פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 223/13 בבית המשפט העליון רע"פ 223/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 29.11.2012 בע"פ 6219-07-11 שניתן על ידי כבוד השופטים א' טל, ז' כספי, ב' ארנון תאריך הישיבה: א' בכסלו התשע"ד (4.11.2013) בשם המבקש: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד ימימה אברמוביץ בשם המשיבה: עו"ד הילה גורני פסק-דין השופט י' דנציגר: לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגני הנשיאה א' טל ו-ז' כספי והשופט ב' ארנון) מיום 29.11.2012 בע"פ 6219-11-07 בו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דין מיום 26.11.2006, על גזר דין מיום 15.10.2007 ועל הכרעת דין משלימה מיום 8.5.2012, אשר ניתנו על ידי בית משפט השלום ברמלה (סגנית הנשיאה ז' בוסתן) בת"פ 3776/04. המבקש הורשע במעשה מגונה תוך שימוש בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ובגין זאת הושתו עליו 10 חודשי מאסר בפועל, 11 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות מין מסוג פשע, וחיוב בתשלום פיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננת. העובדות לפי כתב האישום 1. בשלהי שנת 2004 הגיעה המתלוננת אל המרפאה בה עבד המבקש כרופא באותה עת, ונכנסה לחדרו לבדיקה. משנותרו לבדם, סגר המבקש את הדלת והורה למתלוננת להתפשט לצורך הבדיקה. המתלוננת הורידה חולצתה והמבקש מישש את שדיה בידו האחת וניסה ללטף את ישבנה בידו האחרת. לאחר מכן נצמד המבקש אל אחורי המתלוננת, הוריד את מכנסיו ותפס את ידה כך שנגעה באיבר מינו החשוף, בעוד המתלוננת אינה מצליחה להתנגד. בהמשך תפס המבקש בראשה של המתלוננת וניסה לכופפה קדימה בעודו מחכך את איבר מינו החשוף בגופה. לאחר מכן הורה המבקש למתלוננת לשכב על המיטה ומשעשתה כך הרים את חצאיתה בניגוד לרצונה. רק כאשר המתלוננת הזיזה את ידו של המבקש וצעקה, חדל האחרון ממעשיו. בגין מעשים אלו הואשם המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. הכרעת דינו של בית משפט השלום והעדויות שנשמעו לפניו 2. לפני בית משפט השלום העידו המתלוננת; גברת ננה מיכאלי, פקידת המרפאה אשר פגשה במתלוננת ובמבקש מיד לאחר האירוע (להלן: מיכאלי); מר דניאל ברוך, אשר שמע את גרסת המתלוננת למחרת האירוע (להלן: ברוך) והמבקש עצמו. 3. המתלוננת העידה לפני בית המשפט בשני מועדים, הראשון כחודשיים לפני שאושפזה בשל התדרדרות במצבה הנפשי והשני כארבעה חודשים לאחר מכן. בית המשפט עמד על גרסתה האחידה של המתלוננת בעדויותיה לפניו ומצא אותה עקבית ומהימנה, והדגיש כי חלק מדבריה אושרו על ידי המבקש עצמו. באשר לסתירות שנפלו בין שתי עדויותיה של המתלוננת לפני בית המשפט; קבע זה כי לא מדובר בסתירה מהותיות. בתוך כך דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה יסודן של טענות המתלוננות נגדו בתגובתה הסובייקטיבית לבדיקה רפואית שגרתית וקבע כי מעשיו המיניים של המבקש אינם יכולים להתפרש באופן הנטען. 4. מיכאלי, אותה מצא בית המשפט כעדה אובייקטיבית ומהימנה, העידה כי המתלוננת יצאה מחדר המבקש נסערת ובוכייה וסיפרה לה על מעשי הרופא בפירוט. עוד מסרה מיכאלי בעדותה כי בשיחותיה עם המבקש במרפאה לאחר האירוע נראה היה כי המבקש שרוי במצוקה, ובמהלך שיחת טלפון שקיימו השניים בלילה חשה כי הוא נסער. לפיכך, קבע בית המשפט כי עדותה של מיכאלי תומכת בגרסת המתלוננת. 