פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 2229/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2229/04
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
המערערת:
אסתר מיסטריאל
נ ג ד
המשיב:
1. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
המשיב הפורמאלי:
2. יצחק מיסטריאל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 17.12.03 בה"פ 1106/00 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל
בשם המערערת:
עו"ד ד' כפיר
בשם המשיב 1:
עו"ד ש' בודה
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ה' גרסטל), בו נדחתה תביעתה של המערערת לפסק דין הצהרתי לפיו בטל הסכם שנחתם בינה ובין בעלה (המשיב הפורמאלי) לבין המשיב, מכוחו נרשמה משכנתה על הדירה שבבעלותם.
2. המערערת ובן זוגה חתמו עם המשיב על הסכם הלוואה והסכם שעבוד ביום 7.12.95. ביום 21.12.95 נחתם שטר המשכנתה על ידי בני הזוג בפני רשם המקרקעין, אשר אישר את חתימתם ואת העובדה שמהות הפעולה הוסברה להם. משלא הוחזרה ההלוואה, החל המשיב בשנת 1997 לנקוט הליכים למימוש המשכנתה, ואף מונה כונס נכסים לשם כך. במסגרת ניסיון לעיכוב צו שהוצא על ידי ראש ההוצאה לפועל לפינוי דירת בני הזוג, חתמו הם בשנת 1999, בפני עורך דינם דאז, על שני תצהירים בהם התחייבו לפנות את הדירה ולא להערים קשיים בפני כונס הנכסים. בשנת 2000 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי תובענה לפסק דין הצהרתי לפיו מסמכי המשיב עליהם חתמה בטלים, מכיוון שהיא לא הבינה את משמעות חתימתה עליהם עקב מצבה הנפשי. לתמיכה בטענתה זו צירפה המערערת חוות דעת של פסיכיאטר שטיפל בה במשך שנים רבות. בית משפט קמא דחה את התביעה. בנימוקיו ציין בית המשפט כי הוא אינו נותן אמון בדברי המערערת לגבי חוסר הבנתה את ההשלכות האפשריות של החתימה על המסמכים. הטעם הראשון לכך הוא העובדה שהמערערת חתמה במועד מאוחר יותר על תצהירים בפני עורך דינה שלה בהם התחייבה לפנות את הדירה, מבלי שטענה אז כי לא הבינה את משמעותם של מסמכי המשיב. טעם נוסף הוא העובדה שהמערערת נמנעה מלהעיד את בעלה, אשר יכול היה לתאר את מצבה הנפשי ולשפוך אור על נסיבות חתימתה על המסמכים, כמו גם את עורך הדין שבפניו חתמה על התצהירים. כמו כן, התרשם בית המשפט מתוך עדות המערערת בפניו כי היא מתקשרת עם הסביבה ומבינה את אשר נאמר לה. מדברי המערערת הסיק בית המשפט כי הרקע לחתימתה על המסמכים היה "צייתנותה" המוחלטת לכל בקשה של בעלה, ולא חוסר הבנה. בית המשפט קבע, כי גם חוות הדעת הרפואית שהוגשה אינה מבססת את גרסת המערערת. לדבריו, מן האמור בחוות הדעת, לפיו מדובר באישה תלותית הסובלת מדיכאון, לא נובע כי היא לא הייתה כשירה לחתום על מסמכים. יתרה מכך, בפני בית המשפט התגלו פרטים חשובים שלא צויינו בחוות הדעת, ובעיקר העובדה שדווקא בתקופה הרלוונטית (בשנים 1996-1995), במשך חודשים רבים לפני החתימה על ההסכמים וחודשים רבים לאחריה, לא היה הרופא בקשר עם המערערת. לבסוף ציין בית המשפט כי המערערת לא הוכרזה כפסולת דין וכי לא ננקטו כל צעדים בעניין זה. לאור כל זאת פסק בית המשפט כי אין מקום להורות על ביטול המסמכים עליהם חתמה המערערת. מכאן הערעור שבפנינו.
3. המערערת טוענת כי שגה בית משפט קמא משדחה את טענותיה. המערערת גורסת כי לא הוסקו המסקנות הנכונות מחוות הדעת שהגישה, בה נקבע במפורש שהיא איננה מסוגלת להבין חומר משפטי וכלכלי מורכב. כמו כן טוענת היא כי לא היה מקום לייחס משקל כה נמוך לחוות הדעת, שכן היא נכתבה על ידי רופא שטיפל בה במשך שלושה עשורים ומכיר אותה היטב. המערערת מוסיפה כי היה על בית המשפט ליתן משקל לעובדה שהמשיב לא הזמינה לבדיקה אצל רופא מטעמו ולא הגיש חוות דעת נגדית, ולקבוע כי חוות הדעת מטעמה לא נסתרה. עוד טוענת המערערת כי טעה בית המשפט משייחס משמעות לכך שבשנת 1995 לא הייתה היא בקשר עם הפסיכיאטר, שכן לדבריה, מצבה הרפואי נותר כמות שהוא לאורך עשרות שנים. המשיב, מצידו, סומך את ידיו על הכרעתו של בית משפט קמא ועל נימוקיו. לטענתו, אין מקום להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לגבי מהימנות גרסתה של המערערת. כן גורס המשיב כי אי הגשת חוות דעת נגדית אין משמעה כי בית המשפט מחויב לקבל את חוות דעת המומחה המוגשת לו, בלא יכולת להעריך ולבקר אותה.
4. דעתנו היא כי דין הערעור להידחות. הכרעתו של בית משפט קמא מבוססת רובה ככולה על ממצאיו העובדתיים. המדובר בראש ובראשונה בהתרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנותה של המערערת, מרמתה השכלית ומיכולת ההבנה שלה. בית המשפט נימק את מסקנותיו כהלכה, והמערערת לא שכנעתני כי נפל בהן פגם כלשהו או כי הן בלתי סבירות. בנסיבות אלו איני רואה כל מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כמו כן מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא, לפיה חוות הדעת הרפואית אינה מוכיחה די הצורך את טיעוני המערערת. הפגמים שנתגלו בחוות הדעת מפחיתים באופן משמעותי ממשקלה. לפיכך, לא הייתה חובה להתחשב בחוות הדעת בהיעדרה של חוות דעת נגדית (ראו, ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 274, 287). אין לקבל את הטענה לפיה מדובר בטעויות זניחות. לא זו בלבד שהמומחה לא יכול היה להעיד על מצבה של המערערת בתקופה הרלוונטית, אלא שיש משמעות רבה להשמטת עובדה זו מחוות דעתו. יתרה מכך, מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט לפיה תוכנה של חוות הדעת אינו מוכיח כי הבעיות הנפשיות מהן סובלת המערערת השפיעו על שיקול דעתה במידה כזו, שהיא לא הייתה כשירה לחתום על מסמכים. כמו כן, ניתן למנות יסודות נוספים אשר מחזקים במידה משמעותית את המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא. המדובר בעיקר בתצהירים עליהם חתמה המערערת בפני עורך דינה ובהימנעותה מלהעיד עדי מפתח בפרשה, כפי שתואר לעיל.
5. הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.
ניתן היום, כ' באלול תשס"ד (6.9.04).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04022290_S10.docחכ/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il