בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2227/01
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' גרוניס
המערערת: קמור מימון והשקעות (1991) בע"מ
נגד
המשיבים: 1.
פורמלי הראל בע"מ
2. פורמלי אברהם כהן
3. בנפיקה בע"מ
4. נכסי לי נתנאל
בע"מ
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בת"א-יפו
מיום 14.2.01 בת.א. 1639/97
שניתן
על ידי כבוד השופט נ' ישעיה
תאריך הישיבה: ו' בתמוז
תשס"ב (16.6.02)
בשם
המערערת: עו"ד יהודה טלמון
בשם
המשיבות 4-3: עו"ד חגית ברשטיין
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב (כב' השופט נ' ישעיה), שמחק את תביעתה הכספית של המערערת נגד המשיבים 1
ו2- ודחה את תביעתה נגד המשיבים 3 ו4-.
2. המערערת עוסקת במתן שירותי מימון ואשראי.
המשיבה 1 עסקה בביצוע של עבודות פיתוח. בתביעה שהגישה המערערת לבית משפט קמא בסדר
דין מקוצר, היא טענה שהלוותה למשיבה 1 סכומי כסף שונים וכי זו האחרונה נותרה חייבת
סך של 1,162,020 ש"ח. בכתב התביעה אף נטען, כי המשיב 2, מנהלה של המשיבה 1
ובעל השליטה בה, חתם על ערבות לחובות המשיבה 1 כלפי המערערת. כתב התביעה כלל, כמו
כן, טענות נגד המשיבים 3 ו4-. על פי הנטען שם, המשיבה 1 המחתה למערערת, על דרך
שעבוד, כספים שיגיעו לה מן המשיבה 3, על פי חוזה לביצוע עבודות עפר, שנעשה בין
המשיבות 1 ו3- ביום 3.10.96. העבודות היו אמורות להתבצע באזור התעשייה סגולה
בפתח-תקווה. על פי החוזה הייתה המשיבה 3 אמורה לשלם למשיבה 1 בגין העבודות סך של
1,886,600 ש"ח (לא כולל מע"מ). בנוסף על כך נטען, כי המשיבה 1 אף המחתה
למערערת כספים שיגיעו לה מן המשיבות 3 ו4-, על פי הסכם שנעשה ביום 30.3.97. גרסת
המערערת בכתב התביעה הייתה, כי מדובר במקרה זה בעבודות פיתוח באתר סופר גז-הום
סנטר בפתח-תקווה. התשלום בגין עבודות אלה, שהמשיבה 1 עמדה לבצע, היה אמור להגיע
לסך של 400,000 ש"ח (לא כולל מע"מ). בתביעה נטען עוד, כי על פי החשבונות
הסופיים היו המשיבות 3 ו4- צריכות לשלם למשיבה 1 עבור העבודות שביצעה, סך של
1,210,808 ש"ח. המשיבות 3 ו4- שילמו בפועל למערערת סך של 553,539 ש"ח.
מכאן, שהיתרה לזכות המערערת הייתה, לגרסתה, סכום של 657,269 ש"ח, הוא הסכום
שנתבע מן המשיבות 3 ו4-. יתרת החוב של המשיבה 1 עמדה על סכום של 1,162,020
ש"ח. סכום זה נתבע מן המשיבה 1 וכן מן המשיב 2 בגין ערבותו.
3. בית המשפט המחוזי החליט בפסק דינו מיום
14.2.01 למחוק את התביעה נגד המשיבים 1 ו2-. בפסק הדין נאמר, כי כתב התביעה לא
הומצא למשיבים 1 ו2- ועל כן, יש למחוק את התביעה, שהוגשה עוד בשנת 1997. התביעה
נגד המשיבות 3 ו4- נדחתה משני טעמים: ראשית, לא הוכח כלל כי הייתה המחאה שנייה מן
המשיבה 1 למערערת לגבי זכויות של המשיבה 1 כלפי המשיבות 3 ו4-. בית המשפט הכיר בכך
שהייתה המחאה אחת בלבד, אשר התייחסה לזכויות של המשיבה 1 כלפי המשיבה 3, על פי
החוזה מיום 3.10.96. שנית, המערערת לא הוכיחה כי נותר חוב כלשהו של המשיבה 3
למשיבה 1. הערכאה הדיונית קיבלה כמהימנה את עדותו של מי שהיה מנהלן של המשיבות 3
ו4-, אשר העיד כי המשיבה 1 לא ביצעה למעשה את כל העבודה אותה התחייבה לבצע, אלא
כדי שליש מן המתוכנן.
