שאדי שרוף נ. נציב שירות בתי הסוהר

פסק-דין בתיק בג"ץ 2234/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2234/06 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות העותר: שאדי שרוף נ ג ד המשיב: נציב שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז התשס"ו (12.7.06) בשם העותר: עו"ד ואליד מסאורה בשם המשיב: עו"ד אביגיל בורוביץ פסק-דין השופט א' ריבלין: העותר גויס לשירות בתי הסוהר בשנת 2001, ועבד כסוהר. ביום 8.2.2006 החליט המשיב – נציב בתי הסוהר – על פיטוריו של העותר בשל שאינו מתאים לתפקידו ובשל הסיכון הביטחוני הנובע מהמשך העסקתו. החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו. העותר מבקש כי נורה על ביטול פיטוריו ועל החזרתו לשירות; לחלופין הוא מבקש כי נורה שחלף הפיטורין תבוא השעייה. לאחר שעיינו בחומר המונח בפנינו ושמענו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. מסתבר, כי מאז גיוסו של העותר לשירות נתלו מעל ראשו מספר "עננים". ראשית, בשנת 2004 הוגש כנגדו כתב אישום, המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והדחה בחקירה. בתמצית, מואשם העותר בכך שיחד עם אחרים היה מעורב באירוע אלים ביותר כלפי אסיר ולאחר מכן, בניסיון להניעו בכוח ובאיומים שלא להתלונן. שנית, בשנת 2005 מונתה ועדת חקירה פנימית לבדיקת חשדות כנגד העותר, שעיקרם, נטילת הלוואה מאסיר על-מנת לרכוש מכשיר טלפון-נייד מאסיר אחר, השתהות בהשבת ההלוואה וכן הטרדה מינית של אסירות. העותר הכחיש את המיוחס לו אך מיאן ליטול חלק בבדיקת פוליגרף ובעימות. לאחר הבירור כתבה ראש אגף משמעת כי בנסיבות שנוצרו ולאור חוסר שיתוף פעולה מצד העותר, לא ניתן להשלים את החקירה. עם זאת, היא המליצה להעמיד את העותר לדין משמעתי בעבירה של אי-מילוי הוראה, זאת, בשל אי-שיתוף פעולה עם ועדת החקירה. עוד נכתב, כי "לא סר מעליו החשד הכבד שדבק בו לאור עדותו של האסיר – חשד בעבירות של טוהר מידות – ואני ממליצה לשקול התאמתו של הסוהר להמשך שירות בשב"ס...". בהמשך, הובילו החשדות גם לפתיחת חקירה משטרתית, בנוגע לביצוע עבירות של שוחד, הפרת אמונים, תיווך וסחר בסמים והטרדה מינית. העותר נעצר למשך 8 ימים, לאחר שנמצא כי חומר החקירה מעלה חשד סביר לביצוע העבירות ובהסתמך על העילה של חשש מפני שיבוש הליכי חקירה. לאור כל האמור והמידע שמצוי אצל המשיב ביחס לעותר, ולאחר שנתקיים שימוע לעותר, הורה המשיב על פיטורי העותר בשל אי-התאמה לתפקיד ובשל הסיכון הביטחוני הכרוך בהמשך העסקתו. זאת עשה המשיב, מכוח סמכותו "להשעות, לשחרר או לפטר סוהר", וזאת, בין היתר, אם "הוכח להנחת דעתו שהסוהר... אינו מתאים לתפקידיו מסיבה אחרת..." (סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971). המשיב עומד על כך שהחלטתו לפטר את העותר, ולא להסתפק בהשעייתו, מעוגנת בדין. הוא מפנה לפקודת הנציבות מס' 02.07.00, שכותרתה "נקיטת צעדים נגד סוהרים שעברו עבירות חמורות", ואשר בה נקבע, בין השאר, כי יינקטו הליכי פיטורין כנגד "סוהר החשוד בביצוע עבירה שיש בה על פי טיבה ועל פי נסיבות ביצועה הפרה חמורה של חובות הסוהר.... [ו]שנתגלו ראיות בלתי תלויות וחד משמעיות המבססות את החשד, והמשקל המצטבר של העבירה בה הוא חשוד וטיב תפקודו ועברו המשמעתי מכריע בדבר אי התאמתו לשירות בשב"ס". אין כל ספק כי העותר נחשד – בשני מקרים נפרדים – בעבירות חמורות השומטות את הקרקע מתחת להתאמתו לשרת כסוהר. במקרה אחד הוחלט על הגשת כתב אישום נגדו. במקרה אחר מתנהלת חקירה ובמסגרתה הורה בית משפט על מעצרו. אכן, האישומים והחשדות טרם באו לכלל הרשעה, אך השאלה שבפנינו היא האם חרג המשיב מסמכותו או ממתחם הסבירות והמידתיות שבגדרו עליו לפעול, עת הורה כבר בשלב זה על פיטורי העותר. לא נמצאה לנו חריגה כזו. אין מקובלת עלינו טענת העותר, לפיה בנסיבות העניין רק הרשעה יהא בה כדי לבסס הוכחה מספקת המצדיקה פיטורין. הדרישה בסעיף 80 הנזכר לעיל היא כי "הוכח להנחת דעתו" של הנציב כי הסוהר אינו מתאים לתפקידו, והוכחה זו די לה שתעוגן בראיות מנהליות הולמות. החלופה הקבועה בסיפא של סעיף 80 לפקודה, שעניינה השעיית סוהר שהואשם בהתנהגות שלא כשורה וכו', אינה שוללת מניה וביה את סמכות הפיטורין הקבועה ברישא, ובלבד, כאמור, שהוכחו די הצורך