שלמה דרגן נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 2235/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2235/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ד' חשין העותר: שלמה דרגן נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. עיריית ירושלים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד שרה ברוינר פסק-דין השופטת מ' נאור: עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים י' פליטמן, ש' צור ו-ר' כהן, נציגי הציבור ע' כרמי וי' בן-יהודה) ב-ע"ע 399/05, אשר דחה את ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת ד' פרוז'ינין, נציגי הציבור גולדנברג ו-שיפמן) ב-ע"ב 1604/03, אשר דחה את תביעת העותר. העובדות ותמצית ההליכים הקודמים 1. העותר היה הממונה על משכורת שכר וגימלאות בגזברות עירית ירושלים, בטרם פרש לגימלאות בשנת 1994. הוא הגיש לבית הדין האזורי בירושלים תביעה, יחד עם שני סגניו (שלא הצטרפו לעתירה), בדרישה כי במשכורת הקובעת שלו לצרכי פנסיה, בהתאם לסעיף 8 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן - חוק הגמלאות) תיכלל תוספת שכר בשיעור 10% שניתנה לעובד שהחליף אותו בתפקידו לאחר שפרש לגימלאות (להלן - פלוני). אין מחלוקת כי דרגת העותר בפרישתו הייתה גבוהה מדרגת פלוני עת נכנס זה האחרון לתפקידו, וכי שכרו של פלוני היה נמוך מגימלת העותר, וזאת מעת כניסתו של פלוני לתפקיד ובמשך תקופת התנהלות התביעה. ביום 12.2.2002 קבע בית הדין האזורי (להלן - פסק הדין האזורי הראשון) כי אין מקום להשוואה בין העותר לפלוני וזאת מאחר ופלוני אינו נציב בדרגה שהיתה דרגתו של העותר ערב פרישתו, הגם שהוא באותו תפקיד. העותר ערער על פסק הדין האזורי הראשון לבית הדין הארצי. ביום 1.1.2003 פסק בית הדין הארצי (להלן - פסק הדין הארצי הראשון), מפי השופט ש' צור, כי הגישה לפיה פסק בית הדין האזורי היא מוטעית, וכי היה עליו לבחון את נתוני הגימלה של העותר בפועל, ולהתבסס בהכרעתו על בחינה עובדתית השוואתית. בית הדין הארצי קבע כי "אם – כגרסת העיריה – התוצאה היתה מעלה ששכרם של הגימלאים לא נשחק והוא גבוה מזה של העובדים הפעילים הרי – כפועל יוצא מהתכלית החקיקתית של חוק הגמלאות – אין הם זכאים לתוספת שכר רק בשל כך שמחליפיהם קיבלו אותה". הדיון הוחזר אפוא לבית הדין האזורי על מנת שישלים את הדיון העובדתי. 2. לאחר מתן פסק הדין הארצי הראשון הגיש העותר עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 2339/03 דרגן נ' בית הדין הארצי לעבודה; להלן - העתירה הקודמת) התוקפת את פסק הדין הארצי הראשון בטענה, כי הפרשנות שניתנה בו להגדרת "משכורת קובעת" בסעיף 8 לחוק הגמלאות לוקה בטעות משפטית. ביום 10.3.2003 דחה בית משפט זה (השופטים ד' ביניש, א' ריבלין ו-א' גרוניס) את העתירה על הסף. נקבע, כי פסק הדין הארצי הראשון לא חתם את הסכסוך בין הצדדים לעתירה וכל עוד "הדיון בין הצדדים מצוי בעיצומו וטרם בא לכלל סיום, אין אנו רואים כל עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. ממילא אין אנו נדרשים להביע דעה בשאלה אם נתקיימו בנדון אותן נסיבות מיוחדות וחריגות, המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה". הצדדים חזרו אפוא לדיון בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. 