שאהין סבית נ. לשכת הסדר הזכויות במקרקעין חיפה

פסק-דין בתיק ע"א 2235/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2235/15 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית המערער: שאהין סבית נ ג ד המשיבה: לשכת הסדר הזכויות במקרקעין חיפה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.2.2015 בת.א. 11488-02-09 שניתן על ידי כבוד השופט א' קיסרי תאריך הישיבה: כ"ז באדר א התשע"ו (7.3.2016) בשם המערער: עו"ד חוסאם סבית בשם המשיבה: עו"ד טל מרקוס פסק-דין הנשיאה מ' נאור: ערעור על פסק דינו מיום 2.2.2015 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 11488-02-09 (השופט א' קיסרי), בעניין הפיצוי למערער בגין זכויותיו בקרקעות אשר בכפר איקרית. רקע וההליך הקודם 1. ברקע לערעור שלפנינו ניצבת פרשת הכפרים איקרית ובירעם. פרשה רגישה וסבוכה זו שימיה כימי מדינת ישראל תוארה בהרחבה בפסיקה בעבר (ראו בפרט, בג"ץ 840/97 סבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נז(4) 803, 811-806 (2003) (להלן: בג"ץ איקרית)). אשר על כן, אסתפק בתיאור הדברים הרלוונטיים לענייננו בקיצור נמרץ. הכפר איקרית נכבש במלחמת העצמאות על ידי צה"ל. תושביו נצטוו לפנותו ומאז לא הורשו לשוב אליו. בשנת 1953 הועברו קרקעות הכפר לקניין המדינה, לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: החר"מ). בשנים הרבות שחלפו מאז התנהלו מגעים בין עקורי איקרית לבין רשויות המדינה בנוגע לאפשרות חזרתם לכפר ולגבי זכאותם לפיצויים. שאלות בעניין זה הגיעו מעת לעת גם לפתחו של בית משפט זה (ראו, למשל, בג"ץ 141/81 ועד עקורי איקרית כפר רמה נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(1) 129 (1981); בג"ץ 239/51 דאוד נ' ועדת הערעורים לאזורי בטחון בגליל, פ"ד ו 229 (1952); בג"ץ 64/51 דאוד נ' שר הבטחון, פ"ד ה 1117 (1951)). בשנת 2001, במסגרת בג"ץ איקרית, נמסר לבית המשפט כי הממשלה נכונה לבחון אפשרויות שונות לפיצוי ולשיקום עקורי איקרית ובירעם, לרבות בדרך של הקצאת קרקעות במקום מושבם הנוכחי. על בסיס המלצת בית המשפט גיבשו המשיבים דשם הצעת פיצויים שהוגדרה בפסק הדין "נדיבה למדי" (שם, בעמ' 811). כמו כן, הם הסכימו לבחון אפשרות של פיצוי בקרקע לעקורי איקרית ובירעם העוסקים בחקלאות (להלן תכונה ההצעה: הצעת איקרית). ההצעה נדחתה על ידי העותרים באותו הליך בנימוק שרק השבתם לכפריהם תפצה אותם על העוול שנגרם להם (שם). בסופו של דבר, נדחתה העתירה בבג"ץ איקרית, בה התבקשו ביטולן של העברת אדמות איקרית לרשות הפיתוח והקצאת אדמות לעותרים באותו אזור. בית המשפט קבע כי אין עילה לאכוף הקצאת קרקעות לעותרים במקום וכי הסעד לו הם זכאים הוא פיצויים, בכסף או בקרקע. השופטת ד' דורנר העירה כי אם יחול שינוי במצב המדיני ראוי יהיה לשקול פתרון אחר שיאפשר להם להתיישב באותו אזור. עתירה לדיון נוסף בפסק הדין נדחתה (דנג"ץ 6354/03 סבית נ' ממשלת ישראל (18.6.2004) (להלן: דנג"ץ איקרית)). 2. בתיק שלפנינו מתעוררת שאלת הפיצוי לאחד מעקורי איקרית. המערער הוא אחד מארבעת היורשים של בעל הזכויות במקרקעין אשר בכפר (להלן: המנוח). קרקעות אלה הועברו בשנת 1953 לרשות המדינה, בדומה ליתר אדמות איקרית. בשנת 2005 הגיש המערער המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה בה ביקש פיצוי בגין קרקעותיו, על בסיס הצעת איקרית (ה"פ 196/05, השופט א' קיסרי). 