בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2235/96
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
כלל, חברה לביטוח בע"מ
2.
עזבון המנוח חיים טרבלסי
נ
ג ד
המשיבים: 1.
עזבון המנוח עבד שואמרה ואח'
2.
עזבון המנוח שאהר מסאלמה ואח'
3.
עזבון המנוח מוחמד חרוב ואח'
4.
עזבון המנוח אלדין זהאדה ואח'
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.12.95 בתיקים מאוחדים 1025/94,
1026/94, 1027/94 ו5/95- שניתן על ידי כבוד השופטת י' צור
בשם
המערערים: עו"ד א' גדות
בשם
המשיבים: עו"ד ע' גבעון
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. ביום 13.14.94 ארעה תאונת דרכים קטלנית, בה
מצאו את מותם ארבעה אנשים (להלן: המנוחים). המשיבים הם עזבונות המנוחים
והתלויים בהם.
המנוחים היו תושבי אזור יהודה ושומרון,
והתגוררו בחברון ובסביבתה. הם עבדו במשך שנים במפעל "פולגת" השוכן בקרית
גת. התאונה ארעה שעה שהיו בדרכם למקום עבודתם זה, ולפיכך התאונה הוכרה על ידי
המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. משפחות המנוחים מקבלות קצבת תלויים מהמוסד
לביטוח לאומי.
במסגרת הליכים אשר התקיימו בבית המשפט המחוזי
בירושלים, תבעו עזבונות המנוחים והתלויים בהם פיצויים על הנזקים שנגרמו להם עקב
מותם של המנוחים. העזבונות והתלויים של כל אחד מהמנוחים תבעו בבית המשפט המחוזי,
בארבע תביעות נפרדות, את עזבון נהג הרכב בו נסעו המנוחים בעת התאונה ואת המבטחת של
השימוש ברכב. הדיון בארבע התביעות אוחד. אין מחלוקת בדבר חבות המערערים לפצות את
המשיבים, והמחלוקת בבית המשפט המחוזי היתה בשאלת גובה הנזק. בית המשפט פסק בכל אחת
מהתביעות את דרך חישוב סכום הפיצויים, וקבע שאת חישוב הסכום המגיע בכל אחת
מהתביעות יערוך האקטואר שי ספיר על פי קריטריונים לחישוב שקבע בית המשפט.
ערעור זה של המערערים הוא על הקריטריונים
שנקבעו לחישוב גובה סכום הפיצויים.
2. המחלוקת בין בעלי הדין היא בקביעת שיעור
התמיכה שהיה מספק כל אחד מהמנוחים לתלוייו לולא התאונה. המרכיב החשוב בקביעת הפסד
התלות, הוא שיעור כושר השתכרותו של המנוח לולא התאונה. כושר השתכרות זה מהווה את
"העוגה" בה היו מתחלקים המנוח ותלוייו. נתונים אחרים הדרושים לחישוב
סכום הפיצויים המגיע לתלויים לא היו במחלוקת בין בעלי הדין. מוסכם עליהם, שחישוב
ההפסד של התלויים ייערך לפי שיטת הידות; גילם של התלויים ותקופת התלות של כל אחד
מהם לא היו במחלוקת. המחלוקת האמיתית שנותרה, היא מרכיב כושר ההשתכרות של כל אחד
מהמנוחים.
בית המשפט קבע על פי מה יחושב גובה שכרם
הרגיל. בנוסף לשכר, עובדים מקבלים הטבות במסגרת עבודתם, שנהוג לכנותן "זכויות
סוציאליות" או "תנאים סוציאלים" (להלן: תנאים סוציאלים).
המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין נסבה על השאלה מהו השיעור שיש להוסיף על השכר של כל
אחד מהמנוחים בגין תנאים סוציאלים; וכן, מהו הסעיף מהסעיפים הרשומים בתדפיסי השכר,
על פיו ייקבע שווים של התנאים הסוציאליים, אשר נקבעים על פי אחוז מסויים מהשכר.
בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להוסיף לשכר של
כל אחד מהמנוחים, כבסיס לחישוב אובדן התמיכה של התלויים, תנאים סוציאליים בשיעור
כולל של 37.33% מהשכר. שיעור זה כולל הפרשות להבטחת פנסיה מקיפה בשיעור 25%,
פיצויי פיטורין בשיעור 8.33% ופידיון ימי חופשה לפי חוק חופשה שנתית בשיעור 4%.
הוא גם קבע, שיש לחשב אחוזים אלה על פי הרכיב של כלל השתכרותו של כל אחד מהמנוחים,
ולא על פי השכר הבסיסי אשר אינו כולל תוספות שונות.