4. בכל הנוגע לערעור על מחיקתה של התביעה נגד
המשיבים 1 ו2- נטען, כי נפלה שגגה בפסק הדין, משום שכבר ב5.12.00- ניתן פסק דין
נגד שני משיבים אלה, לאחר שהם לא הגישו בקשה לרשות להתגונן. ואכן, עיון בתיק מגלה
שאמנם ניתן פסק דין נגד המשיבים 1 ו2-. כנראה בשל חלוף הזמן, נעלם מבית המשפט כי
כבר ניתן פסק דין נגד המשיבים 1 ו2-. ברי, כי משניתן פסק דין, הרי ההליך הסתיים
לגבי המשיבים האמורים ולא ניתן היה למחוק את התביעה נגדם.
לעניין הערעור על דחייתה של התביעה נגד
המשיבים 3 ו4- טוענת המערערת, כי אין מדובר בתביעה שהתבססה על שתי המחאות זכות,
אלא בהמחאת זכות אחת. המסמך שנזכר בכתב התביעה בקשר להמחאת הזכות הנוספת (ת17/),
מוסבר כמסמך שבמהותו אין הוא מהווה המחאה חדשה, אלא רק מאשר את גבולות תחולתה של
ההמחאה האחת. המערערת טוענת, כי החוזה שנעשה בין המשיבה 1 לבין המשיבה 3, בקשר
לביצוע העבודות, מדבר על תמורה בסכום של כ1.8- מיליון ש"ח. לעומת זאת, הסכום
שהמשיבה 3 העבירה למערערת הגיע לכ600,000- ש"ח בלבד. המערערת סבורה, כי
המשיבה 3 לא הוכיחה שהעבודות לא בוצעו במלואן על ידי המשיבה 1, וכי המזמינה -
המשיבה 3 - העבירה את הביצוע לקבלנים אחרים.
5. בחינה של כתב התביעה מלמדת, כי המערערת סמכה
את תביעתה על שתי המחאות זכות נפרדות. ההמחאה הראשונה התייחסה לחוזה מיום 3.10.96
בין המשיבה 1 לבין המשיבה 3. המחאת הזכות השנייה, כך לפי האמור בכתב התביעה, נגעה
לחוזה מיום 30.3.97. בכתב הטענות שהגישה המערערת קיימת אף הגדרה נפרדת של שני
מונחים - המחאת הזכות הראשונה והמחאת הזכות השנייה. המשיבה 3 גרסה
בבקשת הרשות להתגונן, כי הייתה המחאת זכות אחת בלבד וכי כל המגיע בגינה שולם
למערערת. במהלך שמיעת הראיות ניסתה המערערת לשנות את דרך הילוכה וביקשה להראות
שמדובר בהמחאת זכות אחת, שהורחבה תחולתה. המשיבות 3 ו4- התנגדו לכך, ובצדק.
הפלוגתאות הוגדרו על פי עימות בין כתב התביעה לבין התצהיר שתמך בבקשת הרשות
להתגונן. מאלה עלה, כי השאלה שבמחלוקת הייתה, האם מדובר בשתי המחאות זכות או
בהמחאה אחת בלבד. הטענה בדבר המחאה אחת שהורחב תחום פריסתה לא הייתה אמורה לעלות
כלל על שולחן הדיונים. די בכך על מנת להביא לדחיית טענתה הראשונה של המערערת.