3. במקביל לניהול התביעה, פירסם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י) מספר החלטות העוסקות בנושא הפיצויים לתושבי איקרית ובירעם. החלטות אלה משליכות גם על עניינו של המערער ודומה כי תביעתו, הנזכרת בחלקן במפורש, עמדה ברקע הדברים. משכך, יתואר מהלך האירועים באופן כרונולוגי תוך "דילוג" בין ההליך הפרטני בעניינו של המערער לבין ההחלטות הכלליות בסוגיה זו. ביום 30.4.2008, לאחר שהוגשה תובענת המערער, פורסמה החלטה מס' 2156 של הנהלת ממ"י בנושא הפיצויים לעקורי איקרית ובירעם (להלן: החלטה 2156). בהחלטה צוין כי תביעת המערער מעוררת מחדש את שאלת הפיצויים להם זכאים בעלי הזכויות בקרקעות איקרית. לפי ההחלטה, לא מוצע לזכאים פיצוי בקרקע אך מוצע להם פיצוי כספי בהתבסס על שווי המקרקעין, בשיעור גבוה מהפיצוי לפי נהלי הפיצוי של ממ"י לפי החר"מ (באותה עת עמד בתוקפו נוהל מס' 44.03 "נוהל פיצויים לפי חר"מ וחנ"ן"; להלן: נוהל חר"מ). בהחלטה נאמר כי מדובר בהצעה חלופית לנוהל חר"מ וכי בעלי הזכויות יוכלו לבחור בין שני מסלולי הפיצוי הללו. עוד צוין שם כי ההחלטה תעמוד בתוקף למשך שלוש שנים ובסיומן יהיו זכאים בעלי הזכויות באיקרית ובבירעם לפיצוי לפי נוהל חר"מ בלבד, ולא לפיצוי מיוחד. 4. ביום 24.2.2009 תיקן המערער את תביעתו ושינה אותה לתובענה בסדר דין רגיל. בתביעתו ביקש לקבל סעד כספי בגין שווי זכויותיו במקרקעין בהתבסס על הצעת איקרית, בסך של קרוב ל-7 מיליון ש"ח (ת"א 11488-02-09, השופט א' קיסרי). ביני לביני, ביום 15.3.2010 תוקנה החלטה 2156, באופן שהותיר על כנו את העקרונות שתוארו לעיל. במסגרת ההליך המשפטי בעניינו של המערער, נקבע תחילה גודלו של השטח מושא תביעתו של המערער. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה התבססו על הרישום המופיע בספר משלמי המיסים, שנוהל בתקופת המנדט הבריטי לפי פקודת מס הרכוש החקלאי, 1942 (להלן, בהתאמה: ספר משלמי המיסים ופקודת מס הרכוש). ביום 11.12.2011 נפסק כי למנוח היו זכויות ב-340 מ"ר אדמת בנייה (בסיווג 4) וב-49,825 מ"ר אדמה חקלאית לסוגיה, בחלוקה הבאה: 3125 מ"ר אדמה בסיווג מטעים (סיווג 7); 29,450 מ"ר אדמה בסיווג אדמת מזרע (סיווגים 14-12) ו-17,250 מ"ר אדמה בסיווג טרשים (סיווג 16). בית המשפט הזכיר בהחלטתו את הקשיים בהם צפויים להיתקל הצדדים בהוכחת שווי המקרקעין נוכח חלוף הזמן מאז הוקנו למדינה. ראוי להעיר, כי בדיון שנערך ביום 22.4.2012 הבהירה המשיבה כי החלטות המינהל בנושא הפיצויים לתושבי איקרית ובירעם נועדו לאפשר מתן פיצוי למי שמקבל את עקרונותיהן והן לא נועדו לשמש כבסיס למשא ומתן. בתום הדיון, איפשר בית המשפט למערער לשקול את עמדתו ביחס לעקרונות שנקבעו בהחלטות המינהל והעיר כי אם לא יקבלם, יהא על הצדדים להגיש ראיות לעניין שווי המקרקעין. 5. ביום 13.9.2012 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הושג ביניהם הסכם פשרה בנוגע לחלק מנושא התביעה (להלן: הסכם הפשרה). ההסכם קיבל תוקף של פסק דין חלקי עוד באותו היום. בתמצית, לפי ההסכם, המשיבה תשלם למערער את "הסכום שאינו שנוי במחלוקת בשלב זה" בגין אדמותיו, בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח. בהסכם צוין כי קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם יש לסווג קרקע בגודל 5.262 דונם (להלן: השטח שבמחלוקת) כמזרע או כמטעים, וכי באותו שלב שולם שוויה לפי שוויה של אדמת מזרע. בהסכם נקבע כי הצדדים ימשיכו לנהל משא ומתן לגבי רכיבי התביעה שנותרו במחלוקת ביניהם ויעדכנו את בית המשפט. 6. ביום 11.12.2012 פורסמה החלטה מס' 3309 של ממ"י בנושא הפיצויים בגין הפקעת מקרקעין בכפרים איקרית ובירעם (להלן: החלטה 3309). החלטה זו החליפה את החלטות ממ"י שהוזכרו קודם (לשם הנוחות, יכונו כל ההחלטות ביחד: החלטות המינהל). בסעיף 8(ה) להחלטה 3309 נקבע כי לצורך חישוב הפיצויים, קרקע חקלאית תסווג לשתי קטגוריות בלבד: מטעים או מזרע. לפי האמור שם, נכסים שסיווגם בספר משלמי המיסים הוא 3-1 ו-7-5 ייחשבו מטעים ונכסים שמסווגים שם 16-8 ייחשבו מזרע. לפי ההחלטה, הפיצוי בגין אדמת מזרע יהא 35,000 ש"ח לדונם ואילו הפיצוי בעבור אדמת מטעים יעמוד על 55,000 ש"ח לדונם. 