בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
2234/02
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: אלכסנדר
שרייפר
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
המחוזי
בחיפה מיום 7.3.2002 בב"ש 1893/02
שניתנה
על ידי כבוד השופטים: י' גריל,
א'
רזי, ר' ג'רג'ורה
תאריך
הישיבה: כ"ב בניסן התשס"ב (4.4.2002)
בשם
המערער: עו"ד יוסף עאמר
בשם
המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר
פסק-דין
בפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י'
גריל, א' רזי, ר' ג'רג'ורה) מיום 7.3.2002, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של
המערער (ת.פ. 346/01).
1. כנגד המערער מתנהל הליך פלילי בבית המשפט
המחוזי בחיפה (השופטים י' גריל, א' רזי, ר' ג'רג'ורה). במסגרתו הואשם המערער יחד
עם מר ליאוניד צ'רניק (להלן: נאשם מס' 2) בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (סעיף
203א(א) וסעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז1977-). בישיבת בית המשפט מיום
13.2.2002 הושג הסדר טיעון בין הנאשם מס' 2 לבין התביעה, לפיו יתוקן כתב האישום
באופן שתיוחס לו עבירת סיוע לביצוע העבירה המקורית. נאשם מס' 2 הודה באותה ישיבה
בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בגינן. בישיבה מיום 21.2.2002 נשמעו הטיעונים
לעונש לגבי נאשם מס' 2. במסגרתם נטען כי חלקו בפרשה קטן יחסית לחלקו של המערער.
לשם ביסוס טענה זו הפנה נאשם מס' 2 את בית המשפט להודאתו של המערער במשטרה.
במסגרתה הודה במעורבותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וציין כי נאשם מס' 2:
"סתם בא איתי". ביום 27.2.2002 ניתן גזר דינו של נאשם מס' 2, ואילו ביחס
למערער נקבע המשך הדיון ליום 7.6.2002.
2. המערער ביקש מבית המשפט לפסול עצמו. לטענתו,
הראיות אליהן נחשף בית המשפט כשדן בעניינו של הנאשם מס' 2 טרם הוגשו בעניינו של
המערער לבית המשפט, ויש ספק אם כלל יוגשו. כמו כן יש בראיות אלה כדי ליצור דעה
קדומה ומשוא פנים ממשי כנגד המערער בבוא בית המשפט להכריע בעניינו. זאת מאחר
והודאות המערער, כפי שנמסרו על ידי בא כוחו של נאשם מס' 2, מפרות את האיזון אשר
סדרי הדין בהליך הפלילי נועדו להגשים. בנוסף, אף שהנחת היסוד היא ששופט מקצועי
יכול להתעלם מראיות בלתי קבילות, הרי שבמקרה שלפנינו ה"מסה" של הראיות
הבלתי קבילות היא כה רבה עד שיש בה כדי לגרום לחשש ממשי למשוא פנים ולעיוות דין.
המשיבה טענה, כי אין לפנינו עילת פסלות. זאת מאחר ואין חשש לחשיפת בית המשפט לעדות
בלתי קבילה, באשר הודאת המערער עתידה להיות מוגשת ממילא בישיבת הדיונים הקרובה.
כמו כן, המערער לא העלה כל טענות זוטא כלפי הודעותיו במשטרה, ואפילו היה עושה כן
היה בית המשפט רשאי לעיין בהודאותיו כדי לגבש עמדתו.
3. ביום 7.3.2002 דחה בית המשפט את הבקשה
לפסילתו. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי הוא מבחין בין מסכת הטיעונים לעונש לבין שלב
שמיעת הראיות בטרם מתן הכרעת דין, במסגרתו בוחן הוא את קבילות הראיות ואת
הרלוונטיות שלהן. משכך, אין טענה אותה מעלה סניגור במהלך טיעון לצורך הקלה בעונש
בגדר ראיה המובאת בפני בית המשפט, ואין היא עומדת במבחן הקבילות. לפיכך, אין לדעת
בית המשפט כל חשש למשוא פנים כלפי המערער. עניינו יידון ויוחלט אך ורק על פי
הראיות שתוגשנה בפני בית המשפט בבוא העת כראיות כשרות.
4. בערעור שלפני חוזר המערער על הטענות אותן הביא
בפני בית המשפט קמא. המשיבה מצדה טוענת, כי המערער בטענותיו אינו מעלה עילת פסילה.