5. ברוך, עובד מחלקת הרווחה בעיריית לוד בו נעזרה המתלוננת כמתורגמן לצורך הגשת תלונתה במשטרה ועל כן סיפרה לו על האירוע, העיד לפני בית המשפט בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת באותה עת וחזר על דבריה לפניו. בית המשפט קבע כי עדותו של ברוך תומכת אף היא בגרסת המתלוננת, שכן תיאור האירוע אותו שטחה בפניו תאם את תיאורה של המתלוננת במהלך מסירת עדותה בבית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן ללמוד מעדותו של ברוך כי בעת שהמתלוננת שוחחה עמו היא הייתה נתונה במצב נפשי קשה. 6. המבקש הודה בעדותו כי בדק את המתלוננת בדיקה שגרתית, אך כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום וטען כי גרסת המתלוננת הינה עלילה משוללת יסוד אשר מקורה בתגובתה הסובייקטיבית לבדיקה שגרתית. בית המשפט שלל את גרסת המבקש לאירוע, בין היתר, לאור סתירות שונות בגרסתו ונוכח מצבה הנפשי של המערערת בצאתהּ מחדרו. עוד עמד בית המשפט על כך שהמבקש כשל בהצגת הסבר או מניע לתלונת המתלוננת. 7. לאור האמור קבע בית המשפט כי הוכח הנטען בכתב האישום, למעט תפיסת ראש המתלוננת וניסיונו לכופפו קדימה, והרשיע את המבקש במיוחס לו. בית המשפט הדגיש כי ההבדלים בין גרסת המתלוננת בעדויותיה לבין תיאור האירוע כפי ששטחה אותו בפני מיכאלי וברוך זניחים, ואין לראות בהם גרסאות שונות, אלא חזרה עקבית על דבריה. גזר דינו של בית משפט השלום 8. בית משפט השלום עמד על תסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה של המתלוננת, בו דן שירות המבחן, בין היתר, במצבה הנפשי של המתלוננת. שירות המבחן סבר כי מעשי המבקש גרמו הלם למתלוננת עד כי במחצית שנת 2005 הידרדר מצבה הנפשי והיא אושפזה בכפיה לאחר שאובחנה כסובלת מסכיזופרניה, כאשר מצבה התייצב בעקבות מתן טיפול תרופתי. עוד עמד שירות המבחן על הנזקים התפקודיים שנגרמו למתלוננת. נוכח הערכתו כי תזדקק לטיפול אינטנסיבי ארוך, המליץ שירות המבחן לחייב את המבקש בתשלום פיצויים לטובת המתלוננת. לאחר שעמד על טיעוני הצדדים לעונש הדגיש בית המשפט, בין היתר, את חומרת מעשי המבקש – רופא אשר מעל באמון שנתנה בו המתלוננת, עולה חדשה אשר פנתה אליו לסיוע כמטופלת. לאור האמור, השית בית המשפט על המבקש את העונשים המפורטים ברישא. הכרעת הדין המשלימה של בית משפט השלום מיום 8.5.2012 9. ביום 19.5.2009 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקש לעיון במסמכים רפואיים הנוגעים למצבה הנפשי של המתלוננת, וביום 6.1.2010 אישר קבלת חוות דעת בנושא מטעם הפסיכיאטר ד"ר גיל זלצמן (להלן: ד"ר זלצמן) כראיה נוספת בערעור באשר למצבה הנפשי של המתלוננת והשפעתו על מהימנותה. לפיכך, הוחזר הדיון לבית משפט השלום למען ישקול את השלכת חוות הדעת על הכרעת דינו. בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט העריך ד"ר זלצמן כי המתלוננת סבלה מסכיזופרניה עובר לאירוע ועל כן דמיינה תקיפה מינית אשר לא התרחשה במציאות. ואולם, בית המשפט קבע כי טענתו של ד"ר זלצמן, לפיה קיימים אירועים המלמדים על קינון המחלה אצל המתלוננת בזמן בו התרחש האירוע, איננה מבוססת, שכן זו נסמכה על בחינת אירועים אשר למעשה, ובשונה מהנחתו של ד"ר זלצמן, התרחשו לאחריו. עוד עמד בית המשפט על כך שבאף אחד מהמסמכים הרפואיים עליהם הסתמך ד"ר זלצמן לא צוין כי המתלוננת אובחנה