7. במקביל המשיך להתנהל ההליך המשפטי בעניינו של המערער. ביום 19.5.2013 הודיעה המשיבה לבית המשפט המחוזי כי היא מסכימה לשלם לו פיצוי גם בגין קרקע בגודל כ-1.125 דונם, בסיווג 16, שירש מאמו המנוחה (להלן: קרקעות האם). המערער ביקש לכלול עניין זה בתביעתו וכך נעשה, לאחר שביום 5.3.2014 הוגש על ידו כתב תביעה מתוקן (בשנית). פסק הדין המשלים של בית משפט קמא 8. ביום 2.2.2015 ניתן פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי, בו נתקבלה באופן חלקי תביעת המערער. ראשית, נדחתה טענתו שלפיה היה מקום לבסס את הפיצוי שניתן לו על הצעת איקרית. בית המשפט פסק כי המערער לא יכול היה להסתמך על ההצעה משום שהיא נדחתה על ידי העותרים בבג"ץ איקרית וכיוון שהוא כלל לא היה צד להליך. כן צוין כי המערער לא הסביר כיצד היה בכוחה של ההצעה ליצור אצלו אינטרס הסתמכות שנפגע. שנית, נקבע כי משאין מחלוקת לגבי סיווגן של קרקעות האם או לגבי שווין לפי השומה העדכנית, אין קושי לפסוק כי המערער זכאי לפיצוי בסך 45,000 ש"ח בגינן. שלישית, נדחתה טענת המערער שלפיה הפיצויים לפי הסכם הפשרה חושבו לפי שומה לא עדכנית. בית המשפט הדגיש כי קבלת טענה זו תחתור תחת סופיות פסק הדין שבו ניתן תוקף להסכם הפשרה. באותה הרוח, נקבע כי הפיצוי בגין זכויות המערער בשטח בנוי בגודל 0.055 דונם (להלן: השטח הבנוי) הוסדר בהסכם הפשרה ולא נכלל בנושאים שהצדדים הותירו להכרעת בית המשפט. לפיכך, נפסק כי אין צורך להידרש לטענת המערער שלפיה הוא זכאי לפיצוי בגין שטח זה כיורש יחיד, תוך שהוער כי נראה שלא ניתן לקבל טענה זו גם לגופה. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערער שלפיה יש לסווג את השטח שבמחלוקת כמטעים ולא כמזרע. הוא דחה את טענתו כי החלטה 3309 אינה סבירה בשל העובדה שהיא מתייחסת לכל הקרקעות שסיווגן בספר משלמי המיסים הוא 16-8 כאל אדמת מזרע, או משום שמדובר בשינוי בלתי סביר של החלטה 2156. כן נקבע כי ההחלטה אינה סוטה מהוראות התוספת לחוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג-1973 (להלן: התוספת לחוק הפיצויים) במידה ההופכת אותה לבלתי-סבירה ומצדיקה התערבות שיפוטית. על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו. טענות המערער 9. בערעור טען המערער כי לא נעשה צדק עם עקורי איקרית והוא בכללם. לדבריו, כל שנפסק לטובתו הוא פיצוי בסך כ-550,000 ש"ח אף שהוא נעקר מהכפר בילדותו וירש מהוריו כ-13.5 דונם של קרקעות באיקרית, שכללו גם בית מגורים. המערער טען כי הצעת איקרית תקפה לגביו, בהיותו אחד מעקורי הכפר, אף אם לא היה צד לבג"ץ איקרית. לשיטתו, פסק הדין שם ניתן בהתבסס על ההצעה, ודחייתה על ידי העותרים אינה מכשירה את נסיגת המדינה ממנה לאחר מכן בהחלטות המינהל. לדעת המערער, מדובר בהבטחה שלטונית שניתנה בפני בג"ץ. בנוסף, הוא טען כי יש לסווג את קרקעות האם כאדמות מזרע וציין כי הפיצוי שניתן לו בגינן נופל מהפיצוי שהיה מקבל עבורן לפי הצעת איקרית. כמו כן, הוא הלין על הפיצוי שניתן לו לפי הסכם הפשרה. לשיטתו, הפיצוי חושב שלא על בסיס דו"ח שמאי מעודכן משום שהמשיבה לא ערכה שמאות למקרקעין מדי שנה, כפי שהתחייבה לעשות. עוד טען המערער כי היה מקום ליתן לו פיצוי כבעל זכות עצמאית בשטח הבנוי ולא כבעלים של רבע מהזכויות בו. לטעמו, טענותיו בנושאים אלה נשמרו לו לפי הסכם הפשרה. לבסוף, הלין המערער על סיווגו של השטח שבמחלוקת כמזרע ולא כמטעים. לשיטתו, לא היה מקום לבסס את החלטה 3309 על סיווג הקרקעות שבפקודת מס הרכוש. הוא טען כי ההפניה