3. אין להתערב בקביעתו של בית המשפט בדבר הבסיס
על פיו יחושבו התנאים הסוציאליים, דהיינו כלל השתכרותו של כל אחד מהמנוחים. לעומת
זאת, קביעת התוספת לשכר בשיעור 37.33% בגין תנאים סוציאליים אינה מבוססת ומצדיקה
התערבות, כפי שיפורט להלן. מבין הטענות שנטענו בערעור, זהו גם הנושא היחיד המצדיק
התערבות בערכאתנו.
4. בנוסף לשכר המשתלם לעובד, מקובל שהמעביד מעניק
לו הטבות נוספות שוות כסף. במקומות עבודה רבים מוסדר הדבר בהסכמים קיבוציים,
ולעיתים, בחוזים מיוחדים. חלק מהטבות אלה בא לידי ביטוי בהענקת טובת הנאה חודשית
לעובד. כך, למשל, כשמעביד נכון לספק לעובד כלי רכב לשימושו, גם לצרכיו הפרטיים,
כשכל עלות החזקתו של כלי הרכב היא על המעביד. כך הוא, כשמעביד מעניק לעובד טובת
הנאה על ידי כיסוי כל עלות שיחותיו הטלפוניות, לרבות שיחות שאינן קשורות בעבודה.
בכל אחת מהטבות אלה ניתנת לעובד טובת הנאה שוות כסף אשר חוסכת לו הוצאה אותה היה
עליו להוציא מתוך השכר אותו הוא מקבל. אין כל הבדל מעשי מבחינתם של המעביד והעובד
אם המעביד נותן לעובד סכום נוסף למשכורתו ממנו ישלם העובד עבור עלויות החזקת רכב
והחזקת טלפון, לבין כיסוי בפועל על ידי המעביד של עלויות אלה. דוגמאות נוספות
להטבות מסוג זה הן קצובת הבראה, ארוחות חינם או הנחה ברכישת מוצרים.
בצד הטבות אלה, קיימות הטבות מסוג אחר. אלה הן
הטבות המתבטאות בתשלום שוטף לקרן אשר בעתיד עשוי העובד להנות ממנה. הדוגמה הבולטת
ביותר לכך היא תשלום לקרן פנסיה, המבטיח לעובד שבהגיעו לגיל פרישה, או במקרה שנבצר
יהיה ממנו להמשיך מטעמי בריאות לעבוד - הכל בהתאם לתנאי קרן הפנסיה - יקבל קיצבה
חודשית. העובד אינו נהנה מיידית מאותן הפרשות חודשיות אשר מפריש מעביד לקרן הבאה
להבטיח לעובד בעתיד פנסיה. אך להפרשות אלה יהיה ערך כספי בעתיד. המדובר הוא בהטבה
עתידית אשר מובטחת ומבוטאת בכך שהמעביד משלם שיעור של אחוז מסויים משכרו של העובד
לקרן פנסיה שתבטיח את אותה הטבה. ככל שנפגע שכרו של עובד עקב פגיעה בתאונה, כך
נפגעת גם ההטבה אשר מהווה אחוז מסויים מהשכר. במקרה שנבצר מהעובד לעבוד כליל, הוא
מפסיד את ההטבה האמורה כולה. כך הוא גם במקרה שהעובד נפטר והתובעים הם תלוייו.
השכר אשר יהווה בסיס להפסד התאונה שלהם, כולל גם את ההטבה של תשלום לקרן פנסיה על
ידי המעביד.
יוזכר כאן במאמר מוסגר, שהתשלום לקרן פנסיה בא
להבטיח פנסיה לעובד בבוא המועד לכך. לפיכך, אין העובד זכאי גם לפיצוי בגין הפסד
ההטבה של תשלום המעביד לקרן פנסיה וגם לפיצוי בגין הפסד פנסיה. התשלום הראשון -
התשלום לקרן פנסיה - בא להבטיח את קבלת התשלום השני - הפנסיה. פיצוי גם על אובדן
התשלום לקרן פנסיה וגם על אובדן פנסיה יהווה, על כן, פיצוי כפל. העובד-הנפגע זכאי
לפיצוי בגין אובדן אחד משני אלה בלבד (ראו בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק
גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח, בעמודים 65-64).