כלוקה במחלה. משכך, קבע בית משפט השלום בהכרעת דין משלימה, לאחר ששמע את עדותו של ד"ר זלצמן ועיין במסמכים רפואיים נוספים ובטיעוני הצדדים, כי גם בשלב זה לא קם ספק סביר באשר להרשעת המבקש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור לאחר מתן הכרעת הדין המשלימה 10. באשר להכרעת הדין טען המבקש כי המתלוננת מסרה חמש גרסאות שונות, אשר אינן מרכיבות מסכת עובדתית קוהרנטית ושזורות בהן סתירות השוללות את מהימנותה. באשר להכרעת הדין המשלימה טען המבקש כי משלא הביאה המשיבה חוות דעת סותרת, הכרח היה לקבל את חוות דעתו של ד"ר זלצמן לפיה סבלה המתלוננת מסכיזופרניה עוד במהלך האירוע. עוד הלין המבקש על קביעת בית המשפט בדבר קשיים וליקויים שנמצאו בחוות הדעת האמורה. לטענות אלה השיבה המשיבה כי לא היה מקום להסתמך על חוות דעתו של ד"ר זלצמן, שכן זו הסתכמה בממצאים כלליים באשר לחולי סכיזופרניה בעוד מסמכים רפואיים הנוגעים למתלוננת לא תמכו בה. באשר לגזר הדין טען המבקש כי לא ניתן משקל מספיק להימשכות ההליכים החריגה בעניינו – בגינה הושעה מעבודתו כרופא במשך למעלה משמונה שנים – ולהשלכותיה, ואילו המשיבה השיבה כי אין באמור משום שיקול לקולא. 11. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש ביחס להכרעת הדין בנימוק כי זו נסמכה על אמון בית משפט השלום בדברי המתלוננת ובמקרה דנן אין מקום להתערב בקביעות מהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית. יתרה מכך, בית המשפט אישר לגופם את ממצאי העובדה וקביעות המהימנות שקבע בית משפט השלום, לרבות קביעתו במסגרת הכרעת הדין המשלימה כי חוות דעתו של ד"ר זלצמן אינה מבוססת כדבעי. זאת בין היתר, לאור העובדה כי בבדיקות פסיכיאטריות אשר נערכו למתלוננת לאחר עדותה הראשונה בבית המשפט לא אובחנה האחרונה כסובלת מסכיזופרניה. עוד הבהיר בית המשפט כי לא הייתה על המשיבה חובה להגיש חוות דעת מטעמה. עם זאת, קיבל בית המשפט את ערעור המבקש ביחס לגזר הדין וקבע כי נוכח התקופה הארוכה בה הושעה המבקש מעבודתו כרופא יקוצר משך מאסרו בפועל לשבעה חודשים. נימוקי בקשת רשות הערעור 12. תחילה טוען המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד אביגדור פלדמן – כי נוכח מאפייניו הייחודיים נכלל מקרהו בגדר המקרים החריגים בהם תינתן רשות ערעור לבית משפט זה. לעניין הכרעת הדין, טוען המבקש בראש ובראשונה, כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שגו בעת שקבעו את מהימנות המתלוננת מבלי שנתנו דעתם למחלה ממנה סבלה, לטענתו, כבר בעת האירוע, ובכך שלא עשו שימוש בסמכותם מכוח סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) לדרוש כי אבחונהּ של המתלוננת כחולת סכיזופרניה, המתואר בתסקיר שירות המבחן, יובא כראיה לפניהם. לשיטת המבקש, התעלמות זו מתוכנו של התסקיר מטילה דופי באמינות שירות המבחן ומחייבת מתן רשות ערעור. בהקשר זה מוסיף המבקש כי לא היה מקום לשלול את חוות דעתו של ד"ר זלצמן, שכן אין ממש בטענה כי המתלוננת לא אובחנה כסובלת מסכיזופרניה, ובפרט כאשר לא הוגשה חוות דעת סותרת מטעם המשיבה. בקשר לאבחון מחלת המתלוננת צירף המבקש בקשה למתן צו המורה למרכז הרפואי שיבא-תל השומר להמציא לידיו את המסמך מיום 1.1.2007 המתייחס לאבחון מחלת המתלוננת ונזכר בתסקיר שירות המבחן (להלן: מסמך האבחון משנת 2007). 