למקור זה נעשתה לראשונה בהחלטה האחרונה שפורסמה רק לאחר שנחתם הסכם הפשרה בעת שההליך בין הצדדים היה בשיאו ולאחר שהוא הסתמך על מצב הדברים הקודם. לדעת המערער, אין הצדקה לקביעה בהחלטה 3309 שלפיה כל הקרקעות החקלאיות שבסיווג 16-8 ייחשבו לאדמת מזרע, וזאת, נוכח הוראות התוספת לחוק הפיצויים. טענות המשיבה 10. המשיבה סברה כי יש לדחות את הערעור. היא הדגישה כי הצעת איקרית אינה תקפה עוד, לרבות לגבי המערער. בנוסף, לשיטתה, בפסק הדין ניתן לו מבוקשו בנוגע לקרקעות האם. המשיבה טענה כי המערער מנסה לערוך מקצה שיפורים בהסכם הפשרה בלא שביסס כל עילה לביטולו או לביטול פסק הדין שנתן לו תוקף ובלא שערער עליו. לדבריה, סכומי הפיצוי בהסכם התבססו על השומה שהייתה נכונה למועד חתימתו. בנוסף, לשיטתה, הפיצוי שניתן למערער לפי הסכם הפשרה בגין השטח הבנוי תואם להוראות החלטה 3309. לבסוף, הדגישה המשיבה כי המערער ביסס את תביעתו על החלטות המינהל שתכליתן להקל על מי שמבקש להגיע לפשרה בנושא הפיצוי בגין זכויותיו בקרקעות איקרית. לטענתה, משבחר המערער לילך במסלול של החלטה 3309, שהיא החלטה מיטיבה, אין באפשרותו לברור לאילו מבין סעיפיה יציית ואילו סעיפים ינסה לשנות. לגופו של עניין, היא טענה כי נכון היה לסווג את השטח שבמחלוקת כמזרע. לדבריה, בקרקעות בסיווגים 13-12 אומנם כלולים גם מטעי פירות, אך מדובר במטעים ששווים ודאי אינו עולה על שוויה של אדמת מזרע שבאותו סיווג. דיון והכרעה 11. כבר בפתח הדברים יש לומר כי לא ניתן לחלוק על כך שלתושבי הכפרים איקרית ובירעם נגרם עוול היסטורי ועל כך שהטיפול בעניינם על ידי רשויות המדינה במשך שנים ארוכות לא היה מיטבי, בלשון המעטה (ראו, למשל, בג"ץ איקרית, בעמ' 808; ודנג"ץ איקרית, בפיסקה 5 (18.6.2004)). משכך, נקודת המוצא לדיון שלפנינו היא כי בעלי הזכויות במקרקעין שבאיקרית זכאים לפיצוי. כך קבע בית משפט זה בדונו בהליכים בעניינם של עקורי איקרית בעבר (בג"ץ איקרית, בעמ' 815), כך עולה מהחלטות המינהל ועל כך מסכימים גם הצדדים לערעור דנא. בעלי הדין אף אינם חלוקים על כך שבנסיבות המיוחדות של פרשת בירעם ואיקרית ראוי לחרוג מנוהל הפיצוי הרגיל במקרים של הפקעות לפי החר"מ (כך נקבע במפורש בסעיף 5 להחלטה 3309, שם צוין כי הדבר נובע גם מהעמדה שהובעה על ידי המשיבים בבג"ץ איקרית). הערעור דנא עוסק כל כולו בשאלת הפיצוי לו זכאי המערער שלפנינו. שאלה זו נטועה היטב בנסיבותיו המסוימות של המקרה דנא. 12. טענתו הראשונה של המערער היא כי יש ליתן לו פיצוי בגין זכויותיו בקרקעות שבאיקרית בהתאם לעקרונות שהופיעו בהצעת איקרית. טענה זו לא ניתן לקבל. כאמור, בבג"ץ איקרית גיבשה הממשלה הצעה לפיצוי עקורי איקרית ובירעם. אולם, הצעה זו נדחתה על ידי העותרים דשם (ראו, שם, בעמ' 811). בניגוד לטענות המערער, לא התרשמתי כי פסק הדין בבג"ץ איקרית ניתן בהתבסס על הצעת איקרית וממילא לא ניתן לה כל תוקף מחייב במסגרתו. ההצעה לא השתכללה לכדי הסכמה מחייבת בין הצדדים ותוקפה פג עם דחייתה באותו הליך. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת המערער שלפיה הצעת איקרית מחייבת את המשיבה לגביו. מובן כי לא ניתן לצפות כי הצעת פשרה המועלית במסגרת הליך משפטי תוסיף לרחף בחלל האוויר עד אין קץ, לא כל שכן לאחר שאחד הצדדים הודיע לבית המשפט על סירובו לקבלה. אילו היינו מקבלים טענה זו של המערער הרי שהיה בכך כדי לכרות את הענף עליו יושב מוסד הפשרה כולו. דברים אלה נכונים בבחינת קל וחומר לגבי מי שכלל לא היה צד להליך המשפטי שבו הועלתה (ונדחתה) הצעת הפשרה, כמערער שלפנינו. באותה הרוח, בנסיבות שתוארו אף לא ניתן לראות בהצעת איקרית משום הבטחה שלטונית אותה מחויבת המשיבה לקיים כלפי המערער. ברי כי ההצעה