5. כאמור, המנוחים היו תושבי יהודה ושומרון (להלן:
יו"ש). הם קיבלו את שכרם בגין עבודתם בפולגת משירות התעסוקה. שירות
התעסוקה דאג גם לתנאים הסוציאלים של המנוחים, כמו לגבי עבודת עובדים אחרים
מיו"ש. המעביד שילם לשירות התעסוקה סכום של 12.5% מהמשכורת של כל אחד מהם
בגין תנאים סוציאלים. אחוזים אלה כללו תשלום של 4% להבטחת דמי חופשה, 2.5% להבטחת
דמי מחלה ו6%- בגין פנסיית יסוד.
תשלום כולל זה של 12.5% מהמשכורת הוא התשלום
היחיד אשר שולם על ידי מעבידם של המנוחים, פולגת, בגין הבטחת התנאים הסוציאלים
שלהם. לא הובאה בפני בית המשפט כל הוכחה לתשלום נוסף מצד פולגת להבטחת תנאים
סוציאלים של עובדים מיו"ש בנוסף לאלה אשר הובטחו באמצעות שירות התעסוקה
כאמור. הדבר עולה גם מאישור של פולגת, אשר צורף להודעה מטעם המשיבים מיום 22.5.00
(נספח ד' להודעה). על פי אישור זה, התנאים הסוציאלים אותם משלמת פולגת על פי ההסכם
הקיבוצי החל עליה משולמים כולם רק לשירות התעסוקה. במילים אחרות, מה שמשולם לשירות
התעסוקה מהווה את כל התשלומים בגין תנאים סוציאלים המשולמים על ידי פולגת עבור
עובדים מיו"ש. יוצא, שבסך הכל שולמו על ידי פולגת להבטחת תנאים סוציאלים
לעובדים אלה 12.5% מהשכר.
6. טענת המשיבים היא, שעל אף שבפועל שולמו 12.5%
מהשכר בלבד בגין תנאים סוציאלים, על פי ההסכם הקיבוצי החל בענף הטכסטיל, הסכם החל
גם על פולגת, זכאים היו המנוחים שישולמו על ידי מעבידם תשלומים נוספים בגין תנאים
סוציאלים. זכות זו נלמדת מאישור מיום 2.5.95 של מנהל אגף מדורי תשלומים בשירות
התעסוקה, מר ברזאני, אשר הוגש כראיה במשפט. על פי פיסקה ה' באישור זה, יש לפועלים
מיו"ש המועסקים באמצעות שירות התעסוקה זכויות נוספות שעל המעסיקים להפריש
בגינן מעבר לאותם 12.5% המופרשים על ידם עבור תנאים סוציאלים.
חובת ההוכחה בדבר קיום זכויות לתנאים סוציאלים
מוטלת על הטוען לקיומם, שהרי סוגם ושיעורם של התנאים הסוציאלים אותם יש להביא
בחשבון בקביעת הפסד "השכר" שונים ממקום עבודה אחד למשנהו (ע"א
244/87 ריש נ' כהן, פ"ד מג(1) 15, 24). האם עמדו המשיבים בנטל זה
והוכיחו שהמנוחים היו זכאים לתנאים סוציאלים בשיעור 37.33%? לדעתי, התשובה לכך
שלילית. להלן אביא מספר נימוקים ושיקולים התומכים במסקנתי זו.
7. א. המנוחים עבדו משך שנים במפעל פולגת,
ובתקופה זו כל ששולם על ידי המעביד כתנאים סוציאלים עבורם היה תשלומים בשיעור של
12.5% מהשכר ששולמו לשירות התעסוקה. המנוחים קיבלו מצב זה משך שנים. יש יסוד
להניח, שלולא התאונה היה נמשך מצב זה עד מימוש אותה קרן, ו"העוגה" ממנה
היתה נהנית כל אחת ממשפחות המנוחים היתה עוגה שבה יש לקחת בחשבון רק תנאים
סוציאלים ששולמו בפועל על ידי המעסיק.
מעדותו של העד אבנר פרס, איש שרות התעסוקה,
עולה, ששירות התעסוקה משמש בתפקיד של קופת גמל עבור עובדי יו"ש, ואת מה שמגיע
לעובדים אלה בגין הביטוח בקופת גמל זו הם מקבלים מהשירות (ראו עדות פרס בעמודים 3
ו5- לפרוטוקול). שירות התעסוקה מצידו אינו משלם לעובדים בגין זכויות אשר לא הופרש
בגינן תשלום על ידי המעביד לקופת הגמל. מסקנה מתבקשת היא, שלעובדי יו"ש הובטח
תשלום תנאים סוציאלים הכוללים ביטוח מחלה, ביטוח חופשה ופנסיה (עבורם הופרשו 12.5%
מהמשכורת על ידי פולגת לשירות), ולא היו הפרשות מטעם המעביד להבטחת תנאים סוציאלים
אחרים.