3. ביום 17.5.2005 דחה בית הדין האזורי את תביעת העותר (להלן – פסק הדין האזורי השני). בית הדין האזורי קבע, כי מפסק הדין הארצי הראשון "עולה כי היה מקום להשוות בין גימלתם של התובעים לשכרם של עובדים בדרגתם. ב"כ התובעים אמנם מציינת בסיכומיה כי יש לעשות זאת... ואולם בחומר הראיות שהוצג לפנינו לא הובאה ראיה כלשהי בעניין זה. משכך, לא נותר לנו אלא לבדוק אם נשחק שכרם של התובעים על בסיס גימלתם לעומת שכרם של מחליפיהם בלבד". בדיקה זו העלתה, כי "גימלתם של התובעים לא נשחקה, ובתקופה הרלבנטית לתביעה זו וגם לאחר מכן היתה הגימלה גבוהה מזו של מחליפיהם... ההשוואה מגלה, כאמור, כי גימלתם של התובעים גבוהה משכרם של מחליפיהם גם היום. לפיכך נדחית התביעה". העותר ערער על פסק הדין האזורי השני בפני בית הדין הארצי. בית הדין הארצי דחה את הערעור (להלן – פסק הדין הארצי השני). נפסק, כי "נחה דעתנו לאחר עיון בחומר התיק ובחינת טענות הצדדים, כי בית הדין האזורי עשה מלאכתו נאמנה על פי הנחיית פסק הדין של בית דין זה לפיה הוחזר אליו התיק... מעבר לאמור נוסיף, כי על פי תוצאות בדיקתו של בית הדין האזורי, גימלת המערער לא נשחקה בתקופה הרלוונטית וגם לאחר מכן היא היתה גבוהה מזו של מחליפו בתפקיד". יצוין, כי במותב שנתן את פסק הדין הארצי השני ישב גם כב' השופט ש' צור, שכתב את פסק הדין הארצי הראשון. הטענות בעתירה 4. העתירה שלפנינו היא לביטול פסק הדין הארצי השני. העותר חוזר למעשה על הטענות שטען בעתירה הקודמת, שתמציתן היא שהכרעת בית הדין בפסק הדין הארצי הראשון, כפי שיושמה גם בפסק הדין האזורי השני ואושרה בפסק הדין הארצי השני, מנוגדת להגדרת "משכורת קובעת" בסעיף 8 לחוק הגמלאות. לטענתו מדובר בטעות משפטית מהותית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. בהקשר זה נטען, כי ביישמו את המבחן העקרוני שקבע בית הדין הארצי, "ויתר" בית הדין האזורי על זיקת הדרגה והעדיף על פניה את זיקת התפקיד בלבד. התוצאה היא, כך נטען, שחיקה משמעותית ובפועל של גימלת העותר באופן שהצדק דורש את תיקונה. כן נטען כי פסק הדין האזורי השני לא יישם כראוי את הנחיות פסק הדין הארצי הראשון, ולמעשה קיימת סתירה בין שני פסקי הדין הארציים. דיון 5. דין העתירה להידחות על הסף, מן הטעם שבית-משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית-הדין הארצי לעבודה והתערבות בג"ץ בהכרעות בית הדין לעבודה מוגבלת לאותם מקרים חריגים, שבהם נפלה טעות משפטית מהותית ששיקולי צדק מחייבים את תיקונה (בג"ץ 9716/05 אמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 24.5.2006)). מקרה זה אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים אלה. 6. פסק הדין האזורי השני נסמך על התשתית הראייתית שנפרשה על ידי הצדדים. הוא אינו מבסס הכרעה עקרונית בדבר פרשנות הוראת סעיף 8 לחוק הגמלאות, שזכה לפרשנות מפורשת בפסיקה (ועל כך להלן; כן ראו והשוו: בג"ץ 3810/05 בארי נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 6.7.2006)). כאן ראוי להבהיר, כי אין לקבל את טענת העותר בדבר "ויתור" בית הדין האזורי על זיקת הדרגה. בית הדין ציין במפורש כי על פי חומר הראיות שהוצג לפניו, לא הביאה באת כוח העותר ראיה כלשהי בעניין ההשוואה בין גימלתו של העותר לשכרם של עובדים בדרגתו, אלא רק לעובדים בתפקידו (ממלאי המקום). אף בהודעת הערעור על פסק הדין האזורי השני כתבה באת כוח העותר כי "כל שיש לעשות הוא השוואת רכיבי שכר של ממלאי המקום לעומת רכיבי הגימלה של המערערים". מכאן, שבאת כח העותר היא ש"ויתרה" לכאורה על הצגת הראיות הנדרשות בפני בית הדין האזורי, כמו גם בערעור בפני בית הדין הארצי. בהתאם, ביצע בית הדין את ההשוואה בהתבסס על היסוד העובדתי שהוצג לפניו ועל רקע ראייתי זה ניתן פסק הדין האזורי השני. עסקינן אפוא במערכת עובדתית ספציפית ואין לפנינו "ויתור" עקרוני על זיקת הדרגה והעדפה לכאורה של זיקת התפקיד. 