כשלעצמה לא כוננה יחסים משפטיים מחייבים בין בעלי הדין בבג"ץ איקרית. קשה לראות בהצעה, בוודאי לאחר שסורבה, הבטחה מפורשת וברורה שניתנה מתוך כוונה כי יהיה לה תוקף משפטי (אודות התנאים הנדרשים לשם הקמת הבטחה מינהלית, ראו, למשל, בג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676 (1975); בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 485-484 (1999). ראו גם, בג"ץ 534/75 התאחדות בתי מלון בישראל נ' שר התיירות, פ"ד ל(1) 837, 840-839 (1976) שם נדחתה הטענה כי הצעה במסגרת משא ומתן שלא התקבלה היוותה הבטחה שלטונית). למותר לציין, כי אף אילו הצעת איקרית הייתה חלה גם לגבי המערער – וכאמור, לא כך הוא – הרי שעובדה זו לבדה לא מובילה בהכרח למסקנה כי המשיבה מנועה מלסטות ממנה (השוו, למשל, בג"ץ 649/89 מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ נ' משרד הכלכלה והתכנון, פ"ד מה(1) 485, 493 (1991); בג"ץ 764/87 התאחדות האיכרים בישראל נ' שר החקלאות, פ"ד מג(1) 309 (1989); בג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל 773, 788-784 (1993)). ממילא בנסיבות העניין ולאור האמור, אין כל צורך לעסוק בשאלה זו. 13. נפנה לשאלת סיווגו של השטח שבמחלוקת. כזכור, מדובר בקרקע בסיווגים 12 ו-13 בגודל 5.262 דונם. לדעת המערער, יש לסווגה כמטעים ולדעת המשיבה, יש לסווגה כמזרע. בסעיף 1.3 להסכם הפשרה נקבע כך: "מזרע: 11.049 דונם לפי 35,000 ש"ח לדונם, סך הכל 386,715 ש"ח; הפיצוי בגין קרקע מזרע כולל 5.787 דונם מזרע (קרקע בסיווג 4 ו-16), וכן 5.262 דונם אשר יש מחלוקת בין הצדדים באשר לסיווגם כמזרע או כמטעים (קרקע בסיווגים 12 ו-13) ובשלב זה משלמת הנתבעת את שווים כמזרע". בסעיף 3 להסכם הפשרה נקבע במפורש כי נותרה מחלוקת בין הצדדים לגבי אופן סיווגו של השטח האמור וכי הם יוסיפו לקיים משא ומתן בנושא. מכאן, שבסוגיה זו נשמרו טענות הצדדים ואין מניעה לדון בהן חרף הסכם הפשרה. כפי שצוין בפיסקה 14 לפסק הדין מושא הערעור, המערער השתית את תביעתו על החלטה 3309. זאת, כפי הנראה כטענה חלופית לטענותיו בדבר הצורך לפצותו בהתאם להצעת איקרית. משנדחו טענותיו בדבר תחולתה של הצעת איקרית בעניינו, הרי שהחלטה 3309 היא ההסדר החולש על הפיצוי בגין השטח שבמחלוקת. בהקשר זה אעיר כי איני רואה מקום להידרש להבדלים הקיימים בין החלטה 3309 לבין הצעת איקרית. זאת, הואיל ונושא זה לא חודד על ידי הצדדים להליך דנא וכלל לא הוצגו בפנינו פרטיה של הצעת איקרית או ההבדלים המדויקים בינה לבין החלטה 3309 (למעט העובדה שהאפשרות לקבל פיצוי בקרקע אינה עומדת עוד על הפרק לפי החלטה 3309). בסעיף 8(ה)(2) להחלטה 3309 נקבע כי לצורך הפיצוי בגין הקרקעות החקלאיות באיקרית ובבירעם, קרקעות שסיווגן בספר משלמי המיסים הוא 16-8 ייחשבו אדמת מזרע. בסעיף הנ"ל נאמר כי "הדבר מהווה הטבה נוספת על שיטת חישוב הפיצויים שבנוהל, היות והקטגוריה של 'מזרע' תכלול גם קטגוריות אשר ערכן נמוך יותר, כגון – טרשים". עוד צוין שם כי בהתאם לשומת השמאי הממשלתי מיום 5.8.2011, שוויו של דונם ממוצע של אדמת מזרע יעמוד על 35,000 ש"ח ושוויו של דונם ממוצע של מטעים יעמוד על 55,000 ש"ח. יישום הוראות אלה לגבי השטח שבמחלוקת לכאורה אמור להוביל למסקנה כי יש לסווגו, לצורך הפיצוי, כאדמת מזרע. אולם, המערער תקף את ההסדר שנקבע בסעיף 8(ה) להחלטה 3309, ובפרט את הקביעה כי לצורך חישוב הפיצוי, כל הקרקעות שסיווגן בספר משלמי המיסים הוא 16-8 ייחשבו אדמות מזרע. 14. תחילה, יובהר כי אין לקבל את טענת המשיבה שלפיה משבחר המערער לצעוד במסלול של החלטה 3309, הוא מנוע מלתקוף את הוראותיה. ככל החלטה מינהלית אף החלטה זו כפופה לביקורת שיפוטית, ולא מצאתי כל