ב. ראוי לציין, שעניין התנאים
הסוציאלים של עובדי יו"ש לא לובן בבית המשפט המחוזי עד תומו. בראיות אשר באו
בפני בית המשפט, לא הובהר מדוע מובטחות להם על ידי שירות התעסוקה זכויות סוציאליות
בשיעור 12.5% בלבד, אם - כנטען על ידי המשיבים - מגיעות להם, על פי ההסכם הקיבוצי,
הפרשות נוספות להבטחת התנאים הסוציאלים שלהם. לא הוברר אם יש מעבידים כלשהם
המשלמים בפועל עבור תנאים סוציאלים לעובדים מיו"ש, מעבר לתנאים הסוציאלים להם
דואג שירות התעסוקה. גם לא התלבנו בצורה מניחה את הדעת מעמדם וזכויותיהם כאמור של
עובדי יו"ש על פי ההסכמים הקיבוציים החלים בענף תעשיית הטכסטיל בו עבדו
המנוחים.
ג. העד היחיד אשר הובא להעיד ביחס
לזכויותיהם הסוציאליות של עובדים מיו"ש היה העד אבנר פרס. בית המשפט מציין
בפסק דינו, שלפי עדותו של עד זה, המנוחים היו זכאים על פי ההסכם הקיבוצי בענף
התעשיה לפנסיה מקיפה ששיעורה 25.1%, אשר כוללת גם דמי הבראה. בעניין זה נפל אי
דיוק. על פי עדותו של פרס, 25.1% מהווה הפרשה כוללת של המעביד בענף הבניה, כשהפרשה
זו כוללת הפרשה גם בגין פנסיה מקיפה, גם בגין הבראה וגם בגין חגים. שיעור הפרשה זה
אינו שיעור ההפרשה של המעביד בענף התעשיה, ששם אין מרכיב הבראה או מרכיב חגים. העד
לא יכול היה להעיד על פרטי ההפרשות בענף הטכסטיל אליו משתייך מפעל פולגת, ואף לא
על שיעור ההפרשות בענף התעשיה. גם לגבי ההפרשות בענף הבניה לא יכול היה לציין, בשל
העדר ידע, את שיעור ההפרשה בגין כל אחד מהתנאים הסוציאלים. אכן, בחומר הראיות
שהובא בתיק זה אין כל ראיה ממנה ניתן להסיק הפרשה של המעביד בשיעור 25% להבטחת
הזכות לפנסיה בלבד.
ד. כפי שציין השופט ברנזון בע"א
77/67 מדינת ישראל נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128, יש לבחון לגבי כל תנאי
מהתנאים הסוציאלים אם יש מקום להוסיפו כחלק מהכנסתו של העובד. ישנן הטבות והפרשות
לקרנות פנסיה אשר אין לראותן כחלק מההכנסה של העובד ואלה לא יובאו בחשבון בקביעת
כושר השתכרותו של העובד. דוגמה לתנאי סוציאלי כזה היא הוצאות נסיעה המשולמות לעובד
ואלה משמשות אותו לנסיעה לעבודה. אם מנימוקים התלויים בתאונה חדל העובד לעבוד, אין
לחשב במסגרת הפסדיו את התשלום עבור הוצאות הנסיעה. תשלום זה כסה הוצאות בפועל ולא
הגדיל את הכנסתו של העובד.
בענייננו, במסגרת הזכויות הסוציאליות בשיעור
37.33% כלל בית המשפט הפרשה של 4% להבטחת חופשה שנתית. לא היתה הצדקה לראות הפרשה
זו כחלק מן ההכנסה. ה4%- האמורים באו להבטיח שבחלק מהשנה יהיה העובד בחופשה ושכרו
ישולם לו גם עבור תקופה זו. לא הובטחה לעובד תוספת של 4% לשכר אם הוא יעבוד משך כל
חודשי השנה. מכיוון שחישוב הפסד התלויים במנוחים נעשה מתוך הנחה שהמנוחים היו
עובדים 12 חודשים בשנה, לא היה מקום להוסיף לשכר את ה4%- אשר באו להבטיח תשלום שכר
בתקופת החופשה השנתית. עוד יצויין, שלא הוכחה זכות לפדיון חופשה שנתית.