המעשים השוללים את התאמת הסוהר לתפקידו. אי-התאמה יכול לה שתנבע ממעשים שהם בגדר עבירות משמעת או עבירות פליליות (ראו בג"צ 6208/04 אבו עמרה נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). פיטוריו של אדם מעבודתו הם, לעיתים, צעד קשה וחמור. אין לנקוט בצעד מסוג זה בקלות ראש. ראוי כי יעמוד טעם בעל-משקל ביסוד החלטת פיטורין. ראוי כי במידה ואפשר לנקוט בצעד שפגיעתו פחותה – יועדף צעד כזה. ואולם אין לדרוש – והדין אינו דורש – כי רק בהתקיים הרשעה בדין משמעתי או פלילי, תקום עילת פיטורין. כבר נפסק, במקרה אחר שבו פוטר סוהר בנימוק של אי-התאמה לפי סעיף 80(ג)(2) לפקודה, כי "אין [הנציב] מנוע מלהפעיל את סמכות הפיטורין המנהלית בשל כך בלבד שהעובדות, שבעטיין הגיע למסקנה, כי סוהר פלוני אינו מתאים לתפקידו, יכלו להוות גם בסיס לאישום משמעתי או פלילי נגד אותו סוהר" (בג"צ 668/81 מעדי נ' שר הפנים, פ"ד לז(1) 744). בכגון דא, נדרש הנציב, בכל מקרה ומקרה, לאזן בין זכויותיו של הסוהר והצורך להימנע מפגיעה בלתי-סבירה ובלתי-מידתית בו, לבין השיקולים האחרים המונחים על הכף, ובכלל זה, תפקודו התקין של השירות, זכויותיהם של האסירים ושמירה על אמון הציבור במערכת הכליאה. למשיב שיקול דעת רחב (ראו עניין אבו עמרה הנ"ל ועניין מעדי הנ"ל). בית המשפט בוחן האם שיקול הדעת הופעל בגדרי מתחם הסבירות והמידתיות. בענייננו, לאור חומרת המעשים שבהם מדובר, הנוגעים ישירות לעבודתו של העותר ולאופן התנהלותו מול האסירים מזה ומול הגורמים שבחנו את פעולותיו מזה; לאור העובדה שאין המדובר בעניין חד-פעמי אלא בשורה של חשדות ואישומים, המצטברים לכלל "מסה קריטית" המטילה צל כבד על תפקודו של העותר; ולאור העובדה שנמצא בסיס ראייתי מספיק להגשת כתב אישום כנגד העותר בפרשה אחת ולמעצרו במסגרת חקירת הפרשה האחרת; לא מצאנו פגם בהחלטת המשיב המצדיק את התערבות בית משפט זה. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין אין אנו עושים צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני בנסיבות לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ריבלין. על שירות בתי הסוהר, כיתר רשויות הממשל ובודאי רשויות האכיפה, ועל המשרתים בו, להקרין ניקיון, טוהר מידות וביחוד כיבוד החוק ונורמות יסוד מוסריות. על פי החומר שהוצג בפנינו במקרה דנן, ברמת הראיות המינהליות שהן הרף המשפטי הרלבנטי בקשר לפיטוריו של אדם, אין מקום להתערבות מצדנו בהחלטת המשיב. לא אשוב ואדרש כאן לעמדתי – המתחזקת והולכת - כי נושאי פיטוריו של אדם, שכדברי חברי השופט ריבלין הם לעתים – לדידי כמעט תמיד – "צעד קשה וחמור", אינם מתאימים בכלל לבית משפט זה, בסדר הדין בו המקשה לבחון ראיות כהלכתן (ראו בג"צ 6651/05 שפירא נ' ר' אגף כוח אדם) (טרם פורסם); בג"צ 1524/06 סמ"ר פלונית נ' המפקח הכללי של המשטרה (טרם פורסם)); המצב בו אנשי צה"ל, המשטרה ושירות בתי הסוהר, על פי הוראות דין שונות, נדונים לענייני פיטורין (אנשי צה"ל בכל עניין) בבית משפט זה, ראוי לתיקון, ולהעברה לבית הדין לעבודה או לבית המשפט לעניינים מינהליים. ואולם, במקרה דנן, הראיות המינהליות, ובהן כתב האישום, הסירוב לעימות עם המתלונן בחקירה באשר לטענה בקשר לנטילת הלוואה מאסיר ואי החזרתה במלואה, וכן המעצר, שהזכיר חברי - מטות את הכף. עם זאת אוסיף את אלה: ראשית, כשהמדובר בעבירות מנובמבר 2002 בפרשה שאינה מרובת ראיות וקשיים, קשה להלום כי המשפט, שהוגש ב-2003, טרם נסתיים. כך במיוחד כשהמדובר בכתב אישום נגד 3 סוהרים (ואסיר), שיש לו כמובן משמעות בהקשרים שונים, לרבות אמון הציבור במערכת של שירות בתי הסוהר. שנית, ראש ענף משמעת בשירות בתי הסוהר מציינת (מזכר מ-16.1.06, מש/2) כי בין היתר, בנוסף לסירוב לעימות עם המתלונן בעניין ההלוואה, סירב העותר לביצוע בדיקת פוליגרף. לשאלתי בעת הדיון לא קיבלתי תשובה ברורה מנציגי המשיב מה הסמך הנורמטיבי לעניין זה. מסכים אני כי אי שיתוף פעולה עם ועדת חקירה עלול להוות עבירה משמעתית בשירות; מסופקני אם עניין הפוליגרף צריך לבוא בגדר זה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ב' באב התשס"ו (27.7.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06022340_P04.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il