7. אשר לסוגיה הפרשנית, אין בידי להסכים לטענת העותר כי הכרעת בית הדין הארצי מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הגמלאות, הקובע: "'משכורת קובעת', לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות; אם הורד בדרגתו, עקב אמצעי משמעת לפי כל דין, תהיה משכורתו הקובעת במשך כל תקופת ההורדה נחשבת לפי הדרגה שאליה הורד ובתום תקופת ההורדה תחזור ותיחשב לפי הדרגה שלפני ההורדה". לענין פירושה של הוראת חוק זו נפסק כבר בבית משפט זה, כי מטרתו של חוק הגמלאות היא "למנוע פגיעה ממשית ברמת חייו של העובד עקב פרישתו מן העבודה, ולשמור על יציבות הכנסותיו גם לאחר פרישתו מן העבודה" (בג"ץ 5580/94 מירוז נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(1) 252, 261א (1998), השופט גולדברג). אשר לסעיף 8 לחוק הגמלאות נפסק, כי הוא קובע מנגנון הצמדה, לפיו "שיעור הגימלה שלה זכאי הגימלאי תלוי במשכורתו של עובד פעיל בדרגתו ותפקידו של הגימלאי ערב פרישתו" (שם, 269ה, הנשיא ברק). ההצמדה לעובד הפעיל נועדה, בין השאר, למנוע שחיקה בשכרו של הגימלאי ומתוך מאמץ לשמור על ערכה של הגימלה "כך שתשקף בצורה הטובה ביותר את השכר לו זכאי עובד פעיל" (שם, 269ב, הנשיא ברק). העקרונות המנחים כבר נקבעו אפוא בפסיקת בית משפט זה. 8. על רקע הפרשנות המחייבת של סעיף 8 לחוק הגמלאות, הרי שסיווג התוספת הקונקרטית ויישום עקרון ההצמדה במקרה הקונקרטי, הם עניינים שבעובדה (ראו בג"ץ 4838/03 קרן קיימת לישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נט(5) 241, 255ז (2005), השופט חשין). בענייננו, קביעתו של בית הדין האזורי השני התחשבה בצורך למנוע שחיקה בשכרו של הגימלאי. בית הדין הארצי קבע אף הוא, והעותר לא חלק על כך, כי גימלת העותר לא נשחקה בתקופה הרלוונטית וגם לאחר מכן היא היתה גבוהה מזו של מחליפו בתפקיד. לפיכך, אין לומר כי נעשתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין הארצי השני, אשר דחה את ערעור העותר. 9. בנוסף, יש לדחות גם את הטענה המשלימה שטען העותר, לפיה פסק הדין האזורי השני לא יישם כראוי את הנחיות פסק הדין הארצי הראשון. גם זהו ענין פרטני הנוגע לעותר ואינו מעורר שאלה משפטית בעלת השלכה כללית. על כן, אין הצדקה להתערבות בפסיקתו של בית הדין לעבודה (בג"צ 440/04 גולדשמיד נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 25.3.2004)). ודוק: גם אם שגה בית הדין הארצי ביישום ההלכה על עובדות המקרה הקונקרטי, אין בית משפט זה נוהג להתערב בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (בג"ץ 862/89 מנצ'ל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(2) 37, 44ה (1990) (השופט ברק); בג"ץ 6080/94 גפני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(4) 308, 323ב (1997) (השופטת ביניש); בג"ץ 4892/95 ערוגות מושב עובדים להתיישבות שיתופית נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 17.7.1996); בג"ץ 5211/98 אסלנוב נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 26.8.1998)). 10. אוסיף עוד כי בנסיבות עניינו של העותר, אין הצדק מחייב את התערבותנו. כפי שקבע בית הדין הארצי, משכורתו הקובעת בעת התנהלות ההליכים גבוהה מזו של העובדים הפעילים בתפקידו ערב פרישתו. מתן הסעד המבוקש יגדיל פער זה עוד יותר, מבלי שתהיה לכך הצדקה במישור שחיקת השכר, בהתאם לתכלית חוק הגמלאות כפי שפורטה לעיל (ראו והשוו, פרשת גפני, 324). 11. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏‏‏‏ב' באדר, תשס"ז (20.2.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06022350_C01.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il