כך גם לגבי חופשת מחלה, אשר בגינה הופרשו על
ידי פולגת 2.5% מהמשכורת לזכות העובד. בעניין זה העיד העד פרס מפורשות, שאם העובד
מיו"ש אינו חולה, אין הוא זכאי לדמי מחלה ואף לא לכספים שהופרשו להבטחת דמי
מחלה (בעמוד 3 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף, שלא באה כל ראיה שהמנוחים היו זכאים
לפדיון דמי מחלה.
גם לתוספת של 8.33% לשכר בגין הבטחת פיצויי
פיטורין על ידי המעביד לא היתה הצדקה. פיצוי כזה מגיע כשהעובד מפוטר, אך לא במקרה
שהוא ממשיך לעבוד עד גיל פרישה מעבודה. בענייננו יצא בית המשפט המחוזי מהנחה
שהמנוחים היו עובדים עד גיל הפרישה מעבודה, וחישב את הפסד התלויים בהתאם לכך.
לפיכך, לא היה מקום "להגדיל" את שכרם של המנוחים בשיעור 8.33%. תאורטית,
יכולים תנאי העסקה לקבוע שעם פרישה מעבודה יקבל העובד את הסכומים שהצטברו במסגרת
הפרשות המעביד לתשלום פיצויי פיטורין, בנוסף לקבלת הפנסיה. אך קיומו של תנאי כזה
לא הוכח בענייננו.
ה. רואים אנו, שמתוך השיעור של 37.33%
בגין זכויות סוציאליות אותן הוסיף בית המשפט לשכרם של המנוחים, לא היה מקום לצרף
4% שבגין חופשה שנתית ו8.33%- שבגין פיצויי פיטורין. באשר להפרשה לפנסיה, לא היתה
הוכחה על פיה הפרשת המעביד של המנוחים צריכה להיות על פי הסכם העבודה החל בענף
תעשיית הטכסטיל בשיעור של 25%. אזכיר בהקשר זה, שהמשיבים התבקשו, במסגרת הליך של
קדם ערעור, להבהיר בכתב על יסוד מה ניתן לקבוע כי הפרשת מעבידם של המנוחים לקרן
צריכה להיות בשיעור האמור. בתגובה בכתב שניתנה על ידי בא כוח המשיבים לבקשה
להבהרה, הוא מסתמך על שני מקורות. האחד, דבריו של העד פרס. אך כפי שראינו, העד לא
קבע שקיימת חובת הפרשה לפנסיה בשיעור של 25% בענף תעשיית הטכסטיל. השני הוא
"הסכם קיבוצי כללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה", אשר אומץ על ידי
ההסכם הקיבוצי הכללי לתעשיית הטכסטיל וההלבשה החל על עובדי פולגת. אך על פי הסכם
זה, ההפרשה להבטחת פנסיה מקיפה היא בשיעור 12% (בא כוח המשיבים ציין בטעות 11%)
ולא 25%.
8. על פי כל האמור לעיל, לא הוכח על ידי המשיבים
שהתנאים הסוציאלים של המנוחים הצדיקו הגדלת השכר בשיעור של 37.33% ולא בכל שיעור
העולה על 12%. אף זאת, בהנחה שכעובדי השטחים מגיעות להם זכויות סוציאליות מלאות על
פי ההסכם הקיבוצי החל על ענף הטכסטיל, והם היו עומדים על זכויותיהם אלה.
המערערים הביעו הסכמתם לתוספת של 12.5% לשכר
בגין תנאים סוציאליים. נוכח כל האמור לעיל, המשיבים לא הוכיחו שהם זכאים מעבר לכך.
9. אשר על כן, מתקבל הערעור במובן זה שלשכר כל
אחד מהמנוחים, כבסיס לחישוב אובדן התמיכה של התלויים, יתווסף בגין זכויות
סוציאליות ונילוות שיעור של 12.5%, במקום 37.33% כפי שנקבע על ידי בית המשפט
המחוזי. בהתאם לכך ייעשה חישוב הפיצוי המגיע למשיבים מחדש. החישוב ייעשה, כפי
שהחליט בית המשפט המחוזי, על ידי האקטואר שי ספיר.
כתוצאה מקבלת הערעור כאמור, יקטן, בהתאם, סכום
שכר טרחת עורך דין שנפסק למשיבים.
כל יתר חלקי הערעור נדחים.
המשיבים ישאו בהוצאות המערערים בערעור זה
בסכום כולל של 20,000 ש"ח, כשהתובעים בכל אחד מארבעת התיקים בבית המשפט
המחוזי (אשר השמיעה בהם אוחדה), ישאו בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה
לנשיא
השופט א' ריבלין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כג' באב התש"ס (24.8.2000).
המשנה
לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96022350.E09
/עכב