13. עוד טוען בא כוח המבקש כי נוכח נסיבות אישיות עליהן למד מפי מרשו רק לאחר מתן פסק הדין, ואשר לוּ היו מובאות לפני בית המשפט היו מהוות שיקול ממשי לקולא ומובילות לקיצור מאסרו בפועל, ברי כי העונש אשר הושת על המבקש מחמיר עימו יתר על המידה ואף מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור. זאת על שום העובדה כי ביום שקדם לשימוע פסק הדין בערעור נמסרה למבקש משמורת בלעדית על בנותיו הצעירות, בנות 15.5 ו-17.5, השוהות בפנימייה, שכן גרושתו מצויה במאסר מזה שנתיים ולמשך שלוש שנים נוספות. בהקשר זה הגיש בא כוח המבקש בקשה להגשת ראיות נוספות – גזר הדין שניתן במשפטה של גרושת המבקש, בו נדונה לחמש שנות מאסר בפועל ומסמך נוסף המלמד שבנסיבות אלה עברה המשמורת על הקטינות למבקש. הבקשה להגשת הראיות דנן לא הוגשה אלא לצד בקשת רשות הערעור, שכן לדברי בא כוח המערער, מרשו נמנע מלחלוק מידע זה עימו עד לאחר שנגזר דינו "מחמת בושה". תגובת המשיבה לבקשת רשות ערעור 14. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד הילה גורני – טוענת כי דין הבקשה למתן רשות הערעור והבקשה למתן צו להמצאת מסמכים להידחות. באשר לבקשת רשות הערעור טוענת המשיבה כי מטרת המבקש לערער על קביעות בדבר מהימנות המתלוננת אותן קבעה הערכאה הדיונית, והמקרה דנן אינו נכנס בגדר המקרים החריגים בהם יתערב בית משפט זה בקביעות אלה. עוד טוענת המשיבה כי מכיוון שעדות המתלוננת זכתה לחיזוק בראיות נסיבתיות רבות, הרי שאף אם תתקבל הטענה בדבר חולשה מסוימת במהימנותה, אין די בכך בכדי להטיל ספק סביר בבסיס הראייתי להרשעת המבקש, וכי גם לוּ עמד מסמך האבחון משנת 2007 לפני הערכאות הקודמות, לא הייתה הכרעת הדין משתנה. 15. המשיבה מטעימה כי בחוות דעתו של ד"ר זלצמן נפלו פגמים מהותיים שעליהם עמדו הערכאות הקודמות. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי אין כל עדות לכך שבעת האירוע או בעת הגשת התלונה, ואף לא במועד עדותה הראשונה של המתלוננת בבית המשפט, סבלה זו ממחלת נפש, וכי אבחון המתלוננת בשנת 2007 אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה, שכן אבחון זה בוצע בחלוף שלוש שנים ממועד האירוע ואינו מעיד על מצבה באותה עת. מנגד, מזכירה המשיבה כי המתלוננת חזרה על טענותיה באופן עקבי בחמש הזדמנויות שונות – בפני גב' מיכאלי, בפני מר ברוך, בהודעתה במשטרה ובשתי עדויותיה בבית המשפט – כאשר ארבע מהן התרחשו קודם לאירוע הפסיכוטי שעברה. לצד האמור טוענת המשיבה כי מכיוון שבית המשפט אינו מחויב לתוכנם של תסקירי שירות המבחן, הימנעותו מלהסתמך על נתון המופיע בתסקיר איננה מעוררת סוגיה משפטית עקרונית, וכך גם יתר טענות המבקש. 16. בתגובתה בכתב של המשיבה לבקשה למתן רשות ערעור, סברה המשיבה כי העונש שנגזר על המבקש הוא עונש ראוי ומוצדק ואיננו מצדיק בחינה של ערכאה נוספת. ואולם, המשיבה הסכימה להגשת הראיות הנוספות. יחד עם זאת לשיטת המשיבה עדיף היה שהיא לא תשיב תשובה סופית על הבקשה למתן רשות ערעור לעניין העונש בשלב זה. המשיבה הבהירה כי היא מעדיפה לתת את תשובתה לאחר שיתקבל מידע משלים: ראשית, על קרובים של המבקש שיוכלו לשמש כמשמורנים זמניים לבנותיו עת יירצה את עונשו; שנית, ואם לא יסתמן פתרון לעניינן של הבנות, תסקיר מטעם שירות המבחן במסגרתו יבחנו פתרונות אפשריים לאחריות על בנותיו של המבקש בתקופת מאסרו. דיון והכרעה 17. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, מצאתי כי נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו יש מקום למתן רשות ערעור ולקבלת הערעור גופו באופן חלקי, כמפורט להלן. 18. עניינו של המבקש נדון לפני שתי ערכאות שיפוטיות ולא על נקלה יידון בפעם השלישית נוכח הלכתו של בית משפט זה לפיה רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה, במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה)]. בהקשר זה מצביע המבקש, כאמור, על שתי סוגיות בעלות חשיבות ציבורית המצדיקות, לטענתו, מתן רשות ערעור במקרה דנן. הראשונה, כי התעלמות הערכאות הקודמות ממסמך האבחון משנת 2007 אשר הוזכר בתסקיר שירות המבחן מטילה דופי באמינות שירות המבחן; והשנייה, כי נכונותם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי להכריע בעניינו מבלי להשלים את תמונת הראיות בתיק באמצעות שימוש בסמכות הנתונה להם מכוח סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי לדרוש כי מסמך האבחון יובא כראיה לפניהם, פוגעת בכללי הצדק הטבעיים ובחקר האמת וכך באינטרס הציבורי. 19. אין בידי לקבל טענות אלה. לטענה הראשונה יש להשיב כי ערכאות השיפוט אינן מחויבות לתוכנם העובדתי או למסקנותיהם של תסקירי שירות המבחן. אלו מהווים "המלצה בלבד" עבור בית המשפט [ראו למשל: בש"פ 2243/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (5.5.2013); בש"פ 2970/08 קזמאר נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין (11.4.2008)] ועל כן הימנעות בית המשפט מלהסתמך על נתון זה או אחר הנזכר בתסקיר המבחן אינה נוגעת לשאלת אמינות שירות המבחן. באשר לטענה השנייה; הרי שעניינה ביישום הראוי של סמכות מוקנית בנסיבות העניין, ומכאן שאינה נוגעת אלא לצדדים בלבד. לפיכך, סבורני כי הבקשה שלפנינו אכן אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו האישי של המבקש. 20. ואולם, סבורני כי בנסיבות העניין ובשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש יש ליתן רשות ערעור, שכן לפנינו מקרה חריג, המצדיק זאת לאור שיקולי צדק. אף שטענות לעניין העונש אשר אינן מתייחסות לסטיית הערכאה המבררת ממתחם הענישה ההולם לא מקימות עילה להתערבות ברגיל [ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997)], אין מדובר בכלל חלוט ובמקרים חריגים אפשר שיתקיימו שיקולי צדק שיקימו עילה להתערבות בעונש [ראו: רע"פ 4954/90 זמיר נ' מדינת ישראל (26.12.1990); רע"פ 4261/04 פארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 440, 451-450 (2004); רע"פ 4732/02 סוריפין נ' מדינת ישראל (25.11.2002); רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (19.1.2006); רע"פ 6251/08 טורנהיים נ' מדינת ישראל (10.12.2008); השוו גם: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 182 (מהדורה שנייה, 2008)]. 21. יובהר, אין באמור לעיל משום קביעה כי מתן רשות ערעור בעת ששיקולי צדק מצדיקים זאת יש בה כדי לכרסם מן ההלכה שנקבעה בעניין חניון חיפה [ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (22.4.2010)]. הערעור על הכרעת הדין 22. עניינן של טענות המבקש באשר לטעויות מהותיות לכאורה שנפלו בהערכת מהימנות המתלוננת ובדחיית חוות דעתו של ד"ר זלצמן; 23. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה ימעט להתערב בקביעות של עובדה ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אשר להתרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים יתרון מובהק על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור [ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)]. לכלל האמור משנה תוקף בעת שעסקינן בעדותן של מתלוננות בעבירות מין, אשר לא אחת מתקשות לתאר באופן סדור ומדויק את אשר חוו [ראו: ע"פ 7004/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק הדין (17.7.2012); ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 13-12 לפסק הדין (4.7.2012) (להלן: עניין פלוני)]. 24. ואולם, לכלל זה נקבעו במרוצת הזמן שלושה חריגים מרכזיים: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על ראיות בכתב [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, סעיף 4 לחוות דעתו של השופט ג' בך (19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית בוססו על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; השלישי, כאשר בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית נפלו טעויות מהותיות או כאשר הוצגו לפניה עובדות ממשיות לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה [ראו, למשל: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 125-124 (2004)]. אף שאינני סבור כי במקרה דנא מתקיים מי מהחריגים האמורים, ראוי לעמוד, בכל זאת, על הקושי שהתעורר במסגרת ההליך, כפי שמעיד מסעו המפרך של התיק בין הערכאות הדיוניות במשך למעלה משמונה שנים. 25. בית משפט השלום מצא את גרסת המתלוננת מהימנה הן על סמך התרשמותו כי הגרסאות אותן מסרה בהזדמנויות שונות הינן עקביות וקוהרנטיות, והן על סמך ראיות נסיבתיות חיצוניות אשר תמכו בה. ביניהן: פניית המתלוננת לפקידת המרפאה מיכאלי מיד עם צאתה מחדרו של המבקש ומצבה הנפשי הנסער במהלך שיחת השתיים; פניית המתלוננת למשטרה בסמוך לאחר האירוע; פניית המתלוננת לסיועו של ברוך, איש מחלקת הרווחה בעיריית לוד, למחרת האירוע. לאלו מצטרפת התנהלותו של המבקש לאחר האירוע, אשר תוארה כ-"לחוצה" על ידי מיכאלי. הרשעת המבקש לא נשענה איפוא על עדות יחידה של מתלוננת, שכן זו זכתה לסיוע ראייתי. ואולם, אין חולק כי במהלך עדויות המתלוננת לפניו לא היה בית משפט השלום מודע למחלת המתלוננת ולהתמוטטות הנפשית שחוותה בתקופה שבין עדויותיה. 26. באשר לחוות דעתו של ד"ר זלצמן אציין תחילה כי מקובלת עלי מסקנתם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לפיה לא היה כל הכרח כי המשיבה תציג חוות דעת מומחה מטעמה, שכן אין התביעה מחויבת להוכיח את מצבה הנפשי של מתלוננת בעבירות מין בחוות דעת מומחה [ראו: ע"פ 2326/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 73 לחוות דעתו של השופט י' עמית (15.3.2012)]. כמו-כן, הלכה היא כי צד שכנגד יכול להפריך עדות מומחה בחקירה נגדית [ראו: ע"פ 388/76 איברהים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 601, 606-605 (1976)], ואילו בית המשפט אינו מחויב להסתמך על חוות הדעת אם סבר כי התשתית העובדתית שביסודה נוגדת עובדות אובייקטיביות [ראו: ע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 729, 750-749 (1976)]. בהתאם, הערכאות הדיוניות קבעו במקרה דנן כי אין להסתמך על חוות דעתו של ד"ר זלצמן נוכח אי דיוקים עובדתיים שנמצאו בה, וביניהם: ייחוס התנהגות המתלוננת בעקבות פיטוריה מעבודתה לתקופה מוקדמת לאירוע, אף שהפיטורין התרחשו לאחריו; והעתקה מרושלת ולא מדויקת של נתונים מן המסמכים עליהם התבססה חוות הדעת. ואולם, אחד הנימוקים עליו הושתתה דחיית חוות הדעת היה העובדה כי במסגרת כל אשפוזיה לא אובחנה המתלוננת באופן מסודר ונחרץ כחולת סכיזופרניה. 