מעבר לכך, אף הגרסה כי מדובר בהרחבה של המחאת
הזכות נדחתה, ובדין, על ידי בית משפט קמא. המערערת מסתמכת על מסמך מיום 30.3.97
(ת17/) המופנה אליה. המסמך מהווה אישור שכל התשלומים בגין עבודות של קבלני משנה
שולמו דרך המשיבה 1 וכי הם כלולים בהמחאת הזכות, שאושרה לזכותה של המערערת. המסמך
נושא חתימה וכן את חותמתה של המשיבה 3. מתחת לחותמת ולשמה של המשיבה 3 מופיע שמה
של המשיבה 4. מי שהיה מנהלן של המשיבות 3 ו4- במועד הרלוונטי, ישעיהו ליבנה, אמר
בעדותו כי המסמך נעשה לפי בקשתו של אחד מאנשיה של המערערת. הוא הסביר, כי המשיבה 1
ביצעה במקביל עבודות עבור המשיבה 3 בשלושה מגרשים וכי נציגה של המערערת ביקש לוודא
שתשלומים, המגיעים עבור העבודה לגביה ניתנה המחאת הזכות, לא יועברו כתשלומים עבור
ביצוע עבודות לגבי המגרשים האחרים. בית המשפט דלמטה קיבל את ההסבר של מר ליבנה.
המערערת לא הביאה מצידה עדות לגבי נסיבות חתימתו של המסמך הנזכר ומשמעותו. העד
שהעיד מטעמה בנושא אישר כי המסמך לא נחתם בנוכחותו. ברור על כן, כי אפילו היה נפתח
פתח דיוני לפני המערערת להוכיח שמדובר בהרחבה של המחאת זכות אחת, הרי היא לא
השכילה להוכיח את טענתה.
6. אף אם היו מתקבלות טענותיה של המערערת בכל
הנוגע להיקף הפריסה של המחאת הזכות היחידה, חובה היה עליה להוכיח מהו הסכום
שהמשיבה 3 נותרה חייבת למשיבה 1. על כן, אין המערערת יכולה להיוושע ממסמך שנעשה על
ידי המשיבה 3 ביום 16.7.97 (ת18/), ממנו מבקשת היא ללמוד כי הורחבה תחולתה של
המחאת הזכות. יש לזכור, כי כל כולה של התביעה התבססה על המחאה לטובת המערערת של
זכות שהגיעה למשיבה 1 מן המשיבה 3. המערערת הציגה הסכם (ת13/), שנעשה בין המשיבה 1
למשיבה 3, בו נקבע כי היקף העבודה מבחינה כספית מגיע לסכום של 1,886,600 ש"ח
(ללא מע"מ). עצם העובדה שהיקפה של העבודה היה אמור להיות בשווי של כ1.8-
מליון ש"ח, איננו מלמד כי המשיבה 1 ביצעה בפועל את כל העבודה שהיא התחייבה
לבצע לפי החוזה שנעשה עם המשיבה 3. בנוסף להסכם הוגש מסמך (ת6/), הנושא כותרת
"חשבון מצטבר מס' 6 סופי", בו מדובר על סכום של 664,130 ש"ח.
המשיבות 3 ו4- הציגו מסמך אחר (נ1/), שמעיון בו עולה כי החשבון הסופי שהציגה
המערערת מהווה אך עמוד אחד מתוך המסמך השלם, המורכב מחמישה עמודים. על פי המסמך
השלם, הסכום הסופי לתשלום הוא 526,260 ש"ח. זאת ועוד, העד ליבנה סיפר בעדותו,
כי המשיבה 1 לא ביצעה את כל העבודה שהתחייבה לבצע. לדבריו, החשבון הסופי היה על
סכום של 526,260 ש"ח. אין מחלוקת שסכום זה או סכום קרוב מאוד לו, אומנם שולם
למערערת. המערערת לא הביאה כל עדות על מנת להראות שהמשיבה 3 נותרה חייבת סכום
כלשהו למשיבה 1. על כן, צדק בית משפט קמא משדחה את התביעה נגד המשיבות 3 ו4-.
7. אי לכך, הערעור בנוגע למשיבות 1 ו2- מתקבל,
במובן זה שהקביעה בפסק הדין כי התביעה נגדן תימחק - מבוטלת. הערעור נגד המשיבות 3
ו4- נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין לזכות המשיבות 3 ו4- בסכום של 40,000
ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.
ניתן היום, כ"ג
בתמוז תשס"ב (3.7.02).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01022270.S02
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
חכ/
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il