היחשפות בית המשפט להודאותיו של המערער במשטרה הינה בלתי נמנעת. זאת מאחר והן
עתידות ממילא להיות מוגשות לבית המשפט במהלך ישיבת הדיונים הקרובה באמצעות החוקרים
שגבו אותן. החוקרים יעידו, במידת הצורך, הן באשר לנסיבות גביית ההודעות והן באשר
לתוכנן, כאמור בסעיף 11 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971- (להלן: פקודת
הראיות). לפיכך, אין האמור בראיות בלתי קבילות. בנוסף, אין הודאות אלו מהוות בסיס
בלעדי לצורך הרשעת המערער בדין. ייתכן וההרשעה תבוסס על עדותה של המתלוננת, ואפשר
שיימצא בסיס אחר להרשעה, כדוגמת עדות סוכן משטרתי שטרם העיד. המשיבה מוסיפה, כי אף
אם האמור בראיה בלתי קבילה אליה נחשף בית המשפט, הרי שאין בכך כעיקרון כדי לפסול
את המותב היושב בדין. כמו כן, העברת התיק למותב אחר תפגום באפשרותו של המותב החדש
לקבוע ממצאי מהימנות באשר לעדותה של העדה המרכזית בתיק, היא המתלוננת. זאת מאחר
והיא עזבה את הארץ ולא ניתן יהיה לגבות את עדותה מחדש. אף שעדותה הוקלטה הרי שאין
דומה התרשמות ישירה מעד להתרשמות עקיפה מדבריו. המשיבה מוסיפה, כי אין בעובדה
ששופט גוזר את דינו של נאשם אחד בפרשה, כדי למנוע ממנו להמשיך ולדון בעניינם של
נאשמים אחרים. כמו כן אין בגזר דינו של נאשם מס' 2 כל התייחסות לחלקו של המערער
בביצוע העבירות, ואין הוא מכיל כל קביעת מהימנות שהיא. המערער בבקשתו להגיב לתגובת
המשיבה חוזר על עיקרי טיעוניו. כמו כן הוא מוסיף, כי חשיפת בית המשפט בשלב כה
מוקדם של המשפט לראיה משמעותית כגון זו, יש בה כדי להשפיע על קו הגנתו ולפגוע
בזכותו לתכנן את קו הגנתו ללא הפרעה. בנוסף, אין הוא מתכוון להשיב לאשמה ובכוונתו
להתנגד להגשת הודעותיו במשטרה. במצב דברים זה, בו ישנה אפשרות כי הודאותיו לא תוגשנה,
נוצר מצב בו לא יוכל המערער בכל דרך שהיא להפוך את הרושם שנותר על בית המשפט
מהראיות שהביא הנאשם מס' 2. ראיות שהוגשו שלא על ידי עורכן, בניגוד לקבוע בסעיף 11
לפקודת הראיות. כן הוסיף המערער, כי הוא מסכים להמשיך הדיון מהנקודה בה הופסק
באופן שימנע ככל האפשר בזבוז משאבי בית המשפט. לדבריו, טענות בדבר הצורך בהתרשמות
ישירה מעדים שכבר הופיעו בפני בית המשפט מרוקנות מתוכן את הוראת החוק בעניין המשך
הדיון מאותו מקום.
5. עיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים. נחה דעתי,
כי דין הערעור להדחות. טענת הפסלות העיקרית המועלית לפנינו נוגעת לחשיפת בית המשפט
להודאת המערער בעת גזירת דינו של השותף, ואשר יהיה בה, לטענת המערער, למנוע קביעות
סותרות בעניינו. אין בעובדה שבית המשפט גוזר את דינו של אחד הנאשמים, כשלעצמה, כדי
למנוע ממנו להמשיך ולדון בעניינם של נאשמים אחרים. כך על פי סעיף 155(א) לחוק סדר
הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- וכך נקבע בשורת פסקי דין (ראו:
ע"פ 2530/90 אבו עמארה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 250, 254;
ע"פ 350/91 ממן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 345, 352-351;
ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329; ע"פ
4218/00 עיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). להלן: פרשת עיני). עם זאת,
יש לבחון כל מקרה ומקרה לאור נסיבותיו המיוחדות. חזקה על בית המשפט כי אין
בהיחשפות האמורה, לכשעצמה, כדי למנוע ממנו לעשות משפט צדק. על המבקש את פסלותו של
בית המשפט להראות בתשתית עובדתית אובייקטיבית, כי דעתו של בית המשפט
"נעולה" במובן זה שלא יוכל לשפוט ללא משוא פנים (ע"פ 1293/01 אוחיון
נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט
העליון, פ"ד מח(3) 573). אין די בתחושות סובייקטיביות.
6. במקרה שבפני, נחה דעתי כי לא קיים חשש ממשי
למשוא פנים. אמנם, סניגורו של הנאשם 2 הביא בפני בית המשפט את הודאתו של המערער
במשטרה. אולם עיון בנוסח גזר הדין של הנאשם 2 מעיד, כי בית המשפט לא גיבש כל עמדה
באשר לחלקו ולמעשיו של המערער במקרה. בית המשפט מסתפק אך בחזרה על סעיפי כתב
האישום המתוקן המגבשים את העבירה בה הורשע הנאשם 2. במסגרת סעיפים אלה מצוין חלקו
של המערער, באשר הנאשם 2 הורשע בעבירת סיוע למערער. צירוף הנאשמים כדין הוא שגרר
את התוצאה של התייחסות לחלקו של המערער, ואין בכך כדי להצדיק פסילה. בית המשפט לא
גיבש בגזר דינו כל עמדה באשר לחלקו ומעשיו של המערער במקרה או באשר למהימנותו
(ראו: פרשת עיני, סעיף 8 לפסק הדין). לא זו בלבד, אלא שבית המשפט הבהיר
בהחלטתו בבקשת הפסלות (מיום 7.3.2002), כי הוא מבחין היטב בין ראיה שמעלה נאשם
בשלב הטיעונים לעונש, לרבות הניסיון "לגמד" את חלקו ולהאדיר חלקו של
נאשם אחר, לבין ראיות המוגשות בשלב מתן הכרעת הדין. די בכך כדי לדחות את הערעור,
מה גם שנראה כי ממילא בכוונת המשיבה להגיש את הודאת המערער כראיה לבית המשפט בהמשך
הדיון בעניינו.
אשר על כן, דין הערעור להידחות.
ניתן היום, י"ז באייר התשס"ב
(29.4.2002).
ה
נ ש י א
_________________
העתק
מתאים למקור 02022340.A02 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il