שהתערבות בתי-המשפט בהליכי הבוררות תהא מצומצמת ככל שניתן. ש ו פ ט לבסוף הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ט טבת, התשס"ה (10.01.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03022370_V04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il