טעם לקבוע אחרת בנסיבות העניין. מדובר בתקיפה עקיפה של אחד מסעיפי החלטה 3309 אגב תביעה לסעד כספי מכוחה של אותה החלטה. לא שוכנעתי כי עצם העובדה שטענות המערער נגד ההחלטה עלו בדרך של תקיפה עקיפה ולא בתקיפה ישירה מצדיקה להימנע מבירור טענותיו (להרחבה אודות ההבחנה בין תקיפה עקיפה לבין תקיפה ישירה של החלטות מינהליות ועל המשמעויות הנובעות מהבחירה בכל אחת מדרכי התקיפה ראו, למשל, דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, בפיסקאות 28-27 לחוות דעתו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס (14.4.2015); דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' אבו פריח, פיסקאות 10-8 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס (18.6.2014) וההפניות שם). אף שיקולי יעילות תומכים במסקנה זו. שהרי אם לא תתאפשר העלאת טענות מסוג זה בדרך של תקיפה עקיפה, יהא על המעוניין בכך להגיש שני הליכים נפרדים: הליך אחד שיכוון נגד הוראות ההחלטה והליך נוסף שבמסגרתו יבוקש פיצוי מכוחה. מהלך זה עלול להוביל לסרבול ולניצול בלתי יעיל של זמן שיפוטי ואף בשל כך אין הוא רצוי. 15. ואולם, האפשרות להעלות את הטענות לחוד וקבלתן לחוד. המערער הלין על כך שהחלטה 3309 מסתמכת על סיווגי הקרקעות שנקבעו בפקודת מס הרכוש. הוא טען כי ההפניה למקור זה נעשתה לראשונה רק בהחלטה 3309, לאחר שנחתם הסכם הפשרה בינו לבין המשיבה, תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו. טענה זו אינה מובנת כלל ועיקר. בהחלטה 2156 חולקו הקרקעות החקלאיות מושא ההחלטה לשלושה סוגים: מזרע, טרשים ומטעים. בהחלטת ממ"י מיום 15.3.2010 סווגו הקרקעות החקלאיות לשתי קבוצות בלבד: מזרע ומטעים. זאת, תוך שצוין כי יש בכך משום מהווה הטבה כיוון שהקטגוריה "מזרע" כוללת גם קטגוריות של קרקעות ששווין נמוך יותר, כגון טרשים. בהחלטה 3309 נותר על כנו הסיווג לשתי קטגוריות (מזרע ומטעים) ונוספה ההוראה שלפיה נכסים שסיווגם בספר משלמי המיסים הוא 16-8 ייחשבו כמזרע, ונכסים שסיווגם בספר משלמי המיסים הוא 3-1 ו-7-5 ייחשבו כמטעים. עינינו הרואות, כי ההפניה לספר משלמי המיסים אכן נזכרה לראשונה בהחלטה 3309, שפורסמה לאחר חתימת הסכם הפשרה. אולם, המערער לא הבהיר מה הפסול בכך ומה מהות הפגיעה שנגרמה לו בשל כך. בנוסף, הוא לא הסביר מהו אותו דין קודם שחל עובר להחלטה 3309, שעליו הוא הסתמך. אפילו הייתי מרחיקה לכת ומשערת כי המערער ביקש להישען בעניין זה על החלטות המינהל שקדמו להחלטה 3309, שבהן לא הוזכרו פקודת מס הרכוש או ספר משלמי המיסים, הרי שאין בכך כדי להועיל לו. כאמור, בהחלטות הנ"ל כלל לא נאמר כיצד ייקבע סיווג הקרקעות החקלאיות. המערער לא הצביע על כל דין אחר שלדעתו אמור היה לחול בעניינו ושעליו לכאורה הוא הסתמך. ממילא לא הוצגה על ידו כל ראיה לכך שדין זה היה מיטיב עימו. די בכך כדי לדחות את טענות המערער בסוגיה זו. בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי בסעיף 8(ג) להחלטה 3309 הוסבר כי ההסתמכות על הסיווגים אשר בספר משלמי המיסים נבעה מכך שהקרקעות הנדונות הופקעו עוד בטרם הסתיים הליך ההסדר. עוד ראוי להזכיר כי פקודת מס הרכוש היא הבסיס לחישוב הפיצויים גם לפי התוספת לחוק הפיצויים (ראו הכותרת לתוספת, שם הובהר כי היא מתייחסת ל"נכסים שחל עליהם בתאריך הקובע מס רכוש חקלאי לפי פקודת מס רכוש חקלאי, 1942"). על תוספת זו הסתמך, כאמור, המערער בטענותיו. לפיכך, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטה להסתמך על הרישום בספר משלמי המיסים או כי מדובר בהחלטה בלתי-סבירה, וודאי לא במידה המצדיקה התערבות שיפוטית. 