27. סלע המחלוקת במקרה דנן נוגע לשאלת מצבה הרפואי הנפשי של המתלוננת בעת האירוע ובמהלך עדויותיה לפני בית המשפט, והשפעתו על זיכרונה ועל עדויותיה. במנותק משאלת משקלו, אין חולק כי מסמך האבחון משנת 2007 רלוונטי לבירור המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים. עם זאת מסמך זה לא הוצג לפני בית משפט השלום. לטעמי, מוטב היה אילו עמד מסמך האבחון לפני בית משפט השלום בעת מתן הכרעת הדין והכרעת הדין המשלימה, שכן אין לדעת בחוכמה שבדיעבד אם וכיצד היה משפיע המסמך על מסקנותיו של בית המשפט בדבר מהימנות המתלוננת ובדבר חוסר מהימנות חוות דעתו של ד"ר זלצמן. עם זאת, הואיל ומסקנות אלה התבססו גם על טעמים נוספים אינני סבור כי נפלו בהן פגמים מהותיים וספק אם למסמך האבחון משנת 2007 משקל מכריע לעניין זה. מטעם זה אף אינני סבור כי יש מקום להוצאת צו להמצאת מסמכים, כבקשת המבקש. לפיכך, על אף הקושי האמור עמדתי היא כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על חומרת העונש 28. שונים הם פני הדברים באשר לערעור על גזר הדין. לאחר לבטים הגעתי לכלל מסקנה כי לאור השתלשלות האירועים בעניינו של המבקש נכנסות נסיבותיו האישיות הייחודיות בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאה זו בגלגול שלישי. 29. בית משפט זה דן לא אחת בדרך הראויה לנהוג במקרים בהם נעברה עבירה חמורה הראויה לעונש מתאים, ואולם ממועד ביצועה חלף זמן רב שאין לזקפו, או לכל הפחות את רובו, לחובת הנאשם. זכותו של העומד לדין כי משפטו יסתיים במהירות מפאת הלחץ והחשש המתמיד בהם הוא נתון והקושי בשיקום חייו ובהמשך ניהולם התקין [ראו: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 334 לפסק הדין (31.12.2008); רע"פ 8009/10 זכאי נ' מדינת ישראל, פסקה יב לפסק הדין (20.1.2011); ע"פ 125/74 מירום החברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57, 62-61 (1976)]. זכות זו אף מצדיקה לעיתים הימנעות מגזירת עונש מאסר בפועל. כפי שנקבע בעניין הורוביץ: "...במישור העונש יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים, כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו אותם. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין ולשיקולים רלוונטיים. כך יש לבחון מהי סיבת התארכות ההליכים וכיצד התנהלו הצדדים במשפט. עוד יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לנאשם מעצם היותו עומד למשפט משך תקופה כה ארוכה, נזקים רגשיים, משפחתיים וממוניים שהביא עמו ההליך ואת היחס הראוי בין האינטרס הציבורי בניהול הליך ראוי ויעיל לבין אינטרסים ציבוריים אחרים שראוי שיבואו לידי ביטוי בגזירת העונש, גם אם נקודת האיזון בין האינטרסים השונים משתנה בשל חלוף הזמן. במקרים קיצוניים בהם מדובר בהתמשכות הליכים משמעותית שאין לה הצדקה סבירה, ובשים לב ליתר הנסיבות, יהא אכן מקום לפטור נאשם מעונש מאסר בפועל..." [ראו: שם, פסקה 336 לפסק הדין]. 