16. המערער תקף גם את ההוראה בהחלטה 3309 שלפיה כל הקרקעות החקלאיות שסיווגן 16-8 ייחשבו לאדמת מזרע. דומה כי בבסיס טענה זו ניצבת העובדה שלפי התוספת לחוק הפיצויים, בקרקעות שסיווגן 11 ו-13 נכללים גם מטעים. כך, נקבע שם כי בקרקע שסיווגה 11 לפי ספר משלמי המיסים נכללות "אדמת זריעה מדרגה ד', אדמת שלחין מדרגה ז' ומטעי פירות מדרגה ז'". לפי התוספת לחוק הפיצויים, שיעור הפיצוי בגין קרקעות אלה עמד על 190 לירות לדונם. לפי התוספת, בקרקע שסיווגה 13 לפי ספר משלמי המיסים נכללות "אדמת זריעה מדרגה ו' ואדמת שלחין מדרגה ט' ומטעי פירות מדרגה ט'" ושיעור הפיצוי בגינה עמד על 100 לירות לדונם. המשיבה הסבירה כי אין קושי בהכללתם של מטעי הפירות הנ"ל בקטגוריה "מזרע". זאת, הואיל ומדובר במטעים באיכות ירודה, ששווים לכל הפחות אינו עולה על שוויה של אדמת מזרע. המערער כלל לא ניסה להתמודד עם הדברים והסתפק באמירה סתמית שלפיה יש לסווג את השטח שבמחלוקת כמטעים. טענה זו לא בוססה כנדרש ולא הונחה לפנינו ולוּ ראשית תשתית עובדתית או משפטית המצדיקה להטיל ספק בהסברי המשיבה, לא כל שכן לבטל את ההסדר שנקבע בעניין זה בהחלטה 3309. לא שוכנעתי, אפוא, כי הטעמים שהעלה המערער מצדיקים לפסול את הוראת סעיף 8(ה) להחלטה 3309 או לפסוק כי יש לסווג את השטח שבמחלוקת כמטעים. 17. טענה נוספת בפי המערער נוגעת לשומה הרלוונטית לפיצוי. בהחלטות המינהל נקבע כי במהלך התקופה שבה הן חלות תתעדכן מדי שנה השומה שלפיה מחושב הפיצוי לזכאים (סעיף 4(ג) להחלטה 2156; סעיף 3 להחלטת ממ"י מיום 15.3.2010; וסעיף 7(ג) להחלטה 3309). מהנתונים שהובאו בפנינו עולה כי מאז שהוגשו ההליכים המשפטיים בעניינו של המערער, נערכה שומה לקרקעות שבהן יש לו זכות בתאריכים 16.10.2007, 5.8.2011 ו-6.3.2013 בלבד. המשיבה לא השיבה לטענה כי השומה לא נערכה מדי שנה כפי שנקבע בהחלטות המינהל, לא ניסתה לסתור אותה ולא הציגה כל הסבר לכך. על כך יש להצר. זאת, במיוחד נוכח חשיבותה הרבה של השומה לצורך חישוב הפיצויים לפי החלטות המינהל. כן ראוי לציין כי מדו"חות השומה שהונחו בפנינו עולה שככל שנקפו השנים כך עלה שווים של המקרקעין המוערכים. אף על פי כן, בנסיבות העניין, לא מצאתי כי עצם סטייתה של המשיבה מהמועדים שהוגדרו לעריכת השומה למקרקעין מצדיקה פסילה גורפת של החלטותיה בעניין הפיצוי ששולם למערער. 18. לצד זאת, עלינו לבחון האם הפיצוי שניתן למערער חושב כהלכה. המשוכה הראשונה שעליו לעבור בהקשר זה היא הסכם הפשרה. כאמור, ההסכם משקף את הסכמות הצדדים לגבי הפיצוי בגין מרבית זכויותיו של המערער בקרקעות שבאיקרית והוא קיבל תוקף של פסק דין. נקודת המוצא היא כי הסיכום בין הצדדים הוא מחייב וסופי ולא ניתן לסגת ממנו אלא בדרכים ובעילות הקבועות בדין (לעניין זה, ראו, למשל, ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, פיסקה 6 (1.5.2005)). בית משפט זה כבר עמד בעבר על החשיבות הניכרת של סופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, הנחוצה לשם הגשמת ציפיותיהם הסבירות של הצדדים. כפי שנאמר, "מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997)). בענייננו המערער כלל לא ביקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. הוא טען כי ההסכם אינו גורע מזכויותיו ומטענותיו לגבי השומה הרלוונטית לפיצוי שניתן לו לפי ההסכם. זאת, בהתבסס על סעיף 3 להסכם, שלפיו: "באשר ליתר רכיבי התביעה אשר נותרו במחלוקת בין הצדדים, לרבות סיווג חלק מהחלקות כמזרע לפי 35,000 ש"ח או מטעים לפי 55,000 ש"ח ו/או פיצוי בגין חלקות נוספות, ממשיכים הצדדים במשא ומתן ביניהם וידווחו על כך לכב' בית המשפט". 