30. ומן הכלל אל הפרט: דומה כי מן הראוי לשקול לקולא את הימשכות ההליכים החורגת ממידה סבירה בעניינו של המשיב, אשר את עיקרה יש לזקוף לחובת התנהלותן של ערכאות השיפוט. יצויין כי חלפו כחמש שנים מיום הגשת ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ועד דחייתו. יתר על כן, במשך כל הזמן שחלף ממועד האירוע ועד עתה – כמעט תשע שנים – מושעה המערער מרצונו מעבודתו כרופא המטפל בחולים ותחת זאת מועסק בתפקיד מינהלתי במסגרתו מפנה הוא את הפונים לקבל טיפול רפואי אל הרופאים המתאימים מטעם קופת החולים. 31. לצד הימשכות ההליכים יש ליתן את הדעת לנסיבותיו המשפחתיות הקשות ויוצאות הדופן של המבקש, אשר לא עמדו לפני הערכאות הקודמות. יום קודם למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 28.11.2012, נמסרה למבקש משמורת בלעדית על בנותיו הצעירות, אשר אחת מהן עודנה קטינה. בנות אלה אמנם שוהות בפנימייה, אך הן מצויות בהחזקתו ובטיפולו הבלעדי של המבקש בסופי שבוע, כאשר הן מגיעות לביתו, והמבקש מתפקד כהורה יחיד עבורן, שכן גרושתו מרצה מזה שנתיים עונש מאסר בן חמש שנים ותסיים לרצות את תקופת מאסרה בעוד כשנה, לכל הפחות. 32. אכן, אין להתעלם מחומרת מעשהו של המבקש והאינטרס הציבורי המחייב הכבדת ידינו כנגד עברייני מין, כפי שעמד על כך בית משפט זה פעמים רבות [ראו למשל: ע"פ 5084/12 שקורי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 לפסק הדין (2013); ע"פ 6357/11 ברברמן נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין (23.6.2013)], ומובן כי אין בנסיבותיו האישיות של המבקש לאיין את חומרת המעשה. ואולם, גם אם חומרת העבירה שבביצועה הורשע המבקש מצדיקה במצב אחר את עונש המאסר בפועל אשר נגזר עליו, יש לאזנה למול הנזק שחוללה הימשכות ההליכים למבקש ולמשפחתו ולמול נסיבותיו המשפחתיות הייחודיות. כך מחייב הליך גזירת העונש, המורה לעיתים קרובות על איזון בין שיקולים נוגדים להם יש להעניק משקל ראוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה [ראו: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979)]. הימשכות ההליכים והשפעתה הקשה על חיי המבקש, המושעה מעבודתו מזה כתשע שנים ומתפרנס מעבודה מינהלתית באופיה, לצד הצורך להתחשב במצב הקשה שייווצר מבחינת בנותיו של המבקש אם ייגזר גם עליו לרצות מאסרו בפועל, שעה שאשתו מרצה אף היא עונש מאסר בפועל, כל אלה מובילים אותי למסקנה כי במקרה זה מצדיקות הנסיבות התערבות בגזר הדין אשר הושת על המבקש, כך שלא ישא בעונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח. 33. לאור כל האמור, אציע לחבריי לקבל את הערעור על חומרת העונש, במובן זה כי חלף המאסר בפועל שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי, ובכפוף לחוות דעת חיובית של הממונה על עבודות השירות, ירצה המערער שישה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות. 34. הממונה על עבודות השירות מתבקש ליתן חוות דעתו בתוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה, ולאחר קבלת הודעה מעדכנת, לה תצורף חוות דעתו של הממונה, יינתן על ידינו פסק דין משלים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י' בכסלו תשע"ד (13.11.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק כפוף לשינויי עריכה וניסוח doc.06w_13002230 חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333; אתר האינטרנט, www.court.gov.il