19. מהסעיף הנ"ל עולה אומנם כי הסכם הפשרה לא מיצה את כל המחלוקות בין הצדדים וכי הם ימשיכו במשא ומתן לגבי הסוגיות שנותרו פתוחות. אולם, אף בפרשנות המרחיבה ביותר לא ניתן להשעין עליו את אשר ביקש המערער לטעון. בסעיף 1 להסכם פורטו הסכומים שהמשיבה תשלם למערער. בסעיף 1.4 נכתב כך: "שטח בנוי (מקרקעין בסיווג 4 ברשימה המצורפת כנספח א' להודעה זו): 0.055 דונם – סך הכל 60,000 ש"ח". כלומר, גובה הפיצוי בגין השטח הבנוי נקבע במפורש בהסכם הפשרה. לא ניתן לקבל את טענת המערער שלפיה סוגיה זו נותרה בלתי-פתורה וכי המשא ומתן בין הצדדים לגביה אמור היה להימשך אף לאחר החתימה על ההסכם, לא כל שכן לאחר שהוא קיבל תוקף של פסק דין. משכך, אין עוד צורך להידרש לטענות המערער בדבר אופן חישוב הפיצוי בגין השטח הבנוי, לרבות השאלה האם הוא נעשה על פי השומה הנכונה. הסכם הפשרה סותם את הגולל על טענות אלה. במילים אחרות, לסוגיה של עדכניות השומה אין משמעות לגבי כל אותן קרקעות שהפיצוי בגין זכויותיו של המערער בהן נקבע במפורש בהסכם הפשרה. 20. כאמור, מסעיף 3 להסכם הפשרה עולה כי ההסכם לא הביא לכלל סיום את המחלוקות בין הצדדים בנוגע לשטח שבמחלוקת. באותו סעיף צוין כי שוויה של אדמת מזרע עמד על 35,000 ש"ח לדונם ושווים של מטעים עמד על 55,000 ש"ח לדונם. יש להניח כי קביעה זו נשענה על שומת המקרקעין שעמדה בפני הצדדים במועד חתימת ההסכם, שהיא השומה שנערכה ביום 5.8.2011. כזכור, ההודעה על ההסכם נמסרה לבית המשפט וקיבלה תוקף של פסק דין (חלקי) ביום 13.9.2012. אלא שמאז נערכה שומה נוספת למקרקעין הנדונים, ביום 6.3.2013. בשומה זו הוערך שוויה של אדמת מזרע ב-40,000 ש"ח לדונם, ושווים של מטעים הוערך ב-45,000 ש"ח לדונם. שומה זו ניתנה לאחר פרסומה של החלטה 3309, ביום 11.12.2012. באותו מועד עדיין התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן עוד הוגש כתב תביעה מתוקן על ידי המערער. כזכור, פסק הדין המשלים ניתן רק ביום 2.2.2015. לדידי, לאור כל האמור, ובהתחשב בכך ששאלת הפיצוי בגין השטח שבמחלוקת נותרה פתוחה, הצדדים אינם כבולים לשומה שהייתה בתוקף במועד חתימת הסכם הפשרה. היינו, השומה הרלוונטית לפיצוי בגין השטח שבמחלוקת היא השומה העדכנית ביותר שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי, ולא זו שהייתה קיימת במועד חתימת ההסכם. משמעות הדברים היא כי יש לחשב את הפיצוי בעבור השטח שבמחלוקת, לפי מפתח של 40,000 ש"ח לדונם ולא לפי מפתח של 35,000 ש"ח. כלומר, יש להגדיל את הפיצוי שניתן למערער בעד שטח זה, שגודלו 5.262 דונם, מ-184,170 ש"ח ל-210,480 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום שבו שולמו למערער הכספים בהתאם להסכם הפשרה ועד לתשלום בפועל. 21. הטענה האחרונה שנותרה לפנינו נוגעת לקרקעות האם. טענות המערער בנושא זה אינן מובנות. בכתב התביעה הוא ביקש פיצוי בסך 45,000 ש"ח בגין שטח זה ובפסק הדין מושא הערעור ניתן לו מבוקשו. משכך, יש לדחות את הערעור בעניין זה. לאור האמור בדבר תוקפה של הצעת איקרית, ממילא טענתו הכללית של המערער כי לפי הצעה זו הוא היה מקבל פיצוי גדול יותר בגין קרקעות האם, אינה מועילה לו. 22. סוף דבר, לא מצאתי ממש ברוב טענות המערער. אילו תישמע דעתי, הייתי מציעה לחבריי לדחות את הערעור ברובו, למעט לעניין הפיצוי בגין השטח שבמחלוקת, אותו מוצע להגדיל ב-26,310 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. זאת, בגין ההפרשים שבין שומות המקרקעין, כאמור בפיסקה 20 לעיל. אין מקום לצו להוצאות בשים לב לכך שטענות רבות נדחו וטענה אחת התקבלה. ה נ ש י א ה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה מ' נאור. ניתן היום, ‏כ' בחשון התשע"ז (‏21.11.2016). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15022350_C16.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il